לא הבסנו כל חמוש יווני: מה שסמוטריץ' צריך ללמוד מסיפור המכבים

יש מעט מאוד חגים שהתרבות הישראלית השקיעה בהם כמו שהיא השקיעה בחנוכה. המון שירי חנוכה, למשל, נכתבו עבור ילדי ישראל. הסבתות שלי שגידלו המון צברים, אבל מעולם לא השתלטו לגמרי על העברית, לא הכירו אף שיר חנוכה. אפילו "מעוז צור", שהוא פיוט אשכנזי, היה חדש וזר לאוזניהן. הן הכינו את הלביבות והספינג'ים שטרפנו, אבל אנחנו גדלנו אל תוך חנוכה חדש וישראלי - חג שבו דווקא הילדים לימדו את הזקנים את המילים והמנגינות.

והשירים הישראליים דיברו על אור ועל ניצחון. והיתה הרקיעה הזאת שהגננות לימדו את כולנו לקראת מסיבת חנוכה. הרגע ההוא ב"באנו חושך לגרש" שכמעט קרע לנו את הסוליה, אבל היה אחד מרגעי השיא של מסיבת חנוכה. ורק בגלל הפרט הכוריאוגרפי הזה אהבנו כל כך את השיר.

היינו ילדים שאף אחד לא צילם אותם 20 פעם ביום, אבל יש תמונה אחת שכל ילד ישראלי מחזיק באלבום - ובתמונה הזאת מזדקר מעל למצח שלנו "נר" מבריסטול. את הנרות האלה הכרתי מצוין, מכיוון שאמא היתה גננת, ואת הנרות אנחנו היינו צריכים לגזור.

כמו בכל הבתים של הגננות, גם אצלנו חנוכה התחיל חודש מראש. ערימות של צלופן, בריסטולים וקרטוני ביצים היו זרוקים על הרצפה, וכולנו ישבנו עם מספריים ודבק וגזרנו כדים, נרות וחנוכיות. שנאתי את זה, אגב. אבל מי שרוצה ללמוד איך מכינים כד קטן משלושה שקעים של קרטון ביצים - אני עדיין זוכר את ההוראות של בתיה עוזיאל, ואשמח למסור.

חנוכה, יותר מכל חג אחר, לימד אותנו להיות ישראלים. מה זה ניצחון ומה הוא נס. וטוב שלמדנו בימים ההם, כי בזמן הזה, ממש השנה, גם הישראליות, גם הניצחון וגם הנס עומדים בליבה של מחלוקת.

השר סמוטריץ', למשל, חזר וטען גם השבוע שעסקה להחזרת החטופים שלנו, שתהיה כרוכה בשחרור מחבלי חמאס, היא "עסקת כניעה". לא פחות. טענת ה"כניעה" היתה מוזרה כבר לפני שנה, אבל עכשיו היא מגוחכת. כאילו סמוטריץ' עדיין לא יודע מה בכלל נשאר מעזה, איך נראה חמאס ומה שרד מהתשתיות שלו. "כניעה", כך בוחר כבוד השר לקרוא להצלת החטופים, בתקווה שזה ייחשב לו כסוג של "סכין בין השיניים", למרות שאין כאן כלום מעבר לחוסר אחריות ולסתם היסטריה.

המצב התקוע שבו כל שורת סיום אפשרית למלחמה עלולה להיחשב כתבוסתנות, הוא תוצאה ישירה של הרעיון המוזר שנקרא "ניצחון מוחלט" - מוזר לא בגלל שצה"ל לא מאמין בניצחון, חלילה, או שעם ישראל לא מאמין שאפשר לנצח. הוא מוזר בגלל ש"מוחלט" היא מילה מפוקפקת. מאיפה אנחנו לומדים זאת? מניצחון חנוכה.

ביוונים נלחמנו ולנו הניצחון. לא? מובן שניצחנו. על הניצחון הזה אנחנו מדליקים נרות ותוקעים פחמימות מטוגנות כבר אלפי שנים. הטקסטים העתיקים לא ממהרים להשתמש במילה "ניצחון". "מעוז צור" בכלל לא מזכיר את הפועל "לנצח", ועומד בפיתוי שמציב לו החרוז "לשבח". אבל המילים מהתפילה "מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים וזדים ביד עוסקי תורתך" הן חד־משמעיות. ניצחנו, ועכשיו בואו נביט ביושר בניצחון הזה. האם הוא היה מוחלט? האם שיטחנו את אתונה? האם כרתנו את ראש הנחש ההלניסטי וחיסלנו את ישותו המדינית? המממממ. ובכן, ממש לא.

המכבים הגיבורים נלחמו נגד אחד מארגוני הפרוקסי של היוונים, ואף גברו עליו. האויב קרא לעצמו סלווקים, והיום הוא היה יכול לבחור שם כמו "ג'בהת אל־אנטיוכוס", "הג'יהאד ההלני". בניו של מתתיהו לא כיסחו את יוון, לא תקפו את אתונה גלים־גלים, ובעיקר לא חשבו שכל עוד יש בעולם ולו יווני חמוש אחד, אי אפשר לקרוא לזה ניצחון. נו באמת. הם הכריזו על ניצחון ברגע שהסירו את האיום וחזרו לשקם את המקדש. אולי בשביל סמוטריץ' זה לא מספיק, אבל לזה אנחנו קוראים ניצחון כבר אלפי שנים.

ולכן כל מי שחוזר ומכריז שהפסקת המלחמה בעזה או עסקת חילופי שבויים/חטופים היא שום דבר מלבד כניעה, שיעשה טובה ויודיע בכנות שהוא מפסיק לחגוג את חנוכה. לא נרות, לא סביבונים, לא "על הניסים" ולא סופגנייה. מי חוגג תבוסות?

בכל פעם שפוליטיקאי נוסף עולה לשידור וטוען שמה שקרה לישראל במאות הימים האחרונים הוא פשוט "נס", אני נזכר בשיר חנוכה נוסף שכל ילד מכיר. "כל העם אז התכנס, והכריז אך זהו נס". את המילים התמימות והחכמות הללו כתב אהרון אשמן ודקלמו כל גננת וכל ילדה. הן אומרות אמת פשוטה: נס הוא עניין שכל העם צריך להסכים עליו. אם המוני אנשים יקרים עסוקים בעיקר בצער ובדאגה, אתה לא חוגג מול פניהם הדומעות. כל עוד האחיות והאחים שלך עדיין קוברים את מתיהם, נלחמים להשיב את חטופיהם, ולא יודעים מתי הם עצמם ישובו הביתה, אין לאיש שום זכות להטיח בפניהם שהכל טוב וסבבה, גם אם הוא באופן אישי לא נפגע. בעת הזאת צריך מידה גדושה של ניתוק כדי לדבר על ניסים ונפלאות מור וקינמון וגרגירי יער.

כשכל העם יתכנס, אפשר יהיה להכריז. עד אז המילים היחידות הן "איך אני יכול לעזור".

וגם זה. חנוכה של ילדותנו היה החג שלימד אותנו ישראליות. יהודה המכבי והאחים שלו היו לוחמי אור ששבים משדה הקרב. ראינו אותם בדמיוננו יפים וגיבורים, ובלבלנו אותם בלי חשבון עם תמונת הצנחנים בכותל או השריונרים בסיני. אני מנסה להימנע מפוליטיקה קטנה, אבל הפרטים שמתבררים על האופן שבו מתנהלת "מכונת הרעל" מציירים תמונה שהיא אנטי־ישראלית. הישראליות במיטבה אינה תרבות של חיסולי חשבונות, ולא של פולחן אישיות נרקיסיסטי. ישראלים שמחנכים את בניהם ובנותיהם להתנדב ולשרת, הם לא אנשים שמפתחים תיעוב מיידי וחסר עכבות כלפי כל מי שלא מסכים איתם.

השד יודע מאיפה הגיעה אלינו התרבות הרעה הזאת, אבל השבוע האזנתי לראיון ברדיו עם אם שכולה שעמדה ללוות את בנה האהוב בדרכו האחרונה. היא פנתה למאזינים וביקשה מהם שבשעה 12:00, שבה תצא ההלוויה לדרכה, יחשוב כל אחד מאיתנו על אדם אחד שהוא קצת התרחק ממנו. שיפנה אליו וישלח לו הודעת ווטסאפ או פרח. שכל אחד מאיתנו ייקח צעד אחד לאחור בוויכוח הגדול, שיתרכך מעט, כמו שנתנאל ז"ל, בנה, היה רוצה שננהג.

ולא יכולתי שלא לחשוב איך קרה שרק עכשיו, ברגע העצוב הזה, אני זוכה להכיר את המשפחה המופלאה ואת האמא מעוררת ההשראה הזאת? איך קרה שדווקא את המשמיצים, המכפישים, המרעילים ומחסלי החשבונות כולנו מכירים בשמם המלא, מזהים את תמונתם ואת קולם. וכמה תרמנו אנחנו בתקשורת למציאות העקומה הזאת?