החיבור עם נינט וההזדמנות המפתיעה ממיכל ינאי: ההצלחות הטלוויזיוניות והחוויה המצלקת של היוצר המוערך

אחת מהסצנות הראשונות של "בקרוב אצלי" - סדרת הקומדיה הרומנטית החדשה של ערוץ 12, האמן הפרובוקטיבי יוראי (תמיר בר המעולה, י"א) יוצר מייצג בשם "כנות"', שאותו הוא מעלה במוזיאון תל אביב. במסגרת המייצג, יוראי יושב על כיסא ומולו כיסא ריק. מתנדבים אמיצים מוזמנים להתיישב מולו ולקבל, ללא פילטרים, מנה של כנות המוטחת בפרצופם. אם תרצו - פינת "כל האמת בפרצוף" של שי חי מ"האח הגדול", גרסת 2024.

מאחורי הסדרה עומד אורי גרוס (50), תסריטאי ויוצר מהעסוקים והמצליחים בישראל, שאחראי לכמה מהסדרות המוכרות במדינה, ובהן "השיר שלנו", "Oboy" ו"לצבי יש בעיה" - שכבשו את מסך הטלוויזיה בעשורים האחרונים.

כעת, כשהוא מציין את סיומו של העשור החמישי לחייו, הזמנו אותו להתיישב על כיסא הכנות, והושבנו מולו אנשים, תחנות ומושגים שיוצרים את הסדרה שהיא חייו.

מיכל ינאי

מיכל נתנה לי את כרטיס הכניסה לעולם הטלוויזיה. בגיל 21 הייתי סגן עורך של עיתון ילדים שבו היא כתבה. היא לא היתה מגישה את הטור שלה בזמן, אז יום אחד כתבתי אותו במקומה. אחרי זה מיכל התקשרה ואמרה לי "תקשיב, זה כתוב לפי הנשימות שלי", וסיפרה שבקרוב יעלה ערוץ חדש שבו תקבל תוכנית ("הקרנבל של מיכל", תוכנית הילדים בשבת בבוקר של ערוץ 2, י"א). היא שאלה אם ארצה לבוא לכתוב לה שם. לא היה לי שום ניסיון בטלוויזיה, אבל כמובן זרמתי.

"רק בישראל"

חד־משמעית בית הספר הכי מדהים לכתיבה קומית. וקוראים לבית הספר הזה - ארז טל ותמר מרום. בלי שהכרנו לפני כן, ארז ותמר הביאו אותי לעזור להם בכתיבה של תוכנית סאטירה חדשה, וזכיתי להיות חלק מיצירה קומית ששודרה פעם בשבוע ושהיתה מחוברת לאירועים עכשוויים. זה היה מאוד מעורר השתאות ומלמד. שם גם הכרתי את אורנה בנאי (שגילמה בתוכנית את לימור, י"א), שהיום היא אמה של דסי בסדרה "בקרוב אצלי".

"האח הגדול"

חוויה סוריאליסטית מאוד שאני שמח שעברתי, אבל לא הייתי עובר שוב. מבחינתי היה שם משהו גם מרגש, גם מלמד, אבל גם מצלק. בעיקר היה לי מפגש מעניין עם עצמי וחוויה שרציתי להרגיש על בשרי. אני יודע היום מה זה לחוות הדחה ומה זה לעשות קקי עם מצלמה בתקרה. וגם למדתי שם מוויקי קנפו ולירן שטראובר איך להעמיד סיר על האש - וזה המון!

טוויטר

בכל רשת חברתית יש לי אישיות קצת אחרת. טוויטר זה המקום הכי צנוע והכי שקט שלי מבחינת עוקבים, והאישיות שלי שם היא פוליטית הרבה יותר מאשר בפייסבוק. ישראל הפכה למקום כזה מטורלל, שלפעמים אתה רק צריך איזה חדרון להיכנס אליו ולצרוח, אז נראה לי שטוויטר זה מין כזה מקום בשבילי. מכל הרשתות זה המקום הכי רעיל, אז מומלץ לצרוך אותו במידה.

"השיר שלנו"

בסוף העונה הראשונה של "כוכב נולד" טמירה ירדני זימנה אותי לפגישה, אמרה לי שתכף יתקיים הגמר בניצנים ושאלה מה אני חושב שאפשר לעשות עם הנבחרת אחרי הגמר. הייתי אז צופה נאמן של הטלנובלות של HOT ומייד המצאתי טלנובלה מוזיקלית בשם "ים של דמעות", עם כל נבחרת "כוכב נולד" בתפקידים הראשיים.

יואב (צפיר, י"א) ערך לנינט אודישן והשתכנע שהיא שחקנית מלידה. כך, בסופו של דבר, נותרה נינט וסביבה תפרנו קאסט של שחקנים. זו היתה הפעם הראשונה שבה ניתנה לי הזדמנות לכתוב מילים על דף, ושהן ייצאו ממנו ויהפכו לעולם מלא דמויות ופיתולי עלילה שצופים יוכלו להיכנס אליו.

יש לי הכרת תודה על הפרויקט הזה - על 361 הפרקים שלו - שהיה מכונן בשבילי ובשביל הרבה אנשים. אגב, הוא היה מכונן גם בשביל לא מעט צופים ויוצרי טלוויזיה. היום אני חושב שהייתי נהנה יותר מהתהליך, אבל בזמנו זה היה הר גבוה מאוד לטפס עליו, וזה היה כרוך בהרבה סבל וקושי. ממה שאני רואה פה ושם בטיקטוק, הקסם של "השיר שלנו" עדיין עובד כאילו הסדרה יצאה שלשום, ובכל שנה מצטרפים קהלים חדשים וצעירים.

רן דנקר

אני אוהב את רן מאוד. הכרתי אותו כילדון, והוא הפך לגבר אמיץ שלא פוחד להישאר מי שהוא ומה שהוא, ולהגיד את מה שהוא מאמין בו. לא אכפת לו אם זה יפגע בו או לא.

נינט

אדם שיש לו נוכחות ממגנטת על אנשים, וזה לא משהו שהיא עושה בכוונה. כמו רן, היא לא שמה יותר מדי על מה חושבים ומה אומרים, והולכת בדרכה. בסופו של דבר, זה מה שיש לאדם מול עצמו, ואני שמח בשבילה. בכנות, הייתי שמח לכתוב לנינט טייב סדרה חדשה.

על "השיר שלנו": "הפעם הראשונה שבה ניתנה לי הזדמנות לכתוב מילים ושהן יהפכו לדמויות ולפיתולי עלילה. היום הייתי נהנה מזה, אבל אז זה היה הר גבוה לטפס עליו, וזה היה כרוך בסבל ובקושי"

צביקה הדר

איש מצחיק מאוד ומענטש. האיכות הזאת הפכה להיות קצת נדירה. נהיה נדיר להיות בן אדם. למי שלא ראה את "לצבי יש בעיה" - אני מציע לראות את זה ולהתאהב בצביקה שלא הכרתם.

כתיבה

אני מאלה שלא מבינים איך זה עובד ואיך בדיוק עושים את זה, אבל זה נעשה בכל פעם מחדש. היצירה והכתיבה הן כמו מוזיקה עבורי, זה משהו שמתנגן לי בראש, ולפעמים אני גם מצליח לשמוע אותו ולתרגם אותו לרעיונות, למילים ולסיפור. בסדרות היצירה רק מתחילה בכתיבה. אחר כך צריך להגשים את התסריט עם עוד המון שכבות בפועל, אז זה גם מעניין ומגוון.

יצירה בחו"ל

אשמח. אבל כל דבר בזמנו. אני כותב באנגלית ומפתח גם יצירות שלא מיועדות לישראל.

כסף

דורותי פרקר כתבה פעם שאם אתה רוצה לדעת מה אלוהים חושב על כסף, פשוט תסתכל על האנשים שהוא נתן להם אותו.

ביקורות

עברתי עם זה תהליך. פעם הייתי לוקח כל ביקורת רעה לא כביקורת על התוכנית שיצרתי, אלא כביקורת אישית עלי. נתתי לזה המון משקל. לא כיף. וכמובן, ביקורת טובה לא היתה מקבלת מבחינתי את אותו המשקל כמו ביקורת רעה. לאורך השנים השתניתי, תודה לאל. הבנתי שביקורת, בסוף, היא רק ביקורת - ויאללה, להתקדם.

ילדים

הבנים שלי, שיהיו בריאים, הם החיים שלי והחברים הכי טובים שלי. הם באמת אנשים מאוד מיוחדים. יש דברים שאנחנו מאוד דומים בהם, דברים שאנחנו מאוד שונים בהם, ודברים שהם שונים ביניהם - וזה הקטע הכי כיפי. אתה לומד דברים חדשים כל היום. גם אני וגם אשתי כבר מאוד מוכנים לנכדים.

תמרה

אהובתי ושותפתי זה 27 שנה. אני כבר בגיל שאני יותר זמן מהחיים שלי ביחד מאשר לבד, ואין לי זיכרון של מה היה לפניה.

גיל 50

מפתיע לטובה. ממליץ מאוד, האמת. גם ככה אני אדם שצועד רק בין ארבעה לשישה צעדים ביום, הצנתור כבר מאחוריי, אני קם בארבע בבוקר ויש לי חתול. עקרונית, אני בן 78 ככה. אמנם אומרים ש־50 זה ה־30 החדש, אבל אני דווקא אוהב את זה שאני כבר לא נחשב ב"חבר'ה הצעירים". גם כבר פחות אכפת לי מה חושבים, אני לא מזהה את רוב הסלבס, וזה בסדר. גם אין לי כל כך עניין בזה בכל מקרה.

על "האח הגדול": "חוויה סוריאליסטית שאני שמח שעברתי, אבל לא הייתי עובר שוב. היה שם משהו גם מרגש, גם מלמד, אבל גם מצלק. היה לי מפגש מעניין עם עצמי וחוויה שרציתי להרגיש על בשרי"

7 באוקטובר

הגיהינום עצמו. אני לא חושב שיצאנו ממנו או שנצא ממנו בקרוב. מה שאנשים עברו פה, ועדיין עוברים ועוד יעברו, הוא משהו שאני לא מסוגל לחשוב עליו יותר מכמה שניות רצוף. העובדה שהממשלה שבמשמרת שלה זה קרה לא לקחה שום אחריות, ולא מרגישה כל צורך להתחפף מחיינו לטובת בחירות - לא נותנת לגיהינום הזה אפשרות להסתיים.

מדינת ישראל

צר לי עליה מאוד. לפעמים אני שואל את עצמי אם יכול להיות שככה הנס הציוני יסתיים - באופן כל כך אידיוטי, עם בן גביר ומאי גולן מאחורי ההגה של האוטובוס שמעיף את כולנו לתהום. אני מקווה שלא, אבל לצערי אני כנראה טועה.

הנורא מכל כבר קרה, שזה 7 באוקטובר, ואם זה לא מספיק - אז אחר כך המדינה נטשה, גם בשמי, אזרחים וחיילים שנחטפו, וקידמה חוקים כדי לפטור אוכלוסיות שלמות מגיוס כדי שהממשלה לא תיפול. וכל זה בזמן שמילואימניקים משרתים מאות ימים ברצף, מתים ונפצעים.

זה מטלטל ומזעזע אותי להבין שהאזרחים פשוט לא מעניינים את ההנהגה, שרק בנס זה לא אני או אתה שהיינו שם ב־7 באוקטובר. ולא רק שאתה חי במקום היקר והמסוכן בעולם - המקום הזה גם משתין עליך. אני מודה שאני קצת מיואש ממה שהולך פה וממה שיהיה פה בהמשך.

מדינת תל אביב

זה הבית היחיד שאני מכיר. לא זזתי כמעט יותר מ־100 מטר מרובע במרכז העיר כבר 32 שנה, ועם כל הביקורת שיש לי על העיר, היא עדיין, בכל זאת, אי של ליברליות וחופש. לפחות בשכונה שלי עדיין אפשר לראות את כל היצורים מכל הסוגים, ואיכשהו כולם חיים בשלום ובאדישות הדדית. בשבילי זו תקווה קטנה שהכל אפשרי.

יפו

אנחנו חיים 25 שנה באותה הדירה בלב תל אביב ורצינו לעשות קצת שינוי, לעבור למקום עם יותר מרחב. מצאנו דירה נהדרת בצפון יפו, וכל כך התאהבנו בה שקצת התעלמנו מזה שהיא בערך הדירה היחידה שהיתה ממש בתוך שוק הפשפשים. הדירה היתה מדהימה, במיקום אקזוטי, אבל בדיעבד הוא התגלה כמזעזע, נוראי ורועש.

גרנו מעל מועדון שלא צפינו את רמות הרעש שלו, באופן שאתה מרגיש מותקף. במשך חודשים הייתי נוסע לעשות את סוף השבוע בקיבוץ באצבע הגליל כי לא יכולתי לעמוד ברעש. העדפתי את היירוטים של קריית שמונה על פני הרעש מהשוק.

פעם יצאתי בארבע בבוקר למרפסת כדי לבקש מחבורה של הומלסים למטה להיות קצת יותר בשקט כי ארבע בבוקר, ואחד מהם אמר לי "בחינם לא הייתי גר פה". זה היה רגע סוריאליסטי, ואחרי שמונה חודשים, בעזרת השם יתברך, האו"מניק שהשכרנו לו את הדירה שלנו בתל אביב נמלט להולנד, וחזרנו לביתנו במרכז העיר השקט והפסטורלי. מה שנראה לי קודם רועש וסואן נראה פתאום כמו רחוב מנומס בציריך.

חדשות

דולקות בביתנו כל שעות היממה, אף על פי שאני מנסה להיגמל. פתחנו טלוויזיה על החדשות ב־7 באוקטובר בשבע בבוקר, ולא סגרנו אותה מאז. אני מכור לחדשות וסולד מהן במקביל. עייפתי לגמרי מהאירוע המתגלגל, ואני לא מקנא באנשים שעובדים בדבר הזה. גם הגעתי למצב שאני יותר חוטף עצבים מול החדשות מאשר נרגע או מקבל מידע, וזה מעייף. אבל כן, אני שולט בחדשות ברמה של שמות הפאנליסטים לענייני סוריה, שכמובן מחר יפרשנו את איראן ומחרתיים את הקורונה.

בינה מלאכותית

מסעיר. משעשע. מטריד. אין לי כוח לזה ברמות הגבוהות ביותר. שיסגרו כבר את כדור הארץ ודי.

"בקרוב אצלי"

התינוק החדש תמיד הכי חמוד מכולם. הסדרה "בקרוב אצלי" (משודרת בימי שני בקשת 12, י"א) היא הפרויקט שהיה לי הכי נעים וקל ליצור מכל הדברים שעשיתי, ועוד בתקופה שאחרי אסון 7 באוקטובר ובעודנו גרים בדירה שהתגלתה כבית הכי רועש במדינת ישראל.

הסדרה היתה המפלט שלי ושל תמרה מהחדשות הנוראיות שהגיעו בלי הפסקה, ומהמציאות. החיבור עם האנשים המקצועניים בקשת והאפשרות שהיתה לי לשחק קצת עם ז'אנר הקומדיה הרומנטית הולידו איזשהו חיוך אצלנו בכל החושך. קיווינו שאולי הוא יגיע גם אל המסך ואל אנשים כמונו, שלא מבינים מאיפה נפלו עלינו כל הרוע והאכזריות והטירוף האלה מכל הכיוונים.

עדי חבשוש

הרכב מיוחד של כישרון ואינטליגנציה. יש בה משהו שכובש את הלב הישראלי בלי להתאמץ. אוהבים אותה מאוד. לפעמים אני נזכר שיצאנו לדרך עם תסריט שיושב על הכתפיים שלה בצורה כבדה מאוד. היא מופיעה כמעט בכל הסצנות ומשתתפת בכל ימי הצילום. באופן ספונטני ידענו והאמנו שהיא תביא את הסחורה. וכך היה.

תומר קאפון

לרוב, כשאני מגיש הצעה לסדרה, אני מצרף כמה וכמה פרצופים שהם אופציות מבחינתי לליהוק אידיאלי. במקרה של "בקרוב אצלי", עדי חבשוש היתה נתון מוחלט לדמות של דסי, ובתמונה איתה שמתי את תומר קאפון. מאוד רציתי לעבוד איתו ומאוד שמחתי שזה התאפשר ושהוא נדלק על הרעיון. תומר הוא מהשחקנים שמבינים את הטקסט שאני כותב ויודעים מייד מה לעשות בו.

ביבי

מה נשאר כבר להגיד? באמת שכל יום חדש הוא חגיגה של חוסר בושה ששוברת שיאים. הוא נהיה פטיש האוויר שמדינה שלמה קמה אליו כל בוקר מחדש. כבר שכחנו מה זה שקט. מה זה סתם לחיות ולתכנן את חייך, ולא איך לשרוד בקושי.

זה בן אדם שהצבעתי לו פעמיים לפני כתבי האישום, והוא לקח את הכסף שלי, את העתיד של הילדים שלי ואת הביטחון האישי שלי, ושם אותם בידיים של הכי עלובים והכי קיצוניים שיש, שבינם לבין המדינה שאני רוצה לחיות בה אין כלום. אני מרגיש ב־100 אחוז שהאיש הזה לא שם עלי. אני אפילו לא שונא אותו, אבל אני כן מרגיש שהוא שונא אותי.

יאיר לפיד

בשנים האחרונות אני אוהב אותו ומודה שטעיתי בו ממש. כשהוא ובנט היו ראשי הממשלה, הרגשתי שהאוויר פתאום נקי ושהממשלה עובדת בשבילי. שאנחנו לא בסרט אימה יומיומי. לפני כמה ימים נזכרתי שבזמן ממשלת השינוי אשכרה היה שבוע שדיברו בו בטוויטר רק על הטמפרטורה במזגן ברכבת.

השמאל

אני חלק מהמיעוט הלא נורמלי, המוזר והסוטה שרוצה שקט, שוויון, קידמה, שמחה וזכויות אדם וזכויות אזרח ומלחמה בשחיתות, והדבר הנוראי הזה של לא לרצות מלחמה לנצח. אני לא חושב שלצד הזה שלנו מתוכנן במזרח התיכון עתיד מזהיר.

על יאיר לפיד: "כשהוא ובנט היו ראשי הממשלה, הרגשתי שהאוויר פתאום נקי, שאנחנו לא בסרט אימה יומיומי. באותו הזמן היה אשכרה שבוע שלם שבו דיברו רק על הטמפרטורה במזגן ברכבת"

אני לא שמאלני, אני לא ימני, אני אפילו לא יהודי, או גבר, או חילוני. אני סתם בן אדם שרוצה לגדל ילדים בשקט ובכבוד. אני רוצה לחיות ברחוב שלא עושים בו מסיבות על הראש שלי ולא יורים עלי טילים, ועם ממשלה שלא גונבת לי את הכסף אלא מנהלת בחוכמה את ענייני הציבור ולטובתו. לאיזו מפלגה להצביע?

הפגנות

הלכתי אליהן במשך תקופה. כדי להבין למה אני כבר הולך פחות, אני מציע לחזור לתשובות הקודמות - אני מאלה שהמשטר הצליח להתיש.

כנות

בניגוד ליוראי (האמן מתערוכת הכנות ב"בקרוב אצלי", י"א), אני לא בעד כנות כל הזמן. בטח לא עם כל אחד. אני לא תמיד מעוניין לדעת מה האדם שמולי באמת חושב, ותאמין לי, בכנות, שהוא לא תמיד מעוניין לדעת מה עובר לי בראש.

החלום הגדול

החלום שלי הוא לנוח, אבל באמת. לא במובן של להתבטל ולהתנוון, אלא במובן של חוסר מעש במובן הטוב והמיטיב. בלי לתקתק ובלי להשיג. אני מרגיש שאני טוב בזה, ושלכך נועדתי. רצוי בקרבת טבע, סוס, מטבח, חתול, פירות ללא הגבלה, וכמובן המשפחה שלי.

אורי גרוס הילד

אני בן 50 ועדיין מנסה להבין אותו.

אורי גרוס המבוגר

אני בן 50 ועדיין מנסה להבין אותו.

Yairaizen12@gmail.com