קשה להסתיר את התדהמה: סוריה התמוטטה בן לילה - ואנחנו שוב פספסנו

אין דרך אחרת לתאר זאת: בוקר אחד קמנו והנה, אין סוריה. ולא רק קוראי העיתונים הופתעו. גם אנשי המודיעין יודעי הכל, שדבר לא נעלם מהם, התקשו להסתיר את התדהמה. אין סוריה. צריך לומר זאת שוב כדי להאמין. כלומר, יש דמשק ויש חאלב, ודרעא ואידליב, אבל הישות המפלצתית ההיא ששמה אסד - לא קיימת עוד.

בימים האחרונים לא יכולתי שלא לחשוב על כך שלאורך רוב שירותי הצבאי הצנוע, בסדיר ובמילואים, העיניים שלי היו על הגבול עם סוריה. אבי, מנוחתו עדן, נלחם על רמת הגולן בששת הימים. תמיד היה ברור לנו ששלום הוא דבר שאפשר לדמיין מול מצרים ומול ירדן. אבל סוריה?!
כשציטטנו את הנביא "מצפון תיפתח הרעה" התכוונו לדמשק, ויש כמובן השיר הישן ההוא של יובב כץ "הביטי למעלה בתי אל ההר, ההר שהיה כמפלצת. עוד יש תותחים ילדתי על ההר, אך הם מאיימים על דמשק".

כך מתבשלת חוויית ילדות. דמשק שמתחרזת עם מפלצת. תותחים על ההר שמכוונים סוף־סוף לכיוון הנכון הם האפשרות היחידה לחיים סבירים. לבית עם "אבא ובובה ושסק", שהוא סמל השלום. יותר מכל יונה עם איזה עלה שרק תרצו. והנה, בוקר אחד קמנו, וסוריה, כפי שהכרנו אותה, איננה.

ומותר לשמוח. וכדאי גם לדאוג. ניסיון יהודי מצטבר של אלפי שנים לימד אותנו שמהפכים היסטוריים, גם כאלה שנראים משמחים, לא תמיד מאירים לנו פנים בסופו של דבר. פסלי עריצים מתנפצים ארצה הם תמיד אירוע מרנין לב. ובכל פעם מדהים לחשוב כמה נצחית טיפשותם של העריצים הנרקיסיסטים הללו, ואיך זה שהם הזמינו לעצמם את המונומנט האדיר, ולא העלו בדעתם את הסוף ההכרחי. שהרי פסל של רודן שמופיע במערכה הראשונה, מתנפץ במערכה החמישית.

פסל של רודן שמופיע במערכה הראשונה, מתנפץ במערכה החמישית. וגם אם המחזה נמרח, והחמישית נדמית כמו 50 - כשהמסך יורד, פרחחים משחקים כדורגל בראשו הערוף

וגם אם המחזה נמרח ומתמשך, והחמישית נדמית כמו 50, בסופו של דבר, כשהמסך יורד, פרחחים משחקים כדורגל בראשו הערוף של הפסל. כך תמיד היה וכך תמיד יהיה. וכל תמונות הענק האלה, סמלם הנצחי של שלטונות כושלים ואכזריים, נרמסות בשמחה תחת סוליות הנעליים של נתינים.
וכדאי גם לתת את הדעת על יתרונה של הדמוקרטיה על הרודנות. בעיקר ברגעים הקשים שבהם אנחנו מספידים את הדמוקרטיה, מקללים את חולשותיה וקובעים שהיא נכשלה ושימיה ספורים. מדינות שקורסות כך, בתוך ימים, הן אף פעם לא דמוקרטיות.

מי שמתמוטטים על הפרצוף, כמו גביע יוגורט על פניו של הילד שהתעצל לחפש כפית, הם תמיד דיקטטורות. תמיד השליטים האלה שלוקחים 90 אחוז בבחירות המבוימות. אלה שנשארים על כיסאם במשך שנות דור. ששום סופרלטיב עצמי לא מוגזם בעיניהם. אך ממש ברגע שבו הם כבר מאמינים שהם והנצח הם מילים נרדפות, בדיוק אז זה נופל. מהר וחד, ובלי להתגעגע.

דמוקרטיה היא באמת רעיון לא רע. ושוב נזכרתי ברגע משעשע שהיה לי פעם עם חבריי לצוות ההפקה של תוכנית שצילמנו בעולם וקראו לה "היהודי הנודד". יום אחד הגענו לשדה התעופה של מקום, ששמו מסתיים ב"סטן". כשהתקרבנו לדלפק של מעבר הגבולות, גחן אלי איש הסאונד המיתולוגי, חברי הטוב חיים פירר זכרו לברכה ולחיוך, ואמר לי משהו כמו "שים לב, כמה שהמדינה יותר נחשלת - כך החותמת על הדרכון יותר גדולה". באותו רגע ממש הפקיד המשופם כבר דפק לנו חותמת בקוטר של נושאת מטוסים, שחרגה החוצה מכל הצדדים של הדרכון.

נשאיר לאחרים את תקלת המודיעין, ששוב מניח למציאות להפתיע אותו. לא רק אצלנו. במערב כולו. אם העולם החופשי רוצה להישאר עולם חופשי, כדאי שהוא יידע להעריך את כוח העמידה של אויביו. הרי מדובר באותה סוריה עצמה, שארה"ב של אובמה נמנעה מלתקוף גם אחרי שהתברר שהיא משתמשת בנשק כימי נגד אזרחיה. והעולם הגיב במין "אם ארה"ב חוששת, כנראה יש ממה לחשוש...", ופתאום אין סוריה, וזה ממש נעים לחזור ולומר את המילים הללו. אבל כדאי באמת לתקן את המודיעין.

אבל גם אנחנו, שאיננו אנשי מודיעין מקצועיים, כדאי שנלמד לקח. חייבים לזכור ולא לשכוח באיזו קלות בלענו את הבלוף ששמו בשאר אסד. באיזו שקיקה חיבקנו כולנו, המערב וגם ישראל, את התיאור השקרי של סטודנט חביב לרפואה, שבחר ללמוד רפואת עיניים "כי יש בזה פחות דם", ובחר ללמוד דווקא באנגליה כי הוא מת על הביטלס ויודע שירים שלמים בעל פה.

תקשורת ממומנת דחפה לנו תמונות מלבבות וחרטוטים נאים. משפחה עליזה וחביבה. כדורגל וצחוקים. אישה נאה ומטבח מעוצב. היי ג'וד, אובלדי אובלדה. בקיצור, גורמים אינטרסנטיים התאימו את המציאות למשאלת הלב שלנו.

כל מי שרואה עצמו כליברל שוחר חופש, חייב להביא בחשבון את החולשה של כל ליברל מערבי: אנחנו מוקסמים מעצמנו. כל כך מוקסמים, שברור לנו לגמרי שברגע שבו רודן בן רודן, רוצח בן רוצח, ייחשף למוזיקה שאהבנו, לטקסטים ולדימויים שליוו את חיינו - הוא יעזוב הכל בן רגע, ישליך מעליו את הרוע והאופל, ילבש טי־שירט עם תמונה של סטיב אוסטין וצווארון גזור - ויבחר בחיים. זה כמובן קשקוש ותעתוע, והוא רובץ בנפשנו כמו שהוא רובץ בנפשה של אירופה. הקשקוש הזה מתגלה שוב כסכנה.

באביב 1916 ישבו דיפלומט צרפתי ופקיד בריטי, פתחו מפות, מתחו קווים וחרצו את גורלו של המזרח התיכון, על העמים היושבים בו. קראו להם מארק סייקס ושארל פרנסואה פיקו. הצמד סייקס־פיקו זכור לחלק מהקוראים כאחד הסיוטים של שיעורי ההיסטוריה. כל תיכוניסט ידע לדקלם "סייקס־פיקו" והשתדל לא לבלבל אותם עם "מולוטוב וריבנטרופ" או עם "רוזנקרנץ וגילדנשטרן".
על מה הם חשבו כשהם שרטטו קווי גבול? הם חשבו על אינטרסים. על שבריריות הברית שבין בריטניה לצרפת. הם תהו כמה אפשר לסמוך על טורקיה, שכבר הפסיקה להיות אימפריה. הם חשבו גם על הקריירה הפרטית שלהם. יש אומרים שאחד מהם, לפחות, היה מכור לאלכוהול. סייקס בכל אופן רדף הרפתקאות, ורצה לחזק את מעמדו הרומנטי כמומחה לסמטאות האוריינט. החוויה המכוננת של סייקס היתה טיול משפחתי למזרח התיכון, שבמהלכו ניהלה אמו רומן גלוי עם מורה הדרך, ובסופו התפרקה המשפחה.

על מה הם לא חשבו? ובכן, על תושבי האזור, על עתידם ועל שלומם. הם בוודאי לא חשבו שבשנת 2024 תתקיים באזור מדינה יהודית עצמאית. בטח ובטח לא חשבו שהיא תהיה דמוקרטית. משגשגת. עד סוף המנדט, הנחת העבודה הבריטית היתה שלעולם־לעולם לא יחיו כאן יותר ממיליון יהודים. על מה הם לא חשבו? על הרוב.

100 שנים לאחר מכן, אפשר לקבוע שחלוקת השלל הבריטית־צרפתית לא הביאה לאזורנו ולו יום אחד של שקט ושלווה. אני מסכים שהבטחתו של אלוקים לאברהם לא יכולה לשמש טיעון דיפלומטי בינלאומי, אבל לחשוב שדווקא למשיכות העיפרון של איזה סייקס ופיקו חייב להיות תוקף נצחי? נו, באמת. הגיע הזמן למפה חדשה.