לא לבעלי לב חלש: חזרנו אל הרגעים הקולנועיים והטלוויזיוניים הכי מפחידים

הכי קרוב אלייך, אמא

"פסיכו", אלפרד היצ'קוק, 1960

כעשור לפני האמא החונקת והמפחידה של פורטנוי, מבית מדרשו של פיליפ רות, שרטט אלפרד היצ'קוק אם אחרת. אמא קצת יותר מפחידה, ושמא נאמר ממש מבהילה.

אם אני צריך לחשוב על דמות מרושעת שמולכת אצלי בדמיון על ממלכת הפחד, זוהי אמו של נורמן בייטס ב"פסיכו". כל זה אף שיהיו כאלה שיגידו שהאם הזאת אפילו לא עומדת בתנאים של "דמות" בסרט, וש"פסיכו" עצמו הוא לא בדיוק סרט אימה.

האם מתה, מי יודע כמה זמן, לפני תחילת הסרט, אבל רוחה ואף גופה, במצב צבירה כזה או אחר, שורים על חלל הסרט. בואו תדמיינו המון בני אדם מסתדרים בתור ונכנסים לתא סגור והייתי מוסיף אפילו מסוגר. תא גדול. אולם קולנוע. ואז קורים דברים מסוימים בהפתעה גמורה בליווי כינורות צווחניים, וכל הקהל הצפוף, הדחוס, נכנס כאיש אחד באותו הרגע לפניקה נוראה. זה עלול להזכיר משהו. נורמן לובש את דמות האם ועובר למוד של רצח. תנועות הסכין קצובות מלמעלה למטה. הדם נשטף ומסתחרר בפתח הניקוז של האמבטיה.

ועוד דבר מחושב ומתמיה. זאת נקראת סצנת המקלחת. בדרך כלל כשמישהו או מישהי נכנסים לאמבטיה בסרט, הם ממלאים אותה במים ובקצף ונכנסים פנימה ליהנות, כמקובל בקולנוע מאז ומעולם. בסרטי מתח יכולים גם להתרחש באמבטיה אירועים מצערים. אבל בכל אופן - זאת האמבטיה. אצל היצ'קוק, ג'נט לי (האמא, - כן, האמא של ג'יימי לי קרטיס) נכנסת לאמבטיה בחדר המוטל של בייטס, אבל באופן מפתיע היא מתקלחת. מפעילה את ראש המקלחת.

יש כאלה שלאורך השנים דמות אמו של בייטס הפכה בעיניהם למגוחכת. אגב, לא זכור לי שיש לה שם - היא תמיד mother. סוג של הפשטה. אותי הסצנות שבהן האם מופיעה תמיד מפחידות. מה מפחיד יותר מהדמות המתפוררת בבגדיה המתפוררים, המסתובבת פתאום באיטיות ובחורי עיניה משתקפת הנורה העירומה המתנדנדת? מי שמתכנן סצנות דומות, נא לרשום: נורה עירומה מתנדנדת בחדר אפל. לסמן וי.

אני טוען, בדעת יחיד, ש"פסיכו" מתעל את התובנות של היצ'קוק מהשואה. בשנים הראשונות לאחריה הוא ערך לפחות סרט תיעודי אחד מחומר הגלם המצולם שהגיע ממחנות המוות כמו ברגן־בלזן. חשיפה לצילומים האלה חייבת היתה להטביע בו את חותמה.

אמנון לורד

לחישה אחת רכה

"שתיקת הכבשים", ג'ונתן דמי, 1991

ביקום שבו הרוע והטיפשות יוצאים למחול ואלס צמוד כמעט בכל מהדורת חדשות, וכשהטריק הכי יצירתי שבני אנוש יודעים לעשות כיום הוא להטריל שאילתה בצ'אט GPT, מתבלט חניבעל לקטר כשריד אחרון של זן נכחד, כזה ששכחנו שהוא בכלל אפשרי: להיות פסיכי על כל הראש, אבל רבאק - גאון.

ולא שחסרים מטורפים על פני האדמה, אבל במסכה האימתנית שלו, שמעניקה לפיו מראה של מגרסה, ובדיבור השקול והמנוסח לעילא שמתאים יותר להרצאת טד ביוטיוב - לקטר הוא ממתק מרענן: הנה אדם שיודע לשטוח את שיגעונו בתחביר ראוי ובנימוס, בלי להתפרץ לשום פאנל ובלי לצעוק מעל שום דוכן.

קצת מוזר להודות בזה, אבל יש משהו מרגיע בטון הבטוח בעצמו, הכמעט למדני, שבו לקטר מצליח לזרות סביבו אימה. גם כשהוא מוצץ לשון בתאווה, כחובב פיצוח עצמות אדם, אפשר ללכת שבי אחרי המשנה הסדורה שלו: ככל שאתה רגוע יותר - ככה אתה מפחיד יותר. אצלו יש שיטה בתבהלה, מה שקשה להגיד על מחופפים אחרים בני זמננו, שמסתמכים יותר על נפנופי גרון ועל עילגות מובנית.

בגילומו המהפנט של השחקן אנתוני הופקינס, חניבעל לקטר מזכיר לכולנו שהשורש האמיתי לכל פחד הוא דווקא השכל. באמצעותו למדנו שהמוח הוא־הוא האיבר שבו צריך להשתמש אם רוצים להעביר צמרמורת אמיתית במורד הגו. כי מסורים חשמליים כל אחד יכול להפעיל, אבל להבעית אדם באמצעות לחישת מילה בודדת, "קלאריס", את זה רק אמני פלצות אמיתיים יודעים לעשות.

כל האמור כאן לא בא, חלילה, לרומם פסיכופתים או להלל רוצחים סדרתיים צמאי דם. אבל אם כבר נגזר עלינו להתמודד עם מעוררי חלחלה למיניהם, על המסך ומחוצה לו, אז בפרפרזה על מילותיו של חנוך לוין - לפחות שפחד המוות יהיה יותר נוח.

יעקב לויתם

פרדי על הבוקר

"סיוט ברחוב אלם", וס קרייבן, 1984

ספק אם הדור הצעיר יוכל להבין את ההשפעה של סרטי "סיוט ברחוב אלם" על הילדות של כל מי שגדל בשנות ה־80. עד כמה פרדי קרוגר (שגולם בידי רוברט אנגלונד), אותה דמות מרוטשת בסוודר המפוספס ועם ידי הסכינים, אחראי לעשור ללא שינה בקרב כל מי שגילו היה בין 10 ל־18.

על כמה סרטים אפשר לכתוב שהם הגדירו ז'אנר? כשמדברים על "סיוט ברחוב אלם", מדברים גם על הסרט שגילה את ג'וני דפ וגם על ההשוואות הבלתי פוסקות למה שהיה בעשור שלפני כן, בשנות ה־70, ואיך קיבלנו כאן שפה אחרת בכל הקשור לסרטי אימה. אבל בנובמבר האחרון, כשהסרט ציין 40 שנה, הפרספקטיבה ארוכת השנים אפשרה לקבוע שבכל הקשור לבימוי, לעיצוב דמות ולהשפעה תרבותית - פרדי קרוגר היה ביטוי קולנועי ששינה את כל מה שהיה לפניו, ובעיקר את כל מה שהגיע אחריו.

קרוגר הצליח להפוך לתופעה תרבותית שנגעה בכל כך הרבה תחומי תרבות - מספרים ועד תחפושות לפורים. עם שישה המשכים לא אחידים ברמתם, עם רימייק ועם סדרת טלוויזיה, איכשהו הצליחה הדמות המבעיתה הזו להחזיק מעמד עד היום.

עדי רובינשטיין

ציף ציף מעל הרציף

"הציפורים", אלפרד היצ'קוק, 1963

אני כבר הרבה זמן ילד גדול שלא פוחד מטיפוסים עם בעיית שליטה בכעסים כמו פרדי קרוגר, ג'ייסון והמסור. הרי הם יודעים היטב שברגע שיעזו לצאת מהמסך - יאושפזו בכפייה. מה שבאמת מפחיד אותי כאדם בוגר זה לצאת מפארק הירקון בשעת אחר הצהריים מאוחרת דרך אתר "שבע טחנות". יש שם ציפורים - והן שטניות וחסרות רחמים.

אחת מהן, אני חושב שזה היה עורב, תקפה אותי שם פעם ללא כל סיבה, ככל הנראה רק בשל יהדותי. היא הגיחה משום מקום, ובצלילה מהירה ומדויקת נחתה על ראשי, נעצה בחוזקה את ציפורניה המחודדות, אחזה בשיערי - יכולתי ממש לחוש במגען על הפדחת - ורק נענוע משמעותי של הראש מנע מבעדה לשים קץ לחיי.

אילו רק הייתי צווח בדציבל או שניים נמוכים יותר, או בורח בזיגזג מתון יותר, זה ללא ספק היה נגמר אחרת. אשתי והילדים, שנותרו מאחור הלומים, לא הפסיקו לרדת עלי כל הדרך הביתה, אבל לא נעלבתי. אמרתי לעצמי שזה רק משום שהם, כמו שאר אזרחי המדינה, לא מודעים מספיק לסכנה המרחפת מעלינו בכל מקום ובכל רגע.

לא נולדתי עם אורניתופוביה (פחד מבעלי כנף). האימה שאני חש בחברת ציפורים מסוגים שונים - דרורים, יונים, עורבים, מיינות, דררות, עפרונים, יונקי דבש, בולבולים ונחליאלים - החלה לתקוף אותי בשלהי שנות ה־80, בערך בגיל 10, אולי 11, בלילה שאחרי הערב שבו צפיתי לראשונה, בקלטת וידאו מושכרת, במותחן האימה הקלאסי של היצ'קוק, "הציפורים".

פעם ידעו להפחיד באמת. במיוחד היצ'קוק, שהשתמש בכלי הנשק המדויקים ביותר כדי לייצר אימה קולנועית אותנטית. ב"הציפורים" הוא עשה זאת באמצעות סנכרון מושלם בין אסתטיקה, קצב ופרספקטיבה (הצופה מודע לסכנה, הדמויות לא). אימה דואה שם כל העת מעל הסט, או התסריט, שבו מככבות ציפורים שטופות שנאה שהחליטו משום מה שלא בא להן על יונקים מסוג מסוים - ויצאו לאם כל המלחמות.

העלילה ממוקמת בכפר בקליפורניה שמותקף בידי צבאות של ציפורים ללא סיבה. בסצנה הפותחת, שחף תוקף את מלאני (טיפי הדרן) במהלך שיט, ממש באותו האופן שבו תקף אותי העורב האלים והמוסת בפארק: נועץ את ציפורניו בפדחתה, עד זוב דם. אמנם זה לא חמור כמו התקיפות המיניות שהשחקנית חוותה מצד הבמאי היצ'קוק לאורך הצילומים ואחריהם, אבל היצ'קוק מת מזמן והציפורים הממזרות עדיין כאן.

כל הציפורים מסוכנות. כן, גם היונים שלכאורה שוחרות שלום ובפועל מפיצות נשק ביולוגי שגורם לתחלואה, ומכסות את שמשות כלי הרכב שלנו בלשלשת כדי שנעשה תאונה ונמות. עורבים, לצורך העניין, זה איראן. הם חכמים וערמומיים בדיוק כמו הפרסים, לבושים כמו משמרות המהפכה ומפעילים נגדנו פרוקסיז - מיינות ודררות - שפלשו לכאן לפני כמה שנים ומאז כבר הצליחו לגרש אוכלוסיות ילידיות, להשתלט על המרחב העצי בישראל ולהכין את הקרקע לסדר עולמי חדש.

עופות בגריל, חשוב להדגיש, פחות מטרידים אותי, וגם עוף מכובס זה סבבה, כל עוד לא צריך לאכול אותו. האויב הוא ציפורים פעילות מהסוג שעושה בבוקר ציף ציף שריק שרק, ובערב, כשהן כביכול "הולכות לישון", הן מתאמנות בשמירה על דממה מבצעית ומרכזות את המודיעין שאספו עלינו מלמעלה במהלך היום. שריק שרק עאלק.

רועי בהריר

חיות בלי חיוכים

"בית קברות לחיות", מרי למברט וסטיבן קינג, 1989

האם "בית קברות לחיות" הוא הסרט הכי מפחיד מכל הסרטים שנעשו על פי כתיבתו המופלאה של סטיבן קינג? הדעות כמובן חלוקות, כי בכל זאת יש כל כך הרבה דברים להתייחס אליהם. אבל כשמדובר באימה נטו, אולי בכל זאת יש מי שצודק בהתעקשות על כך שגם במבחן הזמן - הסרט הזה עדיין עושה את העבודה, אף שראה אור בסוף שנות ה־80 של המאה הקודמת. ותרשו לנו לא להתייחס לרימייקים השונים. צריך לזכור שהסרט הזה כמעט לא יצא לאור, כי בשנות ה־80 נעשו 13 סרטים על פי ספרים של סטיבן קינג והתחושה היתה שהקהל איבד עניין.

איך זה נגמר? בהכנסות כספיות אדירות ובמקום של קבע ברשימות השונות של סרטי האימה הגדולים בכל הזמנים. בניגוד לסרטי אימה אחרים בכתבה שלפניכם, כאן אין דמות אחת מפחידה שניקח איתנו אל הנצח, אלא מדובר בסרט שכוחו הוא בכך שכל הדמויות בו כמעט נצרבו במוחם של מי שראו אותו בזמן אמת. כמעט בכל סצנה מתרחש משהו מבעית, שמוכיח כי מי שחשב שסטיבן קינג גמר את הסוס בשנות ה־80 - טעה. עד היום, הסרט הזה מסמן את הפריחה של קינג גם בשנות ה־90.

עדי רובינשטיין

מערבה מכאן

המכשפה מהמערב ב"הקוסם מארץ עוץ", ויקטור פלמינג (על פי ספרו של ליימן פרנק באום), 1939

זו לא קלישאה להגיד שהדמויות המפחידות ביותר בדרך כלל לא מגיעות מסרטי אימה. כי פחד אמיתי עובד הכי טוב דווקא כשלא מצפים לו - כמו בסרטי ילדים, למשל. כולנו זוכרים את הלווייתן השחור מ"פינוקיו", או את לוכד הילדים מ"צ'יטי צ'יטי בנג בנג". צמרמורות. אבל אף אחד מהם - אף אחד - לא הבעית אותי יותר מהמכשפה הרעה מהמערב.

היא מכשפה קלאסית, הכי קלאסית שיש - עור ירוק ואף נשרי, כובע שחור ומטאטא, כדור בדולח וטירה שחורה ומאיימת - והיא שיתקה אותי עד לשד עצמותיי כילדה. הצחוק המקרקר שלה גרם לשערותיי לסמור, כשהיא נעלמה בענן של אש ממש רעדתי, וכשאיימה להרוג את טוטו הכלבלב רק חיכיתי שהיא תמות. היא ניסתה להרוג את הדמויות האהובות עלינו בכל כך הרבה דרכים נלוזות - ובסופו של דבר, דינג־דונג, מצאה את מותה בגלל שפריץ קטן של מים, שכמו ניקו את הלכלוך שהיתה מעל לפני האדמה.

אך כמובן, כמו רוב הנבלים ברוב הסיפורים, ככל שגדלתי הבנתי כמה היא צודקת. הרי דורותי החצופה לא רק הרגה את אחותה, אלא גם גנבה את נעלי האודם היקרות מפז שלה מעל גופתה ממש! כל מה שהמכשפה המסכנה רצתה היה שהצדק ייעשה, ומה לעשות שדורותי צריכה למות כדי שזה יקרה?

היא היתה ונשארה איקונית מאין כמותה, והולידה מאות מחוות, פרודיות, ציטוטים - וגם סיפור מקור קאמפי בשם "וויקד", שמוצג על הבמות הגדולות בעולם כבר יותר מ־20 שנה, ושממש לאחרונה עובד לסרט קולנוע שבימים אלה מוקרן על המסכים הגדולים. כן, 124 שנים אחרי שנוצרה, נראה שדמותה האגדית עדיין מתנגדת לכוח הכבידה ומסרבת למות.

רוני פינצ'וק

פוגשים כריש כחום היום

"מלתעות", סטיבן ספילברג (על פי ספרו של פיטר בנצ'לי), 1975

בהכללה פראית ובלתי אחראית, לא יהיה מוגזם לקבוע שלא היה עוד סרט כ"מלתעות", ששינה לנצח את יחסו של כל אדם שצפה בו אל פיסת הטבע הנקראת ים. הוא ייזכר בו בכל פעם שכף רגלו תטבול במקווה מים כלשהו, לפעמים בבריכה ובמקרים מסוימים גם באמבטיה.

משעשעת מכל העובדה שהסרט נעשה כה מפחיד, בעיקר עקב תקלה טכנית: בשל תקציבו הנמוך וקשיי ההפקה שמהם סבל - בובת הכריש פשוט לא עבדה. ספילברג הצעיר נאלץ להסתפק בייצוג מוזיקלי שלה ולהכניס אותה לסרט בשלב מאוחר מאוד - מה שהתברר כמהלך קולנועי ודרמטי מבריק. והיו עוד בעיות: רוברט שו, שגילם את דמותו של צייד הכרישים קווינט, היה שיכור לגמרי רוב הזמן ותיעב את רוי שיידר בתפקיד השריף.

למה "מלתעות" מפחיד כל כך? הרי בסופו של דבר יותר אנשים אוכלים מדי שנה כרישים מאשר להפך. בראיון שנערך עימו לאחרונה, קוונטין טרנטינו מנה את הסרט כאחד מעשרה בתולדות הקולנוע שאפשר להגדירם כ"מושלמים". ובאמת, גם בצפייה ה־20 או יותר חייבים להודות שבדומה ליצירות אחרות של המאסטר ("מפגשים מהסוג השלישי", "פארק היורה", "להציל את טוראי ריאן"), הסרט הזה הוא קודם כל שיעור בקולנוע: האימה, ממש כמו הרעיון הקולנועי עצמו, נבנית מהמופשט (מוזיקה) אל הקונקרטי (הכריש טורף את קווינט האומלל).

וכמו בטרגדיה אמיתית, הגברים שיצאו אל המסע חוזרים אולי כמנצחים, אבל אנחנו יודעים שמשהו בנשמותיהם הצטלק לנצח. ב־1975, השנה שבה הסרט יצא למסכים, אף אחד לא דיבר עדיין במונחים האלה, אבל היום היינו מגדירים אותם כפוסט־טראומטיים.

ואולי זה מה שמפחיד כל כך ב"מלתעות". שגם אחרי שהבסנו את הכריש ופשטנו את עורו על החוף, לא נחזור להיות אותם אנשים. גם כשאנחנו בטוחים שהוא כבר לא נמצא בים, הים עדיין מפחיד - לא פחות ואולי אפילו יותר. עובדה: כמעט 50 שנים עברו מאז יצא הסרט, והים עדיין מפחיד.

יקיר אלקריב

שלח לי שקט בקופסה

"ארץ קשוחה", האחים כהן (על פי ספרו של קורמאק מקארתי), 2007

נבלים רבים מתהדרים בנעימה מאיימת שמבשרת על בואם ושמלווה אותם בעת מעשיהם המצמררים והמזעזעים. הכריש מ"מלתעות". נורמן בייטס בסצנת המקלחת הבלתי נשכחת ב"פסיכו". מייקל מאיירס, הרוצח במסכה הלבנה מסדרת סרטי "האלווין". לכולם יש אות מוזיקלי מפורסם שמזוהה איתם ושמוכר לנו לא פחות מהם.

את בואו של אנטון שיגור, הפסיכופת הבלתי ניתן לעצירה מ"ארץ קשוחה", לעומת זאת, מלווה שקט מוחלט. למעשה, בסרטם המושלם של האחים כהן מ־2007 (שקטף ארבעה פרסי אוסקר, שמבוסס על ספרו המופתי של קורמאק מקארתי, ושמלווה מספר דמויות שרודפות אחר מזוודה עם כמה מיליוני דולרים בכספי סמים) אין מוזיקה כלל. לא פסקול. לא שירים. כלום. אבל האירועים שמתוארים על המסך כה מותחים, מסעירים ומלחיצים - בעיקר בשל נוכחותו עוכרת השלווה של שיגור - שסביר להניח שכלל לא שמתם לב לכך כשצפיתם בו.

שיגור (חוויאר ברדם, שזכה בצדק גמור באוסקר על הופעתו כאן) הוא הרבה יותר מסתם עוד איש רע. הוא נבל בסדר גודל תנ"כי. מלאך של מוות. כוח טבע הרסני שמשמיד את כל מי שנקרה בדרכו (לא פעם בעזרת מכשיר ייחודי שנועד במקור להרג בקר). הוא נטול נאמנויות, אין לו מצפון או מוסר, ואי אפשר לרדת לסוף דעתו או להבין את מניעיו. מה שכן ברור הוא שלא ניתן לשאת ולתת עימו, ולא ניתן להניא אותו ממשימתו. אפילו אלוהים, בכבודו ובעצמו, שמפציע בתור "דאוס אקס מכינה" עמוק במערכה השלישית, אינו מצליח לגרום לו להפסיק.

"אני מפחד ממה שאני לא מבין", מודה השריף הטקסני הזקן ולמוד הקרבות שמגלם טומי לי ג'ונס בתחילת הסרט, רגעים ספורים לפני ששיגור חונק שוטר בעזרת אזיקיו, וחושף את מבטו המוטרף והריק לחלוטין למצלמה לראשונה. גם אני.

ישי קיצ'לס

היש צוהלת ושמחה?

"צעקה", וס קרייבן, 1996

במבט לאחור, "צעקה" הוא הסרט שסייע לי להפסיק לפחד מסרטי אימה. הוא גם גרם לי להבין שאם דמות כלשהי בסרט אימה תביט לרגע לאחור - מייד ירצחו אותה. בתור ילד לא הבנתי מה הכיף בלפחד. "גרמלינס" הבהיל אותי כהוגן כמה שנים קודם לכן, ולפיכך הקפדתי להימנע מצפייה בז'אנר למשך תקופה ארוכה.

לא מצאתי את הטעם בלתת להיצ'קוק או לפרדי קרוגר להוריד לי את הלב לתחתונים. אבל ב־1996 הגיע הסרט הראשון של "צעקה", קרץ לי וכאילו אמר: כן, אנחנו יודעים שזה מגוחך ברמות, אבל כמו ברכבת הרים - אפשר גם ליהנות מהנסיעה. סדרת סרטי "צעקה" היתה כה מודעת לעצמה, שזה הצחיק וריגש והפתיע גם אחד כמוני שחשב עד אז שסרטי אימה זה לא בשבילו.

כי "צעקה" לימדה אותי שלסרטי אימה יש חוקים בנאליים. ואז היא שינתה אותם. היא גרמה לפחד ולצחוק לרדוף זה אחר זה כמו חתול ועכבר המסתובבים על קרוסלה שיצאה משליטה. ובשביל לעשות זאת, "צעקה" לא נזקקה לארכי־נבל שמתעלה על הדמות הראשית. היה לה את גוסטפייס - רוצח במסכה מעוצבת בהשראת ציור "הצעקה" של מונק. רוצח מתוחכם וסאטירי, אמן הפחד ששיחק משחקי חתול ועכבר עם קורבנותיו.

מה שהפך אותו לאיקוני ולמפחיד כל כך הוא העובדה שבעצם גוסטפייס יכול להיות כל אחד. השכן החמוד, המורה לספרות או הבחור הנחמד מהמכולת. ובאמת, את המסכה שלו עטו לאורך השנים לא מעט דמויות, רוצחים עם אג'נדות או סתם פסיכופתים. כי כמו בחיים, לפעמים המפלצת האמיתית מסתתרת מאחורי חיוך עקום ומסכה של נורמליות יחסית.

ניר וולף

הצללים לחדר באו

הבובה צ'אקי ב"משחק ילדים", טום הולנד, 1988

אחד ממייצרי הפחד החשובים בקולנוע (ובחיים) הוא עקרון חוסר ההתאמה: בית נטוש, בקתה בלב יער, מבט חלול בעיניו וחיוך תלוש על פניו של אדם מוכר. המפגש הדיסוננסי בין המצופה לקיים הוא מתכון רציני לרקיחת אימה, ואין ספק שיוצרי הסרט "משחק ילדים" הבינו זאת, כשבחרו למקם את הרוצח הסדרתי בקלאסיקת הבלהות הסוף־אייטיזית שלהם בגוף הפלסטיק של בובת ה"גוד גאי" החביבה שקיבל הילד אנדי ליום הולדתו השישי, לאחר שנשמת אדם איום התגלגלה לתוכה.

בובה תמימת מראה שממשיכה בתחביב הקטלני שלה גם בזהותה החדשה, כשהיא תוקפת שמרטפיות, אימהות, חוקרי משטרה וכל מי שעומד בדרכה. אם רוצחים סדרתיים בשר ודם אכלסו את מיטב סיוטינו לאורך שנים, אז הבובה הג'ינג'ית הלא־ממש־תמימה צ'אקי עשתה לכולם בית ספר, כשהצליחה לפלוש אל חלומות הלילה הגרועים ביותר של דור ילדי שנות ה־80 וה־90.

כותב שורות אלה זוכר עד היום ביעות לילה שחזר על עצמו אחת לתקופה, שתחילתו בפתח קטן שבין הדלת לקיר חדרו, המשכו במסדרון החשוך שמוביל לסלון הבית, ובסופו ממתין אותו צ'אקי אדום שיער ותכול עיניים שכל מהותו רוע. סיוט מהסוג שהפך עד גיל מסוים את היציאה מהחדר לפרוזדור באמצע הלילה לחוויה כמעט משתקת.

25 שנה מאוחר יותר, בשיטוט בין דוכני שוק קמדן הלונדוני, כניסה לחנות צעצועי וינטג' פינתית קטנה תפגיש אותו עם הדבר האמיתי: בובת גוד גאי לבושה בחולצת פסים צבעונית מתחת לאוברול ג'ינס. גובהה 73 ס"מ, זהה לזה של צ'אקי הקולנועי, שהמשיך להתקיים מאז בתרבות הפופולרית ובזיכרונו של כל מי שפגש בו בגיל צעיר מספיק ומעצב מדי. "זו יכולה להיות מתנה נהדרת לאחיינית", הוא חשב, ואז תיקן - "אולי אפילו לעצמי".

בובת צ'אקי הבריטית נותרה על מדף החנות המאובקת ההיא, משחרת לקונה או לקורבן הבא, ולא שבה איתו לישראל, כמו דרישת שלום לילדות שמחייכת אליך בלילה, כשאתה מתעורר לרגע משינה וקם למטבח כדי לקחת משהו לשתות. לא בגלל המחיר הכספי כמו זה הנפשי שהיא יכלה לגבות שוב. בכל זאת, לילה וחשוך ויש פה פרוזדור לעבור.

עמי פרידמן

ניצוצות של הבנה

"הניצוץ", סטנלי קובריק (על פי ספרו של סטיבן קינג), 1980

קשה לחשוב על סרטי אימה שממשיכים להלך אימים על צופים כמעט 45 שנה אחרי שיצאו למסכים. אגדות אורבניות מספרות שאמבולנסים המתינו לציבור המתעלפים והמתעלפות מחוץ לבתי הקולנוע שבהם הוקרן "פסיכו". לא בטוח שכיום מישהו היה מכסה את עיניו בבעתה אם היה נקלע להקרנה סינמטקית של עותק משוחזר של יצירת המופת ההיצ'קוקית. הוא עדיין מבריק, אבל בעולם של מסורים וצעקות - הוא בגדר צפייה תרבותית לצהרי שבת.

"הניצוץ", לעומתו, מסרב להתיישן, ואפקט הפחד שלו לא נשחק עם השנים. יכול להיות שזה קצת אישי: ראיתי אותו לראשונה, ללא שום הכנה מוקדמת, בהקרנה לילית בסינמטק תל אביב. נכנסתי לאולם עם רקורד של בולען זוועתונים - זללתי קרוגרים וג'ייסונים ללא הכרה - ויצאתי בהלם. זה היה מנעד חדש ומרעיש של רגשות אימה שלא ידעתי שאפשר לעורר. לראשונה - פחד קיומי, אקזיסטנציאליסטי, משהו עמוק הרבה יותר מרוצח שמשסף גרונות בחופשות קיץ של נוער אמריקני.

מה יש בסרט הזה המיתולוגי הזה של סטנלי קובריק על בסיס רומן של סטיבן קינג, שכל כך עובד עד היום? התשלובת המוצלחת של סופת שלגים, מסדרונות ריקים במבנה עצום נטוש ורדוף, אובדן השפיות ההדרגתי, הזיות ורוחות רפאים, גרזינים מדממים, ילדות תאומות מבהילות, מפלי דם במעליות - וילד אחד תמים למראה עם קשר מטריד לעולם שמעבר.

אבל יותר מכל אלה, לטעמי, זו העובדה שגיבורו ג'ק טורנס, בגילומו המופתי של ג'ק ניקולסון, שמצליח לצמרר בכל אחת ממחוות גופו ומהבעות פניו - מאוים בעצמו על ידי כוחות גדולים, מפחידים, מוטרפים ממנו. אנחנו מפחדים מניקולסון כשהוא מנופף בגרזן וצועק "וונדי!" - אבל בעצם אנחנו מפחדים הרבה יותר מהשדים שמפחידים אותו. מי בחדר 237?

איתן אורקיבי

כמו האיש הוא

וולדמורט ב"הארי פוטר ואבן החכמים", כריס קולומבוס (על פי ספרה של ג'יי קיי רולינג), 2001

כשהייתי קטנה, ממש קטנה, קטנה ברמות שדברים לא לגמרי ברורים שנזרקים סתם ככה לחלל האוויר הופכים לסיוטים מעדת רחוב אלם - שמעתי סיפור על בן אדם אחד, שבמשך שנים לא ידע מה זה אותו גוש שהוא נולד איתו, שיצא לו מהגב. זו לא היתה פלולה, אבל גם לא סתם בלט. היה לה מרקם של שיניים, כך סיפרו ברדיו, או בטלוויזיה. כנראה הדחקתי את המקום ואת הזמן המדויקים.

לימים למדתי שלתופעה המבהילה הזו קוראים כימריזם, והיא מתרחשת כשתאומים ברחם מתחילים להתפתח, אבל רק אחד מהם שורד. התאים של התאום שלא שרד - משתלבים בגוף התאום האחר. כלומר, השיניים שההוא עם הגוש הרגיש היו באמת שיניים. השיניים של אחיו התאום המת. אימה, מה יש לומר.

לכן ממש לא מפתיע שהמפחיד הכי מפחיד בתולדות הקולנוע, מבחינתי לפחות, היה לורד וולדמורט, ההוא־שאין־לומר־את־שמו ולא אחר, אבל לא מהסיבות ה"נכונות". אם יש כאלה, כשזה מגיע לפחד.
הסיבה שהוא מבהיל כל כך נעוצה בסרט הראשון, שם פרופ' קווירל, המורה להתגוננות מפני כוחות האופל, מסיר את צעיף־עידן־רייכל שעטה על עצמו, רק כדי לחשוף את וולדמורט בתצורתו החייזרית והלא לגמרי אפויה מגיחה מהצד השני של ראשו. אתם רק יכולים לתאר מה הדבר הזה עשה לילדה בת ה־14 שהייתי, שגם ככה סחבה איתה תסביכים על העניין הזה, באותו בית קולנוע נהרייני של שנת 2001.

שירלי גל

אין כניסה לפילים

"איש הפיל", דיוויד לינץ', 1980

אני בחור פשוט. די לי בפסקול מאיים, במצלמה רועדת מעט, בתאורה קלושה, בגיבור שתועה במקום זר וברמז דק שבדקים לנוכחותם של כוחות מסתוריים מאיימים כדי לכפות עלי פחד מצמית. אולם מניסיוני, סרטי האימה הסטנדרטיים הם מוצר צריכה בסיסי שמספק ריגוש חד־פעמי. ראית את הרוצח מזנק מאחורי הספה על קורבנו וצמרמורת עברה בגופך? בפעם הבאה כבר תפהק באדישות מול הזוועה. כדי לייצר פחד שעומד במבחן הצפייה החוזרת, וכדי לאחסן את האימה בזיכרון לטווח ארוך, לא מספיק רק להבהיל את הקהל - צריך לפצוע עמוקות את נפשו.

זה בדיוק מה שקרה לי כשראיתי בגיל צעיר הרבה מדי מהרצוי את "איש הפיל". הדרמה האפלה הזאת, המבוססת על סיפור אמיתי ועוקבת אחר חייו האומללים של ג'וזף מריק באנגליה של שלהי המאה ה־19, אמנם לא נחשבת לסרט אימה במובן המקובל של הסוגה, אבל כמה תמונות והתרחשויות מתוכה עדיין רודפות אותי גם היום.

כך, למשל, כאשר מנהל מופע הפריקים שבו מוצג מריק לראווה מצליף באכזריות מתועבת בגופו של בן חסותו, המעוות בגין מחלה גנטית מולדת, נוצרה אחדות מוחלטת בין האדם על המסך לנער שצפה בו בזעזוע. שנינו סבלנו, כאבנו וביקשנו שהרגע הנורא הזה יגיע כבר לסיומו, ושנינו נחרדנו מחשיפת הכיעור האמיתי של נפש האדם, שהוא איום פי עשרות מונים מהגידולים המבעיתים שעל גופו של מריק.

גם סצנת הסיום, שבה מריק המותש מחליט להניח את ראשו על הכר ולישון לראשונה כמו כל אדם אחר, למרות הסיכון הגדול הכרוך בכך לחייו, לא תימחה מזיכרוני. גם בלי פירוטכניקה וצלצולים, ההתרחשות השקטה ומקפיאת הדם הזאת מלאה בפחד מצמית, ובליבה עומד רגש אנושי - הערגה לנורמליות, ולו הפשוטה והחולפת ביותר. מבחינתי, זה רגע מושלם של אימה קולנועית.

רועי בית לוי