את הלילה הראשון באי הפיליפיני שבו הונחתו ממסוק בעיצומה של מלחמה בישראל דודיק לניאדו ובתו שי לא ישכחו לעולם. "היא הפריעה לי כל הלילה, לא נתנה לי לישון", מספר האב, שתפס במהרה את מקומו בעונה הנוכחית של "הישרדות" (שני, רביעי ושבת ברשת 13) בתור "זקן השבט" - על כל המשתמע מכך מבחינת הדינמיקה בין המתמודדים, וכמובן זמן המסך הרב. "בשלב כלשהו היא החליטה שהיא רוצה לעזוב ואמרה לי 'אבא, בוא נלך, די'. אמרתי לה שהיא יכולה ללכת, אני לא זז מפה. אני ממש לא עוזב".
"היה לי קשה להבין למה אני שם", מסבירה שי. "אני שי לניאדו, למה אני צריכה לבוא לפה, לסבול ולעשות תככים כדי שכל המדינה תיקרע מצחוק? לא רציתי שייהנו על חשבוני. אני לא בובה של אף אחד". ובכל זאת, בסוף הלילה היא החליטה להישאר. "ידעתי שאם אלך הביתה, אתבאס על עצמי".
נוסף על כך, היא ידעה שבבית לא בהכרח יהיה לה קל יותר.
"מ־7 באוקטובר ועד שטסנו זו היתה התקופה הכי נוראית שעברתי בחיים מבחינה נפשית", היא מגלה. "האחים שלי היו בראש שלי, ומה שהם, והילדים שלהם, צריכים לעבור. אמרתי לעצמי, איך אני נוסעת ככה? שמחתי שהצלחתי להגיע ל'הישרדות', אבל לא ידעתי אם אטוס. זה היה נראה לי תלוש מהמציאות שאנחנו טסים בזמן שאח אחד שלי בעזה ואח נוסף באזור הגבול. מאוד דאגתי.
"שבועיים לפני הנסיעה חטפתי רגליים קרות. תמיד היתה לי הרגשה שאם יגידו לי כן, אני אהיה זו שאגיד לא. רציתי כבר שיגידו לי כן, בא לי להוכיח את עצמי, אבל התלבטתי הרבה אם לנסוע או לבטל. המלחמה היתה בחוץ, הייתי בבכי בבית, בחרדות".
"זה גם היה הדבר הכי קשה שאני עברתי ב'הישרדות'", אומר דודיק. "הפחד שלי היה לקבל טלפון, כי הבטיחו לי שאם יקרה משהו חס וחלילה לאחד הילדים - אני אדע. שמעתי דברים כמו 'למה אתה נוסע בזמן מלחמה ומשאיר את אמא לבד?'. יש בזה משהו, אבל זה היה דבר והיפוכו מבחינתי. ראיתי את הפילוג וחשבתי על הבמה שתהיה לי כדי לומר 'עם ישראל חי'. אני רוצה לזעוק את זה בכל במה. אני דודיק הפשוט, הרפתן מקיבוץ קליה. בשביל המסר שלי הייתי מוכן ללכת ל'הישרדות'".
"בכל התקופה הזאת הייתי עם רעידות ובחרדות", מספרת שי. "ראיתי את כל הסרטונים המחרידים, התמכרתי לרוע. אני אדם סקרן. ידעתי שזה רוצח את הנפש שלי, אבל לא הצלחתי להפסיק. 24/7 הייתי ככה. 'הישרדות' ניתקה אותי בבת־אחת, מאז שחזרתי לא ראיתי כלום, ובסופו של דבר זה עשה לי רק טוב".
היא ניגשה לאודישנים של "הישרדות באש ובמים" (רשת 13) בעצת חברים. "בכל מקום אמרו לי 'את זה ליהוק', 'איך את לא ב'אח הגדול'?'" היא מספרת. "שמעתי את זה הרבה והרגשתי שאני צריכה ללכת. עשיתי הרבה אודישנים בחיים - והפעם, עם אבא, זה עבד. לא היה לי קשה לשכנע אותו לנסות. אמרתי לו 'אבא, מחר תגיע למגדל של רשת', והוא הגיע. הוא לא ידע למה הוא נכנס".
דודיק: "חשבתי שסתם אני הולך. לא ידעתי שזו החלטה גדולה. זרמתי. בדרך כלל אני זורם עם הילדים שלי. לא ראיתי כלום לפני כן. הראו לי פרק אחד יומיים לפני שטסנו, כדי שאבין מי נגד מי, מה ומו".
שי: "עם כל זה שאני כאילו מפונקת, עדינה אני לא. אי אפשר לומר עלי שאני כזו. אמרו גם שאני שתלטנית. בסדר, אין בעיה, גם ביומיום אני אדם שתלטן. אני מאמינה ב'אכול ושתֹה כי מחר נמות'. אני חיה את הרגע. זו מי שאני, והבאתי את זה לתוכנית"
דווקא ב"מו", דודיק (65), מנהל הרפת הנמוכה בעולם שבקיבוץ קליה, הבין מצוין לפני שנכנס להרפתקת חייו. כבר מגיל צעיר הוא ידע שעתידו ברפת. "למדתי בבית ספר חקלאי בעין כרם ומכיתה ט' התחלתי לעבוד ברפת. אני קם לרפת בשתיים וחצי בבוקר כבר יותר מ־40 שנה, ואני יכול לעבוד שם 24 שעות ברצף, בלי הפסקה. אני אוהב את הפרות".
כמי שגדל על המורשת של לוחם הקומנדו המיתולוגי מאיר הר־ציון, הוא גם אדם "קרבי" במיוחד. לראיון הזה, שמתקיים בבית קפה תל־אביבי, הוא מגיע חמוש ב־M12 ארוך, שנשאר עליו לאורך כל השיחה. "לצערי הרב, אני חי איפה שאני חי, ואני חייב שהנשק תמיד יהיה עלי", הוא מסביר.
"אני ככה מאז המלחמה, והאמת היא שתמיד הייתי חמוש. בגלל העבר שלי אני תמיד מוכן", הוא מכריז בגאווה, ומספר על השתתפותו במבצע ליטני ובשלום הגליל כלוחם בגולני, ועל שירותו כלוחם ימ"מ. גם בפיליפינים הוא הציג רוח לחימה ללא פשרות, הביא לידי ביטוי את כישוריו הפיזיים במשימות, שחה, רץ, ניסר, סחב, בנה ונלחם עד השנייה האחרונה, כדי להביא ניצחונות לשבט שלו, קללגאן.
מי שעשתה זאת במקביל אליו, בשבט היריב, סאיומאי, היא בתו, שי לניאדו (31), קוסמטיקאית מירושלים, שהוכיחה שם במהרה כי התפוח - בגרסת בגד ים אדום לוהט - נפל קרוב מאוד לעץ. היא מגיעה לראיון מעט אחרי אביה, חמושה בקורקינט, ג'ינס וטי־שירט. בפנים נטולות איפור היא נראית כבת 17, בדרך לתיכון, ולא כמו שורדת קשוחה שלא רואה בעיניים אף אחד מהגברים השריריים והחסונים בשבט.
קשה להעריך בתחילת העונה מי מהם, אם בכלל, יזכה להגיע למועצת השבט האחרונה, ואולי גם לחזור הביתה עם מיליון שקלים, אבל כבר עכשיו אין ספק שבני משפחת לניאדו מסוגלים לפרק את היריבים שלהם. פיזית, ובעיקר מנטלית, אין מוכנים מהם להתמודדות עם איתני הטבע, המשימות, מועצות השבט וההדחות. השיטה - לא להתרגש מכלום.
בלי הנחות
דודיק, ספק אסטרטג־על וספק השחקן הכי לא מתוחכם בתולדות הפורמט, לא צפה מעולם ב"הישרדות". לאיים הוא הגיע עם בתו נטול מניירות, אסטרטגיות, מהלכים ותכנון משחק. "אני חקלאי", הוא מסביר, "חקלאי יודע להחזיק מסור, טורייה ומקדחה".
הדינמיקה ביניהם חמה, מצחיקה ולפרקים אפילו מרגשת. "אבא, לך תביא לי את האוכל", מורידה שי פקודה לדודיק, והוא מייד קם. אולי זו חוויית ההישרדות שקירבה ביניהם. "אנחנו כולם בטוב במשפחה, אבל בשנה הזו אבא ואני דיברנו הכי הרבה בכל החיים", אומרת שי.
דודיק קוטע אותה: "היא לא זוכרת כמה דיברנו כי היא היתה ילדה. אני מאלה שמשחרר את הילדים בגיל 18. תעזבו אותי, תסתדרו לבד. כשיש בעיה תתקשרו אלי - וגם אז לא תמיד אני עוזר כי אני רוצה שהם יתמודדו לבד. זו הבעיה שלי עם האימהות, שהן תומכות בילדים. אני הרבה יותר קשוח".
שי היא בתו של דודיק מנישואיו הראשונים לרויטל. כיום הוא נשוי בשנית ליעל, ומנישואיו השניים נולדו אסף (21) וגל (19.5), המשרתים בצה"ל - אסף ביחידת מגלן וגל ב־551. הוא גם סב לשישה נכדים משתי בנותיו הגדולות (נועה ויעל).
"יש לי חמישה ילדים משתי נשים, ואני מאוד קשור אליהם. גרושתי שתחיה ואני ביחסים טובים. אני תמיד אומר לה 'אף אחד לא ייקח ממך את זה שנתת לי את המתנה הכי־הכי טובה בעולם'. היא זרקה אותי, ואחרי שהיא זרקה אותי באה יעל, אהבת חיי. אין יותר טוב מזה".
דודיק: "הפחד הכי גדול שלי היה לקבל טלפון, כי הבטיחו לי שאם יקרה משהו חס וחלילה לאחד הילדים - אני אדע. שמעתי דברים כמו 'למה אתה נוסע בזמן מלחמה ומשאיר את אמא?'. יש בזה משהו, אבל חשבתי על הבמה שתהיה לי לומר 'עם ישראל חי'"
שי: "הבית הקבוע היה אצל אמא, אבל ראיתי את אבא הרבה. באנו אליו בימי שלישי וכל שבת שנייה. אחר כך גם חגגנו יחד חגים, וכשנולדו האחים הקטנים שלי רציתי להיות איתם כי אני מתה על ילדים. באתי אליהם כל הזמן".
אז בתקופה ההיא צברת שעות אבא רבות?
"לא איתו, איתם. הוא היה ברפת".
הם הגיעו לחוף יחד, אך כמו יתר הזוגות, ומהר מאוד התפצלו בין שני השבטים. הפיצול מאביה לא היה קשה לשי. "הרגשנו שזה יגיע. רצו לראות את הדינמיקה שלנו יחד ולחוד". התדמית שהולכת ומתקבעת סביב דמותם חדה וברורה, אבל שי לא מסכימה עם זו שלה. "עם כל זה שאני כאילו מפונקת, עדינה אני לא", היא חורצת.
"אי אפשר לומר עלי שאני עדינה. אני מאוד אוהבת משימות ותחרות. בא לי דווקא לנצח את אבא שלי. באנו לשחק, באנו להתחרות. עשו מזה סוף העולם אם מישהו ידיח קרוב משפחה. מה, לא נדבר יותר בחיים? זה רק משחק. ככה אנחנו ראינו את זה. אמרו גם שאני שתלטנית. בסדר, אין בעיה, גם ביומיום אני אדם שתלטן. אני מאמינה ב'אכול ושתֹה כי מחר נמות'. אני חיה את הרגע. זו מי שאני, והבאתי את זה לתוכנית".
מה למדתם זה על זה?
דודיק: "אני הבנתי שהיא יכולה לחזור לעבוד ברפת. עד אז היא עבדה בה עשר דקות, רק ראתה את החרא של הפרות וברחה. בכלל, גיליתי את שי. פשוט לא האמנתי איזו תותחית היא. ידעתי שהיא פייטרית ותחמנית, אבל לא האמנתי שהיא תעמוד בתנאים האלה.
"אני מגדל אותה 31 שנים, אבל לא ידעתי מי זו שי. בגיל 65 פתאום אתה מגלה את הבת שלך. 'הישרדות' למעשה הסתיימה בשבילי ברגע שהבנתי מי זאת הבת שלי. גיליתי שהבת שלי, התל־אביבית שעושה ציפורניים, לוקחת את שני האחים הקרביים שלה".
שי: "אני דאגתי שמבחינה חברתית יהיה לו קשה, לא כי הוא לא חברותי, כולם מתים עליו, אבל חשבתי שהוא ייצא מהכלים, יחטוף ג'ננות ויתחיל לקלל שם אנשים. זה שהוא היה מאופק יותר הפתיע אותי".
דודיק: "היא פחדה שיהיו הרבה ביפים. הייתי חייב להתנהג ולדבר במילים קצת חרצוליות ופקופליות (יפות ומסוגננות בשפתו, ש"ז), אבל השתדלתי לא לדבר במילים גסות".
מה היה לכם הכי קשה שם?
דודיק: "היה לי רגע אחד כזה, כשרופא אמר לי שיש משימה שאני לא יכול להשתתף בה. שמו אותי בחוץ בגלל הגיל כי פחדו שאפול. אני לא הסכמתי, לא רציתי הנחות והתעצבנתי".
שי: "היה לי קשה עם הגעגוע לבית, והשילוב של זה עם החום, החולדות, היתושים והעובדה שכל הגוף מגרד מהם והשמש עוד יותר שורפת את הפצעים. ואז את רוצה להתקלח והמלח שורף, ובלילה ישנים על האדמה ויש סימנים כחולים. הכל יחד היה קשה. זה לא היה רגע אחד".
דודיק: "אם מישהו מהילדים שלי לא עושה צבא או מתנדב לשלוש שנים, אני יושב עליו שבעה. המדינה זו אותה מדינה. צריך לשמור על האנשים. הצבא צריך לחזור להיות הצבא של פעם. צריך לחזור לערכים שלו, להפסיק לחשוב על פוליטיקה"
ואיך הסתדרתם עם האלמנט האסטרטגי?
שי: "התוכנית שלי בראש היתה לא לתכנן. האסטרטגיה שלי היתה 'בוא נחיה את הרגע, ננצח ואז נדבר'. על האי כולם ראו שאנחנו אמיתיים, שאין פה הצגה. כולם שם שחקנים כמעט. למשל ניצן, שהוא אדם שכל היום אומר 'אני, אני'. אני לא יכולה לסבול את זה. אמרתי לו בפרצוף 'אני לא איתך בכלל'. יש אנשים שחשבו על כל מילה שיצאה להם מהפה. אני לא יכולה להיות כזו.
"אמרתי להם 'באתם להישרדות, זה משחק'. אתה חייב להיות פה שקרן, אלה לא החיים. אני אדיח לקוחה שלי ואומר לה 'לא באת, אני אכבה לך את הלפיד'? כשבאו אלי ושאלו אם אדיח אותם, מן הסתם לאחד מהם הייתי צריכה לשקר. היו כאלה שאמרו שהם באו מבית עם ערכים, חינוך מהבית, חינכו אותם לא לשקר. יאללה".
דודיק: "אנשים כמונו זה הכל מבפנים, אותנטי. אני בקושי הבנתי מה זו הדחה, וזה גם לא עניין אותי. אני לא אסטרטג. כשהיו מדברים על אסטרטגיה הייתי הולך. אני מעדיף פרות".
לרסן את הקוף
שי מתגוררת כיום בירושלים עם בן זוגה (מלפני תחילת הצילומים), דור (31), שמגיע מבית דתי ושומר על אנונימיות. את שירותה הצבאי עשתה כפקידה פלוגתית בגולני, ממשיכה את המסורת של אבא. "היא היחידה שהביאה כומתה חומה", אומר דודיק בגאווה גלויה.
לאחר שחרורה מהצבא למדה קוסמטיקה ונכנסה לעולם האיפור, השיער והציפורניים. דרכה ל"הישרדות" עברה דרך לא מעט אודישנים, שאליהם ניגשה בשנים האחרונות - עד שאחד המלהקים החליט שהיא החומר שממנו עושים מועצות שבט. "זה לא היה החלום שלי, להיות אדם מפורסם", היא טוענת, "החלום שלי היה שכל מה שאני רוצה להשיג - אני אשיג".
דודיק: "אנשים כמונו זה הכל מבפנים, אני בקושי הבנתי מה זו הדחה. אני לא אסטרטג. כשהיו מדברים על אסטרטגיה, הייתי הולך. אני מעדיף פרות. אני קם לרפת בשתיים וחצי בבוקר כבר יותר מ־40 שנה, ואני יכול לעבוד שם 24 שעות ברצף"
אבא דודיק נולד בירושלים, ילד שני מתוך ארבעה ילדים והבן היחיד במשפחה, גדל על מורשת של הקרבה עצמית למען המדינה. חיטוט קצר בביוגרפיה המשפחתית מעלה את שמו של אביו, יעקב לניאדו, שהיה איש מוסד, מושל רפיח, ראש עיריית עזה, מפקד המשמר האזרחי וממייסדי משמר הגבול.
יעל, אשתו הנוכחית, היא אחותו של אלוף (מיל') נעם תיבון. "היא באה ממשפחה שמאלנית ברמות, ואני בדיוק ההפך", הוא מספר. "סבא שלי היה אחד המקובלים הגדולים, הרב דוד לניאדו, והמשימה שלו היתה לקחת דתיים, חילונים, ימנים ושמאלנים, ולהושיב אותם יחד, לחבר ביניהם. אחריו גם אבא שלי היה כזה, והיום אני כזה. אני חי עם אישה שאני מאוד לא מסכים עם הדעות הפוליטיות שלה, אבל מה - על רימון אני נשכב בשביל האישה שלי".
קשה שלא להבחין בפרקי העונה, וגם בראיון, בדסקית הכסופה שדודיק עונד על צווארו. דודיק נדר שלא להתגלח עד שכל החטופים בעזה ישובו הביתה, ועל הדיסקית שלו כתובים שמותיהם של הדר גולדין ואורון שאול. "שכחו אותם", הוא מסביר. "אני קרעתי את החיילים שלי כדי שיידעו שלא משאירים אף פעם חייל מאחור - ואין את הערכים האלה יותר".
ובכל זאת, שני הבנים שלך משרתים כרגע בצה"ל.
"אם מישהו מהילדים שלי לא עושה צבא, שירות לאומי או מתנדב לשלוש שנים, אני יושב עליו שבעה. המדינה זו אותה מדינה. צריך לשמור על האנשים. הצבא צריך לחזור להיות צבא של פעם. צריך לחזור לערכים שלו, להפסיק לחשוב על פוליטיקה. החיילים שהולכים להילחם צריכים ללכת כי הם אוהבים את הארץ, כמו שהיה בתקופה שלי".
בבוקר 7 באוקטובר הוקפץ בנו אסף, שהיה במסלול במגלן, לאזור הלחימה. "היה לי ברור שהוא ילך, ואני גאה בו, וטוב שהוא הלך, אבל זה היה אחד הרגעים הכי קשים בחיים שלי, שאני לא נמצא שם אלא הבן שלי", הוא אומר.
כשגיסו נעם תיבון יצא לחלץ את בנו מהדרום הבוער, הוא קיבל מדודיק שיחה. "אמרתי לו 'תדאג לי שיחתימו אותי על נשק'. מח"ט הבקעה החתים אותי על נשק, אפוד קרמי, קסדה, ולמחרת נסעתי לרפת בנחל עוז.
במהלך השבועיים הבאים הוא טיפל בפרות של נחל עוז. הרפת בקיבוץ עומדת ומתפקדת כיום בזכות עזרתו באותם שבועיים קריטיים. "כשהתחלתי לטפל ברפת לא היה שם אף אחד חוץ מחיילים ויריות. אחר כך הגיעו כמה מילואימניקים לעזור לי, הרמנו שם פרות ופינינו גופות של מחבלים ושל מקומיים אזרחים. היו יריות ופגזים שנפלו סביבנו. ודאי שפחדתי, אבל אחרי הנפילות הראשונות נרגעתי".
שי: "מ־7 באוקטובר ועד שטסנו זו היתה התקופה הכי נוראית שעברתי בחיים מבחינה נפשית. האחים שלי היו בראש שלי ומה שהם, בסך הכל ילדים, צריכים לעבור. אמרתי לעצמי, איך אני נוסעת ככה? שמחתי שנבחרתי ל'הישרדות', אבל לא ידעתי אם אטוס"
שי התעוררה באותו בוקר ארור, שמעה את החדשות וחיפשה את חבריה, ובהם ליאור אסולין ז"ל ובן שמעוני ז"ל. רבים ממכריה חשבו שהיא היתה עם אסולין במסיבת הנובה. " למזלי אני לא סובלת טראנס", היא אומרת. "בחמש השנים האחרונות ליאור ואני היינו חברים ממש טובים. הוא היה כמו אחי הגדול. ארבעה ימים לפני המסיבה היינו יחד בחתונה. רבנו לפני, השלמנו שם, הוא הביא לי חיבוק כשהשלמנו, ואחרי זה לא ראינו יותר זה את זה.
"באותו בוקר התחלתי לעקוב אחרי רשימות החיפושים, עד שקיבלתי טלפון מחבר שלנו שאמר 'ליאור נרצח'. לא ידעתי אם זה נכון. הייתי באאוט רציני. זה היה גם יום הולדתו. גרושתו של ליאור היא חברה שלי, אז עזרתי לה ללכת לזיהוי גופות".
היום, שנה וחודשיים אחרי, דודיק עושה ככל יכולתו כדי להעביר מסר של אחדות. למען המטרה הנכספת הזו הוא חוזר על המנטרה, או הקאץ' פרייז, "עם ישראל חי!" בכל הזדמנות. "אפשר לא להסכים ועדיין להיות יחד, וזו המטרה שלי - לאחד. ימנים, שמאלנים, דתיים, חילונים, הומואים, לסביות - זה לא משנה מה, אנחנו צריכים לכבד כל אחד, לכבד את השונה, כדי שנוכל להמשיך לשרוד פה במדינה. אם לא נדע לקבל זה את זה, לא נהיה פה".
מסר של אחדות
האם דודיק יהפוך בעקבות הריאליטי לגורו של הורות, ושי תהיה כוכבת רשת? מוקדם לדעת. כרגע שניהם מחכים לקמפיינים שיבואו. מתח, אקשן ודרמה הם כבר הוכיחו שהם יודעים לספק. "פחד זה הכיף שלנו בחיים", אומרת שי. "אין דבר שאני מרגישה שאני לא מסוגלת לעשות, ואני רוצה להוכיח לעצמי שאני יכולה הכל".
אילו תגובות קיבלתם מאז עלתה "הישרדות"?
שי: "נתקלתי רק בדברים טובים. 'איזו אלופה את', 'איזו פייטרית', 'אם את לא בגמר, צריך לסגור את התוכנית'. האמת היא שאני בטוב עם כולם גם בחיים האמיתיים. גם אם לא הכי יאהבו אותי, אני יודעת שאין מה לשנוא בי. אף פעם לא הגעתי למצב ששונאים אותי.
"אני חושבת שמראים אותנו שם כמו שאנחנו באמת. אם יראו גם רגעים מכוערים שלי - שזה מפדח, מה לעשות - זו מי שאני. אולי ייצא לי לפעמים הקוף קצת יותר מדי, אבל אני שמחה שאמרתי מה שאמרתי. אני עומדת מאחורי הדברים שלי".
דודיק: "אני לא רוצה לאכזב אף אחד, אבל לא גיליתי שם כלום על עצמי. מה שהיה חשוב לי שם זה רק להעביר את המסר של האחדות".
שי: "מה שאני יודעת זה שאם אזכה, אני אסגור את המינוס. אף פעם לא הייתי בן אדם של חסכונות. אני בת 32 עוד מעט, אני רוצה חתונה וילדים, ואני צריכה את הכסף. אני רוצה חמישה ילדים, ואני מתכננת לחזור לגור בקליה".
דודיק: "אני מצטער שהתוכנית לא נמשכה עוד חודש. היו לי סיוטים בלילה שהלית (עורכת התוכנית הלית לוי, ש"ז) באה אלי ואומרת לי שאני צריך לשלם להם כי אני כל כך נהנה. התעוררתי בבהלה. אמרתי שאני לא מוכן".
shirz@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו