"לא ידעתי אם זה יקרה לי": אחרי ההצלחה הגדולה של "שיר לנטע" - ניר כנען מוציא אלבום בכורה

לניר כנען ולחברים שלו יש קטע שבמסגרתו הם מסתכלים על החיים, ובמיוחד על החלוקה שלהם לתקופות, כעונות של סדרת טלוויזיה. דמויות באות, אחרות עוזבות, נרטיבי־משנה משתנים, והכל חלק מעלילת־על שכתב וכיוון תסריטאי מיומן. וכדי לעזור לו, הם אומרים, צריך לפעמים לייצר לו חומרים באופן יזום.

"Do It For The Plot" ("עשה זאת למען העלילה"), קוראים לזה ברשת אנשי דור ה־Z, והרעיון הוא לדחוף את עצמך לעשות דברים שמאתגרים או מפחידים אותך - גם במחיר של כישלון. במקרה הכי נורא, הם אומרים, אולי תקדם את סיפור חייך.

אולי זה היה הזרז מאחורי ההחלטה של כנען להשליך אל מצולות אוקיינוס התוכן העצום שהוא רשת טיקטוק את השיר הראשון שכתב, בתקווה שיעלה בחכתו של משתמש מיומן, שיעביר את הבשורה הלאה. בכל הנוגע לעלילת חייו של המוזיקאי, מדובר במהלך שהתברר כטוויסט משמעותי בתסריט.

כי "שיר לנטע" - מתנת יום הולדת מוזיקלית שכתב והלחין לפני ארבע שנים למי שהיתה אז זוגתו, השחקנית נטע רוט - הפך ממש מרגע צאתו אל מרחבי הטיקטוק לסנסציית ענק וללהיט שכבש גם את תחנות הרדיו, זכה ל־924 אלף צפיות ביוטיוב (נכון למועד כתיבת שורות אלה), וזיכה את יוצרו בתואר "פריצת השנה" של תחנת הרדיו כאן גימל.

בין פופ מלחמתי קצבי ומופק היטב לבין מוזיקה לצורכי אסקפיזם, דווקא שיר אהבה קטן, יפה, מובל פסנתר, שנשמע כמו משהו שבין יוני רכטר ליוני בלוך (המהדרין יבזקו גם קמצוץ רן דנקר להשוואה הזו), הפך לאחד השירים המושמעים של התקופה האחרונה ולאחד ממחממי הלב הרשמיים של 2024, שמתקרבת בצעדי ענק אל קיצה.

ממש כמו הקשר שלו ושל רוט, שנגמר מאז, ואיכשהו הפך להיות ספק התוכן הרשמי (אך לא הבלעדי, מדגיש הזמר) של "כחול" - אלבום הבכורה שלו שיצא השבוע ושיושק בגריי תל אביב ב־23 בינואר. יצירה של 15 קטעים המתארת תהליך של התאהבות, פרידה ואז התאהבות שוב, הפעם עצמית. כמו בחיים, גם לתקליט הראשון של כנען, 23, יש עלילה משלו.

היתה לי תקופה שהייתי קצת מוצף. אני לא חושב שבאמת אפשר להכין את עצמך לדבר הזה, להצלחה. ראיתי את החוויה הזאת מהצד, ידעתי באיזשהו מקום להתכונן אליה, אבל לא ידעתי אם היא תגיע. לא הייתי בטוח אם זה יקרה או לא

"כשכתבתי את 'שיר לנטע', הדבר האחרון שחשבתי שיקרה איתו זה שהוא יהפוך לאלבום", הוא אומר כשהוא ישוב בבית קפה יפואי, מטרים ספורים מתיאטרון גשר, מקום שמשמש לו בית כשהוא חובש את כובעו השני (או הראשון, למעשה) כשחקן. בית, אגב, גם לאחת נטע מהשיר.

"זה פשוט היה השיר הראשון שאי פעם כתבתי לו גם את המילים. לפני כן רק הייתי מלחין שירים לחברים או לנטע. בעולם מחזות הזמר היא היתה כותבת ואני הייתי מלחין. ואז רציתי להכין לה מתנה ליום הולדת 19, כתבתי שיר והוא נשאר עד היום כפי שהוא. העליתי אותו לחשבון הפרטי שלי באינסטגרם.

"נטע מאוד התלהבה מהשיר וכמוה גם כל החברים, אז פתאום בתוך חוג החברים הקטן שלנו נהיה המון רעש סביבו. אמרו לי 'אתה חייב לפתוח את האינסטגרם שלך לחשבון פומבי, אנחנו רוצים לשתף את השיר'. ואז פתאום התחלתי לקבל הודעות מאנשים שאני לא מכיר, כל מיני זרים עצרו אותי ברחוב ושאלו מתי השיר יוצא באופן רשמי. זה גרם לי לקבל קצת ביטחון, והתחלתי להופיע איתו. לפני שנה וחצי נכנסתי בפעם הראשונה בחיים שלי לאולפן והקלטתי אותו".

ואז שלחת לחמך על פני הטיקטוק.
"כן. אני לא איזה גאון סושיאל, אבל אני יודע שבטיקטוק יש המון כוח. לא חשבתי שנגיע למצב כזה, אבל העליתי אותו לשם. בערך חודש מאוחר יותר התחלתי לקבל כמויות של תגובות, לייקים ושיתופים. גללתי למטה את הפיד, ואני מקבל סרטונים של אנשים שרים את השיר, עושים לו קאבר או גרסה מהירה יותר. פשוט צונאמי ענק של תגובות ואהבה.

"מלא אנשים שכותבים עד כמה השיר עשה להם טוב, יש כאלה שמספרים שהם נלחמים בעזה ואוהבים להאזין לו. אלה תמיד התגובות שהכי מרגשות אותי, הכי נוגעות. יש אנשים שהוא נותן להם כוח להמשיך. כמויות פרגון שלא ציפיתי להן בכלל. בדרך כלל לשירים שתופסים שם מוצמד איזה ריקוד או טרנד שעוזר להם להידחף, במקרה של 'שיר לנטע' זה פשוט היה נטו מהתרגשות של אנשים".

לא רק מצד הקהל. מהר מאוד הגיעו קאברים של עדן חסון ונטע ברזילי.
"כן, ואלה דברים ש... בוא נגיד שלא הרגשתי שאני בכלל בשיח הזה. מה לי ולהם? יצא לי גם לדבר איתם קצת. כתבתי להם, דיברנו, התרגשתי מאוד מהעובדה שזה קרה".

זה לא בעיקר מבהיל, כשהכל קורה פתאום בבת אחת?
"היתה לי תקופה שהייתי קצת מוצף. אני לא חושב שבאמת אפשר להכין את עצמך לדבר הזה, להצלחה. אבל אני לוקח את זה יחסית באיזון, כי הייתי לצד הרבה אנשים שפרצו לתודעה ככה, בן־לילה. גם בתוך הזוגיות עם נטע, ראיתי איך היא תופסת תאוצה, מתקבלת לפרויקטים, מגשימה חלומות. ראיתי את החוויה הזאת מהצד, ידעתי באיזשהו מקום להתכונן אליה, אבל לא ידעתי אם היא תגיע. לא הייתי בטוח אם זה יקרה או לא".

זה גם יכול לייצר קנאה.
"תמיד הערצתי את נטע ותמיד אעריץ אותה, היא מדהימה. תמיד ראיתי בה את הייחוד הזה, ופתאום כשעוד אנשים התחילו לראות אותו זה הרגיש לי הגיוני. זה דווקא לא לקח אותי למקומות של קנאה. גם כי החלומות שלנו שונים. לה יש את הדברים שלה ולי יש את שלי".

מה היא חושבת על השיר? הפנית זרקור למערכת יחסים אישית, ועוד כזאת שכבר הסתיימה.
"היא מאוד אוהבת אותו. אני בטוח שזה היה לה מורכב, אבל היא מאוד שמחה בשבילי. היא תמיד אמרה לי כמה זה ברור לי שזה יקרה לי. אני דווקא לא האמנתי את זה על עצמי".

האודישן ששינה הכל

יש משהו מתעתע בכנען. חוסר חיבור טבעי בין הדמות הנערית, המתולתלת, ירוקת העיניים וחולמנית המבט שלו, לבין הבחירה, מכל הדברים, דווקא במסלול חיים שכולל במה, שירה ומשחק מול מצלמה או קהל. ממבט ראשון הוא נדמה כליהוק מושלם לדמות הנער הרגיש, בדיוק מהסוג שכותב לחנים קסומים לשירי אהבת נעורים תמימה.

אין אושר אמיתי ושלם פה, שמחה מלאה מהצלחה או מכל דבר שקורה כרגע. מצד אחד זו השנה הכי מדהימה בחיים שלי, מצד שני זו תקופה שאני אפילו לא יודע איך לתאר אותה. אין לי מושג איך מתחילים להבין את שני הדברים האלה במקביל

הוא באמת גם היה כזה, ילד טוב נס ציונה. נער מופנם ורגיש, שלקח לו זמן למצוא מקום שבו יוכל להיות "הוא עצמו". קלישאת הילד שממציא לעצמו בבית הספר תסריטים בדיוניים בראש בזמן שיתר הבנים בכיתה משחקים כדורגל לא פסחה עליו. אבל מה שמוזר בסיפור הוא הבחירה של ילד חובב תיאטרון כמעט באופן אובססיבי ללכת דווקא למגמת מדעי המחשב. אולי זה קשור לבחירות החיים של הוריו - מתכנת ועובדת בבנק.

"גדלתי על הצגות, 'עוץ לי גוץ לי', 'ספר הג'ונגל'", הוא מספר, וחושף קעקוע מינימליסטי של הילד מוגלי מוטבע על קרסולו. "השילוב הזה בין תיאטרון למוזיקה היה מה שהכי עניין אותי. הלכתי להמון הצגות ילדים, לא משנה באיזה מצב. גם כשהייתי חולה עם 40 מעלות חום התעקשתי ללכת, ואז הייתי הולך להקיא בהפסקה.

"אני זוכר שהייתי מגיע לאולם התיאטרון והנשימה שלי היתה נעתקת. בתור ילד הייתי מאוד אנרגטי, שר, משחק. ואז בשלב מסוים מגיע גיל שנכנסת מודעות לתוך הדבר הזה, ופתאום החלטתי שאני חריג כזה, שתחומי העניין שלי שונים ואני מתנהג שונה. ילד שמשתדל לא להיות במרכז. כמה שפחות מעניין".

על הנייר זה נשמע כמו תיאור מדויק למדי של אינטרוברט, טיפוס נחבא אל הכלים שבונה לעצמו עולם פנימי עשיר וממדר את רוב סובביו. אלא שזה לא בדיוק המקרה, כמו דווקא פונקציה של זמן ומקום. המחשבות שהפנה כנער פנימה רק חיכו להזדמנות הנכונה לצאת, לקבל ביטוי ולהתפוצץ בסביבה ובתזמון הנכונים.

אני לא איזה גאון סושיאל, אבל אני יודע שבטיקטוק יש המון כוח. היה פשוט צונאמי ענק של תגובות ואהבה. מלא אנשים שכותבים עד כמה השיר עשה להם טוב, יש כאלה שמספרים שהם נלחמים בעזה ואוהבים להאזין לו. זה הכי מרגש אותי

"הייתי מופנם, אבל בעל כורחי כזה", הוא מספר. "בסביבה של היום, אחרי שנים, מצאתי את עצמי עם אנשים שחוו אותו הדבר. אז אני לא מרגיש אינטרוברט, אני מרגיש מאוד... מספיק. זה לקח קצת זמן. היו לי תקופות מאוד בודדות בחטיבה או בתיכון. וכשהגעתי לצבא פתאום מצאתי את עצמי מוקף באנשים שזה גם הסיפור שלהם. כאלה שברחו מכל מיני חורים ופתאום התקבלו לאיזשהו מקום אקסקלוסיבי ואומרים להם 'אתם ממש מוכשרים במה שאתם עושים'. כאילו החיים הוכיחו להם שהם שווים משהו".

המקום האקסקלוסיבי ההוא היה תיאטרון צה"ל, שאליו התקבל אחרי שהקריא ושיחק מונולוג מתוך המחזה "לצחוק בפראות" של כריסטופר דוראנג. "איזה קשרים? אין לי שום קרוב משפחה מקושר", הוא מדגיש. "הגעתי לשם מפוחד. לא התקבלתי לבית הספר לאמנויות 'תלמה ילין', אז מבחינתי זה לא באמת היה מקומי.

היו שם איזה 500 איש, כולם עוברים על טקסטים, מרוקנים בקבוקים שלמים של 'רסקיו'. הייתי די בשוק, כי באתי לבד לכל זה. נכנסתי לאודישן, הקראתי את המונולוג שלי, התיישבתי והרגשתי ההתלחשויות עלי. פתאום אמרו לי שאני טוב, ולאט־לאט זה התחיל לשנות לי את התפיסה. פגשתי שם אנשים מדהימים והבנתי שאני בחברה מאוד טובה".

לייט בלומר, במלוא מובן המילה. "מאוד", הוא מסכים. "לקח לי המון זמן לפתח את האישיות שלי, או לנקות את מה ששנים שמתי בצד".

הופעות מול חיילים הן גם טבילת אש. בטוח שהיא לא היתה רק נעימה.
"כן, יש את העניין הזה כשאתה מופיע מול יחידות קרביות של 'מה זה הדבר הזה, בזמן שאנחנו חיילים אמיתיים אתם עושים שטויות'. בסוף זה גם פותח את הלב ויש חוויות מדהימות, אבל ברור שיש גם כאלה גרועות ונוראיות. אפילו מצלקות".

למה אתה מתכוון כשאתה אומר "מצלקות"?
"תיאטרון צה"ל זה המפגש הכי קשה עם קהל, כי אלה תכנים שהצבא מאשר ודוחף אותם. זו לא איזו אמנות גבוהה, זה בעיקר שם כדי להעביר מסר או לעשות כיף לחיילים. יצא לי לעשות הצגה על הטרדות מיניות. לאו דווקא משהו קיצוני, יותר על התחום האפור. זה מפגש מורכב עם קהל, כי הוא פותח דיון על 'האם היא יזמה?', למשל.

"חוויה קשה יותר היא כשאנשים צוחקים עלינו, על מי שאנחנו או על זה שאנחנו ג'ובניקים. או נניח להופיע בכל מיני חדרי אוכל, בלי הגברה. לפעמים אנשים צועקים עליך תוך כדי הופעה, או בכלל יוצאים באמצע. תחשוב על זה: נסעת במשך שלוש שעות כדי להופיע במשך 12 דקות ואז כולם יוצאים באמצע או צוחקים עליך.

"זה לא כזה נורא, אני בטח לא משווה את זה לשירות קרבי. אבל היו גם הפעלות בסגנון 'לא נפסיק לשיר', שבהן נתנו לאנשים מיקרופונים והם שרו שירים של נועה קירל או עומר אדם, וזה מדהים כמה זה יכול לעשות טוב".

זה גם שיעור. אחרי שעברת את זה, אף קהל לא קשה מדי.
"אני מאוד מודה על זה, כי בסופו של דבר לא למדתי משחק, ולמדתי המון מהניסיון הזה. זה לא התחיל שם. כשהיינו בני 16 נטע ואני כתבנו מחזמר בשם 'שני אלה'. תיאטרון אורנה פורת לקח אותנו תחת חסותו, והתחלנו לרוץ איתו ולהעלות אותו מול בתי ספר.

"זה יכול להיות קהל קשה, לפעמים גם קצת עוין. זה היה אחרי שהתחילו לזהות אותנו וכבר לא היינו סתם שני שחקנים, אלא היינו ניר ונטע. זה אומר צעקות בזמן הופעה וכל מיני הערות שפה ושם עברו את הגבול. אני זוכר הצגה אחת שבה הקהל זרק לנטע הערות מיניות שוב ושוב, ופשוט ירדנו מהבמה באמצע, לא סיימנו".

למה לי פוליטיקה

בסוף הכל חוזר, איכשהו, לנטע. הם הכירו בגיל 16 ושנה מאוחר יותר הפכו לבני זוג. מי שצולל אל מעמקי האינסטגרם של ניר ימצא שם שרידים, רגעים קטנים מחיי הזוגיות שלהם, שאמנם אינם עוד אבל את טביעת האצבעות שלהם אפשר למצוא לאורך הקריירה של שניהם. בין השאר, הם שיחקו יחד בסרט "תמונת הניצחון" של אבי נשר מ־2021.

"היא זכתה במועמדויות ובפרסי הטלוויזיה לילדים ולנוער על תפקידיה בסדרות כמו "פלמ"ח" ו"לבד בבית". הוא, על המוזיקה שהלחין ל"שני אלה" - המחזה המשותף שכתבו (שהועלה תחילה בתיאטרון יפו, וכאמור בהמשך בתיאטרון אורנה פורת) וזכה בפרס הבמה לילדים ולנוער. המחזה עצמו זיכה את שניהם בפרס "ההצגה הטובה ביותר לנוער".

גם עכשיו הם נפגשים בעבודה בתיאטרון גשר, שם הוא מופיע, בין השאר, בהצגות "אל תסתכל לאחור", "שלום, מלחמה" ו"התנצלויות פומביות", בתפקידים דוברי רוסית - אף שאינו דובר השפה ("אני זוכר הכל פונטית", הוא מודה, "לקבל בלקאאוט באמצע הצגה מול קהל של דוברי רוסית זו החרדה הכי גדולה שלי. בכל פעם שאני עולה לבמה לסצנה של דיבור אני מרגיש את הרגליים שלי רועדות").

ב"אל תסתכל לאחור" משחקת גם היא, בעוד נקודת ציון בדרך המשותפת שלהם. כמו תזכורת קבועה לחברות, לדרך המקבילה שעשו ולימים שבהם היה יושב לארוחות שישי עם משפחתה, שכוללת את הדוד יאיר לפיד, ראש הממשלה ה־14 של ישראל וכיום ראש האופוזיציה.

סוריאליסטי משהו למצוא את עצמך יושב בכל ערב שבת לארוחה עם ראש הממשלה.
"זו משפחה של אנשים ממש טובים, חמים ורגישים. הם לא מוותרים על אף ארוחת שישי".

ואיך השתלבת שם? שיחות עם יאיר לתוך הלילה?
"בטח, על הכל. בסופו של דבר, הם משפחה של אמנים. זה שהוא פוליטיקאי עכשיו לא אומר שלא נשאר שם אמן. אז זה היה מוזר בפעם הראשונה, אבל מהר זה נהיה רגיל".

הייתי מופנם, אבל בעל כורחי כזה. בסביבה של היום, אחרי שנים, מצאתי את עצמי עם אנשים שחוו אותו הדבר. אז אני לא מרגיש אינטרוברט, אני מרגיש מאוד... מספיק. זה לקח קצת זמן. היו לי תקופות מאוד בודדות בחטיבה או בתיכון

דיברתם על פוליטיקה?
"לא ממש. אני חושב שיש לו כל כך הרבה פוליטיקה בחיים, שדווקא כשהוא עם המשפחה אז זו בועה כזאת, ומנסים לדבר על זה כמה שפחות".

בחזרה לישראליות

במקום מסוים מתבקש לקשר בין ההצלחה של כנען, השיר לנטע ושירים נוספים באותה רוח שהקליט, ובהם "די" (גם הוא, כמובן, עוסק בזוגיות ההיא, או אם לדייק - בשבריה), "אל תלכי" ו"מה אני לא עושה בסדר", לבין הזמן שבו הפציעו וכבשו את לבבות המאזינים. בכתבה שהתפרסמה לפני כמה חודשים במוסף זה עלתה האפשרות שזוועות 7 באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיהן יהיו זרז לשינוי פני הפלייליסט הישראלי.

מומחים לפופ ולמוזיקה מקומית סברו אז שלצד המנוני מלחמה בסגנון "חרבו דרבו" ו"עם ישראל חי", הפופ הישראלי - זה שהשווה בעשור האחרון סטנדרטים עם יתר העולם, לפחות במונחי הפקה, ומצא את עצמו בלב המיינסטרים (אחרי שנים שנחשב סוגה נלעגת למדי) - יוחלף בתרבות פופולרית מסוג אחר.

קאצ'פרייזים יומרו במילים עם תוכן, אלקטרוניקה תפנה את מקומה לאקוסטי. זה לא מקרי, יש שיאמרו, ש"הכבש השישה עשר" חזר עכשיו. ואם יש משהו שטרפת מכירת הכרטיסים סביבו הוכיחה, הרי זה שהכמיהה לרגש תמים יותר והביקוש לתכנים עם עומק נמצאים במגמת עלייה. בין אנה זק לבילי אייליש, צליל הפסנתר והכלים החיים מצליח אולי לשקף את טעמו התרבותי המשתנה של עם שספג הרבה יותר מדי מכות בזמן קצר, ומחפש נחמה ללב ולאוזן.

"אני גם מרגיש את זה", הוא אומר. "אני חושב שהאמנים שיידעו לעשות את המעבר הזה יישארו פה הרבה זמן, ומי שלא יצליח למצוא את המקום שלו מחדש - לא ישרוד. אני לא רוצה להגיד שמות, אבל אפשר לראות אמנים שפתאום מחפשים את עצמם ומנסים להבין מה עובד ומה לא עובד להם.

אגב, אני גם שומע המון פופ. 'נאדי באדי', למשל, זה שיר מטורף, שיר מדהים. יש אמנות ענקית בלעשות פופ. אני מת על זה ואני חושב שמה שמצליח לא מצליח במקרה, כי יש כל כך הרבה זמרים שמנסים לעשות פופ ולא מצליחים. זה לא פשוט כמו שזה נראה. אני חושב שהפופ בארץ מנסה כל הזמן לדחוף את עצמו למקומות חדשים.

"אני מאוד אוהב את הנישה המוזיקלית שלי, אבל בכלל לא פוסל אפשרות לעשות דברים כאלה בעצמי גם. בדרכי. משהו בישראל תמיד שואב איזו השראה מהפופ האמריקני, וגם מהקוריאני, ומשנה אותו למה שיותר מתאים פה, ונראה לי שהצורך שקיים עכשיו בנחמה דווקא מחזיר אותנו לשורשים. מחזיר אותנו לציונות, ליהדות, לישראליות".

כולנו קצת נכווינו מהעולם שבחוץ, וזה יוצר התכנסות.
"בדיוק, אנחנו מחבקים את עצמנו".

אם החיים שלך הם סדרת טלוויזיה, אז יש כאן בעצם שתי עלילות: באחת יש מלחמה איומה, בשנייה אתה נהיה כוכב, והכל קורה בו בזמן.
"אין אושר אמיתי ושלם פה, שמחה מלאה מהצלחה או מכל דבר שקורה כרגע. יש לי כל כך הרבה חברים שחיים סביב זה, איבדו אנשים קרובים אליהם, זה מקיף אותך מכל כיוון. זו גם חוויה מאוד מאפסת שעוזרת לקחת הכל בפרופורציות. זה ממש דיסוננס עצום אצלי. מצד אחד זו השנה הכי מדהימה בחיים שלי, מצד שני זו תקופה שאני אפילו לא יודע איך לתאר אותה. אין לי מושג איך מתחילים להבין את שני הדברים האלה במקביל".

איפור: ורד בדוסה רוטרו, סטיילינג: לימור ריחאנה, הלבשה: קסטרו, צולם במלון קרלטון תל אביב