"מהסרטים הכי קשים שעשיתי": הבשורה החדשה של הבמאי רוברט זמקיס

הקריירה הקולנועית של הבמאי רוברט זמקיס מתחלקת לשני חלקים ברורים. בחלק הראשון, שכולנו מכירים ואוהבים, זמקיס היה אחד הבמאים ההוליוודים המצליחים והאהובים ביותר בסביבה. שני רק לסטיבן ספילברג, המנטור שלו, ביכולת לייצר בידור קולנועי פופולרי, איכותי ופורץ דרך מבחינה טכנולוגית.

במהלך תקופה נהדרת ומפוארת זו, שנמשכה מאמצע שנות ה־80 עד לסוף שנות ה־90, זמקיס קיפץ בקלילות מלהיט ללהיט, ומז'אנר לז'אנר, ונראה היה שכל דבר שהוא נוגע בו הופך לזהב טהור.

"בעקבות האוצר הרומנטי" (1984), "בחזרה לעתיד" (1985), "מי הפליל את רוג'ר ראביט" (1988), "בחזרה לעתיד 2" (1989), "בחזרה לעתיד 3" (1990), "המוות נאה לה" (1992), "קונטקט" (1997), "להתחיל מחדש" (2000), "מתחת לפני השטח" (2000), וכמובן, הלהיט הגדול ביותר שלו, "פורסט גאמפ" (1994), שריסק את הקופות, גבר על "ספרות זולה" וקטף שישה פרסי אוסקר - בוודאי תסכימו איתי שקשה למצוא רצף סרטים מגוון, מבדר ומרשים יותר (מבחינת רמת האמביציה והביצוע) במיינסטרים ההוליוודי של אותן שנים.

להבדיל, בחלק השני של הקריירה שלו, זמקיס פחות או יותר עשה את הכל כדי לגרום לנו לשכוח מדוע אהבנו אותו כל כך ומדוע ציפינו כל כך ליציאת סרטיו. באופן מתסכל, בתחילת שנות האלפיים הוא בחר לסגת אל תוך העולמות הממוחשבים והמנוכרים שברא לעצמו, ועל הדרך התנתק כמעט לחלוטין מהאנושיות ומהרגש שאפיינו את סרטיו הטובים ביותר.

תוך כדי כך, בדומה ללא מעט במאים שעשו חיל באייטיז ובניינטיז (רוב ריינר ורון האוורד, למשל), גם זמקיס החל לאבד בהדרגה את היכולת ללכוד את תשומת הלב של הקהל הרחב ולייצר להיט קופתי רציני.

"גם אני הופתעתי מהמהלומה האמוציונלית שחשים בסוף הסרט. כיוון שכל הרגעים חולפים לפני המצלמה ונאספים לתוכה, נוצרת כאן אינטימיות חדשה, מסוג שמעולם לא הצלחתי ליצור. אני מודה שלא ציפיתי לזה"

הוא בילה יותר מעשור בניסיון להביא לפריצת דרך בתחום "לכידת התנועה" (Motion capture), אך אף אחד משלושת הסרטים שעשה בעזרת הטכנולוגיה החדשנית הזאת - "רכבת לקוטב" (2004), "ביאוולף" (2007), "רוחות חג המולד" (2009) - לא זכה להצלחה ביקורתית או כלכלית.

למרבה הצער, גם יתר הסרטים שעשה מאז, למעט "הטיסה" (2012) המצוין ויוצא הדופן, התקשו מאוד להתחרות בסרטים שיצר בשנות ה־80 וה־90, ובכולם האספקטים הטכנולוגיים האפילו על כל אספקט אחר. השיא השלילי של עידן זה הגיע עם "המכשפות" (2020) ו"פינוקיו" (2022), שני רימייקים מיותרים, חסרי אישיות ונטולי שמחת חיים שהעניקו את הרושם שזמקיס הגיע לסוף דרכו היצירתית.

"לעשות משהו שלא נעשה"

אבל בדיוק כשחשבנו שזמקיס כבר אמר את המילה האחרונה, הוא מפתיע בענק ומשחרר את "כאן ולתמיד" - סרט חדש, שאפתני וייחודי מאוד, שבו הבמאי בן ה־72 מנסה לשוב לימי הזוהר שלו, ולו רק לכמה רגעים חטופים. החדשות הטובות הן שהוא פחות או יותר מצליח.

לא רק ש"כאן ולתמיד", שמאחד את זמקיס עם טום הנקס ורובין רייט, 30 שנה בדיוק אחרי "פורסט גאמפ", הוא סרטו המרגש ביותר זה זמן רב, הרי גם מדובר באחד מהסרטים הכי הרפתקניים והכי נועזים מבחינה צורנית שהבמאי השאפתן עשה מימיו.

בתוך כך, ניתן גם לראות את הסרט החדש כסוג של סיכום שזמקיס עורך לעצמו ולבני דורו. התסריט שכתב יחד עם אריק רות' ("פורסט גאמפ"), בהתבסס על רומן גרפי מהולל של ריצ'רד מגווייר מ־2014, נפרש על פני מאות (ואפילו אלפי) שנים, ומובא מנקודת מבט אחת ויחידה, שאינה משתנה לכל אורכו של הסרט (אף שכל מה שנמצא בתוך הפריים שבו אנו צופים משתנה ללא הרף).

בפתיחת הסרט אנו רואים דינוזאורים דוהרים, חולפים ביעף דרך עידן הקרח, וצופים בילידים אמריקנים מתרוצצים בינות לעצים. מאוחר יותר, בתחילת המאה ה־20, השטח מפונה לטובת בית שהולך ונבנה, והצופים - שממשיכים להשקיף על הנעשה כמו זבוב על קיר הסלון שמוקם מול עיניהם - עדים לאוסף עשיר של רגעים דרמטיים יותר ופחות, שמרכיבים את חייהן של כמה משפחות שמתגוררות במקום בתקופות שונות.

בשלב מסוים אנחנו גם פוגשים את מי שמתפקדים כדמויות הראשיות, ריצ'רד ומרגרט (טום הנקס ורובין רייט, תחת מעטה עבה של אפקטים דיגיטליים שגורם להם להיראות צעירים בכמה עשורים) - זוג מלא הבטחה שמשתקע בבית ומקים בו משפחה, ומלווים את השניים עד לזקנתם.

אך, כאמור, למרות השינויים הרבים שמתרחשים לנגד עינינו המשתאות, בכל הזמן הזה המצלמה לא זזה במילימטר. לא ימינה, לא שמאלה. לא למעלה, לא למטה. אין קלוז־אפים ואין קאטים. העבר וההווה מתערבבים ללא הפסקה, וכל הרגעים השונים מתמזגים זה אל תוך זה כדי ליצור חוויה קולנועית שלא ראינו כמותה מעולם.

"כן, גם אני לא יכול לחשוב על דוגמה נוספת", אומר לי זמקיס בשיחת וידאו, כשאני מספר לו שאף פעם לא ראיתי סרט כמו "כאן ולתמיד". "לפחות לא מאז ימי הסרט האילם, לפחות לא מאז המציאו את שפת המונטאז'".

והוא מסביר: "בתחילת העבודה על הפרויקט דווקא לא חשבתי שזה יהיה יותר מדי מסובך לביצוע, אבל עד מהרה התברר שזה עומד להיות אחד מהסרטים הכי קשים שעשיתי. דווקא משום שהמצלמה לא זזה בכלל. כי ברגע שהתחייבנו לשפה הספציפית מאוד של הסרט, הכל היה צריך להתאים ולהשתלב יחד באופן מושלם. לא הייתי יכול לעשות את הסרט הזה בתחילת הקריירה שלי. במובן מסוים, כל מה שעשיתי עד היום הכין אותי לעשייה של הסרט הזה".

עד כמה מפחיד לעשות משהו שטרם נעשה קודם לכן?
"זה די מפחיד", זמקיס צוחק. "אבל תמיד יש פחד. הייתי צריך לשים את מבטחי בשחקנים ובכתיבה, ולדעת שאם נעשה את העבודה בצורה הנכונה בשני האזורים האלה, אצליח למצוא דרך לטוות את כל הדמויות ואת כל התקופות באופן כזה שהסרט יעשה את מה שרציתי שהוא יעשה. עם זאת, היה לי חשוב מאוד להישאר נאמן לרעיון המקורי של הרומן הגרפי, ולהביא את הכל מנקודת מבט אחת ויחידה. לא היה כאן שום מקום לדיון".

קראתי שהפרויקט הנוכחי נולד מתוך שיחה שניהלת עם טום הנקס על הסט של סרטכם הקודם, "פינוקיו". שניכם חיפשתם סרט נוסף לעשות יחד, ובעצם שאלתם את עצמכם "מה עוד לא נעשה? מה עוד לא ראינו?". כך שמראש ידעת שאתה עומד להכניס את עצמך לסיטואציה המפחידה הזאת, של לעשות משהו שטרם נעשה, ולא בפעם הראשונה כמובן. היית אומר שהפחד הזה שאתה מתאר הוא חלק מהמוטיבציה שלך לאורך השנים?
"אני מאוד מקווה שהפחד הוא לא המוטיבציה. אני עובד על העניין הזה לא מעט. כולם סובלים מזה, כולם מפחדים, ויש פחד בריא כמובן. אבל יש גם פחד נוירוטי ומרוכז בעצמו. הטריק הוא ללמוד לאזן ביניהם.

"אני חושב שאני יותר חסר שקט מאשר מפוחד, ואני מאמין שמשם מגיעה המוטיבציה העיקרית. היה לי הרבה מאוד מזל בקריירה שלי. לא הייתי צריך לעשות אותו הסרט שוב ושוב. תמיד היתה לי האפשרות לגוון ולהתנסות בדברים חדשים. זה היה משהו שגירה אותי מבחינה יצירתית.

"הייתי שונא את העבודה שלי אם הייתי צריך לעשות רק סרטי גנגסטרים או רק קומדיות רומנטיות, נניח. אני כל כך שמח שקיבלתי את האפשרות לעשות מה שאני רוצה. לעשות משהו חדש - זו כל הזמן היתה המוטיבציה העיקרית שלי. הדבר שעניין אותי יותר מכל דבר אחר".

"אין בינינו מחלוקות"

זה נכון. זמקיס הקפיד להסתכן וניסה כל העת לעשות דברים שטרם נעשו: אם ב"מי הפליל את רוג'ר ראביט", שבו שילב באופן מרהיב ומלהיב בין אנימציה דו־ממדית לבין תפאורות אמיתיות ושחקנים בשר ודם; אם ב"בחזרה לעתיד 2", שבו ניסה (והצליח) ליצור סרט המשך רפלקסיבי שהתכתב באופן מבריק עם הסרט המקורי; אם ב"פורסט גאמפ", שבו פיתח אפקטים דיגיטליים חדשניים שאפשרו לו "להסיר" את גפיה של אחת מהדמויות; ואם בסרטי "לכידת התנועה" המושמצים והפחות מוצלחים שיצר בתחילת שנות האלפיים, אשר ביקשו להוביל למהפכה של ממש בכל מה שקשור לאופן שבו סרטים נעשים ונחווים.

"'בחזרה לעתיד' הוא, ללא ספק, התסריט הכי מהודק שהשתתפתי בכתיבתו. הכל נופל בו למקום. אין רגע מיותר. מבחינתי, זה הכי קרוב שהגעתי ל... לא אגיד מושלם. אבל הוא הכי קרוב ל... לא אשתמש במילה הזו"

"תמיד הרגשתי שהעבודה שלנו היא לבדר את הקהל", הוא אומר. "נכון, חשוב מאוד לספר סיפורים עכשוויים ואנושיים ואמוציונליים, אבל גם - ולא פחות חשוב מזה - אנחנו הולכים לקולנוע כדי לקבל חוויה בידורית. לאורך כל הקריירה חשבתי שזה צריך להיות העיקר, ושאנחנו צריכים להשתמש בכל הכלים העומדים לרשותנו בארגז הכלים שלנו - כולל כלים דיגיטליים, כמובן - כדי ליצור חוויות כאלה וכדי להעצים אותן. בין שמדובר ביצירת שמיים יפהפיים באופן בלתי אפשרי, או מה שזה לא יהיה. העבודה שלי היא לקחת את הקהל למקומות שאליהם הוא לא יוכל אף פעם ללכת".

איך היה להתאחד עם החבורה שעשתה איתך את "פורסט גאמפ" אחרי שלושה עשורים?
"מאוד רגוע ומהנה. היה לנו די זמן להספיק את כל מה שהיינו צריכים להספיק. לא היו לנו משברים. לעבוד שוב עם רובין ועם טום גרמה לי אושר. אני מכיר את טום כל כך טוב, ואף פעם אין בינינו מחלוקות. כל אחד מאיתנו יודע בדיוק מה האחר חושב, גם מבלי להגיד את הדברים. זו היתה תזכורת נעימה לכך שאפשר לעשות סרט טוב גם מבלי לסבול תוך כדי כך".

בראיון שהעניקה לאחרונה סיפרה רייט: "כשבוב התקשר ואמר לי שהוא רוצה 'לאחד את הלהקה', אמרתי 'ברור'. הוא הוסיף 'כדאי שתהיי מודעת לכך שאף פעם לא עשו משהו כזה', אבל אמרתי לו 'קדימה, בוא נצא לדרך. אם יש מישהו שיכול לעשות את זה, זה אתה'".

והנקס, שזהו כבר שיתוף הפעולה החמישי שלו עם זמקיס, הוסיף: "לבוב תמיד יש דרישות מאוד נוקשות מעצמו. הוא כל הזמן חייב לעשות את הדברים באיזשהו אופן שאף פעם לא נעשה קודם לכן. וזו גם הסיבה שאלך אחריו עד לגיהינום, אם יהיה לו רעיון טוב. רק כדי לראות לאן הרעיון הזה ייקח אותנו בסופו של דבר.

"המפיקים מהאולפן כל הזמן שאלו אותנו: 'אתם בטוחים שזה יעבוד? אף פעם לא עשו סרט כזה'. ואמרנו להם: 'עם מי אתם חושבים שאתם מדברים? כל הסרטים של רוברט זמקיס הם סרטים שאף פעם לא נעשו קודם לכן'".

כמו הביטלס בטלוויזיה

באופן מפתיע, את התחושה שלי ש"כאן ולתמיד" הוא סרט אישי יותר מהסרטים שעשה בשני העשורים הקודמים, תחושה שרק מתחזקת כשמביאים בחשבון שההורים של הדמות של טום הנקס בסרט מתהדרים בשמות הוריו של זמקיס - הבמאי הוותיק דווקא דוחה על הסף.

"זה היה הרעיון של אריק רות', התסריטאי השותף, לתת את השמות של ההורים שלי להורים של הדמות של טום, וזרמתי איתו. אבל שום דבר שקורה לדמויות בסרט לא קרה לי. אין כאן שום דבר אוטוביוגרפי. מובן שהעיסוק בחוסר הקביעות של חיינו ובזמן החולף הוא משהו שגם אני חווה, אבל זו תמה אוניברסלית. וגם הרגעים האמוציונליים שכלולים בסרט הם רגעים אוניברסליים שכולם יכולים להזדהות איתם. כולל אני".

מעניין. כי בזמן שצפיתי בסרט, לא יכולתי להפסיק להיזכר בסרטים קודמים שלך. המסע בזמן שהסרט מבצע, למשל, לא יכול שלא להזכיר את "בחזרה לעתיד". השיטוט בין רגעים שונים בהיסטוריה של ארה"ב מזכיר את "פורסט גאמפ". ויש כאן גם אזכורים לביטלס ולפרל הארבור, שמזכירים את הסרט הראשון שלך כבמאי, "I Wanna Hold Your Hand", ואת "1941", הסרט שכתבת עבור סטיבן ספילברג בתחילת דרכך. יש בזה משהו, או שאני מדמיין?
"תראה, באופן ברור יש בסרט דברים שמתחברים לסרטים הקודמים שלי. אבל ככה זה. כשיש למישהו חיים שלמים של יצירה, כמו שיש לי, אתה יכול להסתכל על דברים מסוימים ולהגיד 'זה דומה לזה' או 'זה מזכיר את זה'. אבל לא הכנסתי לסרט מחוות לעצמי או לאף אחד אחר. רק רציתי להיות נאמן לרגע.

"הביטלס, למשל, כשהם הופיעו בטלוויזיה בתוכנית של אד סאליבן, זה היה רגע מאוד משמעותי עבור כולם. או כשאנחנו שומעים על ההפצצה בפרל הארבור, או על ההתנקשות בנשיא קנדי או על המתקפה של 11 בספטמבר. אלה נקודות בזמן שהן אוניברסליות. רגעים שבהם כולם זוכרים איפה הם היו".

"כאן ולתמיד" רחוק מלהיות סרט מושלם. הסנטימנטליות חסרת הבושה שלו לא ממש הולמת את העידן הציני שאנו נמצאים בו (ועשויה להסביר, באופן חלקי לפחות, למה הסרט כבר הספיק להיכשל בקופות בארה"ב). האפקטים שגורמים לשחקנים להיראות צעירים ומבוגרים יותר מכפי שהם באמת לא תמיד עוברים חלק (ולעיתים הם צורמים ממש).

נוסף על כך, לא כל האפיזודות הקצרות שמוצגות בפנינו ברצף אחד ארוך מוצלחות באותה המידה (חלקן, כמו זו שאמורה להבהיר לנו שנכנסנו לתקופת הקורונה, למשל, אפילו קצת קרינג'יות). אבל אי אפשר להתכחש לחוויית הצפייה הייחודית שהסרט מציע, ואי אפשר להתעלם מהאימפקט הרגשי שלו (שתפס אותי לגמרי לא מוכן). גם אני הופתעתי מאוד מהמהלומה האמוציונלית הזאת", מודה זמקיס כשאני מספר לו עד כמה רגעיו האחרונים של הסרט נגעו לליבי.

"כיוון שהמצלמה לא זזה לאורך כל הסרט, וכיוון שכל הרגעים חולפים לפניה ונאספים אל תוכה, אני מרגיש שנוצרת כאן אינטימיות חדשה, מסוג שאף פעם לא הצלחתי ליצור. אני מוכרח לומר שממש לא ציפיתי לזה.

"העבודה שוב עם רובין ועם טום גרמה לי אושר. אני מכיר את טום היטב, ואין בינינו מחלוקות. כל אחד מאיתנו יודע בדיוק מה האחר חושב, גם מבלי לדבר. זאת היתה תזכורת נעימה לכך שאפשר לעשות סרט טוב גם בלי לסבול"

"כשאני מנסה להבין איך זה קרה בעצם, אני נזכר בקושי הרב שהיה לי ולאריק לכתוב את התסריט. כי יכולנו להציג רק רגעים וסיפורים שמתרחשים במקום הספציפי האחד הזה. היה בלתי אפשרי ללמוד על דמות מסוימת בהאזנה לדברים שהיא אומרת בחדר השינה או באמצעות משהו שהיא עושה במטבח. הכל היה צריך לקרות 'כאן', באופן מילולי.

"אני חושב שזה יוצר סיטואציה מאוד מיוחדת, שבה ברגע שהקהל מבין מה קורה, ומתרגל לזה, הוא הופך להיפר־מרוכז במה שקורה בתוך הפריים שלנו. מאוד משמח אותי לשמוע שזה קרה גם לך".

הולך להתקשר לאמא

כשאנחנו פונים לדבר על סרטיו הקלאסיים והאהובים, זמקיס אומר מייד ש"היום אף אחד לא היה מסכים להפיק אותם. אף אחד מהם לא היה נעשה".

למה?
"כי הם מקוריים מדי".

עם זאת, גם בזמן אמת, יש לומר, האולפנים הקפידו לערום קשיים על זמקיס ולפקפק ביכולת שלו לספק את הסחורה, גם אחרי שכבר סיפק את הסחורה כמה וכמה פעמים. "כשעשינו את 'פורסט גאמפ'", סיפר לאחרונה טום הנקס ל"ניו יורק טיימס", "כולם אמרו 'זה לא קצת קריפי שאתם שמים את פורסט ואת ג'ון פ. קנדי באותו החדר ביחד?'. כשעשינו את 'להתחיל מחדש' היו אנשים שאמרו 'איך אתם יכולים לעשות סרט שבו אין בכלל מוזיקה למשך כל כך הרבה זמן?'. אז כן, אמרו כל מיני דברים. אבל אי אפשר להתווכח עם התוצאה".

גם "בחזרה לעתיד", ככל הנראה יצירת המופת הגדולה והאהובה ביותר של זמקיס, נתקל בלא מעט מהמורות במהלך הפקתו. בתור התחלה, השחקן הראשי, אריק סטולץ, שלוהק לתפקיד מרטי מקפליי, הוחלף אחרי חמישה שבועות של צילומים במייקל ג'יי פוקס. ובתור המשך, בשלב מתקדם של ההפקה, מנהל האולפן התעקש פתאום לשנות את שמו של הסרט ולקרוא לו "Space Man from Pluto". אתם יכולים לדמיין מה היה קורה אילו דרישתו היתה מתקבלת?

"כן, זה היה מגוחך לגמרי", נזכר זמקיס בחיוך. "סיד שיינברג, מנהל האולפן, טען ששום סרט עם המילה 'עתיד' בכותרת לא הצליח בקופות. הוא אמר שהמילה 'עתיד' לא טובה לעסקים. מובן שהשם שהוא הציע היה נורא. למרבה המזל, סטיבן ספילברג, שהיה המפיק בפועל, כתב לו בתגובה 'קרעת אותנו מצחוק עם הרעיון שלך! אנחנו מתים על השטויות שלך! תמשיך לשלוח לנו בדיחות טובות כאלה!'. וזהו, לא שמענו ממנו שוב".

"בחזרה לעתיד" יחגוג 40 בשנה הבאה. איך אתה מסביר את העובדה שהוא עדיין כל כך פופולרי ומשפיע? אפשר לזהות את העקבות שלו בסדרות כמו "ריק ומורטי" ובסרטים דוגמת "הנוקמים: סוף המשחק", ויש גם מחזמר מצליח שמבוסס עליו.

"אני חושב שזה בזכות התסריט. זהו, ללא ספק, התסריט הכי מהודק שהשתתפתי בכתיבתו. הכל נופל שם למקום. אין רגע מיותר. מבחינתי, זה הכי קרוב שהגעתי ל... לא אגיד שהוא מושלם, אבל הוא הכי קרוב ל..."

מושלם!
"לא, לא אשתמש במילה הזאת", זמקיס צוחק, "אבל לא הייתי משנה אף מילה בתסריט ההוא".

יש סרטים שלך שאתה יותר שמח להיתקל בהם בטלוויזיה מאחרים?
"לא. אני אוהב את כולם. הם כמו הילדים שלי".

אוקיי, אז אשאל זאת כך: האם אתה מרגיש שיש לך ילדים שלא קיבלו מספיק תשומת לב ואהבה?
"כן. 'ברוכים הבאים לעולם שלי' ('Welcome to Marwen' במקור; י"ק). לדעתי, מדובר באחד הסרטים היותר מעניינים שעשיתי. לא רבים צפו בו, לצערי".

איזה מהסרטים שלך היה הכי קשה לעשייה?
"הייתי אומר ש'רוג'ר ראביט' ניצב בראש הרשימה".

זה גם הופך אותו להכי מספק?
"בהחלט. אני עדיין כל כך נהנה לצפות בו. זה נס ש'רוג'ר ראביט' נעשה בכלל. בדיוק כפי שזה נס ש'כאן ולתמיד' נעשה".

לסיום, מה אתה מקווה שאנשים ירגישו כשהם ייצאו מהאולם אחרי הצפייה בסרט החדש?
"קשה לי מאוד לענות על השאלה הזאת. אבל בהקרנת המבחן הראשונה שערכנו, אחרי שהסרט הסתיים דיברנו עם הקהל ואספנו רשמים. הגענו לגבר צעיר בשנות ה־20 שלו ושאלנו אותו מה הוא חשב, והוא אמר: 'אני הולך עכשיו הביתה ומתקשר לאמא שלי'. באותו רגע חשבתי לעצמי 'המשימה בוצעה בהצלחה'.

"אני רוצה שהצופים יחשבו על המקום שהם נמצאים בו בחיים. על כמה שהכל זמני ושברירי ובר חלוף. על כמה חשוב לחבק את הרגע. על עד כמה הרגע הזה חמקמק. כל כך קשה להיות 'בתוך הרגע'. אבל אנחנו מוכרחים להמשיך לנסות".