זה לא אנחנו, זה הם. רק שלא נהפוך להיות כמוהם

שוחטים

מכל רחבי המזרח התיכון נוהרים לסוריה גברים מזוקנים חמושים ומזוּוָדים שבפיהם רק משפט אחד - "אללה הוא אכבר". הם שמעו שיש הזדמנות חדשה לשחוט מישהו ומייד נענו לקריאה הפנימית המפעמת בהם להצטרף לחגיגה. כמו אז, בחצר בית הספר, כשהיתה מתפשטת הקריאה "יש מכות!" וכולנו היינו רצים לצפות, להחטיף ולחטוף.

אני צופה בסרטונים שלהם עוסקים בהרס ובהרג כששם הבורא לא מש משפתיהם, ושואל את עצמי מהי דמותו של האל בעיני בני השטן האלה? מי גידל אותם? למה לא קיבלו אהבת אם? מה למדו בבית הספר, אם בכלל? איזו מערכת רגשית הם מחזיקים, ואיך, לכל הרוחות, אנחנו משתלבים במרחב החשוך הזה?

יש הקלה מסוימת בצפייה בכל היצורים הפרימיטיביים האלה, שלשם שינוי לא באים עלינו לכלותנו אלא נרתמים לעוד מערכה בסאגה הבלתי נגמרת של הסונים מול השיעים, ובתפקיד אורח העלאווים, שנדמה ששנות שלטונם הארוכות הגיעו עכשיו לסיומן, והמחיר שישלמו על שנים של דיכוי והתבדלות יהיה המחיר המקובל במזרח התיכון - השמדה. ההקלה נובעת מזה שאני מבין שרצונם לשחוט אותנו הוא לא אישי, אלא חלק מתשוקה קדמונית, נצחית, לשפוך דם כסיבה היחידה לקיום. זה לא אנחנו. זה הם.

הסיבה לסכסוך בין הסונים לשיעים, כפי שאתם בוודאי יודעים, היא מחלוקת ירושה שתחילתה בשנת 632 לספירה. בשם אותו סכסוך עתיק נרצחו ונרצחים מיליוני בני אדם ברחבי המזרח התיכון והעולם כולו - מה שמבהיר שתי נקודות.

האחת מובנת מאליה: כדאי לכל אחד ואחת להכין צוואה, כי אף פעם אי אפשר לדעת לאן יידרדר סכסוך ירושה. העניין השני הוא שברור שהמאורעות החמורים אז, במאה השביעית לספירה, הם רק תירוץ לגברים שנפשם לא עברה שום מערכת של עידון - לא במשפחה, לא במערכת החינוך ולא על ידי החוק - לפעול מהמקום הכי נמוך בנפש, המקום הבהמי, נקודת הטורף המצויה בכל אחד ואחת מאיתנו אך נשלטת על ידי הנפש הגבוהה יותר.

המחזות שאנו רואים סביבנו משולים לביקור בגן חיות. בני אדם שלא זכו להתעלות מעל החיה שבנפשם מתנהגים באופן היחיד שהם מכירים - הורגים ונהרגים. אבל, בניגוד לגן חיות, במזרח התיכון החיות חופשיות, ואילו אנחנו בתוך הכלוב. וחשוב לנו להתבונן היטב בכל מעלליהם של בני דודינו הרחוקים, הטובחים והנטבחים, ולזהות אילו דפוסי התנהגות שלהם חדרו אל הנפש שלנו, חלילה. לתקן את שכנינו אי אפשר, אבל לתקן את עצמנו אפשר בכל יום ויום. הם המראה העקומה שדרכה אנחנו יכולים להתבדל ולהתעלות מעל הזוועות שמסביב, ולא להיות כמותם.

דירוג

אני מסיים לתדלק, מתחיל לנסוע, ופתאום הטלפון אומר "טינג". אני מתאפק לא להציץ בו, אבל בהזדמנות הראשונה שאני עוצר, אני בודק. זה מסרון מתחנת הדלק. קיבלת מאיתנו שירות, איך היה? אנא דרג וגם כתוב טקסט חופשי על החוויה אצלנו בתחנה.

ואני חושב: לא קיבלתי מכם שום שירות, תדלקתי בשירות עצמי, ואת עצמי אין לי צורך לדרג, כבר דירגתי במשרד, ולגבי החוויה, כלל לא חשתי בה. הייתי שלוש דקות בתחנת דלק ואני חושש שלכלל חוויה האירוע לא העפיל. עזבו אותי. אנחנו לא במערכת יחסים.

יש אופנה חדשה שכל עסק שמקבלים ממנו שירות מייד שולח טופס ומבקש חוות דעת. כל נהג מונית מבקש דירוג, כל שליח ששם מעטפה בתיבה מבקש מילה טובה באפליקציה. ולי אין כוח להעמדת הפנים הזאת, כאילו השירות באמת חשוב למישהו, כאילו משהו ישתנה אם אכתוב את האמת, כאילו יש לי כלים לדרג מישהו אחר על סמך מפגש של חצי דקה.

זה כאילו שכחנו מה זו אינטראקציה אנושית אמיתית. כל מפגש הפך למדד, לסקר, לנתון סטטיסטי. אנחנו רוצים להפוך כל רגע קטן לחוות דעת, כל מפגש חולף למשוב. אבל מה באמת קורה כאן? אנחנו מנסים למדוד את העולם במדדים כמותיים, כאילו החיים הם איזה גרף אקסל ענק, כאילו המטבע האמיתי של החיים שלנו הוא הדירוג. יותר טוב מביטקוין.

יש משהו מעייף בתרבות הדירוגים הזאת. כל כך הרבה אנשים רוצים משוב, אבל מעטים מוכנים באמת לשמוע ביקורת. אנחנו מנסים למדוד אנושיות במספרים. אבל מה באמת קורה? אנחנו מוחקים את העומק, את המורכבות, את הרגעים הקטנים שבאמת עושים את ההבדל, את אותם רגעים קטנים של אנושיות. כשנהג המונית מחייך, כשהמוכרת בסופר שואלת איך את, כשמישהו עוזר לך להרים את המזוודה. אלה הרגעים האמיתיים, לא הכוכביות והדירוגים.

אז בואו נפסיק עם השטויות האלה. בואו נחזור לתקשורת אנושית פשוטה, בלי אפליקציות, בלי סקרים, בלי דירוגים. פשוט לדבר, לחייך, להתחבר. זו המהות האמיתית של שירות.

תרבות הדירוגים הזאת היא רק סימפטום של משהו עמוק יותר - הצורך שלנו להרגיש שאנחנו שולטים, מודדים, מסווגים. אבל החיים, מכובדיי, הם הרבה יותר מורכבים מכוכבית זהובה באפליקציה. אני מדרג את תרבות הדירוגים בכוכב אחד בקושי.

המלצות

ספר: חייבים לקרוא את "הבוקר שאחרי" של ניר מנוסי, בנו של דידי מנוסי זצ"ל. ספר מבריק שמנתח את השפעת המהפכה המינית בעידן האהבה החופשית של אפליקציות ההיכרויות לצורכי סטוץ, את איכות האהבה ואת עומק היחסים שאנחנו מנהלים.

הספר מלא מחקרים חשובים המראים כיצד יותר "חופש" כביכול מביא לאומללות ולשטחיות שאינה נותנת לבני זוג את החשוב מכל - תחושת מחויבות עמוקה המאפשרת יחסים עשירים וקרובים באמת, בלי מחשבה על בני הזוג הבאים. הספר נתן לי מבט חדש על חיי בדיעבד, והבהיר לי כמה חייתי בשקר שנים רבות, שבהן קידשתי את הכמות על האיכות. חובה לכל רווק ורווקה, נשוי ונשואה, גרוש וגרושה.

שמיכה: השבוע הורדנו סוף־סוף את שמיכות הפוך מהארון הגבוה. שתיים. לי ולרעייתי. עם כל האהבה והקרבה בינינו, אנחנו בוחרים לא לחלוק שמיכה. שתי שמיכות לשני עמים. ממליץ בחום. אין משיכות, אין פלישות, אין אזורים מורמים שדרכם נכנס אוויר קר. זה נראה כמו חילול הקודש הזוגי, אבל בפועל זה מאפשר שינה רגועה ללא תודעה של מאבק סמוי על משאבים. אנחנו מתחבקים, ואז נפרדים איש לשמיכתו. נסו את זה בבית וספרו לי מה נהיה.

גליל: קנו לכם גליל בחנות הספורט הקרובה. התגלגלו עליו. צפו בסרטונים ביוטיוב שמלמדים איך עושים זאת נכון. זה המסאז' הכי טוב שיש בעולם לגוף דואב, בעיקר בחורף. טוב יותר מכל טיפול אצל בעלי מקצוע, וזול בהרבה.

מחקרים מוכיחים שזו הדרך היעילה ביותר לטיפול בכאבי שרירים. אני מתגלגל על הגליל שלי לפחות פעם ביום ומרגיש גמיש ומטופל, בלי לשלם סכומי עתק ובלי לשמוע מוזיקה של פכפוך מעיינות עם ריח קטורת בספא. כל גוף מתבגר חייב גליל. הגיעו בעצמכם לכל הנקודות הדואבות בגופכם ולימדו לרכך אותן בלי טובות מאף אחד. והלוואי שהגליל, חבל הארץ, יחזור לימיו הטובים בקרוב ונוכל לעסות את עצמנו על הגליל, בגליל.

שביעות רצונכם חשובה לי. אנא דרגו את הטור הזה ועזרו לי להשתפר.

avrigilad@gmail.com