"זה הכלי שלנו, שמאפשר לכולם לבכות יחד": ג'ירפות מנסים לסגור את החור שלנו בלב

הכתבה הזו היתה מיועדת לפרסום לפני קצת יותר משנה. האלבום החדש של ג'ירפות, "מזל שיש לי מוזיקה", כבר היה מוכן להשקה, וסינגל ראשון מתוכו ("מסיבה רעה" עם נטע ברזילי) כבר שוחרר. אבל הבוקר השחור של 7 באוקטובר בלם את הכל.

היציאה לאור של האלבום נדחתה, ונדמה שעבור גלעד כהנא ויאיר קז, השלד היצירתי של הלהקה, משהו דרמטי מאוד השתנה אז. בשלב מוקדם מאוד היה ברור להם שהעולם השתנה מהותית ושאת האלבום השישי של הלהקה אי אפשר לשחרר לתוך המציאות הזו.

גלעד: "לא התעסקנו בזה בכלל. התעסקנו בלבכות".

יאיר: "הייתי מושבת לשלושה חודשים לפחות, ומושבת זה לא קשור רק לאלבום. לא ניגנתי, לא פתחתי את המחשב באולפן בשביל אסקפיזם. פשוט לא יכולתי. הייתי במשך 26 שעות ביממה מרוכז בחדשות ובמחשבות ובבכי ובדאגה ובחרדות ובדברים כאלה. אחרי משהו כמו שלושה חודשים הסטרס התחיל לרדת קצת, ופתאום אמרתי 'יהיה טוב לברוח עכשיו לאיזה ג'אם', אבל אני עדיין לא שם.

"בכל יום של הופעה אני אומר 'מה, אני אופיע היום?'. יש תחושה שזה לא מתאים, אבל בסוף כשאתה על הבמה ההרגשה היא 'וואי, אני עושה עכשיו משהו ממש טוב, כי מי שבחר לבוא לפה בא בדיוק בשביל לקבל את זה'. יש פה עסקה שעובדת מעולה. גם לנו, אבל אני מרגיש שזה לא דומה למה שהיה לפני המלחמה. אז, ללכת להופיע היה 'יאללה, בוא נלך להרים את המקום'. כיום זה מעורבב עם עוד הרבה רגשות".

כבר רבע מאה שג'ירפות היא חלק מהנוף המוזיקלי בישראל, ואחראית לכמה מהלהיטים הגדולים והאהובים בארץ, ביניהם "יש לי חור בלב בצורה שלך", "גג", "וואו" ועוד. הלהקה, שהתחילה כצמד סטנד־אפ, התאפיינה בטון ציני, סרקסטי ומרוחק, אבל עם השנים וההתבגרות של החברים, הביאה גם נושאים מורכבים וקונטרוברסליים אל הבמה.

את השינויים האלה, שקרו בקצב איטי עד לפני שנה, המלחמה האיצה לקצב שיא. כבר במהלך השבועות הראשונים של המלחמה, לצד ההחלטה לזנוח את השקת האלבום, הלהקה הוזמנה להופיע במקומות ובאירועים לא שגרתיים. את המועדונים החליפו בתי קברות, בתי חולים ואירועי זיכרון. תקופה שהולידה מחשבות ותובנות חדשות לגמרי אצל כהנא וקז.

תיארתם קיפאון של חרדה קשה. מה הצליח להוציא אתכם ממנו ולהחזיר אתכם ליצור ולהופיע?
גלעד: "קודם כל, ההתנדבויות. חזרנו להופיע רק דרך התנדבויות, דרך בקשות. יצא לי גם לעשות הרבה סרטונים בימים האלה - לפצועים, לחולים, לאנשים שרחוקים מהבית, למשפחות של נופלים. דווקא הבקשות וזה שרצו אותנו בכל מיני מקומות, זה מה שהתחיל להניע אותנו לפעולה. בהתחלה להופיע שלא במסגרת התנדבות היה נראה פשוט מוזר".

יאיר: "האחיין של לוי בן ברוך, הקלידן שלנו (עידן אלכסנדר; ס"ג), הוא חייל חטוף, וכשהתחלנו לפגוש את החבר'ה הנושא הזה היה כל הזמן נוכח".

גלעד: "כל הזמן. הוא אצלנו בחדר החזרות, הוא על החולצה של לוי, הוא בשיח. זה נושא שאצלנו לא יכול להיעלם מסדר היום והוא יישאר ככה עד שכולם יחזרו".

מה גיליתם בהופעות האלה?
גלעד: "אני יכול להגיד לך שההופעות האלה היו מההופעות הכי משמעותיות שלנו, בטוח. אתה מרגיש שזה עכשיו הרבה מעבר לעבודה. אתה עושה משהו שעושה טוב לאנשים ואתה מרגיש שיש לך סוג של תפקיד, והוא כביכול פשוט, אבל רק אתה יכול לעשות את התפקיד הזה. את השיר הזה רק אתה תשיר.

"התחלנו לנגן, ואיך שפתחתי את הפה התחלתי לבכות. אני זוכר את העיניים שלי רוויות בדמעות, ראיתי את הכל מטושטש. במקום להגיד לעצמי 'תנסה לא לבכות' - פשוט שחררתי לגמרי. זו היתה חוויה מטלטלת"

"כשהופענו בפני ניצולי הנובה בבורג' בבנימינה, שזה היה אחרי איזה שלושה שבועות והיה ממש טרי, הופיעה לפנינו להקה שהגיעה עם תופים, והתופים היו זרז להעלאת הזיכרונות הקשים. ביקשו מאיתנו לבוא בלי המתופף אז באנו וניגנו אקוסטי. התאמצנו להיות רכים ומלטפים, ודווקא השיא של ההופעה והחיבור שהרגשתי עם הקהל היה ב'רמי'.

"בשיר הזה אני יורד לקהל ואני עושה שטויות, ולא ידעתי איך אני אעשה את זה. אמרתי לעצמי 'כשנגיע נראה'. ירדתי לקהל בביצוע האקוסטי המאוד עדין הזה וישבתי על מישהו והוא התחיל לצחוק. ואז זה שלידו התחיל לצחוק. פתאום הרגשתי שדווקא שם, כשהשיר הוא די שובב, זה היה רגע הרבה יותר מרגש מאשר כשביצענו את 'האור הזה לא קטן'".

"הוא גם בא אלינו אחר כך לוואן ואמר שזו הפעם הראשונה שהוא מחייך בכלל מאז האירוע. אלו דברים שיש להם משמעות, זה חורג ממה שעשינו קודם בצורה מוחלטת. אני לא הייתי בנובה, רק ראיתי את התמונות והזדעזעתי. זה שבר לי איזה קונספט של ביטחון שהיה לי.

"ואז אתה פוגש את האנשים ואתה רואה את אלו שניצלו מרצח ולכל אחד מהם יש חבר שנרצח או נחטף. להופיע מול אסופה כזו זו חוויה שהיא לא דומה לשום דבר, וזה מחבר אותך למה שקורה באותו הזמן. אתה משתפשף עם משהו שקורה וזה מערבל".

היו עוד הופעות שאתם זוכרים במיוחד?
גלעד: "הופענו ב־30 של רב"ט נעמה בוני ז"ל, חיילת שנהרגה ב־7 באוקטובר, והמשפחה שלה יצרה איתנו קשר וביקשה שנבוא לנגן את 'גג' בבית הקברות בעפולה. זה היה השיר האהוב עליה. כמובן שהתייצבנו. זה היה אירוע מטלטל, נורא ואיום. לפנינו דיברה האמא, היא היתה הדוברת האחרונה לפני ששרנו, והיא פירקה אותנו. אני זוכר שאמרתי ליאיר ולאיתי זנגי 'תקשיבו, נראה לי שתצטרכו לשיר איתי כי אני כבר מתחיל להרגיש את הוויברטו של הבכי'.

"התחלנו לנגן את השיר, ואיך שפתחתי את הפה התחלתי לבכות, וכל בית הקברות בכו איתי את השיר. כולם בכו על אותו הקצב, על אותן מילים ועל אותה המנגינה פלוס־מינוס כי המנגינה מושפעת מהבכי. אני זוכר את העיניים שלי רוויות בדמעות, ראיתי את הכל מטושטש ורק את אמא של נעמה מולי, ואני רק ניסיתי להתמקד בה. במקום להגיד לעצמי 'תנסה לא לבכות' פשוט שחררתי כבר לגמרי וזו היתה חוויה מטלטלת לכולנו, לכל הצוות שבא איתנו.

"היה סנכרון של לבבות כזה שאפשר יחד לבכות על אותו הדבר. ברגע הזה חשבתי איזה מזל שיש את המוזיקה, שיש איזו מרכבה שבעצם לקחה את זה מעולם היצירה והאמנות וכו' לאיזה כלי שמאפשר לכולם לבכות ביחד ולהסתנכרן. היה לנו חיבור מאוד חזק עם אמא ואבא של נעמה וזה הוביל לכתיבה של השיר 'מזל שיש לי מוזיקה'. זו חוויה שאני לא אשכח לעולם".

חדרי הכאב והקושי

כמו ללא מעט אמנים אחרים שהופיעו בימים ההם בסיטואציות ובפני קהלים לא שגרתיים, גם לכהנא וקז משהו זז מבפנים. מעבר להזדמנות לפגוש מחדש את השירים הישנים שלהם ולהביט בהם בעיניים חדשות, היה משהו בלהביא מוזיקה אל תוך חדרים עמוסי כאב וקושי, שהצליח ללמד אותם שיעור חדש על המוזיקה שלהם.

גלעד: "הופענו בתל השומר לפצוע ראש וגם שם היתה הופעה היסטרית. באנו והופענו אצלו בחדר, מולו ומול אחותו ומול עוד מישהו שראה שקורה משהו ובא מהחדר ליד, וניגנו לו גם את השירים שהוא אוהב אבל גם עשינו לו ג'אם. גילינו שיש לו שם איפשהו דידג', ואחותו אמרה לנו שהוא מנגן עליו.

"עשינו יחד אלתור על זה שאנחנו מגיעים לבית החולים והוא נטוש, ואנחנו עוברים בכל בית החולים שלא נשאר בו דבר, הדלתות של המעליות מנחשות אותנו ואנחנו שומעים מעין צליל. בסוף אנחנו מגיעים לחדר ורואים אריה מנגן דידג'. הפצוע ג'ימג'ם איתנו וכשסיימנו אמרנו לו 'יאללה, תגיד מתי ותבוא להתארח בבארבי'".

זה מפתיע אתכם שאנשים מזמינים אתכם למקומות כאלה? אתם לא הלהקה הראשונה שעולה בראש כשמדברים על מוזיקה נעימה של ביחד.
יאיר: "כשמישהו מזמין אותנו זה לא בגלל הביחד, זה בגלל שאנחנו כנראה בשבילו משהו מסוים".

אז מצאתם את עצמכם מופיעים קבוע בבתי חולים ובבתי קברות?
יאיר: "אנחנו לא התגייסנו, אנחנו באנו כשקראו לנו. לא הלכנו למחלקות וטיילנו בהן".

גלעד: "אנחנו גם לא נלך וננגן למישהו שלא יבקש כי זה נראה לנו קצת יהיר. אבל כשניגנו באירוע הגדול של הנובה ביוני בפארק הירקון, שבו עשו כל מיני שיתופי פעולה כמו שבק ס' עם קפטן הוק, שגם אנחנו ניגנו איתו, ועוד דיג'ייז שהתחברו למארינה, לנינט ולעוד זמרים, התחלנו לשיר את 'יש לי חור בלב', ואנשים בכו. ראיתי מלא אנשים בוכים.

"זה היה קהל של 30 אלף איש, שזה קשה מאוד לראות משהו, ואני ראיתי מלא אנשים בוכים בשיר הזה ורוקדים באותו הזמן. זה שיר שנכתב כשיר שמח ובמלחמה הוא קיבל את כל האופציות - משיר שאנשים מתחתנים איתו ועד שיר שאנשים כותבים על המצבה שלהם".

"האלבום הזה היה נראה לנו משהו שהיה צריך להמתין לרגע הנכון. אני מרגיש שעכשיו הגענו למצב שברור שאנחנו נכנסים לשגרה מעוותת של חוסר שגרה. אלה החיים שלנו וצריך דברים שייתנו לך לנשום"

אבל אלו לא רק ההופעות שלהם, שהפכו מטקסים מופרעים למה שכהנא מכנה "כלי שאפשר לנשום דרכו", אלא גם שינוי משמעותי שהם עברו ועדיין עוברים. כהנא, שלצד הפעילות בג'ירפות גם מנהל אמנותית את פרויקט "אקווריום" של מפעל הפיס, משתתף בתוכנית "מה שתגידו" בכאן 11 וכותב לאמנים אחרים (בימים אלה עובד עם אביהו פנחסוב על אלבום חדש; ס"ג).

הוא מדבר בהתרגשות גדולה על הופעות ומפגשים שקרו אחרי 7 באוקטובר, ונראה שהתגבשו אצלו תובנות חדשות לגבי התפקיד והמקום שלו בשדה התרבות המקומי. אצל קז יש אפילו בהילות של חשבון נפש.

יאיר: "אני מאוד נלחם בתוכי בחלוקה הזו של 'אנחנו והם' ואני מאוד מקשה על עצמי מייד לחשוב בשחור ולבן. זה משהו שקרה לי מאז 7 באוקטובר, לא מתוך מחשבה של אמפתיה אלא מתוך מחשבה שיש צורך דחוף לחשוב נכון על הדברים. אם אני אהיה היסטרי אני כנראה אטעה, כי אני אהיה להוט מדי ולא אשים לב שהפרטים יותר מורכבים.

"אני מאוד מנסה להסתכל על המורכבות של העניין בצורה פחות דיכוטומית מאיך שהסתכלתי לפני זה. לפני זה היה לי הרבה יותר קל להגיד 'אנחנו והם' על כל מיני דברים. כיום אני מרגיש שאם אני אומר את זה, אני מסכן את החיים שלי אולי. עדיף לי להבין יותר את המורכבות ואיפה אני טועה או שונה".

גלעד: "אני חושב שחד־משמעית ומייד צריך להחזיר את החטופים. על הכל אפשר להביע דעות, אבל בנושא הזה אני לא מסכים עם פיצול הדעות. אני חושב שאם היית נותן לי מנדט עכשיו זה הדבר הראשון, היחידי והוודאי שהייתי עושה".

למה זה יותר חשוב מהכל?
גלעד: "זה כמו בחדר מיון כשיש פיגוע המוני. יש לך אנשים במצב יותר קשה ופחות קשה ואתה מטפל בהם לפי הדחיפות. אם המדינה הזו היתה חדר מיון, החטופים הם הפגועים במצב הכי קשה, ואותם צריך להציל מייד. אחרי זה נראה מה הלאה.

"יש דברים שהם אבסולוטיים וכל אחד שזה היה הבן שלו היה מבין את זה. אני מאמין שיש לנו את היכולת כמדינה לעשות אקט שהוא יחסית מהיר ולהביא אותם, ושכל אקט כזה לא יוביל ל'נגמרה האפשרות של להגן על העוטף או על הצפון'".

יאיר: "מתייחסים לזה כאילו יש שבויים והם מחכים לעסקה הנכונה. בעיניי זה פשוט שקר. יש בו בני ערובה שמוצאים להורג אחד־אחד, אולי בשנייה הזו אונסים אחת מהם, אולי הרגע רצחו את האחיין של לוי וזה מכריע הכל. יש פה סכנת חיים מוחלטת וודאית ומיידית, זה העניין.

"לכן אני מאוד מזדהה עם מה שאומרת עדינה בר־שלום, בתו של הרב עובדיה ז"ל, שמנסחת את זה בצורה הכי פשוטה - וכמי שבא מבית מסורתי אז גם הכי יהודית - איך אתם בכלל יכולים לעמוד מול סכנת חיים ודאית ומיידית ולהמשיך לדבר בכלל על שיקולים? זה בכלל לא קשור. אתה לא עומד מעל למישהו גוסס ומתפלסף, אתה שם חוסם עורקים. זה לא עניין פוליטי ואפילו לא עניין של ערכים. זה עניין של אנושיות בסיסית".

גלעד: "המילה 'עסקה' - הסמנטיקה הזאת היא סמנטיקה קפיטליסטית, היא לא קשורה למה שקורה פה. זו לא עסקה, אין פה עסקה".

הרגע הנכון

בחזרה אל האלבום החדש, שיושק במועדון הבארבי ב־9 בינואר. לכהנא, שמתעקש לא לגייס את הכתיבה שלו לאג'נדה וסומך על הנטייה של השירים לכתוב את עצמם, וגם לקז, היה ברור שהאלבום לא יכול לצאת כמו שתוכנן במקור. אל רשימת השירים הראשונה נוספו עוד שניים, ששינו את מרכז הכובד של האלבום.

גלעד: "האחד הוא 'מזל שיש לי מוזיקה' והשני הוא 'פומפיי' שהיה חצי כתוב על מלחמת אחים שחשתי שמגיעה אלינו בדהרה, וזה הפך לשיר שיותר מתייחס למה שקרה. השם הזה, 'מזל שיש לי מוזיקה', גם קשור לכך שיאיר ואני לא יכולנו להוציא את האלבום הזה, וזה גם לא היה נראה רלוונטי עד נקודה מסוימת.

"בזמן האחרון אני כן מרגיש שאני לא יכול כל הזמן להיות עם האינפוזיה לאקטואליה. זה אבסורד, כי לפעמים אני מוצא את עצמי בגלל 'מה שתגידו' עמוק יותר באקטואליה ממה שהייתי פעם. וכשאני לא מצלם אז אני יוצא לאיזו פגרה, נגיד - שעתיים, ואז מקבל טלפון 'איפה אתה? אתה לא יודע שהאיראנים יורים ואתה צריך להיות בבית?' בשעתיים האלה שהייתי לא מחובר לחדשות.

"הדיסקו אצלי מתחבר למשהו כמו הדיסקו של הקיבוץ. אתה מגיע למקום ואתה לא מכיר אף אחד, אומרים לך שיש מסיבה בדיסקו, ופתאום אתה רואה שם מישהי - וניצלת. וגם היא ניצלה וכולם שמחים"

"האלבום הזה היה נראה לנו משהו שהיה צריך להמתין לרגע הנכון. אני מרגיש שעכשיו הגענו לאיזשהו מצב שברור שאנחנו נכנסים לשגרה מעוותת של חוסר שגרה. אלה החיים שלנו וצריך דברים שייתנו לך לנשום. כמו שאתה אוכל משהו טעים, כמו שאתה יושב עם הבת שלך והיא מספרת לך משהו שקשור אליה ואתה נאבד בתוך זה. התקליט הוא אותו הדבר - יש בו הרבה מאוד חלקים שנכתבו לפני העולם הזה".

לפני העולם הזה מלחמת אחים היתה התמה?
גלעד: "לא. היה רק שיר אחד, 'פומפיי', שההרגשה שלי היתה שאנחנו לפני התפרצות הר געש וזה משהו שאנחנו גם מעוררים בעצמנו, ואנחנו יושבים כולנו למרגלות הר הגעש. זה לא יעזור באיזה צד אתה, בסוף תישאר לנצח פסל בזלת.

"היתה עוד הופעה מול הקהל של הנובה, כשהופענו באירוע להנצחתו של מתן ליאור ז"ל, הסאונדמן האגדי שלהם שהיה יכול לברוח אך נשאר והציל המון־המון אנשים. התחלנו את ההופעה עם קטע שהוקדש לו, ועבור אבא שלו זה נהיה שיר על מתן. מדי פעם הוא עדיין כותב לי 'השתמשנו בשיר והשמענו אותו, תודה שוב'. אתה נשזר בתוך הדברים האלה. זה לא עניין של לאומי או לא, אנחנו רקמה אחת ולא יעזור כלום".

לפני דקה דיברת על מלחמת אחים.
גלעד: "זו היהדות. הבדיחה של שני יהודים בחדר עם שלוש דעות זה דבר מבוסס שתמיד היה ותמיד יהיה. היו הרבה קטטות בהיסטוריה והרבה יותר מקטטות, היו חורבנים ממשיים, וזה חלק מזה".

יאיר: "כמו עם מחלות. יש לך עור והוא יכול להיות בריא אבל הוא יכול להיות עם נגעים, הנגעים יכולים להיות שפירים והשפירים יכולים להיות ניתנים להסרה או לא. כשגילי אומר 'כולנו רקמה אחת' הוא לא מתכוון לזה שכולנו אוהבים ויהיה בסדר. זה פשוט עובדתית - כולנו רקמה, אז כדאי שנכיר בזה".

רק רוצים לרקוד

עוד שני אלמנטים מאוד בולטים באלבום, שבהם כבר התנסו כהנא וג'ירפות לא מעט, הם דואטים שבהם שותפות זמרות (נטע ברזילי, סימה נון, שחר אדמוני, אלמוג ודניאל סאן קריאף) ושימוש מאסיבי מאוד באוטו־טיון, האפקט שאמור לטפל בזיופים ואצלם הפך למשהו אחר לגמרי.

גלעד: "קודם כל, אין ספק שזה אלבום האוטו־טיון של ג'ירפות. באלבום הזה הבאנו מיצוי של הדבר הזה כי זה תקופתי ואני נהנה לעבוד איתו. אבל הדואטים נולדו מתוך זה שהאלבום נכתב כדיאלוגים בין גבר לאישה. אני כותב נשים בכל מיני שירים, ופה הייתי צריך ממש את הקול שלהן".

דרך אותם דיאלוגים ג'ירפות מציגים דמויות קטנות בסיטואציות אינטימיות ואישיות. למי שעדיין שבוי בקונספציה שכהנא וקז הם זוג הסטלנים הניהיליסטים שהביאו לעולם את "וואו" ואת "יש לו בחורות כמו מים" מחכה כאן הפתעה.

התבגרת? התעגלת?
גלעד: "כל אדם מתבגר. אני לא מתנגד לזה ולא מתעסק בזה. כשיצא 'יש לי חור בלב' היו אנשים שאמרו שזה לא ג'ירפות, שזה נורא קליל וחמודי. זה לא עניין אותי. נקסט. למי זה אכפת? אין לי אג'נדה, וכשאני מסתכל על דברים שאני עושה בתחומים אחרים, הביקורת שם אפילו גברה. התקליט הזה הוא התקליט של עכשיו, והמהות שלו נוצרה לפני 7 באוקטובר. זה לא אלבום תגובה לדבר הזה, ולכן אני חושב שיש בו הרבה דברים שיביאו לאנשים קצת מזור ומנוחה במצב הנוכחי".

ומה למצב הנוכחי ולדיסקו?
יאיר: "לפני המון שנים, כשגילי (גלעד) ואנחנו פחות או יותר התחלנו לעבוד על מוזיקה, היה לנו שיר קטן שקראו לו 'הכי יפה בדיסקו' וכל מה שזה היה זה מה שאתה שומע היום בתור הפזמון. זה היה לפני כמעט 30 שנה ולא הצלחנו לעשות איתו כלום.

"באיזשהו שלב קיבלנו את מכשיר ההקלטות שהשתמשנו בו באלבום הראשון והקלטנו רק את החלק הקטן הזה. הרבה זמן אחר כך לקחנו את אחת הקסטות, שהיתה הפוכה בלי כוונה, הטייפ ניגן את זה הפוך וזה 'הוציא מהמהפייכה' (השיר שחותם את אלבום הבכורה שלהם; ס"ג). עכשיו, כשהגענו עוד פעם לתקופה הזו של כתיבה, נזכרנו בשיר הזה, אני אפילו לא יודע למה, ואמרנו - בואו נעשה עם זה משהו. פתאום הוא כן הצליח להיפתר".

גלעד: "כשהאלבום הזה נכתב היו בו קצת דמויות שכבר שיחקו לי במוח. הדיסקו אצלי מתחבר למשהו כמו הדיסקו של הקיבוץ. משהו נאיבי ופרובינציאלי כזה. אתה מגיע לאיזשהו מקום, ואתה לא מכיר אף אחד, אומרים לך שיש מסיבה בדיסקו, ואתה אומר 'וואלה' ופתאום אתה רואה שם מישהי וניצלת. וגם היא ניצלה, וכולם שמחים עד קץ העידנים".

מכאן הגיעו הרפרנסים למועדון ריקודים?
יאיר: "גילי עם השנים הופך להיות שלמה ארצי. יותר ויותר יש לו 'לרקוד', 'רוקדים', 'תרקדי'".

גלעד: "אני חושב שהגיע הזמן לחשוף את העניין הזה - אני ושלמה ארצי זה אותו בן אדם. בגלל זה אין אף פעם הופעה שלי ושלו באותו היום. זה כדי לכסות, כי אני והוא יחד זה כל הקהל. כל מי שלא אוהב שלמה ארצי, אוהב ג'ירפות. בגלל המגלומניה של דמות האב של שנינו החלטנו להיות שני הרכבים כדי לכסות הכל".

יאיר: "לי נראה שכל מוזיקאי רוצה להיות רקדן. כשהייתי ילד תמיד הרגשתי שאני מנגן, אבל שאם הייתי יכול - הייתי מנגן עם כל הגוף. הייתי מת להשתחרר כמו רקדן, אבל לא נעים".

איפור: מאיה לוי שמאי, ע. צלמת: אלון פלר