אסתר חיות וגרעפסים של מים: איה כורם מגלה על מה אמנים באמת חושבים מול קהל

זרם התודעה שלי בזמן ההופעה: יכול להיות שנגן הקלרינט בחושך עכשיו? כי הוא עושה סולו. הוא אמור להיות באור. יכול להיות שהתאורן לא שם לב שהוא עושה סולו? אולי הוא כן פתח עליו אור ואני לא רואה טוב? כי אני כן רואה שהאישה בשורה השנייה דומה לאסתר חיות. OMG, יכול להיות שזאת אסתר חיות??? ואם כן, האם אני אמורה לשיר שירים אחרים?

השמלה שלי ארוכה מדי. אני דורכת עליה כל הזמן. הכל בגלל ששכחתי להביא את הנעליים הנכונות למדידה. מעניין אם רואים שאני כל הזמן דורכת עליה. מעניין אם היא תיקרע, זה מאה אחוז משי. אפשר לתקן מאה אחוז משי? אמא שלי בטוח שמה לב שאני דורכת על השמלה. השאלה היא אם היא שמה לב שאסתר חיות כאן. אה, זאת לא אסתר חיות. זו רק אישה עם משקפיים. למה העיניים של הבסיסט עצומות? הוא ישן?

שרתי את הבית השני? היה את הבית השני? באיזה בית אנחנו עכשיו? אוקיי, אני אהמר על בית שני. שיט, זה לא היה הבית השני. אני חייבת מים. שלוק מים, אחד. להרטיב את הגרון. לא יותר מדי, כי אז יהיו לי גרעפסים של מים. איפה בעצם ההורים שלי יושבים? בטח נתנו להם מקום טוב. כלומר, אני מקווה. הרי גם שלחו להם את הכרטיסים בסמס לפני ההופעה ובכל זאת אמא שלי התקשרה אלי מהקופה להגיד לי שלא (גרעפס מים) שמרתי להם כרטיסים. ברור ששמרתי. וואי וואי (גרעפס מים) מה היא היתה עושה לי אם הייתי שוכחת.

הצליל הזה ארוך, להחזיק... להחזיק... הופה, תכף הצליל הגבוה. ומייד אחריו הצליל הנמוך. חייבת להתרכז כדי להצליח לקלוע. אוקיי, מהסרעפת... אוקיי! יופי איה! המורה שלי לפיתוח קול היתה גאה בי. מעניין איפה היא עכשיו. לא דיברנו המון זמן. יכול להיות שהיא כועסת עלי?

כמה גבוה אני יכולה לקפוץ בנעליים האלה? כמה גבוה אני יכולה לקפוץ בכל נעל בעצם? אני בת 44 אז בטח לא הרבה. אולי ננסה? היי־הופ! לא קפצתי. ושוב, היי־הופ! לא קפצתי, רק כופפתי את הברכיים. טוב, עדיף ככה. אני בת 44, שאני לא אפול ואקרע את השמלה. בכל זאת, זה מאה אחוז משי. אפשר לתקן?

זרם התודעה של המתופף שלי בזמן ההופעה: בום. בום. בום. טראח. בום. בום. בום.

דברים שאנשים לא יודעים על הופעות. זה לא אנחנו שמאחרים - זה אתם. אנחנו שם כבר בחמש אחר הצהריים, יושבים בחדר אמנים שבמקרה הטוב יש בו מיחם מחרחר מרוב אבנית, ובמקרה הרע הוא מחסן קשות. אתם בטח חושבים שאני צוחקת, אבל היה פעם מועדון הופעות בירושלים שלא היה בו חדר אמנים בכלל, ואם רצית להתבודד לפני ההופעה, יכולת לשבת על ארגזי בצל או שימורי עגבניות. לפעמים יש מראת איפור, אבל רוב הנורות שלה שרופות. לפעמים נכנס איש ניקיון כועס ונוזף בנו בשפה זרה כלשהי למרות שלא עשינו שום דבר. אני נשבעת! מכיוון שתמיד יש בקהל מי שמאוד מתרגזים אם ההופעה התחילה בתשע ועשרה במקום בתשע, ואז גם שולחים על זה הודעות כועסות בפייסבוק, שתדעו שזה לא אנחנו שאיחרנו, אלא הקהל. אנחנו פשוט לא רוצים שחצי אולם ייכנס אחרי השיר השני.

באופן מסורתי, כמה ימים לפני הופעה גדולה של אמן בינלאומי בארץ, מתפרסמת רשימת הדרישות שלו בעיתון וכולם נהנים לקרוא שריהאנה דורשת ורדים צהובים ושלושים בקבוקי טקילה, בעוד רדיוהד מעדיפים רק שקדים מצופים ואופני כושר. בואו נגיד שאצל האמנים הישראלים זה... לא...בדיוק... ככה... וזה לא שבעלי האולמות לא רוצים שיהיה לנו כיבוד מפואר ומים מוגזים מהאלפים. אנחנו פשוט נצטרך לשלם על זה בעצמנו, על הכל. למעשה, מחיר הכרטיס שלכם מגלם בתוכו גם את ארוחת הערב של הקלידן. אם שילמתם הרבה כסף על הכרטיסים, אני אוכל להציע לקלידן חמגשית עם שניצל פושר ופירה פרווה. אם הכרטיסים היו זולים, הוא יקבל מקסימום סנדוויץ' טונה. במקרה כזה הוא יהיה קצת מתוסכל, אבל חד־משמעית יותר ערני. כל נושא האכלת הנגנים שלי הוא מוקד מחלוקת מתמשך ביני לבין רואה החשבון שלי כשאני טוענת שאם אני לא אאכיל אותם הם יכעסו מאוד, והוא טוען שגם אם הם יכעסו, המדינה עדיין לא תכיר בהוצאה הזאת כמוכרת במס.

זה ישמע אינטרסנטי, וזה באמת אינטרסנטי, אבל הופעות שקניתם אליהן כרטיס תמיד יהיו טובות יותר מהופעות שאתם רואים בחינם. ולא, אני לא מדברת על הערך הפסיכולוגי, למרות שגם זה פקטור. הופעות שאתם רואים בחינם ביום העצמאות הן הופעות שמי שהפיק אותן זו חני מהעירייה, ולחני זה נראה מוגזם לשלם על שלוש מכונות עשן כשאחת אמורה להספיק. מי צריך כל כך הרבה עשן, למען השם? מקסימום נושיב את כל מחלקת הנהלת חשבונות בשורה הראשונה ונחלק לכולם סיגריות. הופעות שאתם רואים בחינם באירוע של העבודה הן של אמנים שאושרו על ידי משאבי אנוש כדי שלא ירגיזו אף אחד, והמנכ"ל תמיד יעלה לבמה, יתלוש לזמר את המיקרופון מהיד וישיר במקומו את השיר הכי יפה שלו. בוודאי, רמי, מנכ"ל "חיי־דק פרמצבטיקה", הדואט איתך תמיד היה פסגת השאיפות המקצועיות שלי.

ואנחנו רואים כשאתם בטלפון.