"יצא המרצע מן השק" הוא דווקא ביטוי שאני מחבב. לפני שנים, לצד הגן שניהלה אמי ז"ל ברחוב כצנלסון, שכנה סנדלרייה שיכולנו לבהות בה במשך שעות. שבתאי הסנדלר ישב שם בין הררים של נעליים, אימומים ומכלי דבק, תמיד עם אותו סינר עור חום, ועל פניו חיוך נצחי עם כמה מסמרים בזווית הפה.
בכלל, בילדותנו בעלי מלאכה היו עובדים הרבה יותר עם הפה. אני לא מדבר על רכילות, חלילה, ולא על הסתה, איומים או דמגוגיה. אלא על מלאכת כפיים נבונה ופשוטה, שהסתייעה בעבודה מצידו של הפה - שפתיים, לשון, לפעמים גם שיניים. בדואר אנשים הדביקו בולים בעזרת הלשון, וכל פקיד או סתם מדפדף הקפיד להעביר אצבעות בפה ולאסוף חומר גנטי. אבא שלי, מנפח הזכוכית, עבד בעיקר עם הפה, ותמיד אהבתי לראות איך הוא עונה לטלפון בלי להוציא את הצינורית.
וכל הנגרים, הבנאים וגם שבתאי הסנדלר - נהגו להחזיק עיפרון מאחורי האוזן, ומסמרים בשפתיים. עם מסמרים בפה אנשים לא מפטפטים יותר מדי, אבל מעט המילים ששמענו משבתאי היו נחמדות ומשעשעות. בניגוד לכמה אישים שאני בספק אם אי־פעם החזיקו משהו בשפתיים, או תיקנו משהו, אבל כל מילה שנייה שיוצאת להם מהפה היא מסמר חלוד ועקום.
זכור לי שלשבתאי היתה רי"ש מתגלגלת שאף פעם לא הצלחתי לחקות, ולא ידעתי אם הוא הביא אותה מבולגריה או שהיא היתה תוצאה של כל מה שהוא החזיק בפה. ממנו בכל אופן למדתי מה הוא מרצע, עם רי"ש בעוצמה מלאה; למה אנשים מתכוונים כשהם אומרים שהוא יצא מהשק, ולמה "חתול בשק" זה בכלל עניין אחר.
ובכן, לאחרונה יוצאים מהשק שלנו, כמעט מדי יום, עוד מרצע ועוד מרצע. ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט מתוודה בעזות פנים על כך שאין לו אמון בחובשי כיפות, ושהם, אנחנו, הסכנה האמיתית בעיניו לקיומה של ישראל. שלמה קרעי מודה שבניגוד להכחשות, שינוי המשטר בישראל הוא בפירוש אופציה. ראש הממשלה הנוכחי, באחת ההתבטאויות המחרידות בתולדות ישראל, מגדיר את צה"ל ואת כוחות הביטחון כחזית שמינית וכאויב.
בעולם כנראה לא כל כך אוהבים אותנו, אבל אם ישראל לא אוהבת את עצמה, אם ראשי ממשלה ישראלים בעבר ובהווה מתעבים חלקים גדולים כל כך מהישראליות, אילו טענות כבר יכולות להיות לנו כלפי העולם?
ובכן, זהו השק וזהו המרצע. בימים שבהם ישראל נלחמת על חייה וסובלת מבדידות קיצונית, היה זה אך הגיוני שנניח בצד כל מחלוקת, לפחות באופן זמני, ונתאמץ לשלב זרועות. אבל איפה ההיגיון ואיפה אנחנו. מה שקורה בפועל במדינת ישראל, שעל פי מקורות זרים יש בה ניצוץ גאוני ויכולת למידה מופלאה, הוא שעוד ועוד אישי ציבור חסרי אחריות פותחים מדי יום עוד חזית ועוד סכסוך.
מה הטעם לפתוח מיקרופון אם אני לא מציע לפרק משהו? את שב"כ למשל? לסמן את הציבור הדתי, לסגור איזה תאגיד, ובכלל, לפתוח חזית פנימית נוספת?! הרי מה זה שבע חזיתות? מיצינו את השבע, והאמת שהתחיל לשעמם. תנו לנו חזית שמינית, תנו לנו תשיעית ועשירית, הביאו את היום.
• • •
תנועת המחאה עשתה לפחות שתי טעויות בולטות. היא עשתה אותן לפני ואחרי המלחמה הנוכחית, והיא מקפידה שלא להודות בטעויותיה, כי זה מאוד לא מקובל במקומותינו להודות בטעות. טעות גדולה אחת היתה המשחק המסוכן באיומי הסרבנות.
המרקם החברתי הישראלי, כמו גם המצב הביטחוני הישראלי, לא יכולים לסבול את האפשרות הזאת, וכל איום, או השתעשעות באפשרות כזאת, היא מכה איומה. היא משאירה כתמים שלא יורדים בכביסה, וגם לא בהתחכמות המתפתלת בנוסח: זה לא בדיוק סרבנות, אלא הפסקת התנדבות. לא! זה פשוט לא עובר בגרון, וישראל, מה לעשות, לא יכולה להרשות לעצמה דברים שלא עוברים בגרון.
הטעות הנוספת היא לא פחות חמורה. מישהו החליט למקד מחאת המונים רחבה סביב האותיות הקטנות של סעיפי הצעה (גרועה) של שר המשפטים, בזמן שהיו לנגד עיניו מילים גדולות, מסוכנות וברורות הרבה יותר. מושגים אזוטריים כמו "עילת הסבירות" או "סניוריטי" מעניינים, עם כל הכבוד, רק מיטיבי לכת עם משקפיים עבים ותואר במשפטים.
לאמיתו של דבר, חלק גדול מהמפגינים מאמינים בכל לב שמערכת המשפט הישראלית חייבת לעבור שינוי עמוק. לא עצם הרצון לחולל שינוי כזה גרם לאנשים רבים כל כך לחרוד לגורלה של המדינה, אלא ההקשר. המילים המפורשות והסאבטקסט השקוף שהתלווה לכל זה ושידר מסר ברור וגס של "אצבע בעין" ו"לכו לעזאזל". מינויים קריטיים של אנשים בעלי מוניטין אנטי־דמוקרטיים מהלכים אימים פי אלף יותר מכל סעיף ברפורמה. מקבץ התבטאויות בוטות נגד ציבורים שהחירות הליברלית היא האוויר שהם נושמים, מסמן ומטיח באופן ברור, ומטריד מאוד, את הכיוון שאליו נוסעת השיירה. והוא כיוון לא רק אנטי ליברלי ולא דמוקרטי, הוא גם אנטי ישראלי.
ואני אומר זאת כי הישראליות - שהיא זהות ותרבות וגם ברית - נעה בין מושג השכונה (ה"בלוק"), המשפחה והפלוגה. בשכונה, כמו גם בפלוגה, חלקנו חצר או נגמ"ש עם אנשים מכל קצות הקשת הישראלית שהפכו להיות משפחה. בממשלת ישראל של היום יושבים רבים מדי שאין להם מושג של פלוגה, ושגם השכונה שלהם היא הומוגנית ואחידה. מה הפלא שהם לא מסוגלים לגלות קרבה משפחתית, חיבה או אמפתיה למה שיקר וקדוש לישראלים אחרים? הם מעולם לא הכירו כאלה, לא חיו איתם ולא חלקו איתם קופסת תירס. ישראלים אחרים לא מעניינים אותם.
למה להתפלפל במושגים משפטניים, כשדוברים כמו השר שלמה קרעי אומרים בשפה פשוטה ושווה לכל נפש שזכותה של הממשלה לשנות את המשטר, ושהאפשרות בפירוש על הפרק. קרעי אוהב מאוד לחזור ולנופף במילים "אנחנו נבחרי ציבור", ואיכשהו תמיד נשמע שהתואר הנכבד הזה לא תובע דבר, לא מטיל עול או אחריות, אלא רק מעניק רישיון אינסופי וכוח חסר גבולות.
זה מוזר, כי השר קרעי הוא יהודי מאמין, בקיא בתנ"ך וקרוב אצל רבנים. גם כשהיא מדברת על מלך, היהדות מדברת בעיקר על מגבלות ועל סייגים. התורה לא אומרת מה המלך יכול להרשות לעצמו. היא אומרת מה אסור לו. ובגדול אסור לו להגזים. לא עם נשים, לא עם סוסים, לא עם עוצמה.
מנבחר ציבור ירא שמיים אפשר היה לצפות שהוא יבקש מגבלות וסייגים ויזמין אותם מיוזמתו ובאהבה. במקרה הזה נראה לי שאין מה לצפות לכך. השר קרעי כבר הוכיח שאחד מתפקידיו הוא הפרחת בלוני ניסוי רדיקליים, שבשמיעה הראשונה צריך ממש לשפשף את האוזניים מרוב תדהמה, אך כבר בתוך ימים ספורים, אחרי שהשמיים שוב לא נפלו, הדברים כבר מתנרמלים להם והופכים להיות חלק ממדיניות הממשלה. כדאי לעקוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו