ימים ספורים אחרי טבח 7 באוקטובר התקשר תומר גולן, מרכז המשק של קיבוץ בארי, לשרון שבו, ששכב אז בבית החולים והתאושש מפציעה שהוגדרה אנושה. גולן רצה לספר לחברו שהוחלט לשקם את הקיבוץ הפגוע. שבו הפצוע הבטיח לו: "אל תדאג, אני אהיה שם איתך".
שנה וחודש אחרי אותה שבת שחורה, אי אפשר להתעלם מהצלקת שמעטרת את ידו השמאלית של שבו, סימן שנותר מהפציעה שכמעט גרמה לו לאבד את חייו בשדות החוחובה שמול הקיבוץ. היד אמנם לא חזרה לתפקוד מלא, אבל הבחור, בן 49, מפקח בימים אלה על בניית השכונות החדשות של בארי, במטרה שבסוף 2026 הקיבוץ יחזור לשם, ובתפארת חדשה.
"באחת הנסיעות, כשעוד הייתי בתהליכי החלמה, ישבנו כל המשפחה ברכב", מספר שבו, "שאלתי את אשתי, רויטל, אם היא רוצה שנשנה תוכניות ונכוון למקום מגורים אחר, כי היינו צריכים לקבל החלטה אם אנחנו מצטרפים לקהילה במלון בים המלח או שוכרים דירה לבד - ואז המשמעות היא חיים חדשים. במושב האחורי הילדים אמרו, 'אתם יכולים להחליט מה שאתם רוצים, אנחנו חוזרים לבארי'.
"אני גדלתי בנתניה בתקופת פיגועי התופת הגדולים. אנחנו רואים כמה אויבים מסביב רוצים להשמידנו, אז יעזור אם אגור במקום אחר? היום זה הכטב"מים והאיראנים, ומחר אלה יהיו הטורקים. אני יהודי וישראלי, אין לי לאן ללכת. להפך, זה המקום שמוכר ואהוב עלי, ואני מעדיף להשתקם רק פה".
שבו הוא גיסו של הכדורגלן יוסי בניון. הוא הכיר את רויטל, אחותו של בניון, כששירתו בצבא, ומ־2002 הם חברי קיבוץ בארי, וכאן נולדו ארבעת ילדיהם. בשבת ההיא קבע שרון עם חבר לרכוב על אופניים. השניים נפגשו בשעת בוקר מוקדמת ליד היישוב מבועים, הסמוך לנתיבות. כששרון שמע על ירי מאסיבי לכיוון יישובי העוטף הוא מיהר לשוב לביתו, אבל ממש ליד שער הקיבוץ הבחין בשני טנדרים דוהרים לעברו במהירות.
"עלתה אצלי באותו רגע מחשבה על דאעש, כשראיתי מחבלים עם נשקים", הוא מספר. "עשיתי רוורס זריז, כי הם התחילו לירות לעברי, ונסעתי לכיוון דרום. פתאום קפצו שלושה צעירים מהמיגונית הסמוכה לשער, חבר'ה שברחו מהנובה. עצרתי להם לשנייה, הם נכנסו והמשכתי לכיוון קיבוץ רעים. אחרי 300 מטרים ראיתי רכב עצום עם מקלע כבד מאחור. אמרתי לצעירים 'תתכופפו'. אחד מהם ספג פגיעה ברגל. אחת קיבלה בפיקה של הברך, ואחד נשרט בראש. אני נפגעתי מרסיס ביד שמאל".
רסיס הירי קרע את יד שמאל של שבו, שהמשיך לנסוע בכוחותיו האחרונים לתוך שדה שיחי החוחובה. שם, בתוך הצמחייה, בחרו הוא וניצולי הנובה להסתתר. "הייתי בטוח שיהרגו אותי", הוא משחזר, "המחבלים רצו ממש לידנו וירו בכל צעיר שברח. ממש באותו הזמן קיבלתי טלפון מהבן שלי, שקד, שהיה סגור עם המשפחה בבית, בבארי.
"הוא ביקש 'שלח אלינו מישהו, יורים עלינו, שורפים את הבית'. אתה שוכב בשדה חסר אונים ואין לך מה לעשות. צילמתי סרטון שבו נפרדתי מהחיים. אמרתי למשפחה 'אני אוהב אתכם, מבקש סליחה. תודה על הכל'. זה הרגיש כמו נצח".
בינתיים, בשכונת הכרם, שם מתגוררת משפחת שבו, עברו המחבלים מבית לבית ורצחו כל מי שנקרה בדרכם. שקד, בנו הבכור של שרון שהוא קצין בנח"ל ובדיוק שהה בקיבוץ בחופשת חג, לקח את אמו ואת שלושת אחיו, הוציא אותם מהממ"ד והעלה את כולם לקומה השנייה, שם ניצב ארון עם סליק קטן מאחור, שהמשפחה השתמשה בו כמחסן. שקד ביקש שיסתתרו שם, ואילו הוא חיכה למחבלים עם נשקו האישי ומחסנית אחת בלבד. הוא חיסל שלושה מחבלים שנכנסו - והמשפחה יצאה ללא פגע.
גל כהן, מזכיר הקיבוץ: "כשאנשים בונים את ביתם מחדש, זאת תרפיה פנטסטית. הם צריכים לתכנן ולפנטז איך הם רוצים שבארי ייראה, והוא כבר נורא יפה. הקפדנו מהיום הראשון להשקות את הדשא ולסדר את הנראות. עדיין לא סיימנו, יש הרבה עבודה"
בינתיים, שכב שרון בשדה החוחובה ואיבד דם רב. כשפינו אותו לאזור אופקים, ב־14:30, מצבו הוגדר אנוש, וכשהגיע לבית החולים היה מחוסר הכרה. "גדלתי בבית מסורתי", הוא מספר. "אני מאמין באלוהים בדרכי, אבל יש לי אח דתי שביקש מאיתנו לעשות הודיה וכל הזמן אמר 'איך כולכם שרדתם כשמסביב כולם נרצחו?' - זה מזל וגם השגחה עליונה".
"החלטה שלא להתבכיין"
102 תושבי בארי נרצחו בשבת האיומה, עשרה עדיין חטופים בעזה, חלקם לא בחיים. ליישוב שמונה 1,200 איש מדובר במכת מחץ כואבת, אבל בארי תמיד נחשב לקיבוץ הגדול והחזק בעוטף, ולא בכדי.
"יכול להיות שבבארי הנרטיב מעט שונה מביישובים הסמוכים", מסביר עמית שלוי, בן 71, שאביו היה ממייסדי הקיבוץ. "היתה פה קבוצה איכותית שב־1946 הקימה את המקום. אנשי עבודה ומעשה, והרבה פחות דיבורים. אנחנו, הדור השני, וכיום כבר בני הדור השלישי, מנהלים את המקום, ונוצרה פה חבורה שלרובה ברור שזה מקומנו. לכן הניהול תמיד היה ישר, עקבי, נכון. הדורות הוותיקים לא שמרו על ההנהגה בציפורניים, אלא העבירו אותה. אני בגיל 33 כבר הייתי מרכז משק. זה נקרא לדעת לנהל".
בארי הוא אחד מ־45 הקיבוצים השיתופיים היחידים שנותרו בארץ, מתוך 265 קיבוצים. לכן אחרי האסון כל היישוב עבר כמקשה אחת למלון "דיוויד" בים המלח, כי היה חשוב לכולם שהקהילה תישאר מרוכזת במקום אחד.
"אני קורה לזה תסמונת המטפלת", מנסה שלוי, יושב הראש הכלכלי של קיבוץ, להסביר בחיוך. "החברים מצפים שההנהגה תגיד להם 'עכשיו עושים פאנלים'. תבין, אחרי אירוע כזה הרוב היו מבולבלים, כואבים, וחיכו שיראו להם את הדרך".
זה היה בימים הראשונים שאחרי הטבח. מספרי ההרוגים, הפצועים והחטופים שזרמו היו בלתי נתפסים, ועדיין לא סופיים. בכל ערב החברים היו מתרכזים באודיטוריום שבמלון ומקריאים את רשימת הנעדרים שמותם נקבע ושגופתם זוהתה. ותיקים, צעירים, לא מעט ילדים. אורי בן צבי, מוותיקי בארי, היה מסיים בקריאת שיר, וכולם היו עומדים לדקת דומייה לפני הפיזור לחדרים.
וכבר אז, בתוך העצב, הנהגת הקיבוץ המצומצמת התכנסה בחדר צדדי כדי לקבוע רשימת סעיפים שתסמן את עתידו של היישוב. "הסעיף הראשון היה שאנחנו חוזרים לבארי ומבינים שזה צו השעה, ואם לא נחזור - העוטף לא יחזור והציונות לא תתקיים ואפשר יהיה לקפל את הדגל", מספר גל כהן, המזכיר הנוכחי של הקיבוץ.
"הסעיף השני היה שנדאג לכל חברי הקהילה באשר הם, גם אם יחליטו לעזוב, והסעיף השלישי היה שחייבים לפתוח את מפעל הדפוס כמה שיותר מהר. זאת תמיד היתה המדיניות, בכל המלחמות בית הדפוס המשיך לעבוד ולא פיגר מאחור. גם כשנפל שם קסאם, כבר למחרת באחת בצהריים המכונות חזרו לעבוד.
"אז תחשוב על אותם ימים באוקטובר 2023. עוד לא ידענו מה קרה לרבים מאנשינו, בכל יום הקריאו רשימת נרצחים חדשה, ובתוך המציאות הקשה נעמד בן סוכמן, מנכ"ל המפעל, ואמר 'פתחנו את הדפוס'. כל חברי בארי קמו ומחאו כפיים. זה היה רגע של התרוממות רוח".
עד כדי כך?
"תמיד יש שאלה בקיבוצים שמחזיקים מפעל מצליח אם מדובר בקיבוץ שיש לו מפעל, או במפעל שיש לו קיבוץ. אצלנו זה משולב. זה קיבוץ שיש בו מפעל שהוא נורא גאה בו, ולמפעל יש מקום משמעותי וחזק בגאווה, בלכידות ובמצליחנות של בארי. כיום יש קרוב ל־200 עובדים שהם מתוך היישוב, חברים ובנים, וכולנו היינו שם.
"אתה מסתכל על רשימת הנרצחים ורואה ש־90 אחוז ממנה עבדו תקופה כזו או אחרת בדפוס. זה העוגן וחלק מהיכולת שלנו להבריא. בהתחלה באו לעבודה 30 איש שהיו צריכים לנסוע באוטובוס ממוגן, כי השטח היה סגור, ואחר כך אוטובוס אחד כבר לא הספיק. מי שהגיע הרגיש כאן טוב. הדפוס ביצע את החזרה בצורה מדהימה, עם כל הפגיעה והאבידות. החליטו להסתכל שם קדימה ולא להתבכיין, וזה נתן לקיבוץ כוח".
שלוי, שאיבד ב־7 באוקטובר את אחותו מעיין ז"ל ואת גיסו יובל ז"ל, ובעצמו הסתתר במשך שעות בשיחים שליד ביתו עד שחיילים חילצו אותו לקראת חצות, היה מאלה שלחצו להתחיל את השיקום - ומהר.
"לא רציתי לשלם את המחיר הכבד שהמשפחה שילמה, אבל זו כבר עובדה", הוא אומר. "מבחינתי, אחרי מה שקרה פה אפשר היה להיכנס לטראומה ולא לצאת ממנה בחיים - או להרגיש שאין ברירה ולקום על הרגליים, כמו אמי, שהיתה בת 13 בהונגריה ונאלצה להסתדר לבד. אנחנו חיים.
שרון שבו, מרכז פרויקט הבנייה: "אני מעריך שבתוך שנה יחזרו עוד משפחות, בהתאם למצב ולתוצאות המלחמה. אם החטופים היו חוזרים מחר, לפחות 20 אחוז נוספים היו נכנסים מיידית לביתם. אנחנו מכוונים לסוף 2026, אז נחזור ליישוב בנוי ובריא"
"את מה שקרה אני מגדיר כסערה המושלמת. התכנון של הרוע האולטימטיבי והמחדל האולטימטיבי נפגשו בנקודת שיא ויצרו סערה, אבל גם היא בסוף שוככת ומתברר שאתה יכול להרים קהילה משבר גדול בעזרת הכלכלה. עם כלכלה חלשה אין לך סיכוי. בבארי הכלכלה היתה חזקה ונשארה כזו".
הבעיה היא שחלק גדול מהשדרה הכלכלית של הקיבוץ נרצח. למשל רפי סבירסקי ז"ל, שנחשב לאיש כספים מרכזי, או יונת אור ז"ל, שהחזיקה את הנגרייה ובעלה דרור ז"ל, שהיה אחראי על המחלבה. היה צורך במציאת מחליפים תוך כדי תנועה.
"עשיתי סיבוב בקיבוץ שלושה ימים אחרי האסון כדי לראות מה המצב", נזכר תומר גולן, מרכז המשק, שמגיע בכלל מקיבוץ רוחמה. "היו עדיין גופות בשטח והרס גדול, אבל ראיתי שבמחלבה המקררים שלמים והגבינות מוכנות והכל נראה נקי. סיפרתי לצוות, אבל הם אמרו 'מוקדם מדי, אפשר לחכות עוד חצי שנה'.
"לא רציתי ללחוץ עליהם, אבל אחרי יומיים הם עלו לכאן באופן עצמאי והתחילו לעבוד, והם מייצרים היום גבינות, רכשו מכשור חדש. במוסך בא אלי אחד הוותיקים ואמר 'צריך לטפל ברכבים, אני פותח את המוסך'. אמרתי לו 'קדימה'. יש פה וטרינר שטיפל בחיות נטושות והאכיל את החתולים שנשארו. היתה לו דילמה אם לפתוח קליניקה במקום אחר, ובסוף הוא החליט להישאר.
"זו הרוח של בארי. העוצמות שהקהילה מייצרת, לצד האובדן הבלתי נתפס, נותנות לכולנו מוטיבציה לקום למשמעות. לעשייה, לתקומה, למרות המציאות הקשה בה החטופים לא איתנו, שזה הנורא מכל ומקשה עלינו לחזור לאיזושהי נורמליות".
"ריפוי וגעגוע לוקחים זמן"
קיבוץ בארי התמקם לאחרונה במשכנו הזמני בקיבוץ חצרים, ממערב לבאר שבע. הילדים נקלטו במערכות החינוך, ואילו מי שעובד בבארי מגיע מדי בוקר,ולא מעט חברים חזרו להתגורר שם באופן קבוע.
"קרוב לעשירית מהמשפחות בחרו לחיות כאן, בעיקר אלה ללא ילדים שלא צריכות את מערכת החינוך", מספר שבו, שמרכז את פרויקט הבנייה בקיבוץ. "אני מעריך שבתוך שנה ייכנסו משפחות נוספות, בהתאם למצב ולתוצאות המלחמה. אם החטופים היו חוזרים מחר, היית רואה לפחות 20 אחוז נוספים שחוזרים מיידית לביתם. במצב הנוכחי רבים עדיין תקועים, לא יודעים איך להתקדם, אבל בארי מכוון את עצמו לסוף 2026, אז נוכל לחזור ליישוב בנוי ובריא".
למרות התחלת הבנייה בשכונת השקמים החדשה, עדיין לא ידוע איך ייראה הקיבוץ המשוקם. כשמדובר בקיבוץ שיתופי, ההחלטות צריכות להתקבל באסיפה על ידי כולם. בינתיים בונים בשכונת השקמים 52 יחידות, בשכונת פרדס החדשה 68 יחידות. בשכונת אשלים הרסו שישה מבנים, שבהם הבית המפורסם של פסי, ובמקומם ייבנו 12 יחידות דיור חדשות.
הבנייה יצאה לדרך כשלא ידעו עדיין מי מהחברים רוצה לחזור. אחרי הטבח רבים אמרו שכף רגלם לא תדרוך שוב בקיבוץ, אבל הזמן שעובר עושה אט־אט את שלו, והרוחות נושבות כעת בכיוון אחר.
"בכל פעם כשאני חוזר לכאן אני מרגיש בבית", אומר גל כהן, המזכיר. "באחת הפעמים הראשונות שנכנסתי לבארי אחרי האסון רציתי להוציא כמה חפצים מהבית, והתלוו אלי שני חיילים. היו כאן באותם ימים שני גדודים ומלא בומים מסביב, וצחנה ורכבים מעוכים. החיילים אמרו 'קח את הזמן, תסתובב כמה שאתה רוצה', אבל זאת היתה הפעם הראשונה שממש רציתי לברוח.
"כשבאתי לאחר מכן עם אשתי, נטשה, שטפנו את הבית, ומאז בכל פעם כשחזרנו היינו באים ושוטפים עוד קצת, כדי להרגיש שזה שלנו. ואז כבר אמרתי 'אני רוצה לחזור'. כאן אני מרגיש בנוח, עם כל הכאב והאובדן".
בבארי יש כ־500 מבני ציבור ובתי מגורים, 132 מהם מיועדים להריסה בעקבות הטבח, אבל יש בתים נוספים שנחשבים על התפר ומכונים 'מחוללים' - בתים שנרצחו בהם או שנחטפו מהם חברים, אבל עדיין יכולים להשתקם.
"יש כאן מישהי שבעלה נרצח מחוץ לבית, אבל היא אמרה שהיא לא יכולה לחזור לשם", מספר כהן. "אמרתי לה 'ניתן לך דירה דומה בשכונה שלא נרצח בה אף אחד'. היא אמרה 'בסדר', אבל במקביל הצעתי שתחכה חצי שנה נוספת, ואולי בכל זאת תרצה לשוב לבית שבו התאלמנה. אמרה לי: 'יודע מה? צודק'. ממילא אנחנו מיועדים לחזור בעוד שנתיים, אז אני לא ממהר.
שבו: "הבנייה החדשה כאן לא מתוכננת בצורה שמתייחסת לאירוע הביטחוני הבא. אפילו ברמת המיגון אני לא אומר 'עכשיו אבנה כאן חלונות מפלדה'. התכנון הוא רגיל לחלוטין, לפי הגדרות פיקוד העורף. אני לא בונה מקלטים, וזה שיקום שמבריא"
"הריפוי, הגעגוע והתקומה לוקחים זמן. אני לא מודאג מאלה שאומרים כעת 'לא אדרוך כאן'. יש אחרים שאומרים 'לא מוכן להיכנס לבית שבו נרצחו אנשים', ויש גם בתי נרצחים שאנשים אומרים לגביהם 'אני רוצה לחיות דווקא פה'. זה משתנה מאדם לאדם".
השכונות החדשות מוקמות בצידו המזרחי של הקיבוץ, יותר קרובות לכביש 232 מאשר לשכונות הכרם והזיתים, במערב היישוב, שנבנו עם הפנים לרצועת עזה וספגו פגיעה אנושה ב־7 באוקטובר. עדיין לא ידוע מה יהיה גורל השכונות שנחרבו, אם להרוס ולבנות במקומן חדשות, או להשאירן כזיכרון למה שקרה.
להשאיר בית שרוף אחד?
ביום שבו ביקרנו בקיבוץ נכנסנו לבית משפחת שבו בשכונת הכרם, שנשרף לחלוטין. שרון העלה אותנו לקומה השנייה והראה בין ההריסות והאפר היכן אשתו והילדים התחבאו, והיכן בנו שקד נתקל במחבלים וחיסל אותם.
"יש כמה מחשבות לגבי צורת הנצחת המקום, אבל בסוף קיבוץ הוא דמוקרטי, כל אחד יביע את דעתו ונקבל החלטה ברוב קולות", שבו אומר. "אפשר להקים כאן מוזיאון, אבל מחוץ ליישוב. לא צריך שהבית עצמו יהפוך למוזיאון ושייכנסו אליו מבקרים. לא צריך את האזור המחולל הזה בתוך הקיבוץ. לדעתי זה גם לא בריא. תקים בחוץ, בצורה מכובדת. אני מעריך שהראייה שלי מדברת לרוב החברים".
גם כהן המזכיר מכיר את הדילמה. "יש ויכוח בבארי לגבי ההנצחה, ויכוח שאני אביא לדיון במזכירות, אם לשמר את השכונות השרופות או לא. לשמחתי, יש מעט אנשים שאומרים כי צריך שזה יהיה אתר הנצחה לאומי. יש רבים שאומרים שאם יישאר בית שרוף אחד, ילדיהם לא יחיו בבארי. יש כאלה שאומרים שנשמור בית ונוציא אותו אל מחוץ לגדר, אז אנחנו הולכים לקיים דיון שיקבע אם שומרים ואיך. לי נראה שאו שישמרו בית אחד, או שיורידו הכל".
ועדיין, תחיו ביישוב שעבר טראומה קשה, וכל רחוב בו מזכיר מראות איומים.
"אני גר בבארי ממש על הגדר, מול בית הקברות. תמיד שואלים אותי איך אני מסוגל, ואני עונה שזה כיף כי אחרי כמה זמן אנחנו זוכרים מהאנשים שטמונים שם רק את הדברים הטובים. מהרגע שאתה מזיז את הטראומה, אתה יכול להיזכר בדברים האלה. בכל בית שנוריד הסיפור הקשה שקרה בו יתמתן, ואז נתחיל להיזכר באנשים ובאהבות שנלקחו מאיתנו".
שלוי, שכאמור התחבא ב־7 באוקטובר בשיחים שליד ביתו, ראה את הגופות פזורות שם. אחותו נרצחה ממש באותה שכונה, אבל הוא מסרב לחפש לעצמו מקום אחר לחיות בו. "אין לי פלאשבקים", הוא אומר וכמעט מחייך. "אני חייל ותיק ביחידות מובחרות. עברתי כמה דברים בחיי ואני ישן היטב בלילה. אני לא אומר שאני לא מתעורר לעיתים וחושב שאולי הייתי צריך לפעול באותו יום אחרת, כי על דבר אחד אני מצטער - שלא היה לי נשק.
תומר גולן, מרכז המשק: "כבר מייד אחרי הטבח חזרו לייצר כאן גבינות עם מכשור חדש, המוסך נפתח מחדש. זו הרוח של בארי. העוצמות שהקהילה מייצרת לצד האובדן נותנות לכולנו מוטיבציה לקום למשמעות, לעשייה, לתקומה, למרות הכל"
"ב־1996, כששוחררתי רשמית משירות מילואים, החלטתי שאני לא נוגע יותר בנשק. חשבתי גם שאני לא צריך, כי יש פה צבא ששומר עלי. להגיד ששמר? לא. הסתתרתי באותו יום בשיחים, וכשהמחבל חיפש אותי אמרתי לעצמי שהלוואי שהיה לי אקדח. הרגשה של חוסר אונים. הלקח היה שהוצאתי רישיון ושחזרתי לאחוז בנשק".
ניסוי של כיתת יורים
חלק מהחשש שמעסיק כעת את הקיבוץ, המתארגן לחזרה, הוא הביטחון האישי שנפגע קשות באותה שבת. יש חברים רבים שלא מוכנים לחזור לעוטף, מבלי שהאיום מכיוון הרצועה יוסר באופן סופי.
"זו תשובה שהמדינה וצה"ל צריכים לתת", אומר שלוי. "לפי מה שאני רואה הם עובדים נכון. אני לא מעריך שאסון כזה יכול לקרות שוב ב־50 השנים הקרובות, למרות שבני אדם חוזרים לא פעם על טעויות. דבר אחד אני כן יודע - לא יהיה שלום. כמו ששאלו פעם את דב וייסגלס, שהיה עורך הדין של אריק שרון בזמן ההתנתקות, 'מה יהיה שם עכשיו?' והוא ענה: 'יהיו שם ערבים'.
"אני אחיה תמיד עם ערבים, והתפיסה הביטחונית שלי אומרת שלא יהיה שם נשק. אם תעוף רקטה, אני מקווה ש־200 מטרים מהמקום שבו היא יצאה לא יישאר כלום. מקווה שיעמדו בזה".
שינית את דעותיך הפוליטיות?
"אף פעם לא הייתי שמאלן. קיבוץ בארי שייך לאחדות העבודה, הניצים של מפא"י. אמי היתה רביניסטית ואני רביניסט. אני עם הרגליים על הקרקע ויודע שאני צריך לשמור על עצמי. אמנם לא חשבתי שעד כדי כך, אבל אנחנו יודעים איך החיים בסביבה. צריך כאן את הצבא הכי חזק וערני בעולם.
בשכונת השקמים בונים כעת 52 יחידות, בשכונת פרדס החדשה 68 יחידות. בשכונת אשלים הרסו שישה מבנים, ובהם הבית המפורסם של פסי, ובמקומם ייבנו 12 יחידות דיור חדשות. הבנייה בבארי יצאה לדרך, כשלא ידעו עדיין מי מהחברים רוצה לחזור
"אני מקווה שגם אנחנו נהיה מספיק ערניים, ושאם יהיו חסרים חיילים ליד המחסום - נדע להתריע. אבל לשכנע חברים לחזור על בסיס ביטחוני? אני לא יכול. ביטחון זה עניין סובייקטיבי. לי לא מפריע שעפים קסאמים, מפריע לי שחודרים מחבלים".
הנהגת הקיבוץ ישבה לא פעם עם האלוף (מיל') רוני נומה, שמונה לעמוד בראש הגוף לשיקום התשתיות ביישובי העוטף. "אני לא יכול להגיד שאני מאוד רגוע", אומר כהן. "פגשתי את הרמטכ"ל ואת שר הביטחון לשעבר ואת נומה, שמלווה כעת את ההיערכות הביטחונית ועושה עבודה מצוינת, אבל לא לכל הדברים יש פתרונות. שואלים אותם 'מה אם מחר תהיה שוב חדירה כזו של מחבלים?' והם עונים: 'אנחנו נדאג להרוג אותם על הגדר'.
"אתה יכול להאמין להם, או שאתה יכול לא לישון בלילה. פעם, כשהילדים שלנו היו קטנים, הסברתי להם על הממ"ד ועל צבע אדום וחשבתי שהכל בסדר. יום אחד לקחתי אותם לאוטובוס ופתאום עבר הרבש"צ והפעיל מתג, כמו שמפעילים במערכת כריזה, ובתגובה אינסטינקטיבית כל ילדי בארי נשכבו בבת אחת על הרצפה. זו שריטה שאני לא יכול להבין".
ועכשיו זה יהיה עוד יותר גרוע.
"לא מזמן קברנו כאן את אריק קראוניק ז"ל, שהיה הרבש"צ, ועשו לו קבורה עם מטחי כבוד (קראוניק, שנרצח ב־7 באוקטובר, נטמן תחילה באופן זמני בבית העלמין הצבאי ביהוד, וכעבור שנה הובא לקבורה שנייה ואחרונה בבארי, א"ל). לפני כן כיתת היורים עשתה כנראה ניסוי כלים. ביקרתי באותה שעה את אחת מחברות הקיבוץ, וכשנשמע הירי כולם מסביב נהיו לבנים, חלקם רצו לקחת אקדח. אצל כל אחד זה מפעיל טריגר אחר".
ועדיין, למרות מה שעברו, ממשיך שרון במהלך הבנייה בקו שתמיד אפיין את הקיבוץ: לא סוטים מהתוכנית המקורית. "אני אומר בכל הפורומים שלא צריך לתכנן את הבנייה החדשה בצורה שמתייחסת לאירוע הביטחוני הבא", הוא מסביר. "אפילו ברמת המיגון אתה לא אומר 'עכשיו אבנה כאן חלונות מפלדה'. עובדה, המחבלים הפתיעו אותנו. מישהו חשב שהם יגיעו לממ"דים ושנצטרך להחזיק את הידית של הדלת? מי חשב בכלל שהם יתקרבו לגדר? התכנון הוא רגיל לחלוטין, לפי הגדרות פיקוד העורף. אני לא בונה מקלטים - אני בונה באותה שיטה. זה שיקום שמבריא".
עמית שלוי: "ביטחון הוא תשובה שהמדינה וצה"ל צריכים לתת. הרושם הוא שהם עובדים נכון. אני לא מעריך שאסון כזה יכול לקרות שוב ב־50 השנים הבאות, למרות שטעויות לעיתים חוזרות. אני מקווה שאם תעוף מעזה רקטה - לא ישאירו מאיזור יציאתה כלום"
בקיבוץ ניר עוז החליטו רק לאחרונה על בנייתו מחדש, אחרי תקופה ארוכה של לבטים. גם בקיבוצים הסמוכים שנפגעו הליך השיקום הרבה יותר איטי. בבארי, כבר כשעוברים את השער, רואים גינות מטופחות, שבילים מסודרים, חדר אוכל פעיל - ורק הפרוטזה של אבידע בכר, שאיבד את אשתו ואת בנו וישב בשולחן הסמוך, מזכירה עדיין את עוצמת הזוועה.
"ראית את הדשאים, את הנוי? זה הלחם שלנו", משוכנע שלוי. "זה חשוב ומשקיעים בנושא המון, למרות שחברי הקיבוץ ברובם לא מתגוררים כאן כעת. חברים שאומרים 'אני לא יכול לגור בבארי בגלל הזיכרונות הקשים', כשהם באים לביקור ורואים את הגינות פורחות ואת חדר האוכל פתוח - זה יוצר אצלם סביבה טבעית שבה רוצים לגור. זה כוכב הצפון שלנו, ולשם אנחנו מכוונים: שבסופו של דבר, רובנו נחזור".
"נצטרך למצוא מינונים"
בארי יחזור, זה רק עניין של זמן. מכונות הדפוס ימשיכו לעבוד, האבוקדו יגדל, והמחלבה תייצר גבינות משובחות. זה לא רק סיפור של אנשים נחושים, אלא של תוכנית הפעלה מסודרת, שנלקחה מספר שנכתב עם ההקמה ב־1946.
"הטראומה הכי גדולה שנרשמה בבארי לפני 7 באוקטובר היתה תאונת דרכים שקרתה לפני כ־50 שנה, ושבה נהרגו שלושה זוגות שהשאירו אחריהם הרבה יתומים", מספר כהן. "אחד הבנים, שהתייתם מהוריו, עסוק מאז בטיפול בקהילות בטראומה, והוא הראה לי תוכנית.
"הרי יש כל מיני מעגלים אחרי אובדן. יש את המעגל האישי, מה זה עושה לנפש ואילו כוחות יש לי לקום למחרת בבוקר. אחרי זה המעגל המשפחתי - איך כמשפחה מסתכלים על החיים קדימה. אחרי זה השאיפה להחזיר את הילדים למעגל שלהם. כעת אנחנו שואלים איך אנחנו מתייחסים לעובדה שנרצחו כאן יותר מ־100 איש? אתה לא יכול להתעלם, ונרצה לזכור כל אחד ואחד מהם.
"יש פה שאלה, ואין ניסיון היסטורי שאנחנו מכירים לטיפול בקהילה שחטפה כזה זץ. אמרתי לבן היתום שזה קצת ניסוי בבני אדם, והוא אמר שנכון, שזה ניסוי וטעייה ונצטרך לפתח את עצמנו. הרי אם נטאטא את הכל מתחת לשטיח יהיו גבעות שלא נוכל לשבת עליהן, ומנגד אם כל מה שנעשה הוא לחיות לזכרם ולאורם של הנרצחים, לא נוכל לשאוב אופטימיות.
"לכן נצטרך למצוא מינונים ודרכים, איך בסופו של דבר אנחנו חוזרים, כי בחרנו בחיים ואנחנו אומרים זאת בריש גלי. חוזרים מבלי להתעלם ממה שעברנו. עוברים לחיות חיים מהנים ואופטימיים שמסתכלים קדימה".
אתה באמת מאמין שתחזרו להיות קיבוץ שמח?
"כשאנשים בונים את ביתם מחדש, זאת תרפיה פנטסטית. הם צריכים לבוא, לתכנן ולפנטז איך הם רוצים שקיבוץ בארי ייראה, והוא כבר נורא יפה. הקפדנו מהיום הראשון להשקות את הדשא, לא לזרוק בחוץ בדלי סיגריות ולסדר את הנראות ברמה המקסימלית. עוד לא סיימנו, יש לנו הרבה עבודה".
Eyal1iris@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו