את העיר הגדולה, זאת אומרת ניו יורק, יונה לייבזון מכירה מגיל צעיר מאוד. ולא רק דרך סדרות טלוויזיה וסרטים. כשמשפחתה עזבה את ליטא לפני יותר מ־30 שנה, הצד של אמא שלה בחר באמריקה והתפזר על פני החוף המזרחי. כתוצאה מכך יונה מצאה את עצמה מבקרת שוב ושוב בארה"ב ונדהמת בכל פעם מחדש.
"הייתי ילדה של משלחות, שרתי בלהקת הקרוואן של הצופים, שזו להקה ייצוגית שמופיעה מול קהילות יהודיות, ויצא לי להיות הרבה בניו יורק", מספרת שליחת חדשות 12 לארה"ב. "ב־2015, רגע לפני שהתחלתי לעבוד בחדשות, נסעתי עם אמא לבקר את אחותה התאומה, דודה שלי.
"היינו שבוע בניו יורק, וכשישבנו ליד בניין פלאטאיירון בכיכר במדיסון פארק, אמרתי לה: 'זה מטורף בעיניי שאנשים גרים פה'. בכלל לא חשבתי שזה אפשרי גם עבורי. כמה שנים אחר כך, המקום שבו ישבתי אז עם אמא שלי הפך להיות נקודת שידור שממנה אני מדווחת לחדשות".
מאז אפריל 2019 לייבזון חיה בניו יורק. חמש שנים וחצי של טירוף מערכות שיגיעו לשיא נוסף בימים שלישי ורביעי הקרובים, אז יקדישו בחדשות 12 מרתון שידורים לרגל הבחירות לנשיאות ארה"ב. במרכז יעמוד משדר לילי בהובלת יונית לוי ולצידה לייבזון, ערד ניר, פרשנים ואורחים.
"בתחילת הדרך בארה"ב לא הבנתי למה אני נכנסת, וטוב שכך, כי בדיעבד זה היה יותר קשוח ממה שחשבתי", נזכרת לייבזון. "אהרל'ה ברנע היה השליח שלנו עד 2014, ואחריו היו כל מיני פרילנסרים.
"כשנכנסתי לתפקיד לא החלפתי מישהו במשרה מלאה, ולכן הייתי צריכה לבנות את הכל מחדש. עד שהתחלתי להבין מי נגד מי, פתאום קורונה ובחירות וכל הכיף הזה. באתי לאמריקה משוגעת, וקיבלתי אותה עוד יותר משוגעת. אבל נראה לי שכל העולם קצת התחרפן מאז".
מה את אוהבת בעבודה שלך?
"כשמסתכלים על האופן שבו העבודה שלי נראתה לפני המלחמה, אז אחד היתרונות היה שאני לא רק מסקרת את הממשל האמריקני, אלא גם תחומים כמו כלכלה, תרבות, הקהילה היהודית, אנטישמיות והרבה דברים מסביב. סיפורים במנעד מאוד רחב, שמשתנה כל הזמן.
"צעקתי שאלות לנשיא ארה"ב והייתי בבית הלבן וראיינתי אנשים מאוד־מאוד בכירים, וניגשתי סתם ככה לפולארד ברחוב, והשגתי קלטות בלעדיות, והיו לי המון הישגים עיתונאיים שעושים פרפרים בבטן. אבל כשהלכתי לראיין ארבעה מפורסמים על הסט של 'היו זמנים בהוליווד' - דיקפריו, טרנטינו, בראד פיט ומרגו רובי - וידעתי שיש לי איתם בסך הכל שלוש דקות ביחד - הייתי צריכה לחשוב אילו שאלות לשאול כדי שיענו תשובות קצרות, וגם שיהיה מעניין. זה היה מלחיץ. היה לי התקף חרדה, לא ישנתי לפני".
את מי הכי התרגשת לפגוש?
"ג'ניפר לופז זו מישהי שאפשר לומר שגדלתי עליה. היא כיכבה בכל הבילבורד כשהייתי בכיתות ה', ו' וז', ואז קיבלתי ראיון איתה פנים אל פנים. עד כמה שניסיתי להיות רצינית, עדיין הילדה בת ה־12 מראש העין לא האמינה בחיים שהיא תהיה בסיטואציה כזאת, וזה מאוד מרגש. אני מסתכלת על הדברים שיצא לי לסקר פה, והמקומות שיצא לי להיות בהם - ואני מאוד גאה בעצמי. זה נותן איזשהו סיפוק".
נחיתה קשה
לייבזון בת ה־35 נמצאת בעולם התקשורת מאז גיל 18. היא שירתה בגלי צה"ל וסיקרה תחומים מגוונים, מעלייה וקליטה ועד איכות סביבה וכלכלה, וגם מילאה תפקידי עריכה וזכתה בשני פרסי מפקד גל"צ. בתשע השנים האחרונות היא עובדת בחדשות 12, תחילה ככתבת רווחה והחל מ־2019 כשליחת הערוץ מעבר לים. כיום היא מתגוררת במנהטן עם בן זוגה ב־13 השנים האחרונות, רועי הררי, ומגדלת איתו את בנם עמנואל שבחודש ינואר יחגוג שנתיים.
"אני יכולה להבטיח שהחיים פה הרבה פחות זוהרים ממה שחושבים. תמיד רציתי לגור כאן, גם כשלא חשבתי שזה אפשרי. אבל בסוף יש לי חיים רגילים. אני קמה בבוקר, מארגנת את הילד, מתחילה לעבוד, הולכת לצלם, משדרת, עושה פגישות"
"ההתחלה היתה קשה", היא משחזרת את ימי ההתאקלמות. "כשעברנו היו לנו עבודות. רועי היה שכיר בחברת טק, ולפני שנתיים פתח חברה משלו בעולמות הפרסום בטלוויזיות חכמות. יש לו גם אזרחות אמריקנית. ולמרות כל הביטחון התעסוקתי שהיה לנו - זה עדיין רילוקיישן.
"כל כמה שהאנגלית שלי סבבה ויש לי משפחה פה, והייתי הרבה בארה"ב ואני מכירה את התרבות - בסוף, עדיין נתקלתי בהרבה מאוד תסכול, בהלם, בפערים חברתיים כל כך מהותיים. היה לי קשה עם מה שהרגשתי כחוסר אותנטיות של אנשים. זאת הכי קלישאה של רילוקיישן, וידעתי והכרתי, ועדיין נפלתי בכל הדברים שאפשר ליפול בהם.
"למשל, כשאנשים אמרו לי 'כן, יהיה מדהים, ובואו נעשה ארוחת צהריים', ואז מסננים אותי ולא חוזרים אלי במשך שבועיים. צריך להתרגל לקודים חברתיים שונים. או העובדה שכל דבר צריך לשלוח כאן 200 פעם. שעובדים פה במיילים ולא בווטסאפ. שהכל מאוד רשמי, שאין אלתורים של הרגע האחרון. אם אי אפשר - אז אי אפשר.
"למזלנו, היו כאן אנשים שהכרנו לפני כן, וגם רכשנו חברים ואנשים חדשים נכנסנו לנו ללב. ייצרנו לעצמנו איזושהי קהילה פה. לפני שנה וקצת, כשחזרתי מחופשת הלידה, עברנו לשכונה בתוך מנהטן שמאוכלסת בהרבה מאוד ישראלים, וזה נורא כיף לשמוע עברית בגן השעשועים.
"תמיד יש עם מי להיות ולבלות, ויש ילדים בגיל של עמנואל שמדברים עברית. זה משהו שאני לא יודעת איך הייתי מסתדרת בלעדיו. זאת עיר שיכולה לגרום לך הרבה פעמים להרגיש מאוד בודדה. וגם אם הצלחת לייצר לעצמך את הקהילה שלך, זה בחיים לא יהיה כמו בארץ".
אני חושב שהשאלה שהכי מסקרנת אנשים היא: איך נראים חייך בניו יורק?
"אני יכולה להבטיח שזה הרבה פחות זוהר ממה שחושבים. רוב האנשים חושבים שאני יושבת לקפה בחוץ, מטיילת, ומדי פעם עולה לשידור. זה ממש לא ככה. אני מאוהבת בעיר הזאת. אני חולה עליה. בכל פעם שאני חושבת לעזוב אותה - משהו נצבט לי בלב כי העיר הזו באמת ממלאת אותי בהמון אנרגיה. תמיד רציתי לגור כאן, גם כשלא חשבתי שזה אפשרי.
"אבל בסוף יש לי חיים רגילים. אני קמה בבוקר, מארגנת את הילד, מתחילה לעבוד, הולכת לצלם, משדרת, עושה פגישות. זאת תקופה של בחירות, אז יש הרבה נסיעות וימים מחוץ לבית. אם אני יכולה, בערב אני משכיבה את עמנואל לישון. החיים של מישהו שגר פה מאוד אחרים מהחיים בעיר בתור תיירת".
לייבזון, כאמור, היא בת להורים מהגרים. "גדלתי בראש העין בשיכון של עולים מבריה"מ לשעבר. כולם סביבי היו דוברי רוסית. עליתי מליטא בגיל שנה וחצי ואין לי זיכרונות משם, אבל החוויה לגדול במשפחה של הורים שאינם צברים היא חוויה מעצבת.
"אני אמנם מרגישה הכי ישראלית שיש, אבל כשההורים מדברים בשפה אחרת והאוכל קצת שונה, אז לפעמים היתה בי מין תחושת זרות. כשהגענו לניו יורק אמרתי לרועי שבמובן מסוים הזרות לא זרה לי. היא אפילו קצת הכינה אותי לחוויית הרילוקיישן.
"הוריי בחרו לעלות לישראל כי הם רצו לוודא שיהיה לי, לאחי ולאחותי עתיד טוב יותר, שלא נרגיש אנטישמיות ושנחיה במדינה שבה היהודים צריכים לחיות. במשך שנים חשבתי שזה בעיקר סמלי, אבל 7 באוקטובר הוכיח לנו כמה זה עדיין רלוונטי".
עד כמה את נתקלת באנטישמיות?
"אני לא יכולה להגיד לך שאני מפחדת ללכת ברחוב, אבל ברור שנתקלתי ברמת האמירות וברמת השנאה. דיווחתי המון מהפגנות פרו־פלשתיניות, תמיד עם מיקרופון בעברית, וזה לא היה אישיו עד שזה הפך להיות. עכשיו יש לי גם מיקרופון עם כיתוב באנגלית, וזה לא משהו שחשבתי שיהיה רלוונטי לעשות, בטח כשאני באה ממשפחה של ניצולי שואה. אנטישמיות היא לא משהו שהיה רחוק ממני. ההורים שלי חוו בליטא קריאות 'יהודונים' בבית הספר ובמקומות אחרים".
ועם המטען המשפחתי הזה בחרת לעשות רילוקיישן.
"נכון, ובכל יום אני מודה על זה שההורים שלי החליטו לעלות לישראל, למרות שהיתה להם האפשרות לעבור גם לארה"ב. זו היתה סוגיה לא פשוטה - האם אחרי כל המאמץ שהם עשו כדי שנעלה לארץ ושנהיה ביחד, בסוף אני עוברת לגור פה. ומה עשיתי בזה?"
מה הם אמרו על המעבר?
"הם שמחים שטוב לי. כמובן שקשה להם. לאמא שלי זה נכד ראשון, ולא להיות לידו זה קשה. הם מנסים לבקר כמה שיותר, וגם אנחנו מבקרים בישראל. כשרק סיפרתי לאמא שלי, היא ממש לקחה את זה קשה. ישבנו במסעדה בתל אביב, ואמרתי לה שעלתה אפשרות שאני אעבור לארה"ב. היא אמרה 'וואו', ורק אחרי הרבה זמן היא סיפרה לי שהיא לא ישנה כל הלילה.
"אני אמנם מרגישה הכי ישראלית שיש, אבל כשההורים שלי מדברים בשפה אחרת והאוכל אצלנו קצת שונה, אז לפעמים היתה בי מין תחושת זרות. כשהגענו לניו יורק אמרתי לרועי שבמובן מסוים הזרות הזו קצת הכינה אותי לחוויית הרילוקיישן"
"בליטא, כשבריה"מ התפרקה וכבר היה ברור שנעלה לארץ, כולם הכינו כל מיני אפשרויות, ודודה שלי, אחותה התאומה של אמא שלי, הודיעה לה שהיא עוברת לגור בארה"ב. כשאני עזבתי אמא שלי הרגישה שזה קורה לה שוב - 30 שנה אחרי. זה לא פשוט מבחינתם, וקשה גם להורים של רועי. אבל הם תומכים ואוהבים אותנו ורוצים שיהיה לנו טוב, ולא מפסיקים לנג'ס לנו שהגיע הזמן לחזור".
דברים שרואים משם
איך מרגיש לחוות מלחמה כשאת חיה במדינה אחרת?
"יש לי כל הזמן רגשות אשם. רגשות אשם על זה שאין לי אזעקות ואין לי טילים, רגשות אשם שאני לא שם. מין תחושה שנשארת בגוף בכל מה שאני עושה. הרי החיים ממשיכים. גם בישראל אנשים טסים לחו"ל וממשיכים לחיות, אבל כשאתה עושה את זה בארה"ב זה מרגיש לא נעים. יש תחושה גדולה של לב שבור וגם של אי־נוחות. זה חוסר אונים גדול כי לפעמים אתה רוצה לעשות יותר, ואתה לא כל כך יודע איך. זאת תחושה שמשותפת להמון ישראלים שחיים בניו יורק.
"בתחילת המלחמה היו בי כעס וזעם על כך שהעולם ממשיך כרגיל. אוקטובר זה סתיו, העונה הכי יפה בניו יורק. תחילת השלכת. בנובמבר השלכת מגיעה לאיזשהו פיק והכל נורא יפה. ואני באותה תקופה שידרתי בעיקר מהבית, קצת מהפגנות, אבל לא יצא לי להסתובב ברחוב.
"אחרי שלושה שבועות יצאתי יום אחד לאירוע במונית ופתאום קלטתי שהצבעים של השלכת התחלפו, ושהעולם המשיך כרגיל. ממש כעסתי על כל האנשים שראיתי ברחוב, שבזמן שעבורנו העולם התמוטט - הם המשיכו כרגיל".
מה דעתך על היחס של האמריקנים לישראל ולמלחמה?
"מאוד מתסכל לפעמים לראות איך מסקרים פה את המלחמה, כשברור שהם לא ממש מבינים מה קורה מאחורי הקלעים. התסכול הגדול יותר שלי הוא בעבודה מול צעירים פרוגרסיביים. זה בסדר להגיד 'הם כבר שונאים אותנו ומה יש לנו בכלל לדבר איתם', אבל כמדינה אנחנו לא יכולים לאפשר לעצמנו לאבד את הקהל הזה. ארה"ב משתנה, העולם משתנה.
כדי להעביר חבילת סיוע לישראל צריך את שתי המפלגות, ואי אפשר להגיד 'נעבוד רק עם צד אחד'. דברים גדולים עוברים בארה"ב בתמיכת שתי המפלגות, וצריך את שתיהן בצד שלנו. מה שמעודד אותי זה שמכיוון שדעתם של רוב האנשים כל כך שטחית, אז כמו שהיה פשוט להפוך אותם לאיזה המון נגדנו, ככה קיימת דלת מסתובבת ואפשרות לשנות את זה".
מי עדיף לנו כנשיא הבא?
"כולם רוצים תשובה חותכת של מי יותר טוב לישראל. אם תשאל את רוב הישראלים, יגידו לך שטראמפ. אבל זה מורכב. אנשים שוכחים שהיו חיכוכים בין ממשל טראמפ לבין נתניהו. בסוף נשיאים אמריקנים עושים מה שטוב לארה"ב. ישראל חשובה להם כשותפה אסטרטגית, אבל יש עוד שיקולים ונצטרך לבחון את מי שינצח במבחן התוצאה.
"מה שמפחיד אותי הוא שלא משנה מי יפסיד - זה יקושר לישראל. זאת אומרת, אם קמלה האריס תפסיד יבואו בתוך הדמוקרטים ויגידו שזה בגלל שהיא תמכה בישראל, ודמוקרטים דורות קדימה יגידו 'התמיכה בישראל מביאה להפסד בבחירות כי הקהל הדמוקרטי כבר לא אוהב את זה'. ואז אנשים יתחילו לסגת מהתמיכה בישראל, גם בקרב המתונים מהמפלגה הדמוקרטית. זה מפחיד כי התמיכה הדו־מפלגתית חשובה מאוד".
בישראל יגידו לך "האריס תמכה בישראל? לא ראינו את זה".
"וזה מצחיק כי הרבה פעמים בישראל לא רואים באמת מה קורה פה. לכל מקום שהאריס הולכת אליו יש נגדה הפגנות של פרו־פלשתינים שחושבים שהיא תומכת מדי בישראל, שהיא ציונית, שהיא לא מכירה ברצח עם, שהיא מספקת נשק ולא עושה כלום כדי לחסום העברות נשק לישראל. בארץ מבקרים אותה הפוך.
"אני חושבת שהעובדה שישראל במלחמה, תוך כדי מערכת בחירות בארה"ב, היא דבר נוראי. זה מגביל את ישראל בכל מיני מהלכים והחלטות רק כי היא לא רוצה, או לפחות אמורה לא לרצות, להתערב בבחירות".
יגעת ומצאת
לייבזון היא עיתונאית מזן נדיר בימינו. היא פילסה את דרכה מלמטה, קשה לחלץ ממנה דעות פוליטיות, היא עושה בעצמה את העבודה השחורה, ולמרות העובדה שצברה במצטבר מאות אלפי עוקבים בכל הפלטפורמות הדיגיטליות (טיקטוק, אינסטגרם וטוויטר), וגם הרבה זמן מסך בערוץ הנצפה במדינה - היא לא מרגישה בנוח עם החשיפה האישית.
"ראיון הוא סיטואציה לא נוחה מבחינתי", היא מספרת לי בחשש ואז מסבירה: "בראייתי, עיתונאי לא אמור להיות הסיפור. אמנם אני אומרת לך את זה בזמן שאני מתראיינת, אבל זה רק כי אני מבינה שהנראות הזו - הצורך שאנשים יכירו אותי קצת מעבר - היא גם חלק מהעבודה.
"לפניי לא היתה שליחה לארה"ב, והייתי מאוד שמחה אם לא היה צריך לציין בכל פעם שמשהו כזה קורה לראשונה. כשנשים בינוניות יחזיקו באותם תפקידים של גברים בינוניים, ולא יהיו רק נשים מצטיינות במקום גברים בינוניים, נדע שיש שוויון"
"אני מנסה מאוד להיות אולד סקול, אבל באמצעים של 2024. זה אומר בעיקר להיצמד לאמת. היום העניין הוא להיות בפוזיציה מסוימת ולתת הכל מאיזושהי זווית ראייה מאוד־מאוד ספציפית. אבל יש דבר כזה אמת, ויש דבר כזה עובדות, ולא הכל רק פרשנות.
"הכי קל להשתייך אוטומטית לאיזשהו מחנה, לעשות all in, ואז גם כשאתה מקבל שטנה ונאצות מהצד השני, לפחות יש לך את המחנה שלך שעומד מאחוריך ונותן לך את הגיבוי. בסופו של דבר, כולם שונאים את האמת - כי היא לא נעימה, היא מכוערת, היא לא נוחה לאף צד. אבל אני נאמנה לאמת".
כמו כל אישה, גם לייבזון נאלצת שוב ושוב להתמודד עם השאלה הנצחית: אז איך זה להיות אישה במעמדך ובתפקידך?
"אני מקבלת המון תגובות מנשים צעירות, בעיקר באינסטגרם. הן שולחות לי שאלות ומתייעצות. גם היום כשמגישת המהדורה היא אישה, והפרשנית הכלכלית והפרשנית המדינית הן נשים, ויש לנו כל כך הרבה נשים בשורה של תפקידים - עדיין יש עוד מה לעשות.
"אני רוצה שזה כבר יהיה משהו רגיל שלא נדבר עליו. לפניי לא היתה שליחת חברת החדשות לארה"ב, והייתי מאוד שמחה אם לא היה צריך לציין בכל פעם שמשהו כזה קורה לראשונה, כאילו מדובר בהישג. זה צריך להיות דבר רגיל. כשנשים בינוניות יחזיקו באותם תפקידים של גברים בינוניים, ולא יהיו רק נשים מצטיינות במקום גברים בינוניים, אז נדע שיש שוויון אמיתי.
"מבחינתי, זה תפקיד שמעולם לא חשבתי שאגיע אליו. לא בגלל חוסר ביטחון אלא משום שכשגדלתי זה לא היה משהו שדמיינתי. לא היה אף אחד בסביבה שלי שעשה את זה, ולא חשבתי שזה אפשרי. לכן אני אומרת תודה על כל רגע ועל ההזדמנות".
ואז בסוף יתעסקו בעיקר באיך את נראית, בשיער שלך או במה לבשת.
"ברור שזה מבאס אותי ברמה אישית. כבר למדתי להשלים עם זה שגבר יכול לעלות לשידור בתוך דקה, ואני צריכה להתאפר ולחשוב מה אני לובשת ולסדר את השיער. יש איזשהו סטנדרט מסוים שמבאס אותי שהוא עקום. כמות התגובות שאני מקבלת על המראה ועל הלבוש שלי עצומה.
"ושחלילה מישהו לא יחשוב שאי אפשר לתת לי מחמאות, אבל מבאס שככה זה אצל כל הנשים על המסך - רוב התגובות יהיו על המראה, ולא על מה שאמרת או על התוכן ששידרת. זה המדיום של הטלוויזיה. הטלוויזיה היא מדיום מדהים שאפשר לספר בו סיפור, והאימפקט שלה באמת מדהים, אבל יש לה גם חסרונות".
"נחזור לגור בישראל"
רילוקיישן זה טוב לזוגיות?
"רילוקיישן בכללי זה משהו מאוד מאתגר לזוגיות. גם ילד זה משהו מאתגר, ובטח ששניהם ביחד. אבל אני מרגישה שרועי ואני בנינו את זה לאט־לאט. יש משהו מאוד מגבש ומאחד בחוויה של להיות כל המשפחה יחד מעבר לים. אנחנו מגבים אחד את השנייה ודואגים אחד לשנייה. זה קשה, אבל במקביל מאוד מחזק את התא המשפחתי".
איך האימהות שינתה אותך?
"מאז שאני אמא ובטח מאז 7 באוקטובר, קשה לי להיות ספונטנית כמו פעם. למרות שזה עדיין קורה, כי התפקיד שלי מחייב והרבה פעמים אני צריכה לטוס מעכשיו לעכשיו, אבל זה נהיה הרבה יותר מורכב. יש משהו בהורות ששם דברים בפרופורציה. סדר העדיפויות משתנה. אם פעם רציתי לשדר כל הזמן ולהיות על המסך כמה שיותר - עכשיו זה נראה שונה".
"מאז שאני אמא ובטח מאז 7 באוקטובר, קשה לי להיות ספונטנית כמו פעם. יש משהו בהורות ששם דברים בפרופורציה, סדר העדיפויות משתנה. אם פעם רציתי לשדר כל הזמן ולהיות על המסך כמה שיותר - עכשיו זה נראה שונה"
עמנואל אמנם עדיין לא בן שנתיים, אבל לייבזון מספרת כי היא כבר מבחינה אצלו בכל מיני תכונות שירש ממנה. "המשפחה ביקרה אצלנו לאחרונה, וראיתי איך הוא מרגיש כשהוא מופיע ואיך הוא נהנה מזה. זאת אומרת, איך הוא אוהב את הקהל, ולרקוד ולשיר ולהשוויץ במילים החדשות שהוא למד.
"ואני כזה אמרתי לעצמי 'גנטיקה היא דבר מדהים', כי אני הייתי ככה בתור ילדה. מגיל קטן אהבתי להיות על במות ולהופיע, רקדתי ושרתי, והייתי בעולמות הבמה. גם במקצוע שבחרתי אני מופיעה מול קהל, אם בטלוויזיה ואם ברשתות או בהרצאות".
וכשאת רואה אצלו את החיבור לארה"ב, מה את מרגישה?
"פתאום הוא מדבר באנגלית ואומר מילים באנגלית, ואז אני כזה תופסת את הראש. זה מלחיץ אותי קצת. זה ילד שאומר 'סאבוויי' כי הוא מת על הסאבוויי ואוהב לנסוע בסאבוויי. הוא חווה עכשיו דברים שנותנים לו המון, אבל אני מודה שזה קצת מלחיץ אותי כי זה גורם לי לחשוב. האם אני רוצה שיהיה לי ילד אמריקני או ילד ישראלי? אלה שאלות שעולות והן חלק מהשיקול שלנו אם לחזור לארץ".
אז מתי את חוזרת?
"אנחנו כל הזמן בדיון של איך ומתי נחזור. כבר שקלנו את זה מאוד בזמן חופשת הלידה - היינו במשך שלושה חודשים בישראל ומאוד פיתה אותנו להישאר. בסוף החלטנו לחזור לפה. מובן שלא חשבנו שחודשיים אחר כך תתחיל מלחמה.
"אני אגיד לך חד־משמעית, אנחנו נחזור לארץ. אתה יכול לכתוב את זה בגדול, בענק, אני עומדת מאחורי זה. אני רק לא יודעת מתי. הכל עניין של החלטה. בניגוד לטרנד, אותנו 7 באוקטובר רק דחף יותר לרצות לחזור ארצה; ההבנה שאין לנו ארץ אחרת, ושברור ששם אנחנו רוצים להיות, עם כל הקושי".
הרבה מאלה שעוזבים עכשיו את ישראל מרגישים שהמדינה שינתה את פניה, וגם שקשה להם להמשיך לחיות בצל טראומות, חרדות ואיום קיומי תמידי.
"תראה, אני יכולה להבין, ואני גם לא שופטת אף אחד. בסוף, לחיות במציאות כזאת עם משפחה ועם אזעקות כל הזמן - זה באמת נורא קשה. ויחד עם הקושי הזה, כשאני מסתכלת ברמה הכי אישית שלי, אני יודעת שאנחנו צריכים לפחות לנסות.
לי קל להגיד, כי יש לי ילד עם אזרחות אמריקנית ובעל עם אזרחות אמריקנית, והאופציה של לגור בארה"ב פתוחה עבורנו תמיד. זה לא המצב אצל רוב האנשים, וזה בסדר. אני הבנתי שחשובה לי הקרבה למשפחה, ומאוד חשוב לי דווקא כן לנסות להילחם על המדינה שלי בכל מה שאפשר".
nirw@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו