בשבוע הבא יגיע עובד בחברת השליחויות DHL לבית משפחת תאפה בכפר לאמיקל שבמחוז דוטי, מערב נפאל. השליח יחצה שדות אורז בלתי נגמרים וינהג בדרכי עפר משובשות, רק כדי להניח על מפתן הדלת של בית המשפחה חבילה חתומה ובה ספר זיכרון מקיבוץ עלומים שבישראל הרחוקה. כשההורים לבית תאפה יפתחו את הספר, הם ימצאו בו בין השאר פרק המוקדש לפדאם, בנם, שנרצח ב־7 באוקטובר.
באותו יום שליחים של DHL יפלסו את דרכם בין כפרי נפאל הרחוקה אל בתי המשפחות של עוד תשעה סטודנטים שיצאו ב־12 בספטמבר 2023 מנמל התעופה בקטמנדו לכיוון נתב"ג כדי ללמוד חקלאות בארץ ולהשתמש בידע שירכשו כדי להגדיל את התפוקה בשדות החקלאיים של משפחותיהם ולפתח יזמות חקלאית בכפרים.
הם נחתו כאן עם תקוות לחיים טובים, אבל פחות מחודש לאחר שנחתו הגיעה השבת השחורה ומחבלי נוחבה פרצו לעלומים ורצחו אותם בדם קר. לאחר מותם, גופותיהם נשרפו, כמנהג ההינדים.
יום ההמראה לישראל היה מרגש ושמח. בנמל התקבצו 50 צעירים, בוגרי תואר ראשון בפקולטה לחקלאות באוניברסיטת מערב נפאל, סטודנטים שנבחרו בקפידה לתוכנית Earn and Learn, שמפעיל כבר שנים משרד החוץ הישראלי.
במסגרת התוכנית סטודנטים ממדינות מתפתחות מגיעים ארצה לתקופה של שנה ומתפזרים ביישובים חקלאיים. במשך חמישה ימים בשבוע הם עובדים ומתפרנסים, וביום השישי לומדים במכללה כדי שבבוא העת יחזרו לביתם עם ידע חדש, שאותו יישמו ושאיתו יוכלו לפתח בכפריהם יזמות חקלאית חדשה.
מדובר בסטודנטים מעוטי יכולת, שמגיעים מכפרים קטנים. כדי לעשות את הדרך הארוכה למזרח התיכון הם נאלצו לקחת הלוואה מהבנק המקומי, "סאנו קיסאן" (האיכר הקטן), שאותה התחייבו להחזיר ממשכורתם במהלך עבודתם בארץ. ועדיין, הם היו אמורים להישאר עם סכום נכבד שיסייע להם לפתוח פרק חדש בחייהם.
מתוך 17 הסטודנטים הנפאלים שהוצבו בקיבוץ עלומים עשרה נרצחו, שלושה נפצעו קשה, ואחד מהם, ביפין ג'ושי, עדיין חטוף בעזה וטרם הגיע ממנו אות חיים. השאר ניצלו. אפשר בהחלט להניח שהכאב היה נבלע ונעלם באסון הכבד שפקד אותנו, אלמלא ד"ר עדה גנזך, שדאגה להשאיר אותו חם, בוער ועל הפרק.
עדה, אדריכלית במקצועה, התגלגלה לפני כ־40 שנה לדרום אסיה, התאהבה בנפאל וחזרה אליה מאז שוב ושוב. היא התגוררה במשך שלוש שנים בכפרים שבצפון המדינה לצורך עבודת הדוקטורט שלה באדריכלות ובאנתרופולוגיה, ומאז ועד היום יזמה שם פרויקטים שונים בתחומי הבנייה והשיקום, החינוך, החקלאות והבריאות. בין השאר, היא סייעה שם למשלחת הישראלית שהגיעה לנפאל לאחר רעידת האדמה הקטלנית שפקדה את המדינה היפה ב־2015.
ב־7 באוקטובר היא היתה בטיול לימודי בטורקיה, ליד הגבול עם איראן. מייד כששמעה את הבשורות הקשות מהארץ היא מיהרה לתפוס מטוס לנתב"ג, וכשנחתה הגיעה מייד לשגרירות הנפאלית והודיעה שהיא עומדת לרשותה בכל מה שנוגע לטיפול בנפגעים הנפאלים בטבח ובבני משפחותיהם.
עדה התוודעה לסיפורי הנרצחים, הפצועים שאושפזו בבתי החולים והצעיר החטוף שנמצא בידי חמאס, והחליטה להשמיע קול שבקושי נשמע באותם ימים. "אני שליחת ציבור של סטודנטים מנפאל שהופקרו, נרצחו ונחטפו", אמרה בנובמבר שעבר בדיון בוועדת החוקה בכנסת. "קולם של הסטודנטים הנפאלים רחוק, מושתק ולא נשמע עד כאן.
"הסטודנטים הגיעו בהסדר של משרד החוץ. עבור השהייה הם היו צריכים לקחת הלוואה ולהפריש את ההחזר ממשכורתם. האם יש מישהו שעוסק בפצועים הללו, שהם כבר לא זרים? מישהו דואג פסיכולוגית להם ולבני משפחות הנרצחים? אני מתחננת שתעשו זאת".
הפקידים בארץ ביקשו מנציגי הנפאלים ניירת מתאימה ואישורים מבני משפחותיהם כדי להתחיל בטיפול, אבל הביורוקרטיה, כמו תמיד, שיחקה תפקיד מרכזי. עדה הזדעזעה כשהבינה שההודעות למשפחות הנרצחים על מות בנם הועברו בשיחת טלפון לכפרים המרוחקים באמצעות ראש המחלקה באוניברסיטה שבה למדו הסטודנטים. אף נציג מטעם מדינת ישראל לא הגיע לביקור תנחומים.
ד"ר עדה גנזך: "חשוב לי שיבינו שמדובר באנשים כמוך וכמוני, שלא ניתנים להכללה בקטגוריה הריקה של 'נפאלים'. כולם ראויים להתייחסות אישית, גם אם הם באים מתרבויות שאיננו מכירים. גם שם יש הורים אוהבים ודואגים, כמו בכל מקום בעולם"
עדה לא חיכתה הרבה ובדצמבר שעבר רכשה כרטיס טיסה, המריאה לנפאל, פגשה שם את נארש סינג' בנדרי ואת נראיין בושאל, חבריהם של הנרצחים מהאוניברסיטה, ובג'יפ שכור, עם נהג צמוד, נסעו הארבעה אלפי קילומטרים ועברו בין עשר משפחות הנרצחים כדי לחבק ולנחם.
"רציתי לפגוש את המשפחות ולתת חיבוק ישראלי", היא מספרת. "מי שעשו את רוב העבודה במסע היו שני הסטודנטים שנסעו איתי. הם אלה שדיברו עם המשפחות. לי לא היה הרבה מה לומר. הדבר היחיד שעשיתי זה לבקש מהם סליחה שלא הצלחנו לשמור על ילדיהם, וסיפרתי על המחויבות של החברה הישראלית לא לשכוח, ושל קיבוץ עלומים לזיכרון.
"חשוב לי שיבינו שמדובר באנשים כמוך וכמוני, שאינם ניתנים להכללה בקטגוריה הריקה של 'נפאלים'. כולם ראויים להתייחסות אישית, גם אם הם באים מרקע שונה ומתרבויות שאיננו מכירים. גם שם יש הורים אוהבים ודואגים, כמו בכל מקום בעולם".
לעדה יש יכולות תיאור מופלאות וציוריות, שבאו לידי ביטוי בספר הזיכרון שקיבוץ עלומים הוציא לזכר הנרצחים ושלח למשפחותיהם בנפאל. היכולות הללו בלטו גם בשיחה שניהלנו, בה גוללה את סיפורו של מסע הפרידה.
תחנה ראשונה: כפר ליקן, משפחתו של דיפש ראג' ביסט
הג'יפ השכור עשה את דרכו לכפר ליקן שלמרגלות הרי ההימלאיה כדי לפגוש את משפחתו של דיפש ראג' ביסט, שבבעלותה שדות אורז רחבים ושטחים נוספים לחקלאות. אמו של דיפש קיבלה את הבאים כשהיא לבושה בסארי אדום, מעוטר פרחים זהובים. האם, אלמנה, בקושי הצליחה לספר לאורחים על בנה המנוח, ונראה שגם חודשיים אחרי מותו העצב עדיין מציף אותה.
היא ישבה והקשיבה לנארש ולנראיין, חבריו של דיפש, שעשו איתו את הדרך הארוכה לישראל וחזרו ללא פגע. הם סיפרו לאם על צעיר מוכשר, שיצא לחפש מלוכה בישראל ומצא אתונות. דיפש, מתברר, היה הסקרן שבחבורת הסטודנטים שהגיעה לקיבוץ עלומים.
כבר בימיו כסטודנט בנפאל הוא נהג לקנות ספרים ושאב אליו מידע רב על מדינת ישראל. הוא ידע לספר על מבנה החברה הישראלית ועל המלחמה. הוא גם הסביר לחבריו איך פועלת מערכת כיפת ברזל בזמן אזעקה.
דיפש היה הראשון שיצא מהמיגונית. כששמע את המחבלים צועקים בחוץ, לא ידע לזהות אם מדובר בערבית או בעברית, אז הוא יצא בידיים מורמות וצעק "אנחנו נפאלים, אנחנו נפאלים". לפולשים מעזה זה לא שינה. הוא נקצר בצרור יריות אכזרי ומת במקום
באוניברסיטת מערב נפאל דיפש היה מזכיר מפלגת "הקונגרס" הסוציאל־דמוקרטית, וכמנהיג צעיר וסקרן, כשהחל הירי ב־7 באוקטובר הוא מיהר להוביל את חבריו למיגונית הסמוכה למקום שבו ישנו.
חלק מהסטודנטים הציצו החוצה וצילמו את מעוף הרקטות בשמיים, אבל דיפש, שהבין קצת בהיסטוריה המדממת של ישראל, הסביר שהם צריכים להישאר סגורים בפנים, כי הסכנה האמיתית בישובי העוטף היא נפילת רקטות.
חבורת הסטודנטים הנפאלית הסתגרה במיגונית. חלק מהצעירים התיישבו ושיחקו ב"לודו", משחק קופסה פופולרי, וחלק העבירו את הזמן בשיחה, בתקווה שבתוך כמה דקות יחזרו לשגרה. דיפש היה הראשון שיצא מהמיגונית כדי להבין מה קורה. כששמע את מחבלי חמאס צועקים בחוץ, לא ידע לזהות אם מדובר בערבית או בעברית, אז הוא יצא עם ידיים מורמות וצעק "אנחנו נפאלים, אנחנו נפאלים". לפולשים מעזה לא שינתה זהות המתגונן או העובדה שנכנע. דיפש נקצר בצרור יריות אכזרי ומת במקום.
גאנש, חברו הטוב של דיפש, מיהר לצאת כדי לראות מה קרה, ונורה גם הוא למוות. בהמשך המחבלים השליכו רימונים לתוך המיגונית. הסטודנט ביפין ג'ושי הצליח לתפוס את אחד הרימונים ולהשליך אותו החוצה, אבל הפעולה ההרואית רק חשפה אותו, וכשיצא מהמסתור נחטף על ידי המחבלים שארבו בחוץ. הרימון השני שנזרק למיגונית רצח שניים מהנפאלים. שניים אחרים דיממו למוות. השאר מיהרו למטבח הסמוך.
שם, בגל המחבלים השני שחדר לקיבוץ, נרצחו ארבעה סטודנטים נוספים. נראיין ונארש דיברו עם האם השכולה על תקווה שאולי תגיע, אבל היא המשיכה לשבת בשקט, טובעת ביגונה.
תחנה שנייה: צ'אינפור, משפחתו של גאנש קומאר נפאלי
גאנש קומאר נפאלי, חברו הטוב של דיפש, התגורר עם משפחתו בעיירה הקטנה צ'אינפור שבמחוז בג'האנג, בצפון־מערב נפאל. אם דיפש היה ראש תא המפלגה הסוציאל־דמוקרטית באוניברסיטה, גאנש היה מנהיג התא של המפלגה המאואיסטית־קומוניסטית ונהג לקרוא בשקיקה את כתבי קרל מרקס, שבהם ראה קו מנחה לחיים.
הוא גדל בבית צנוע ונעדר מותרות, והשתייך ל"דלית" - קאסטה בנפאל שרוב אנשיה משתייכים למעמד הנמוך ונמצאים מתחת לקו העוני. כאידיאליסט מושבע הוא התנדב להיות נשיא בני הקאסטה באוניברסיטה שבה למד, ארגן עבור קהילתו הקטנה פעילויות, הקים קבוצת תיאטרון וכתב וביים הצגות שעסקו בחוסר שוויון ובאפליה חברתית. אקטיביסט ברוחו ובנשמתו.
כשעדה ושני הסטודנטים הגיעו לעיירה צ'אינפור, הם איתרו את ביתו הצנוע בסמוך לבית ספר מקומי. בחצר הם פגשו את אביו, שעבד בשקדנות על מכונת תפירה ישנה כדי להשלים הכנסה. שטחי החקלאות המשפחתיים, המשתרעים על פני כדונם, לא מאפשרים החזקת בית.
גאנש היה טיפוס חברותי ועליז. הוא הרבה לשיר וללוות עצמו בגיטרה, ולהכין לחבריו ארוחות מירקות ופירות שהבשילו זה מכבר ושהוא בכישרונו ניצל עד תום. הוא גם הרבה להשתתף בתחרויות ויכוחים, ולא פעם גם זכה בהן.
עם מעט מאוד כסף בכיס הוא הצליח לחרוש את נפאל לאורכה ולרוחבה, וראה בלימודיו באוניברסיטה אפשרות לפרוץ את גבולות הקאסטה החונקים. הנסיעה לישראל היתה צעד נוסף בהתפתחותו, אבל הוא נורה ומת כשיצא לראות מה שלום חברו הטוב דיפש.
תחנה שלישית: פנצ'אלי, משפחתו של רג'אן פולארה
את מקטע הדרך האחרון לפנצ'אלי, כפרו של רג'אן פולארה שבמערב נפאל, החבורה נאלצה לעשות בצעידה. שביל העפר המרכזי שמוביל ליישוב נחסם בשל עבודות, והג'יפ עצר בצידי הדרך.
הכפר ניצב על כתף הרים רחבה, לצד רכס פסגות גבוה. נוף מהמם נפרש לצידו. השלושה הלכו בין שדות חיטה ירוקים, עם הילה צהובה של חיטה מבשילה. פה תרנגולת עברה את השביל, שם בופאלו זקן הודיע על הימצאו.
לבסוף הם הגיעו לכפר, שבתיו בעלי גגות קש וקירותיהם מטויחים בבוץ אדום, מקומי. אל מקום הכינוס הגיעו בני משפחה רבים, שכנים וחברים, שביקשו לשמוע מה קרה לצעיר המבטיח שהחל את דרכו בלימודי גיאולוגיה באוניברסיטה, אבל מהר מאוד הבין שחקלאות ופיתוח האזור הם ייעודו בחיים.
רג'אן, בן יחיד להוריו, חלם להיות קצין פיתוח חקלאות אזורי מטעם הממשלה וביקש להביא לאזור טכנולוגיות מתקדמות ורעיונות מקוריים. הוא רצה ללמד את בני המקום את הקדמה והאמין שאפשר להוציא יותר מחלקת האדמה הקטנה, לייעל את צורות העבודה המסורתיות של דור ההורים ולהגדיל בצורה משמעותית את התוצרת למכירה.
הוא היה הגבוה שבחבורת הנפאלים. אמרו שנראה כמו אמריקני. הוא שיחק כדורעף ואהב כדורגל. יום אחד, במהלך משחק עם חברים, ריסק את הלסת והקהילה התגייסה כדי לממן את הניתוח היקר, שאותו עבר בקטמנדו. בזמן שהאורחים שוחחו עם הוריו, במעלה המדרגות ישבה סבתו של רג'אן, לבושה בסארי צהוב, ולא הפסיקה לבכות.
תחנה רביעית:טראיי, משפחתו של נראיין נאופנה
ביתו של נראיין נאופנה נמצא בטראיי - שפלה חקלאית לאורך רכס ההימלאיה, המשופעת בנהרות ובאדמת סחף פורייה שמניבה יבול רב ומושכת לסביבתה לא מעט בעלי חיים. בכפר פזורים בתים מסורתיים הבנויים משלד עץ, קירות מילואה של מקלעת זרדים, בוץ ותקרת קש שנועדה לבודד את חדרי המגורים מעומס החום השורר באזור בחלק גדול מימות השנה.
נראיין גדל שם כמעט לבד. אמו נפטרה כשהיה קטן, ואביו התחתן בשנית ונסע להודו השכנה כדי לפרנס את הבית. בהמשך הצטרף אליו גם בנו הבכור במטרה לממן במאמץ משותף את לימודיו של האח הצעיר שיועד לגדולות.
נראיין בנה על הכסף שירוויח מהעבודה בקיבוץ. היתה לו תוכנית לעתיד. הוא רצה להגדיל את העדר המשפחתי, שבו 30 עיזים, לעדר מסחרי שישמש לבשר ולחלב, ולהקים חווה לגידול עופות. את הטכנולוגיות המתקדמות ביקש לייבא מהנגב
נראיין עזב את הבית כדי ללמוד בתיכון טוב במחוז קנצ'נפור הסמוך, חלק שם דירה עם בן דודו וחי בחסכנות ככל האפשר. הוא הצליח להתקיים עם מזון שנשלח מכפרו ובגדים שקיבל בירושה. הוא שמר זוג נעליים יחיד לאירועים חגיגיים, ובדרך כלל הסתובב בכפכפי גומי זולים.
באוניברסיטה נראיין אהב במיוחד את לימודי כלכלת החקלאות. תזת הגמר שלו עסקה בהשלכות הכלכליות והחברתיות של תהליכי גידול תפוחים במחוז דרצ'ולה, וכללה גם סקירת עומק של תהליכי הגידול, העיבוד והשיווק.
נראיין בנה הרבה על הנסיעה לישראל ועל הכסף שירוויח מהעבודה בקיבוץ. היתה לו תוכנית מסודרת לקראת העתיד. הוא רצה להגדיל את העדר המשפחתי, שבו 30 עיזים, לעדר מסחרי שישמש לבשר ולחלב. הוא גם תכנן להקים חווה לגידול עופות, ואת הטכנולוגיות המתקדמות ביקש לייבא מהנגב, לאחר שיתמקצע בהן.
נראיין היה מהחבר'ה המרכזיים בחבורה הנפאלית בעלומים. כמעט בכל ערב נהג לשחק כדורגל ותמיד היה חיוני, חייכן - וחסכן. הוא מיעט לצאת לפיקניקים ולמסיבות, שבהם ראה מותרות. חשוב להבין: המנטליות של הנפאלים שונה מזו שמאפיינת את מדינות המערב. גם אם אין להם כסף, הם תמיד ימצאו את הצד הבהיר. יש אצלם משפט מפתח שאומר: "החיים - ככה הם", מקבלים אותם בלי ביקורת.
תחנה חמישית: לאמיקל, משפחתו של פדאם תאפה
בדרך לכפר לאמיקל, במישורים האינסופיים של מחוז דוטי, בין שדות האורז העצומים, נראו פסגותיהם המושלגות של הרי ההימלאיה. הג'יפ השכור עשה את דרכו לבית משפחתו של פדאם תאפה, שנרצח ב־7 באוקטובר כשהוא בסך הכל בן 25.
פדאם היה אחד משלושה אחים. אמו נפטרה כשהיה קטן, והוא זכה להכיר את אביו רק כשחגג את יום הולדתו ה־17. כשהיה בן שנתיים האב יצא לעבוד בהודו ברחיצת כלים ובשמירה, ואת הכסף שהרוויח שלח לילדיו, שילמדו וימצאו חיים טובים יותר משלו. הוא חזר הביתה לנפאל רק אחרי שבריאותו התרופפה.
כשמשפחתו הפצירה בו שיחליף את המכשיר הנייד לפני הטיסה לארץ, פדאם סירב בתוקף ונחת כאן עם מכשיר על סף גסיסה. באוניברסיטה הוא הסתובב עם חולצת נבחרת גרמניה בכדורגל, שאותה נהג לכבס מדי ערב כדי שתהיה נקייה ללימודי הבוקר
אחיו הגדול של פדאם, מהנדס במקצועו, תמך בו כל הזמן, אבל הסטודנט שהגיע לישראל הקפיד על חיים צנועים, כמעט סגפניים. את המעיל שלבש לקח מאחותו, ואת הכובע שנהג לחבוש קיבל מאחייניתו.
כשמשפחתו הפצירה בו שלפחות יחליף את המכשיר הנייד לפני היציאה לישראל, פדאם סירב בתוקף ונחת כאן עם מכשיר על סף גסיסה. חבריו מספרים שבאוניברסיטה הוא הסתובב עם חולצת נבחרת גרמניה בכדורגל, שאותה נהג לכבס מדי ערב כדי שתהיה נקייה ללימודי הבוקר.
פדאם היה חלק משלישיית חברים בלתי נפרדת עם פראמוד ורג'אן. הם הכירו בכיתת ההכנה לאוניברסיטה ומאז הקפידו להישאר ביחד. זמן קצר לפני מועד הטיסה לישראל הוא עוד שקל להישאר בנפאל ולהתחיל לעבוד כדי להתפרנס ולא להעיק על אביו החולה, אבל שני חבריו הסבירו שהם לא יטוסו בלעדיו.
רק בארץ, כשהסטודנטים חולקו לעבודה ביישובי הנגב, שלישיית החברים התפרקה. רג'אן ופדאם הגיעו לקיבוץ עלומים, ואילו פראמוד יצא למושב בית הגדי הסמוך לנתיבות. פראמוד הוא היחיד מבין החבורה שנותר בחיים.
תחנה שישית: מחוז סליאן, משפחתו של פרבש בנדרי
הג'יפ הרחיק עד לגבעות במחוז סליאן שבמערב נפאל, שבו הרוב המוחלט מדבר נפאלית כשפה ראשונה, במדינה שבה יש 56 שפות שונות. עדה ושני החברים הגיעו לבית משפחתו של פרבש בנדרי, ושם שמעו על צעיר שהצטיין בלימודיו בתיכון ובאוניברסיטה, והיה במשך כל שנות חייו ממוקד מטרה - להגשים את חלומו להיות מנהל פיתוח חקלאי במחוז.
אבל עם כל רצינות כוונותיו לגבי העתיד, פרבש היה ליצן ובדרן בחבורה קרובה של שבעה סטודנטים. הוריו וחבריו סיפרו שביניהם התמחה בבישול ותמיד נהג לעזור למי שביקש. האורחים נפרדו לשלום ממשפחת בנדרי וחזרו לדרכים. זה היה מסע שעבר בין עשר משפחות ב־12 יום.
תחנה שביעית: כפר באוניה, משפחתו של אשיש צ'אודרי
ביערות הסבוכים, במישורים שבין הרי נפאל הגבוהים שבצפון לבין הודו השכנה, בכפר באוניה שבמחוז קאילאלי, גדל אשיש צ'אודרי, בן הקבוצה האתנית "טארו". מספרים שבזמנו, כשהבריטים שלטו בהודו, הם נמנעו מלהיכנס לנפאל השכנה בשל החשש שביערות הפראיים והסבוכים יש סכנה גדולה להידבקות במלריה. לבני הטארו, שגדלו וחיו מאז ומתמיד בסביבה הירוקה, יש, כך אומרים, נוגדנים בדם שמונעים מהם לחלות במחלה הקשה.
אשיש, שהיה יו"ר ארגון הטארו באוניברסיטה, לא הרגיש את עצמו שונה מחבורת הסטודנטים שהגיעה לעלומים. להפך, הוא תמיד היה מסמר הערב. בין השאר, נהג לבשל את האוכל המיוחד של הקהילה, למוכרו בירידים ולממן בהכנסות פעילויות מיוחדות. בכלל, הוא נחשב לאמן לוגיסטיקה.
אמו אירחה את הבאים בחצר הקדמית, בין הבית לסככה שבה כדי בוץ מסורתיים גדולים המשמשים לאחסון אורז, חיטה וקטניות - מזון שיספיק למשפחה עד שהיבול של השנה הבאה יבשיל.
האם הזמינה את האורחים לסיור בביתם הצנוע. שם, בסוף המסדרון, עמד מיותם חדרו הקטן של אשיש, צבוע כחול, ובו מיטת עץ, שולחן כתיבה ופינת זיכרון קטנה שיצרה האם לבנה. בפינה עמדו צלוחיות מנחה של מים ואורז, אגוזים וקטניות, כמנהג המקום. על הקיר נתלתה תמונתו של אשיש בחולצה חגיגית, לבנה, וליד השולחן הונחו חפציו של הבן: נמר צעצוע בצהוב דהוי, נוצות טווס, ספל עטים, טאג' מהאל בכדור בדולח ומגדל אייפל קטן מפלסטיק.
לצד תמונתו של הבן נתלו תעודות שקיבל מבית הספר ומהאוניברסיטה. על מסמר נתלה צרור מדליות, שבהן אשיש זכה בתחרויות מתמטיקה ופיזיקה. מתחת להן הונח ספרי לימוד בשם "הכנות לבחינות כניסה לפקולטה במדעים", שכתב יחד עם שניים מחבריו. "הם רצו למכור אותם במחיר נמוך ככל הניתן", סיפרה אמו לאורחים, והוסיפה בעצב: "מה נעשה איתם עכשיו?"
על הקיר תמונות של הוריו מיום חתונתם, של אשיש כילד בן 5 ויחד עם אחותו היחידה. לפני שהאורחים עזבו האם הראתה להם חלוק אבן אפור שבנה השאיר לה לפני שהמריא לישראל. על האבן צייר פרח ודגל אדום, וכתב באנגלית "בהצלחה".
תחנה שמינית: קטמנדו, משפחתו של אנאנד שאה
את משפחתו של אנאנד שאה פגשו השלושה בקטמנדו, לאחר שהאב הגיע לעיר ממחוז דאנושה המרוחק שבמזרח נפאל. לאנאנד היו תוכניות גדולות כשהמריא לישראל לפני קצת יותר משנה.
חלומו היה לשתול 100 אלף עצי נוי ויער מקומיים במדרונות ההרים הגבוהים במחוז שלו, כדי למנוע הרס אדמה חקלאית בגלל סחף מוגבר ומפולות בוץ שהתרבו עקב שריפה חסרת פיקוח של יערות לצורך בירוא.
אנאנד מגיע מהכפר הקטן המרוחק ודל האמצעים ספאהי. הוא היה הראשון מבני הכפר שסיים את לימודיו בתיכון, בעיקר בזכות אביו שיצא לעבוד בקטאר כדי לממן את מסלול ההתפתחות של בנו.
הבן והאב, שחזר להתגורר בנפאל, תכננו לפתח את האזור. בין השאר, הם רצו להקים משתלה ולגדל בה זני גידולים עמידים בתנאי מזג האוויר הקשים. הם חשבו על אבוקדו וליצ'י וביקשו להביא לכפר מכונות חקלאיות מתקדמות.
לאנאנד היו תוכניות גדולות כשהמריא לישראל. חלומו היה לשתול 100 אלף עצים במדרונות ההרים הגבוהים במחוז שלו, כדי למנוע הרס אדמה חקלאית בשל סחף מוגבר ומפולות בוץ שהתרבו עקב שריפה חסרת פיקוח של יערות
אנאנד כל הזמן העסיק את עצמו בפיתוח ובחדשנות. אחרי שדודו מת ממגפת הקורונה עקב מחסור בחמצן, הוא בדק אפשרות להקמת מפעל למילוי מכלי חמצן לשימוש בבתי החולים המקומיים.
בזמן השהות בקיבוץ הוא נחשב חלק מחבורת המאדשי, המאופיינת בצעירים בני תרבויות השפלה הדרומית בנפאל, והיה טיפוס נינוח, רגוע וחברותי, עם סגנון אישי משלו.
תחנה תשיעית: מאדוואן, משפחתו של רג'ש קומאר סווארנקר
רג'ש קומאר סווארנקר היה אמור להשתייך גם הוא לחבורת המאדשי מאחר שהוא מגיע מהכפר מאדוואן, שנמצא בשפלה, אבל מאז עזב את ביתו ללימודים באוניברסיטה, ואחר כך לישראל, חבר דווקא לאנשים מרקע אחר, שאף להשתחרר מכבלי המסורת וביקש לפתוח דף חדש בחייו.
עדה, שמכירה את מזרח נפאל, מתארת כך את נוף המחוז שבו הצעיר גדל: "הנהר ארון והנהר טאמור יורדים מפסגות ההימלאיה הגבוהות, חוצבים מסלולים עמוקים בין הרים מגמטיים שחורים ומפלסים את דרכם בין סלעי גרניט אימתניים, עד שהם מתאחדים בשיפולי הגבעות מדרום.
"כאן הם מאיטים את הקצב, מתפתלים ויוצרים חגורת סחף חול וחצץ רחבה שחוצה את מישורי הטראי עד ההינדוס, הנהר הקדוש שבהודו. כאן, לצד מישור הסחף הזה, בין שדות אורז מוריקים ויער עבות שנגדע עם השנים, בכפר קטן, נולד וגדל רג'ש". הוא רצה מאוד להשתלב בלימודי החקלאות באוניברסיטה, וניסה את מזלו בכמה אוניברסיטאות עד שהתקבל. הנסיעה לישראל נראתה לו כהזדמנות חד־פעמית.
רג'ש היה נהג הטרקטור היחיד בחבורה - דבר די נדיר אצל הנפאלים, שמעבדים את האדמה בטראסות צרות במורדות ההרים. הוא נבחר באופן טבעי לנהוג בטרקטור בין עצי האבוקדו בעת איסוף הפרי בקיבוץ. הוא היה שתקן, מופנם, ולא הרבה לחלוק עם אחרים בעיות, אם היו כאלה.
תחנה עשירית: מחוז דארצ'ולה, משפחתו של לוקנדרה סינג דהאמי
המסע לנפאל התקיים בתחילת החורף הקר והקשה. החבורה עצרה בקיוסק מקומי כדי לשתות תה חם והמתינה לבואו של ג'יפ ישן, אבל בעל עבירות טובה, שהיה אמור לקחת אותה לרכס שממול, במחוז דארצ'ולה, שם היה ביתו של לוקנדרה סינג דהאמי, מוסתר בין עצי פרי.
לוקנדרה היה היחיד בחבורה שהיה נשוי ואב לשניים. הוא השאיר אחריו אישה בת 24, ילדה בת 5 ותינוק בן שנה. אמנם הוא היה בן יחיד למשפחת חקלאים מסורתית, שהסתפקה במחיה צנועה והתבססה על התוצרת המקומית שגידלה - בשר, חלב וביצים - אבל הוא חשב בגדול.
כשעדה וחבריו של לוקנדרה הגיעו לנחם את משפחתו, אמו עמדה בכניסה כשהיא לבושה בסוודר אדום ובידיה בנו בן השנה של בנה המנוח. היא ידעה על הביקור הצפוי, אבל קיבלה את הבאים בחשש. בכל זאת, מדובר בישראל, שבקושי שמעה עליה
הוא רצה להיות קצין פיתוח במשרד החקלאות ולהביא למחוז המרוחק זרעי יבולים חדשים, דשנים ומכונות. כתלמיד מצטיין הוא קיבל מלגת לימודים, אבל היה צריך להחזיק משפחה, ובזמן שהותו באוניברסיטה יצא ללמד בכפרים רחוקים ולעיתים הפסיד שיעורים חשובים. כדי להשלים את החומר, היה מתעורר בארבע בבוקר. העיקר להתקדם.
חבריו מספרים שתמיד היה חסר לו כסף, תמיד לווה ותמיד הסתדר. מעצמו הוא חסך בגדים ואוכל כדי שיישאר לו מה לשלוח הביתה. הנסיעה לישראל היתה אמורה להיות זריקת מרץ לעתיד עבורו ועבור משפחתו.
כשעדה וחבריו של לוקנדרה הגיעו לנחם את משפחתו, אמו עמדה בכניסה כשהיא לבושה בסוודר אדום ובידיה בנו בן השנה של בנה המנוח. היא ידעה על הביקור הצפוי, אבל קיבלה את הבאים בחשש. בכל זאת, מדובר בישראל, שבקושי שמעה עליה, ובאנשים שכלל לא הכירה. היא החלה לחייך רק כשהבינה שכל מה שהאורחים רוצים זה לתת חיבוק חם, מהלב.
בימים אלה ד"ר עדה גנזך ממשיכה לדאוג לפצועים הנפאלים שנשארו בארץ ונמצאים בהליכי שיקום, ולקרוא לשחרורו של ביפין ג'ושי, שעדיין נמצא בשבי חמאס, יחד עם שחרור שאר החטופים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו