רק ביחד: משפחת גולדברג, ששכלה את בנה בלבנון, העבירה לנו שיעור חשוב

כמה מכם, לפחות, לבטח נתקלו כבר במילים הפשוטות והאדירות הללו, ובכל זאת חשוב לי להציג כאן שוב את דבריה של משפחת גולדברג, היושבת שבעה בירושלים על אבי המשפחה, גיבור ישראל הרב אבי גולדברג ז"ל. המילים הללו, שכתבו האבלים, הן קדושות בעיניי. לא פחות מכך.

"בני המשפחה ישמחו לקבל פוליטיקאים מכל המחנות והמפלגות לניחום אבלים, אבל הם מבקשים שיגיעו בזוגות - נציג מהקואליציה ונציג מהאופוזיציה יחד. הרב אבי, יחד עם רעייתו רחל, מסר את חייו והשקיע זמן ומעשים רבים ליצירת חיבורים בחברה הישראלית, וכך ראוי שניפרד ממנו ונלווה אותו גם בדרכו האחרונה". ככה פשוט. ככה גאוני. רוצים לבוא? בואו זוגות־זוגות. כמו בתיבת נח. אבל עם היריב. עם זה שצריך טיפה להתאמץ כדי להושיט לו יד. לא מסוגלים? אינכם מנהיגים. אין צורך בנחמתכם.

לא מעט טקסטים מרטיטים ומרוממים נאמרו או נכתבו לאורך השנה הזאת. שנה שבה אחת החוויות המתמשכות היתה שאין מילים בכלל. צוואות שיהפכו לשירים, ושירים שעוד יהפכו להמנונים. בנסיבות העצובות ביותר בעולם הופיעו משפטים תמציתיים, שאנחנו פוגשים בכל פינה על מדבקות, קורעים לב ובאותה נשימה גם מעודדים.

כל הטקסטים הללו משרטטים ישראליות חדשה, שהיא לא רק משאלת לב אוטופית. היא משימת חובה קיומית. ובכל זאת, המילים המסוימות של משפחת גולדברג האבלה הן כוכב בשמי הלילה. ולא, אי אפשר להסתפק בכך שנתרגש ונתפעם. עם כל הכבוד, אין לנו פנאי לקתרזיס חפוז.

פניית האבלים לכל פוליטיקאי שמבקש לבוא ולנחם, מנוסחת כמו דרישה. כמו תנאי סף. והיא תובעת מהפוליטיקה הישראלית את מה ש־90 אחוז מהישראלים מבינים: ההנהגה נדרשת בדחיפות להתעלות למדרגת העם. נבחרי הציבור נדרשים לסגל לעצמם את תכונות העל של בוחריהם. תכונות שאפשר למצוא בכל פלוגה בעזה, בכל נמ"ר בלבנון, בכל ימ"ח מתנדבים בעורף, ובעצם כמעט בכל משפחה.

ההנהגה נדרשת להתעלות למדרגת העם. הנבחרים נדרשים לסגל את תכונות העל של בוחריהם, שאפשר למצוא בכל פלוגה בעזה, בכל נמ"ר בלבנון, בכל ימ"ח מתנדבים בעורף

מעבר לכך, משפחת גולדברג תובעת מההנהגה להבין סוף־סוף את מה שברור ל־90 אחוז מהישראלים, והוא העובדה שהנכס האסטרטגי הראשון במעלה של המדינה הזאת הוא הדבר שאפשר לקרוא לו במילים דוגמת "ערבות הדדית" ו"אהבת ישראל", שקצת נשחקו בקצוות, או במילים פשוטות דוגמת "פלוגה", "יחד", או פשוט "ישראל". והוא מגלם את מה שישראלים מוכנים לעשות, כשצריך, למען ישראלים אחרים.

העובדה שאנחנו חיים במקום היחיד בעולם שבו כשפורצת מלחמה, יותר אנשים שחיים במרחקים מחפשים דרך להגיע לכאן מאשר אנשים שחיים כאן מחפשים להימלט למרחקים. המקום היחיד שבשעה שמתחולל בו אסון וכאוס, רוב האנשים לא מנצלים את ההזדמנות כדי לבזוז משהו לעצמם, אלא דווקא חשים צורך לפתוח את הבית והארנק ולתת.

ואחרי שמבינים שזהו כוח העל העיקרי שלנו - אפילו יותר מהכישרון הטכנולוגי או היצירתיות - ממילא מבינים שפגיעה בנכס הזה היא אסטרטגית. שכל מי שמסכסך בינינו, כל הפוגע בלכידות הישראלית, כל המשוטט במחנה ישראל עם מכל רעל גדול שכתוב עליו "לנו או לצרינו", ובכן, הוא מאיים על ביטחון המדינה ועל עצם קיומה לא פחות מאיזו שביעיית מרגלים עלובי נפש, שמנסה לצלם מתקן צבאי או לאסוף מידע על הרגלי הריצה של רמטכ"ל בדימוס.

משפחת גולדברג האבלה היתה יכולה למען את הפנייה שלה לציבור הרחב. אבל היא בחרה לפנות במיוחד לפוליטיקאים. דווקא מהם, מחברי הכנסת, הם דורשים להיכנס לביתם יד ביד עם יריב מר מהמחנה היריב. כמו ילדי גן. צלמים יאהבו את התמונות הללו. לדעתי, גם צרכני התקשורת.

כשהם פונים דווקא לחברי הכנסת, המשפחה המתוקה הזאת מטילה אחריות ברורה בלי להכניס אצבע לעין. כולנו יודעים שהסכסכנות היא טקטיקת בחירות מכוונת, והיא עצה מחורבנת שמומחים אסטרטגיים מסוג מסוים אוהבים לתת ללקוחות.

אבל כמו בני זוג שמתגרשים באופן מכוער ואלים והורסים את חיי ילדיהם, אף אחד לא יכול להצטדק ולומר "זה לא אני, זה היה רעיון של עורך הדין!" הורה אחראי אמור לדעת מתי לגלגל עורך דין מכל המדרגות. נבחר ציבור אחראי אמור גם הוא להעדיף את טובת הציבור על פני ההצלחה הפוליטית בטווח הקצר.

כמה וכמה ספרים יצאו בחודשים האחרונים, וכל הכבוד למי שהצליח לאסוף את עצמו בימים האלה ולכתוב יותר מעמוד וחצי. הספרים הישראליים שקראתי יוצאים מכל מיני נקודות מוצא, אך מגיעים בסופו של דבר למסקנות די דומות.

כולם מבינים, למשל, שישראל חייבת לשרטט מחדש את המפה הפוליטית שלה. לא עוד היריבות המדומה בין ימין לשמאל וקללת התיקו הנצחית, אלא רוב גדול של אוהבי ישראל ואוהבי ישראליות שיודעים להתפשר ולשלב כוחות מול אופוזיציית קיצוניים שמורכבת מאלה שהמחנה קדוש להם יותר מישראל עצמה, ושכל פשרה מגונה בעיניהם.

ארי שביט כתב מניפסט מדיני קצר וחזק בשם "מלחמה קיומית", שמסקנותיו מבוססות על שיחות עומק עם אישים משלל תחומים ומחנות. יאיר בן דוד כתב מעין ספר הדרכה פילוסופי־פסיכולוגי בשם "אופטימיות כבחירה מוסרית", המבוסס במידה רבה על חוויית האבל האישית שלו, עם נפילת אחיו, רס"ן עמישר ז"ל, במלחמה.

ואיכשהו שני הכותבים, שאין ביניהם כל דמיון, מאמינים שחובה עלינו ללמוד להתווכח, ושניהם גם מסיימים בנימה אופטימית דומה. זו אינה אופטימיות הזויה של משקפיים ורודים, אלא אופטימיות כמשימה שאנחנו חייבים וגם מסוגלים לבצע. אני מניח שאם שניהם היו פוגשים את ההוראה למנחמים של משפחת גולדברג, כל אחד מהם היה מוסיף לספרו פרק אחד נוסף. לפחות.

לפני כמה חודשים פרסם רב ירושלמי בשם מישאל ציון פוסט, שבו כתב שכעת הוא יודע מה לענות לשאלות כמו "איזה מין דתי אתה", או בכלל "איזה מין יהודי אתה". הרב ציון, השם ישמרהו ויפנקהו לחיים, כתב שהוא רוצה להיות יהודי ודתי כמו משפחת גולדברג־פולין. להיות בן אדם כמו רייצ'ל וג'ון, שישבו שבעה על בנם הירש ז"ל, שנחטף ונרצח בעזה.

הזדהיתי עמוקות. לאחרונה היו, לצערי, כמה מקרים והתבטאויות שהמחישו לי איזה יהודי אני לא רוצה להיות. אבל החוויה הישראלית גורמת להכיר מקרוב לא רק את ה"סור מרע", אלא גם ובעיקר את ה"עשה טוב!", ובני משפחת גולדברג־פולין, שכבשו לבבות בארץ ובעולם, בעברית ובאנגלית, בקונגרס ובשכונה, הזכירו שוב ושוב למה אנחנו כל כך אוהבים את הדבר הזה שנקרא אנושיות. ודווקא בתקופה שבה האנושיות מאותגרת כל כך.

אין לי מושג אם יש קרבה משפחתית בין משפחתו של הרב אבי גולדברג לבין גולדברג־פולין, שגרים לא רחוק מהם. אבל אחרי שהתפעמנו מגאונות המילים של המשוררת לאה גולדברג ("האומנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד"), והשירים הנפלאים של מאיר גולדברג ("אנחנו זן נדיר") וחנה גולדברג ("אין סוסים שמדברים עברית") - חייבים להודות שיש משהו בגולדברגים האלה, וביכולת החיננית והמופלאה שלהם להניח לפנינו את המילים הנחוצות.