הורות עדינה ועצבים חינוכיים: זהו הציוד המנטלי שאת זקוקה לו בעולם האימהות

חברתי היקרה א': בעודנו מלקקות את הפצעים של חול המועד, אחרי שבמשך חודש שלם לא היינו נשים עצמוניות עם שאיפות, חלומות והעדפות, אלא יותר מכשיר או רהיט שתפקידו להעמיס את המדיח, להרים דברים מהרצפה ולצעוק על ילדים רכים; בעודנו ממתינות לקבל את האישיות שלנו בחזרה, חשבתי להמשיך מאיפה שהפסקנו לפני שנתיים, כשנולד בנך הבכור, ואני, מבלי שהתבקשתי, נתתי לך שקית ענקית של בגדי תינוק משומשים וטור שלם של עצות משומשות.

רבות שואלות אותי (אף לא אישה אחת), איך אני עושה את זה? איך כבר שבע שנים וחצי אני מגדלת ילדים, בריאים בנפשם ובגופם, או לפחות ללא נזקים בולטים. בתור מי שמציגה סטטיסטיקה מדהימה של שניים מתוך שניים, אני גאה לצייד אותך בכמה טיפים לשלב הבא בחייך - המעבר מגידול פעוט לגידול ילד. כמו תמיד, אני משאירה את הליווי ההתפתחותי והרפואי לאנשי המקצוע, ועוסקת במה שבאמת חשוב: שבשמונה בערב תוכלי לראות נטפליקס.

1. הכי חשוב זה לא להיקשר. כלומר, את קשורה לילדים שלך, שזה טוב בסך הכל, כי הם ילכו אחרייך מחדר לחדר עכשיו ויחסמו את המסדרון במשך עשור, אבל אין לך מה להיקשר לשום דבר אחר: לא לסדר העדיפויות שלך, לא לתוכניות, ובעיקר לא לחפצים. כל מה שיקר לך יכוסה בכתמים, לכבוד ראש השנה בדבש, לקראת חנוכה בריבה.

הכוס שאת אוהבת תישבר, גם הכוס השנייה שאת אוהבת תישבר, כל הכוסות שלך יישברו, עד שתלמדי לקנות כלים מפלסטיק. את תתפתי לקנות צלחות כאלה עם חלוקה פנימית ועם ציורים סקנדינביים של ארנבות על נדנדה, אבל מה חשוב בכלים מפלסטיק? נכון מאוד - שהם לא תופסים הרבה מקום במדיח ומתאימים להיכנס אחד לתוך השני.

2. אם טרם נחשפת לאירוע המכונה "הורות עדינה" או "ג'נטל פרנטינג", תוכלי לזהות את האימהות האלה במתנ"ס, שהילד שלהן קורא להן מטומטמת ובתגובה הן אומרות לו שזה לא נעים להן. אני לא יודעת אם הן מצפות שהילד יישטף בתחושת אשמה משתקת, אבל אני רק אומרת: אם היה לו אכפת שלא נעים לך, הוא לא היה בועט ברגל שלך שוב ושוב תוך כדי שהוא מדבר.

"הורות עדינה" זה רעיון נחמד בתיאוריה, אבל ילדים אינם יצורים עדינים, הם רק נראים ככה כדי שהם יוכלו להעיר אותנו בארבע לפנות בוקר ולא נזרוק אותם מהחלון. שלא תביני אותי לא נכון - אני מנסה לא לצרוח על הילדים שלי, אבל כמו בכלא מידה מסוימת של הרתעה היא הכרחית.

3. מדובר באירוע נדיר יחסית, אבל בדומה לליקוי חמה, הגביע הקדוש של הורות לילדים קטנים הוא כשאת מצליחה ליצור חפיפה מושלמת בין "חינוך הילדים שלך" לבין "מה שאת ממילא רוצה לעשות". נניח שאתם בגינה. את יכולה להגיד לילד שלך שאם את עוד פעם תצטרכי לקום כי הוא חוסם לילדים אחרים את המגלשה - אתם הולכים הביתה.

זה טריק מצוין, בעיקר כי את באמת רוצה ללכת הביתה, מי ההזויה שרוצה להסתכל על הילד שלה מתגלש בפעם ה־37 או לתווך בינו לבין הילד עם הבמבה? כמיטב המסורת ההורית, את גם יכולה לאיים שאם הם לא מפסיקים לצרוח, את מסובבת את האוטו ונוסעת חזרה הביתה.

עשיתי את זה פעם באמת, גם כי הם לא הפסיקו לצרוח וגם כי לא באמת רציתי לקחת אותם לקיפצובה. זה ווין־ווין. גם הוכחתי שיש לי מילה, וגם לא הלכנו לקיפצובה. הילדים שלי לא שמחו מזה בכלל, אבל הם יודו לי כשהם יהיו בני 30 ויהיו פרטים מתפקדים בחברה.

4. בבואך לבחור גן, זכרי שהדבר הכי חשוב בגן הוא שהם ילכו לגן. ויהיו בגן. לפחות עד שהגננות הולכות הביתה. בילדה הראשונה עוד היו לי כל מיני תהיות לגבי האג'נדה החינוכית. התלבטתי רבות בין חינוך ציבורי לגן אנתרופוסופי (חינוך ציבורי = 35 ילדים על שלוש נשות צוות; אנתרופוסופי = 5,000 שקל לחודש בשביל שהילד ישחק במקלות). בסוף הלכתי על החינוך הציבורי, כי ילדים, בגדול, שמחים לשחק במקלות גם ללא תשלום.

במאמר מוסגר: הם ירצו לשחק במקלות, אבל רק אם קנית להם צעצועים יקרים. אם לא קנית להם צעצועים יקרים, הם ירצו לשחק בצעצועים יקרים. הילדים שלי, ספציפית, משחקים כבר יומיים באטבי כביסה שקניתי כדי שהבגדים לא יעופו מהמרפסת. לונג סטורי שורט - השכן מלמטה שוב צריך להביא לי את התחתונים שלי.

5. אה, והדבר השני הכי חשוב בגן הוא שמישהו אחר יאכיל אותם. יותר מהרעש, הבלגן, המחלות השונות והמשונות, אין דבר מעייף כמו מפעל ההזנה המתמשך הכרוך בגידול ילדים. ככל שיש לך יותר ילדים, כך תצטרכי להכין כמות יותר גדולה של אוכל. ככל שיש לך פחות ילדים, כך הם יהיו יותר מעצבנים עם ההעדפות הקולינריות שלהם.

עכשיו, ברור שהתפריט בגן לא יהיה של שף אסף גרניט. כן, יהיו את האימהות בקבוצה של הגן שיתלוננו שצריך להחליף ספק כי האופציה הטבעונית לא מזינה והאופציה הבשרית לא טעימה. יהיו את האימהות שלא ישלחו את הילד לצהרון כי הוא ניזון רק מקציצות חרובים ולחם קינואה, ולרגע את אולי תרגישי שאת אמא מזניחה.

לכן את יכולה, כתחביב, לשקול להיות מהאימהות שאורזות בקופסת האוכל מלפפונים חתוכים בצורת כוכב, פירות אקזוטיים ב־49 שקל לקילו, ראפ חביתה עטוף בנייר מעוצב ומכתב אישי. זה יימשך תקופה קצרה בלבד, עד שתביני שאף אחד לא נחשף לקופסה היפה שהכנת חוץ מכמה ילדים בני 4.

המשך יבוא.