תראו את הנולד: יש דברים שגם מתוך כאב עצום אסור להגיד

נקמה

אני ניגש לכתיבת הקטע הזה בחרדת קודש מכוחו של הציווי "אחרי מות קדושים אמור", והאמת היא שבכלל רציתי להימנע מכתיבתו, אלא שמשהו קרה. אני מדבר על ההלוויה של שובאל בן נתן הי"ד ועל הדברים הקשים שזעק אחיו אוריה, ובהם ששובאל התגייס כדי לנקום, כדי לטבוח בנשים ובילדים של האויב.

כבר כששמעתי את הדברים לראשונה הם היו קשים לי, אבל מכיוון שאין דנים אדם בשעת צערו ומשום שברור מאיזה בית גידול מגיע שובאל ז"ל, החלטתי להחליק את זה. אבל אתמול פגשתי את אחד האנשים החשובים בהסברה הישראלית בעולם, אדם שמנהל מטה הסברה פרטי שמנסה בכוחותיו הדלים, ללא סיוע של המדינה, להדוף חלק מהביקורת על המדינה ולהשיג מעט לגיטימציה למלחמה המתמשכת.

והוא סיפר לי שהדברים של אחיו של שובאל תורגמו לעשרות שפות והופצו למאות מיליוני צופים ברחבי העולם, שקיבלו את "ראיית הזהב" לכוונות האמיתיות של ישראל ושל חייליה. טבח חסר הבחנה בנשים ובילדים.

ואני מבין שיש רגשות עזים, ואני מבין שבשולי הימין יש אנשים קיצוניים מאוד, שחלק מקיצוניותם נובע מהעובדה שהם חיים בחיכוך תמידי עם האויב הערבי והם משלמים את המחיר בדם יום־יום. ואני דווקא רוצה לדבר אל האנשים האלה ולהגיד להם - מילים מנצחות היום מערכות, ומילים גורמות לתבוסות אדירות.

ולא משנה כמה אתם חושבים שעם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב כלל, בלי הגויים או לפחות חלקם או במינימום מקצתם או במינימום של המינימום אמריקה - אין לנו חיים כאן. וכשעומד אדם בהלוויה ומספר שהחלל רצה לנקום ולשרוף נשים וילדים, הוא מאכיל את המפלצת שגם ככה היא שמנה לתפארת.

ואני פונה אל אחיי מגודלי הפאות ואומר להם - לא כל מחשבה שעוברת בראשכם יכולה להיות מתורגמת למילים. אין סנקציות בינלאומיות על מחשבות, אין עיצומים על רעיונות, אבל בהחלט יש עונש על מילים שנאמרות בפומבי, ועל אחת כמה וכמה על מעשים שנובעים מן המילים האלה.

עשו נא הפסקה בלימודי התורה שלכם ותלמדו קצת הגות מערבית, דיפלומטיה, ליברליזם, בבחינת "דע את האויב", ותתחברו לרוח העולם. כי אין לכם רשות של עם ישראל לחרב את הישגי המלחמה באמירות מופקרות, שלא משנה כמה הן נובעות מלב שבור ומאובדן אישי כבד, הן מחזירות אותנו אחורה, מבטלות את הישגינו ומאיינות את הדם ששפכנו. אתם לא ילדים קטנים, תשלטו בעצמכם. בצה"ל אין טובחים, יש טבחים, ואם תמשיכו ככה, שם תמצאו את עצמכם משרתים.

ואם

ואם הייתי אומר לכם לפני שנה בדיוק שבעוד שנה החטופים עוד לא יחזרו, ושהמילואימניקים עדיין ישרתו, ושהפליטים עדיין לא ישובו הביתה, הייתם מאמינים? לא. ואם הייתי אומר לכם לפני שנה שבעוד שנה חמאס יהיה ברובו מושמד, וכך גם חיזבאללה, ושעזה תיהרס כמעט לחלוטין, וכך גם כל כפרי דרום לבנון העוינים, הייתם מאמינים? סביר שלא. למה? כי אנחנו לא יודעים לחזות שנה מראש שום דבר, ותמיד נדמה לנו שמה שהיה הוא שיהיה, ותמיד אנחנו נותנים למצב הרוח שלנו לקבוע את תחזיותינו, ואין לנו יכולת אמיתית לנבא כלום.

שנה מהאסון, ושום דבר לא כמו שחזינו. יש הצלחות גדולות יותר ממה שהעזנו לקוות, ויש כישלונות כואבים יותר ממה שניתן לשאת. המציאות לא עובדת אצלנו, היא מתנהלת איך שהיא בוחרת, ואין שום דרך לדעת מה יביא יום. יום ככה, יום ככה, שעה כזאת, שעה אחרת.

אז איך חיים בתוך תוהו ובוהו כזה? התשובה הפשוטה היא - מפסיקים לנחש מה יהיה, מפסיקים להאמין לכל מיני ידעונים ידוענים שמעמידים פנים שהם יודעים מה יהיה. אף אחד לא יודע אפילו מה יתרחש בדקה הבאה. אפילו השנייה הבאה היא סוד מוחלט לפני שהתרחשה.

העיסוק התקשורתי עוסק ברובו בספקולציות על מה יהיה. תהיה עסקה בשבוע הבא? נתקוף הלילה? מי ינצח בבחירות באמריקה? ושימו לב - רוב התחזיות אינן מתגשמות לעולם. לא ליד, לא בסביבה, לא בכלל. קחו את המתקפה באיראן.

כמה צפו תקיפה רחבה על מתקני האנרגיה והגרעין? כמה נשבעו על יום כזה או אחר? וכמה נפלו? רובם. למה? כי הנבואה לא ניתנה לאף אחד שאני מכיר, וכל אלה שעוסקים במקצוע העתיק הזה, להתנבא, בונים רק על דבר אחד, שנבואתם תישכח בשטף הנבואות ואיש לא יגיד - אדוני הנביא, רק בשבוע שעבר צפית הפוך ממה שקרה, התוכל להסביר?

וזה לא קורה כי הנביאים מתנבאים, התקשורת משדרת, הצרכנים מאמינים לכמה דקות ואז שוכחים, ובסך הכל מדובר בהסחת דעת אינסופית, מסטיק למחשבה, לועסים ומפריחים בלונים, והם מתפוצצים, וממשיכים ללעוס את אותו גומי חסר טעם.

המחפש ביטחון לא ימצא אותו אצל מגידי העתידות. יש ביטחון רק במקום אחד, ברגע הזה. בהקשבה למה שמתרחש עכשיו ובמתן מענה מדויק ככל הניתן למה שהמציאות מציבה בפניי. כל ניסיון לנחש מה יהיה ולהיערך בהתאם, רק מחליש ומפזר. שמעתם מישהו מתחיל נבואה? דפדפו הלאה. הישארו באי־הידיעה. המקום הכי בטוח להיות בו. מידיעה.

חורף

אין בשנה יום כיום שאחרי הזזת השעון לשעון חורף. היום היחיד שבו יש תחושה ברורה שמשהו השתנה, למרות שמדובר ביום חול רגיל לגמרי. זה מתחיל כבר בלילה קודם. יש מתח. האם השעון בטלפון יקבל את הפקודה הנכונה ובשעה שתיים בדיוק יחזור לאחת? האם ניתן לסמוך על הברנש המזיז שעוני הבריות, שיעשה מלאכתו נאמנה?

ויש גם מתיקות כזאת, הנה יש עוד שעת שינה בלי לרמוס לוחות זמנים ומועדי פגישות. פשוט עוד שעה ביממה. כמה נוח. וגם התרגשות, הנה בא החורף, מעניין מה יביא בכנפיו, שנה ברוכה או שחונה? קרה או מתונה?

בשעה שבע ורבע פקחתי עין וראיתי את השעון שעל השידה. שבע ורבע!! אני מאחר להכין מזון לילדות ולשגרן אל בית הספר. גל של קורטיזול, הורמון הסטרס, גאה בגופי. קפצתי מהמיטה והערתי את אשתי. שבע ורבע! והיא ממלמלת - שש ורבע, שעון חורף, מחמלי. שיט.

לא העברתי את כל שעוני הבית לשעון החדש, ואמנם השעון בטלפון עדכן עצמו לדעת, אבל כל השעונים האחרים, שעל כל קיר, מה איתם? והרי הבטחתי לעצמי בשנה שעברה שבשנה הבאה נשב על המרפסת רק אחרי שהעברנו את כל השעונים מבעוד מועד... הלכה השינה, לך תחזור לישון אחרי פרץ חרדת איחור שכזה. אז קמתי ליום הראשון של החורף.

יצאתי החוצה. אור מלא. כה מוקדם. נעים. אבל ידעתי - על הנעימות הזאת נשלם בצאת היום. חושך בחמש. מה זה משנה? אוהו, כמה משנה. הילדה מסיימת את החוג בשש, ובשעון הקיץ חוזרת הביתה באוטובוס. אבל בחושך? לא בא בחשבון. צריך להסיע, בפקקים, שעה לפה, שעה לשם. נראה לי אני מבטל לה את החוג באיזושהי תואנת שווא. שתתבע אותי בהאג.

בשביל מה שעון החורף הזה בכלל? מה תועלתו? גם הקונספציה הזאת חייבת להיות נידונה מחדש. אנחנו מדינת קיץ, מתאים לנו שעון קיץ כל השנה. אולי שבועיים בפברואר אפשר שיהיו בשעון החורף, וזהו. עוד חודש דמדומים כבר בארבע. זה נורמלי למדינה שאינה נמצאת בחוג הארקטי?

ויש לי עוד רעיון. מכיוון שיום החלפת השעון יום חג הוא למאריכים בשנתם, מדוע שלא נזיז את המחוגים אחורה בכל יום בחצות? כך נהיה האומה הראשונה עם 25 שעות ביממה, ואזרחים מדושני שנת לילה משובחה. לא בטוח שהרעיון הזה עובד מדעית, אבל שווה לנסות מייד בתום המלחמה. יאללה, הולך לכוון את כל השעונים בבית. עד כניסת שעון הקיץ אגיע לכולם.

avrigilad@gmail.com