מליאת בית הכנסת: למה הרב המכובד שהעיף את נשות הפלאיירים טעה, ובגדול

מאז שאני זוכר את עצמי היתה לי חולשה לבתי כנסת. אני מניח שזה קשור איכשהו לבתי התפילה הראשונים שהכרתי בילדותי. בית הכנסת "שלנו" היה בעצם אולם ספורט. לאורך הקירות נמתחו סולמות עץ, מעל ארון הקודש התנוסס סל, בכל רגע נתון כמה ילדים וילדות השתלשלו על חבלי הטיפוס, קפצו על ה"חמור" או ניסו לבצע משהו מעניין על הטבעות.וכך אני זוכר את תפילות השבת: בתנועת נדנוד כפולה, המתפללים המתנדנדים - והחבל המתנדנד שעליו טיפסתי בחוסר כישרון.

והיה "מרום ישראל", המרכזי והמפואר של בת ים, שאליו היינו הולכים בחגים כשביקרנו את הדודים. שם לא היו סולמות או חבלים. הוד והדר, ומקהלת ילדים, וחזן עם מצנפת. וצריף התפילה במעברת נוף ים - צריף אזבסט זהה לחלוטין לכל שאר הצריפים במעברה, אבל תוכו נראה לי כמו בית מקדש קטן.

שם ישבתי ליד סבא והבטתי משתאה בגלריה האנושית שמסביב. עולים חדשים שחלקם נראו כאילו קפצו לבקר מפריז, ואחרים שכאילו הגיעו ברגל ממדבר סהרה. הם הגיעו לתפילה יחפים, לבושים גלימה בהירה, וכתמי טבק חומים מעטרים את זקנם הלבן. חשבתי שהם הגיחו מפרק של "מנהרת הזמן" שעדיין לא צולם.

והרב סוויסה, שבכל פעם שנשא דרשה היה שלב שבו הוא חיפש מילה עברית שחמקה ממנו, וכשלא הצליח, עבר למרוקאית, ואז שכח לחזור לעברית - ואת אבא זה תמיד נורא הצחיק. והיו בתי הכנסת הנזיריים של הדודים שחיו בקיבוצים דתיים. שם לראשונה ראיתי חזן במכנסיים קצרים ועם שפם ענק.

והיה בית הכנסת "בבא תמא" בשכונת הבוכרים, והסלסולים הנרעדים שהאמנתי שחייבים כמה שיני זהב כדי לבצע אותם כמו שצריך, ולמרות זאת בני הדודים שלי חיקו אותם כל כך טוב, שחשבתי שאני נחנק מרוב צחוק.

לעולם לא אשכח את החיילים שנכנסו באמצע הצום, השתיקו בנימוס את החזן והכריזו את סיסמאות הגיוס שגרמו לכל הספסלים לזוז ולגברים רבים לצאת בצעד מוזר, וכך בישרו על פרוץ המלחמה ששינתה את חיינו. רעד אוחז בי בכל פעם שאני רואה כיסא של בית כנסת שעליו חקוק שמו של החייל שקם ממנו באותו יום כיפור, ומעולם לא שב.

בתי הכנסת של ילדותי נטעו בי אהבה לא רק ליהדות ולישראל. הם לימדו אותי על בני אדם ועל אנושיות, על קדושה ועל תיאטרון, ועל קהילה ועל הומור ועל מה לא. השריטה הזאת מלווה אותי כל ימיי. במשך שנים כתבתי על בתי כנסת. כאלה שקיימים ויש להם כתובת וקהילה, וגם כאלה שבדיתי מליבי. סיפרתי המון סיפורים שמתרחשים בין הפרוכת לבין הספסל האחורי, ובכל מקום שאליו הגעתי בעולם, חיפשתי מקומות שיהודים התפללו בהם.

התפללתי עם מדים ונשק בבית הכנסת שבשוק של צידון, בלבנון. והתרגשתי לומר "אמן" באותו מקום שבו עלו לתורה המהר"ל מפראג, הרמב"ם (מובן שיש מחלוקת לגבי המיקום...) וברוך שפינוזה. ואין עוד דבר שאני משוויץ בו כמו העובדה המקרית שפעם, באיזה ראש השנה, זכיתי לשמש בתפקיד סגן חזן ("סומך") של ג'ו עמר הגדול. החוויה היחידה שיכולה היתה להתקרב לזה היתה אילו מראדונה היה טורח לשחק איתי סטנגה. אבל הוא מעולם לא הציע.

לצד רגעים לא מעטים של שעמום, בית הכנסת מציע גם רגעים מרגשים. אני חושב שאחד המרגשים והיפים ביותר הוא ההגעה של אורחים חילונים לבית הכנסת. זה קורה בימים הנוראים, למשל, או כשחוגגים בר מצווה, ותמיד מכניס רטט אחר בקהילה. כולם משתדלים להוכיח את עצמם ויוצאים מגדרם לסייע, לעבוד על הייצוגיות או לפחות לשיר בסולם הנכון.

כבר התייחסתי לא פעם למצבים העדינים שבהם האורח מתקשה להתמצא, ולא יודע איך לדפדף ומתי לשבת או לקום. ואז אנחנו, הדוסים הילידיים, מתמלאים רוח אבירית וניגשים לעזור וקצת להתנשא. הופכים ל"דוס נחייה", או, כמו שאני קורא לזה: "לברדוס".

"הסגת גבול"? קשה לחשוב על מונח פחות רלוונטי. בית הכנסת שייך לכולם, ולא שייך לאיש. אילו פיזור חומר עיוני או פרסומי בבתי כנסת היה עבירה - בתי המעצר היו מלאים בחב"דניקים

בתי כנסת הם, בין היתר, גם הזירה שבה ניתן לשמוע את ההכלאה המוזרה בין נאום לבין הרצאה, שיהודים קוראים לה "דרשה". שמעתי בחיי דרשות מבריקות ומלוטשות. שמעתי גם ערימות של דרשות פח טרחניות. שמעתי דברי תורה פשוטים שמעדנים את הנפש ומרחיבים את הלב, והיו גם מקרים שפשוט קמתי ויצאתי.

לפעמים בגלל הזלזול באינטליגנציה. ולפעמים בגלל שמה לעשות, כיהודי מאמין אני לא מצליח להבין אנשים שכל מה שהם מנסים לחלץ מתוך הכתבים העתיקים הוא צידוק לשנאה ולפחדים שרוחשים בנפשם.

בישראל קיימים אלפי בתי כנסת, ואני מאמין שברובם המוחלט שוררת המתיקות ששתלה בי את האהבה העתיקה למוסד היהודי הזה. אבל בשנה האחרונה, שבה נדמה היה שכל דבר רע שיכול היה לקרות אכן קרה, התרחשו כמה דברים שמוטב היה שלא יקרו.

למשל פלאיירים. אחד הדברים הצורמים שנשמעו בפרשייה ההזויה של מעצר הנשים שהניחו עלוני מחאה בבית כנסת, היה המושג "הסגת גבול". קשה לחשוב על מונח פחות רלוונטי. בית הכנסת שייך לכולם, ולא שייך לאף אחד. אילו פיזור חומר עיוני או פרסומי בבתי כנסת היה עבירה פלילית, בתי המעצר בישראל היו מלאים חב"דניקים.

החידוש שחודש השנה, כאילו הצעד הנכון הוא איזוק ידיים ורגליים בדרך למעצר, היה בוודאי אירוע לא נעים בחייהן של שלוש הנשים, אבל בתולדות בתי הכנסת בישראל, והדמוקרטיה שלנו, הוא כתם מביש. עד לרגע זה לא שמעתי הבעת התנצלות מצד קהילת המתפללים, וח"כ יולי אדלשטיין הגדיל לעשות ושיבח את עבודת המשטרה, ש"הגנה עליו" - מי ישמע - מהצורך הבלתי נעים להעיף מבט במסר ביקורתי.

את עצם חירותו, לא מיותר להזכיר, חייב אדלשטיין בין היתר לאנשים שיצאו ומחו. בלי חשבון, בלי להכיר אותו אישית ובלי לראות בעיניים, בימים הרחוקים שבהם הוא עצמו היה קורבן לשרירות ליבם של אנשים רעים ואטומים, ובעיקר מאוד־מאוד צודקים. נדמה לי שהיה זה הסופר הרוסי בולגקוב שכתב פעם שאין שמרן גרוע יותר ממהפכן לשעבר.

איני יודע אם לקרוא לזה דרשה, אבל יש בישראל אדם שנושא בתואר רב, ואפילו נחשב "גדול בתורה", והוא מסוגל לדבר בשוויון נפש על האפשרות להקריב את חייהם של 101 חטופים שעדיין שרויים בעזה בחושך ובצלמוות. הרי איבדנו כבר כך וכך חיילים, הוא התבטא. אז נאבד עוד כמה. ובכן, זאת לא יהדות בעיניי.

נשאלתי לאחרונה לא מעט, למה אני משתמש בביטוי החריף "עורלת לבב". ובכן, אין לי דרך אחרת לתאר את התופעה. מילא שאדם מסוגל לחשוב כך. אבל מי שמסוגל להשמיע דברים כאלה, בלי להרהר בסיכוי שאולי מישהו מהחטופים עצמם ישמע אותם, ואם לא הוא, אז אולי קרובת משפחתו. ואם לא היא, אז מישהי שסתם אכפת לה - מי שזוהי דרשתו, וזהו דבר תורתו, הוא אדם שתורתו, משוכללת ככל שתהיה, הלכה לאיבוד.

משום מה, דווקא "יהדות" מהסוג הזה לא נדרשת לעולם להתנצל אצלנו. משום מה, עדיין, רובנו חושבים שאישה עם טלית או פרופסור עם ארטיק ביום כיפור הם הרבה יותר אנטי יהדות מאשר רב בלי אמפתיה אנושית.