"אף טכנולוגיה לא תחליף את העיניים שלנו": הגשש הבכיר מאוגדת עזה מזהיר שוב

"בלי לדבר, אני וכל אחד מהחיילים שלי הוצאנו כדור מהמחסנית ושמנו בכיס, בצד. ידענו שאם תיגמר תחמושת - יישאר לנו כדור אחד לעצמנו. היה לנו ברור שלא ניפול בשבי. אמרתי לחיילים, 'חבר'ה, אל תירו סתם, תירו רק כשיש זיהוי בטוח, זה הולך להיות יום ארוך'".

זה היה שבוע לפני השבת השחורה. העולם כולו עלה בלהבות הקרב על בית המשפט הנכון. בשולי הדברים נסעתי לעוטף, ארץ יחסים מוזרים, "90 אחוז גן עדן, 10 אחוז גיהינום", כמו ששבו ואמרו תושבי החבל אחרי כל סבב. הפעם הגעתי לשם כדי לפגוש את רס"ם אשרף בחירי, לצד הגדר הרעה.

והגדר אפילו לא היתה מרכז העניינים בכתבה. "מה מעניינת הגדר עכשיו?" נשאלתי שוב ושוב. בדיעבד, כמה אווילית נשמעת השאלה. אבל לפני השבעה, וכל השבעות שבאו אחריו, התחושה היתה שהגדר היא עניין גמור וחתום. חמאס מורתע, ההפגנות נוהלו, והגדר מלאה בטכנולוגיה עילית ובלתי חדירה, אז את מי מעניין סיפורם של מתחזקי הגדר ושומריה?

ככה זה קונספציה, רגע אחרי שהיא קורסת קשה להאמין שהאמנת בה. ועדיין היה חשוב לספר את סיפורו של אשרף. גשש בדואי, לחלוטין לא חיוור, מורעל על הצבא, מהסוג שגם בימי החופש שלו הולך לבתי ספר ומנסה לשכנע בדואים צעירים להתגייס לצה"ל.

נפגשנו אז בבסיס רעים, ומשם נסענו לאורך הגדר צפונה. חייכן, ביישן ונחבא אל הכלים, על הגדר התגלה אשרף האחר. כמדריך תיירים, אשרף מיפה עבורי את עזה - הנה מגורי הנגדים שתרם הנסיך הסעודי, הנה מפעל הזבל שבו הם מייצרים גז, הנה העיקול שממנו הם יורדים להפגנות הגדר, וכו' וכו'.

היה ברור שהוא מכיר את הצד השני של הגדר לא פחות מאת הצד שלנו. אגב, זיכרונות דאשתקד, בכל פעם שעלינו על רכס כדי לצפות ברצועה, בתוך שנייה או שתיים קיבלנו טלפון מתצפיתניות הגזרה, שבדקו שוב ושוב ושאלו מי אנחנו ומה מעשינו שם. דרוכות ומסורות לתפקידן, קשה להאמין שאחר כך כמה עלובי נפש האשימו אותן באי־עמידה על משמרתן.

רגע לפני שסיימנו את הסיור, עצרנו לקפה שטח. אשרף לקח אותי אל המצפור על שם בן קיבוץ ניר עם הסמוך, סמ"ר אסף סיבוני ז"ל, שנהרג באסון המסוקים ב־1997. קנקן סאדה - קפה תבלינים בדואי ומר - נשלף. פעמוני רוח הדהדו ענוגות ברקע, וביחד הבטנו על רצועת עזה מצפון לדרום. הכל היה כל כך שלו, פסטורלי ורך, ככה זה ב־90 אחוז גן עדן.

כמה יפה פה, הרהרתי בקול. אשרף לגם מהקפה שלו לאט. "זה שקט מטעה", הזהיר־התנבא, "כמה שזה יפה עכשיו, הכל יכול להפוך בתוך שנייה אחת לגיהינום". בדיוק שבוע אחרי פרסום הכתבה, פעמוני הרוח התגלו כפעמוני אזהרה. המילים של אשרף התגשמו לסיוט הכי גדול שניתן לדמיין, וגם מה שלא ניתן לדמיין כלל. 10 האחוזים מהגיהינום באו לתבוע את חלקם במכפלות אסטרונומיות.

"הבנתי שזו סקאלה אחרת"

לא היה לי ספק איפה אשרף בן ה־44 היה בשבת ההיא. מההיכרות איתו ידעתי שהוא בחוד החנית. קיוויתי שיצא מזה בשלום, עקבתי בדריכות אחרי הודעות "הותר לפרסום" וחיכיתי לזמן המתאים להשלים את אירועי אותו היום. אלא שמעשיו החלו לדבר בעד עצמם. עוד בטרם התפזרו ערפילי הקרבות, כבר התחלתי לקבל טלפונים והודעות מאימהות ומאבות של חיילים וחיילות ששירתו בגזרה. כולם חיפשו את שמו של אשרף ברשת, הגיעו לכתבה שהתפרסמה עליו ורצו אותו הדבר: ליצור קשר עם אשרף, להגיד לו מילה קטנה עם משמעות עצומה - תודה.

"הוא גיבור, הוא הציל את הילדה שלי, אני רוצה שיידע כמה טוב הוא עשה", מיררה בבכי אחת האימהות, נסערת. הבטחתי לה שאעביר את המסר.

הרבה סיפורי גבורה היו בשבת ההיא ובשנה שאחריה. אשרף, שגר ברהט, מרחק 20 דקות מהבסיס, בקושי יצא הביתה. רק כעבור כמה חודשים יצר איתי קשר לכמה דקות, לעדכן שהוא בסדר. קבענו שניפגש לכתבה על היום ההוא. כמעט שנה לאחר מכן מצאנו את הזמן להיפגש, וחזרתי איתו אל מגורי הגששים, אל אותו הבסיס ואל אותה הגדר, לשמוע מה עבר עליו אז, ומאז.

"יום שישי בלילה, אחרי ארוחת ערב. בדרך כלל המפקדים באים לשבת אצל הגששים, יודעים איפה הקפה הכי טוב בבסיס", אשרף מחייך, משחזר את הערב השקט שלפני הסערה. "מפקד האוגדה ומג"ד קשר, ישבנו איפה שאנחנו יושבים עכשיו". אשרף מצביע על הספות שלוקטו שמסביב, כאילו עדיין רואה את הסצנה מתרחשת מול עיניו. "נשארנו עד מאוחר, צחוקים והכל, חלק הלכו למגוריהם, ואני זוכר איך מפקד האוגדה נפרד מאיתנו והזכיר שמחר, כרגיל, יש לנו סיור בשעה שמונה בבוקר".

"אמרתי לחיילים, 'כל מי שמגיע, אתם יורים, גם רכב צה"לי, כנראה יש בו מחבלים'. המפקד אומר לי בקשר 'אשרף, אל תירה, אני מזהה חיילים', אני אומר לו 'המפקד, אני רואה שיש להם נעליים אזרחיות'. פתאום יוצא מישהו עם סרט חמאס על הראש, ואני יורה"

כהרגלו, אשרף התעורר הרבה קודם. "אני מתעורר בחמש וחצי בבוקר, מתארגן על עצמי, מתגלח, מכין את הרכב, עושה קפה", הוא מתאר את שגרת הבוקר שלו. ב־6:15 הוא כבר ישב ברכב הצבאי, מוכן לסיור הבוקר, אך בתוך דקות הכל השתנה. "היה צבע אדום", הוא נזכר, "אני מעיר את החפ"קים ואת המפקד".

בשלב זה איש עדיין לא מבין את היקף האיום. "הדבר הראשון שהמפקד שאל אותי היה אם חיסלו מישהו בלילה, כי זה מה שקורה כשיש חיסולים - אזעקות". אשרף ענה בשלילה. אחרי כמה דקות, כשהאזעקות לא פסקו, התחיל להתברר לו שלא מדובר בעוד יום רגיל.

"כשיש צבע אדום אני לא אמור להיות כאן, אני אמור לצאת החוצה לגדר", הוא מסביר. "אבל כשעמדנו ליד הרכב בכביש החיצוני של הבסיסים, אזרחים שהגיעו לכאן מהסביבה ראו אותנו ורצו אלינו למחסה, לספר לנו מה קורה". האזרחים הגיעו לש"ג, "והם אומרים לי שבצומת תל גמה ירו על רכב של בחורה מכרכור, היתה לה פציעה ביד".

מבלי להסס אשרף מכניס את האזרחית הפצועה ואת שאר האזרחים למועדון הגששים. מתחיל להבין שמדובר באירוע שונה מכל מה שהכירו. "כשהיא אמרה לי שבאזור תל גמה יש מחבלים שיורים, הבנתי שזה משהו בסקאלה אחרת לחלוטין".

עוד אזרחים מגיעים לבסיס, ואשרף מכניס אותם למועדון הגששים. כשהמקום מתמלא עד אפס מקום, הוא מחליט באינטואיציה הרת גורל לנעול אותם בפנים, פוקד שלא יפתחו לאף אחד עד שיחזור בעצמו לפתוח להם. המפקד של אשרף מגיע בריצה, מדווח על פשיטות בכיסופים ובנחל עוז. ניתנת הפקודה לנסוע לנחל עוז, לסייע. אשרף וחייליו עולים על הרכב המשוריין ויוצאים מהבסיס, אך הדרך לשם הופכת במהרה לשדה קרב.

"אני רואה 15 אופנועים מולי, שני מחבלים על כל אחד, ועוד עשרה שכבר עומדים בצומת", מתאר אשרף את הרגע המצמרר. "ואני מזהה את הצעקות שלהם ואת הלהג העזתי. בשוליים יש יונדאי גטס קטנה שכבר הספיקו לשים עליה דגל חמאס, והם פשוט עומדים מולי, יורים על הרכב שלי, ואני נוהג כשאני לא רואה כלום מהשמשה".

ברגע הזה אשרף מקבל החלטה שככל הנראה הצילה את חייו, את חיי חייליו ואת חיי מאות אנשי הבסיס. "יכולתי, אבל לא רציתי להתנגש ברכבי המחבלים. חשבתי שאם אנחנו נכנסים בהם אנחנו מתים, ואז האוגדה לא תדע שיש מחבלים. במקום זאת החלטתי לחזור לבסיס ולהתארגן להגנה. הסתובבתי עם הרכב, טסתי לבסיס, שמתי אותו בכניסה לכיכר, שיחסום להם את הדרך, והתחלקנו לצוותים של שניים".

אך המחבלים דלקו בעקבותיהם. "רק התמקמנו, והעמדה הראשונה של הש"ג עפה מאר.פי.ג'י".

הקרב היה אינטנסיבי ואכזרי. "הם 15-10 מטרים מאיתנו, אנחנו מזהים אותם, והם אותנו. הם זורקים רימונים ויורים אר.פי.ג'י, ואנחנו ירינו הרבה ופגענו במחבלים. הם באו מוכנים, היו להם ערכות עזרה ראשונה. את הפצועים שלהם הם פינו לאחור, את המתים השאירו, אבל לא משנה כמה אנחנו הורגים להם, זה לא נגמר! הם ממשיכים לבוא ולבוא", משחזר אשרף.

"דלת המתחם עפה בפיצוץ"

בתוך הכאוס אשרף כבר אבחן את מורכבות היום והקרב: "אמרתי לחיילים 'כל מי שמגיע, אתם יורים, גם רכב צה"לי, כנראה יש בו מחבלים'". הוראה קריטית, שכן עד מהרה התברר שהמחבלים השתלטו על רכבים צבאיים וניסו לחדור איתם לבסיס, מחופשים לחיילי צה"ל. "המפקד אומר לי בקשר 'אשרף, אל תירה, אני מזהה חיילים', אני אומר לו 'המפקד, אני רואה שאלו לא חיילים. יש להם נעליים אזרחיות'. פתאום יוצא מישהו עם סרט של חמאס על הראש ומדבר איתם, ואני יורה עליהם".

בתוך הקרב על הש"ג אשרף מבחין ברכב אזרחי שמגיע מדרום, והוא מנסה מייד להסב את תשומת לב היושבים בו. בדיעבד התברר שברכב נסעו אב ובנו, בדרכם חזרה לבסיס של הבן. השניים נכנסו היישר לתוך המתחם בכביש שהמחבלים שלטו עליו, ונרצחו יחד. בינתיים, בכניסה לבסיס המצב הולך ומחמיר. "הם המשיכו לרתק אותנו, ואנחנו כבר מבינים שלא נצא מהיום הזה בחיים. אבל לפחות נעצור אותם כמה שאפשר".

"אני רואה 15 אופנועים מולי, שני מחבלים על כל אופנוע, ועוד עשרה עומדים בצומת. אני מזהה את הצעקות שלהם ואת הלהג העזתי. בשוליים יש יונדאי קטנה שהספיקו לשים עליה דגל חמאס, והם פשוט יורים על הרכב שלי, ואני לא רואה כלום מהשמשה"

הנחישות של אשרף והגששים עוצרת את ההסתערות של המחבלים. בשלב מסוים מבינים מחבלי הנוחבה שלא יצליחו להיכנס לבסיס מהכניסה הראשית. בעוד האש נמשכת על מתחם הכניסה, חוליית מחבלים מתפצלת מהכוח הראשי. "הם המשיכו הצידה, צפונה, עקפו את החניון והגיעו לגדר הבסיס, חתכו אותה, נכנסו פנימה וחדרו", מספר אשרף. "פתאום אני שומע נוסף על ירי שמולי גם ירי קלאצ' מהצד הצפוני שלי".

בדיעבד, הדיפת המחבלים על ידי הגששים הצילה את חיילי בסיס האוגדה. בזמן הקרב על הכניסה רוב חיילי הבסיס התבצרו בחמ"ל האוגדה. שם התבררה להם תמונת המצב בעוטף, בעוד חוליית המחבלים שחדרה לבסיס מסתובבת קרוב אליהם ומחפשת לרצוח. תחת אש עזה אשרף עוזב את עמדתו בכניסה לבסיס ומתחיל לרדוף בין מתחמי המגורים אחרי המחבלים שהצליחו להסתנן פנימה.

בשלב זה מצטרף לשיחה אל"ם איברהים אל־הואשלה, מפקד הגששים של אוגדת עזה, שהגיע מביתו בקסר א־סיר, ליד דימונה, לבסיס האוגדה באותה שבת. "התחלתי לבדוק מה קורה עם הגששים באוגדה. חלק מהגששים שהיו בחמ"ל אמרו לי שיש פלישה לתוך שטח שלנו, שיש הרבה מחבלים", משחזר איברהים. "דיברתי עם הגשש של נחל עוז והגשש של סופה, ואז נותק הקשר. המחבלים הגיעו פנימה, והייתי בטוח שהגשש של נחל עוז מת. באתי לכאן כשהמחבלים נכנסו לבסיס. הם לא היו מאומנים יותר מדי, זאת היתה פשיטה - איפה שהם רואים אנשים הם הורגים. הם בעיקר הפתיעו אותנו. היה מחבל שהסתווה כאן בין הבניינים וכמעט הרג אותנו".

"הגדר והמכשול הטעו הרבה אנשים בצבא. הגדודים שתפסו לפני 7 באוקטובר קו אמרו ש'אף אחד לא יעבור את המכשול', ואני אמרתי שזה לא הגיוני שמג"דים כבר לא יוצאים לסיורים לאורך הגדר. בסוף חייבים להבין שכל גדר מערכת אפשר לעבור"

אשרף לוקח אותי אל גדר הבסיס. מראה היכן החוליה חתכה ונכנסה. רק כביש קטן הפריד בין המחבלים לבין מגורי הגששים, שם אשרף הסתיר את כל האזרחים. "הם עברו את הכביש, שמו מטען על דלת המתחם, העיפו את כולה - וכל החדרים שלנו היו פתוחים להם".

הם הסתובבו במגורים?

"בטח", עונה אשרף. "כשיצאתי השארתי הכל מסודר ונקי, כשחזרתי אני רואה שעשו בלגן, לקחו דברים מהמקרר. אחד ישב על השולחן, השני היה בשירותים, לקחו טונה והשאירו את זה פתוח".
אשרף חצי מתעצבן וחצי מחייך על הפחית הפתוחה שהמחבלים לא סיימו לאכול. אני מביט על השולחן המצוחצח שבמרכז מגורי הגששים ומודד את המרחק ממנו לדלת המועדון שבו הוסתרו האזרחים. במקרה הטוב, מטר ושייבא, המרחק בין טבח לנס. "המזל היה שכל הניצולים מהמסיבה היו סגורים בתוך המועדון, ככה המחבלים לא נכנסו ודילגו עליהם", מסביר אשרף.

אנו חוזרים לשבילי הבסיס. בדרך אל המפקדה חיילים עוברים ומרעיפים על אשרף את מילות הערכתם. מחיוכים מלאי תודה ותנועות השתחוות שמסמלות "איננו שווים", ועד לצעקה החנוקה - "אשרף, יא גיבור!" שבוקעת מאחורינו, בטרם אחד החיילים מזנק ונופל על כתפיו בהכרת תודה שמעבר למילים. לכולם ברור כמה מעשיו בשבת ההיא לא היו מובנים מאליהם.

"חוליית המחבלים המשיכה לירות אר.פי.ג'י לכל עבר. הנה שם, ליד האנטנה, תראה את החור שנשאר", אשרף מכוון אותי לסימני הקרב שנותרו גם שנה אחרי. "המחבלים הצליחו להרוג שלושה חיילים בבסיס, ואפילו לתלות את דגל חמאס על מבנה המפקדה" - בטרם כוח אשרף התחיל להוריד אותם אחד־אחד ברחבי הבסיס. "כאן הורדתי אחד, ליד מגורי המפקדים, ושם היה עוד אחד שהורדתי ליד מגורי הקצינות", אשרף מסמן באגביות את הנקודות, לא מתרגש מהעובדה שכל היתקלות כזאת היתה יכולה להיות באותה הקלות גם ציון מקום נפילתו.

הקרב נמשך שעות ארוכות אל תוך הערב, כשהמחבלים מתבצרים בבית הכנסת, ומאוחר יותר במגרש הספורט, עד שכוחות שלדג הגיעו לבסיס לסייע. "שלחתי להם את אחד הגששים שלי, שיכוון אותם איך לחבור אלינו, אבל שכחתי שהוא מזוקן, וכמעט הרגו אותו", מחייך אשרף. "איברהים והמח"ט התחברו עם החבר'ה משלדג, חילצו את הפצועים והרגו את כל שאר המחבלים".

"אני חושב שזה טוב מאוד שהיה חמ"ל בדואי שעזר ליישובים מהעוטף. השבוע ראיתי שיש זוג יהודים שעברו לגור ברהט, העיר הבדואית, וזה ממש משמח אותי. זה חיבור טוב, ככה אנחנו צריכים להיות. בסוף, אנחנו כאן חיים כולנו ביחד"

"היתה תאונה לילד שלך"

אחרי שעות של לחימה עזה, הבסיס טוהר. כשאני רואה את עיי החורבות שנשארו מאולם הספורט, אני מבין כמה עז היה הקרב באוגדת עזה ביום ההוא. "עד שש בערב וידאנו והבנו שאין מחבלים באוגדה", אומר אשרף בהקלה, "בסך הכל הצלנו 230 חיילים וחיילות שהוצאנו מהמגורים".

אך היום הארור עדיין לא נגמר. "אחרי שסיימנו לטהר את הבסיס, שחררתי את האזרחים שנעלתי בבוקר במועדון. אמרתי להם 'אל תפחדו, זה אני, אשרף, זה שנעל אתכם'", הוא נזכר בחיוך. "בשעה שש אנחנו, הגששים, יצאנו לכיוון בארי, לסייע שם. ותבין שלא הבנתי עדיין מה קורה בעוטף, רק יודע שבבוקר אמרו לי שיש מחבלים בצומת תל גמה. לא מבין עדיין מה קורה בכל הגזרה. וכשאני מגיע לבארי - זה הרגע שהיה לי הכי קשה".

אשרף נזכר בכאב: "ראיתי אישה מבוגרת שוכבת על הכביש, מתה, ובמרחק שמונה מטרים ממנה שוכב ילד קטן. הם על הכביש, ואני מפחד שבחושך יגיע רכב וידרוס אותם, אז אנחנו עוצרים, מזיזים את הגופות ומכסים". עיניו של אשף מתכהות ונסגרות. מאוחד יותר יודה בחצי קול שמכל אירועי היום ההוא, אלו הזיכרונות שרודפים ולא מרפים ממנו.

ובמקרה שלו, קשה לא לחשוב על הטרגדיה האישית שמלווה אותו כצל נוכח בחייו כבר 20 שנה: "ב־2005 הייתי בפעילות מבצעית בחאן יונס. 72 שעות של מבצע, לא יוצאים מהשטח. פתאום הרס"ר מתקשר למפקד שלי בשטח ואומר 'אני רוצה את אשרף מחוץ למבצע, עכשיו!' התפלאתי, מה קרה שמוציאים אותי באמצע? אמרו לי שאני צריך לקבל אות חייל מצטיין של פיקוד דרום. אני יוצא מהשטח, כולי חול ובוץ, הרס"ר מחכה לי מחוץ לגדר ושולח אותי להתקלח במהירות. על הדרך הוא לקח לי את הנשק והטלפון. באמצע המקלחת אני אומר לעצמי שמשהו פה לא מסתדר, למה לקחו לי את הנשק והטלפון?"

זה באמת משונה, וגם לקבל חייל מצטיין באמצע פעילות מבצעית.

"כן, אבל המג"ד שלי מזרז אותי, אומר לי 'יאללה אשרף, נוסעים'. הגענו לצומת משמר הנגב, והרס"ר לוקח שמאלה לכיוון רהט, במקום להמשיך ישר לבאר שבע. 'אנחנו צריכים לאסוף איזה תת־אלוף בדרך', הוא אומר לי, והם מעלים שני חיילים שישבו משני הצדדים שלי. אנחנו ממשיכים, ולפני צומת גורל יש פקק. הרס"ר שם את הצ'קלקה על האוטו ופתאום, לפני הצומת, אני רואה את אמא שלי עומדת בוכה ליד אמבולנס על הכביש. המג"ד הבין שכבר אי אפשר יותר, פתח את הדלת ואמר לי 'אשרף, היתה תאונה לילד הקטן שלך, והוא בתוך האמבולנס כאן'".

וזה לא נגמר שם. "אני שואל את המג"ד - 'מה קרה לילד? מה קרה לו? איפה אמא שלו?' ומספרים לי שהוא נחנק ממשהו שאכל, הרגיש לא טוב והחום שלו עלה, לכן הזמינו אמבולנס דחוף ונסעו לקראתו, לפגוש אותו באמצע הדרך. הרופא באמבולנס בדק את הילד ואמר 'הילד מת'. אללה ירחמו".

אשרף עוצר את דיבורו לרגע, עיניו מתנתקות ומתפקסות אי־שם במרחק. "הדוקטור אמר לחובש שייצא החוצה ויגיד לאמא שהילד מת. וכשאצלנו הבדואים אומרים 'הילד מת', מתחילים להשתגע. כשאשתי שמעה שהילד שלנו איננו, היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה. לא האמינה, נתנה לעצמה מכה בראש, לצד הכביש, ועמדה שם המומה לגמרי. או אולי קפצה לכביש? אני לא יודע.

"בכל מקרה, הגיע רכב מצומת גורל והעיף אותה 30 מטר באוויר. ואז אומרים לי 'אשרף, אשתך בבית החולים', ולא מספרים לי מה קרה לה. עד שהגעתי לבית החולים, ושם הרופא אמר לי שאשתי נהרגה גם היא באותו היום. אללה ירחמה".

יש רגעים שרק הדממה נכונה להם. אני חושב על הטרגדיות שמהדהדות את עצמן בסיפורו של אשרף. על מעגלי החיים והמוות שבהם נע הגורל לאורכה ולרוחבה של הארץ היפה הזאת. בלי רחמים, ובלי הבחנה, קוצר נשמות באקראיות זוועתית ומותיר את החיים לתהות ולתהות ולתהות.
"מחבלים הלכו על ארבע"

אלא שזמן להרהר הוא הדבר האחרון שהיה לאשרף אחרי 7 באוקטובר. לאורך השבועות הבאים אשרף וחבריו הגששים המשיכו במשימות קריטיות. "בשבועיים הראשונים גייסנו 150 מילואימניקים של הגששים וסרקנו את כל האזור, חיפשנו ומצאנו גופות, נשקים, מחבלים, מטענים", הוא מתאר את הימים ההם, שנמשכים עד עכשיו מבחינתו. "ארבעה חודשים לא יצאתי מהבסיס, ורק אחר כך יצאתי ל־20 דקות, וחזרתי".

אני מביט דרך עיניו אל הגדר שלפני שנה נראתה לי כחומה בצורה, ועתה, למרות התיקונים, נראית כרשת חול שנסחפת ברוח. שעון החול כיסה את הזמן, והלב אוכל את עצמו על עיוורונו. כל הסימנים היו שם כבר אז. האופנוע שדהר לצד הגדר, הניסיונות הבלתי פוסקים לבחון את מגבלות הטכנולוגיה, התחושה שכל הזמן צופים בך מהצד השני, התסכול שלא ידענו לראות ולהקשיב לאנשי הגדר ולנשות הגדר לפני שנה. אלו שהתריעו ואמרו לנו כל הזמן שזו לא רק אשליית השגרה, אלא שגרת האשליה.

אני קורא את הרשימות שלי מלפני שנה, ולא מאמין. שאלתי את אשרף אם בעידן טכנולוגי כשלנו, בין כל החיישנים והרובוטים, צריך עדיין גששים שקוראים סימני דרך בקרקע. לפני 7 באוקטובר תשובתו היתה כמעט מתנצלת: "בטח, עדיין יש משמעות וחשיבות עצומה לראות בעיניים את הדברים. ואני אומר שיש דברים שמשתנים בכל שנה. הטכנולוגיה של הגדר משתנה, הטכנולוגיה של המחבלים משתנה כל הזמן, וגם הטכנולוגיה של הגששים משתנה, ועדיין יש דברים ששום מצלמה לא יכולה לזהות - והגשש יראה מייד. ידעת שלפני כמה שנים היו מחבלים שלמדו ללכת על ארבע, כמו חיות, ניסו לרמות את המצלמות כדי לעבור את הגדר? בלי הגששים הם אולי היו מצליחים".

כיום התובנות של אשרף חדות מאז: "הגדר והמכשול הטעו הרבה אנשים בצבא. הגדודים שתפסו קו אמרו ש'אף אחד לא יעבור את המכשול', ואני אמרתי למח"טים שזה לא הגיוני שהמג"דים כבר לא יוצאים החוצה לסיורים לאורך הגדר. המכשול הקרקעי גרם להרבה אנשים להירדם. בסוף חייבים להבין שכל גדר מערכת אפשר לעבור.

"אין דבר כזה גדר שעוצרת הכל. גדר לא עוצרת שופלים ולא עוצרת מטענים. פעם היה מח"ט בגזרה הצפונית שאמר שאם המחבלים לא יעברו מלמטה - הם יעברו מלמעלה, ואם לא מלמעלה - הם יעברו מהים. במקום להשקיע בטכנולוגיה, עדיף להשקיע בחינוך. ולחיילים שלי אני אומר 'תמיד להיות ערניים. אל תאמינו בגדר ובטכנולוגיה, כי זה אף פעם לא עד הסוף. תמיד לבדוק בעיניים. כדי לפתוח אפשר לחתוך, לעבור ולחזור".

אשרף מביט בגדר שנפרשת לאורך הגבעות החוליות, מהדק את ידיו אל הנשק, ובמעט אכזבה אישית פולט "אני לא מאמין בה..."

כשאנו חוזרים אל קווי הטשטוש, מתחדדת האופטימיות של אשרף. "יש לי חבר מקיבוץ נחל עוז שעבד באבטחה בחולית. לפני שנה הוא אמר 'אשרף, אני לא נשאר פה יותר, אף פעם'. והנה, שנה אחרי, הוא בקיבוץ. אני חושב שכל תושבי היישובים צריכים לחזור לחיות בעוטף. הצבא עכשיו בפנים, והוא שומר על הביטחון".

רגע לפני שאנחנו מסיימים, אשרף מחייך. "שכחת לשאול אותי איך היה בקונגרס האמריקני..."

אשרף נסע כחלק מהמשלחת של רה"מ נתניהו, כשבא לנאום בו ביולי האחרון.

איך היה?

"פעם ראשונה בחיים שלי שאני על מטוס, וזה מטוס של ראש הממשלה, ואני נוסע לקונגרס בוושינגטון", אשרף משועשע מסללום הגורל. "לפני הטיסה אשת ראש הממשלה שאלה אותי, 'למה לא הבאת את האישה והילדים?' אמרתי לה, 'בשביל זה אתם צריכים עוד מטוס אחד'", הוא צוחק.

הוא נשוי בשנית. אנחנו מדברים על ששת ילדיו, הגדול שבהם כבר חייל, ודנים בדברים שקרו ברהט לאורך שנת חרבות ברזל. עיניו של אשרף קורנות. "אני חושב שזה טוב מאוד שהיה חמ"ל בדואי שעזר ליישובים מהעוטף", הוא אומר, "השבוע ראיתי שיש זוג יהודים שעברו לגור ברהט, וזה ממש משמח אותי. זה חיבור טוב, ככה אנחנו צריכים להיות. בסוף, אנחנו כאן חיים ביחד".