שנואים, סיפור אהבה: הנבלים הגדולים על המסך שצריך לבקש סליחה בגללם

אם אתה חרא, יאהבו אותך יותר

טוני סופרנו ("הסופרנוס", 2007-1999)

טוני סופרנו היה הראשון ששיקף את פני התקופה שבה חיינו. סוף שנות ה־90. ביל קלינטון, האיש החזק בעולם, קיים יחסי מין עם מוניקה לוינסקי, אחת העובדות שלו. השערורייה לא הפריעה לו לשמור על מעמדו כאדם נערץ ופופולרי, הרבה לפני שמישהו קרא לזה יחסי מרות או בטרם נכנס לחיינו המושג "מי טו". יותר מכך, מי ששמה הוכתם היתה לוינסקי.

גם ב"סופרנוס" ה־PC לא היה קיים. טוני סופרנו ביטא רוע מזוקק, שנאת אדם וסבל יומיומי בל יתואר. אבל אנחנו הזדהינו, שלא לומר הערצנו את הנבל. רגע אחד טוני רוצח מישהו או בוגד באשתו, ורגע אחרי כן אנחנו צופים בחמלה בסשן אצל ד"ר מלפי, מרחמים עליו ומודים לאל שאמא שלנו היתה שונה מליוויה סופרנו.

בסרט התיעודי על דיוויד צ'ייס, "Wise Guy", שיצא לרגל 25 שנה לעליית הסדרה המופתית לאוויר, צ'ייס, היוצר של הסדרה, מתאר את תהליך העבודה על הסדרה כטוטאלי מצד כל העוסקים במלאכה. מהסרט אפשר לראות שגם חלק מאנשי הצוות עצמם היו בלתי נסבלים וקיצוניים, בדומה לגיבורים המפוקפקים שהם גילמו. הם היו חלק מהיצירה הטלוויזיונית הגדולה ביותר של המאה ה־20, זאת ששינתה את איך שהטלוויזיה שלנו נראתה במאה ה־21.

"הסופרנוס" הציבה רף תרבותי לכל מה שבא לאחר מכן: משחקי הווידאו הפופולריים נהיו אלימים יותר והזמרים הפגינו סקסיזם בוטה בכל קליפ ממוצע בטלוויזיה. אפילו ההיאבקות המבוימת, האהובה כל כך בארה"ב, חייבת את התחייה המחודשת שלה לסדרה שהוכיחה שאם אתה טיפוס נחמד, אוהבים אותך, אבל אם אתה חרא של בן אדם, אוהבים אותך עוד יותר.

אף אחד כבר לא מתפלא לראות סוחרי סמים, רוצחים או סתם חארות בתוכניות הטלוויזיה שלו. אף אחד גם לא חושב שצריך להרגיש רע אם מזדהים עם הדמות שמפנה זרקור אל הצד האפל של הנפש. וכשג'יימס גנדולפיני הענק הלך לעולמו בגיל צעיר מדי, 51, כולנו הרגשנו שאיבדנו חבר - אף שבחיים לא נפגשנו.

עדי רובינשטיין

אני ממש בסדר, זה אתם אשמים

ג'רי סיינפלד ("סיינפלד", 1998-1987)

פעם אחת, לפני לא מעט שנים, באיזה לילה אפלולי שבמהלכו גמעתי כמויות נכבדות של אלכוהול, מצאתי את עצמי צועד לתוך חניון שומם במרכז העיר, ודווקא בסמוך לכתובת גרפיטי גדולה שמישהו השאיר שם ושצעקה "אסור להשתין פה!", הרגשתי שאני לא יכול להתאפק יותר. והיו לי רגשות אשמה ממש לרגע, אבל מייד הם עברו. הרגשתי שחרור. בערך כמו בפעם ההיא בנעוריי כש"שכחתי" להחזיר ספר לספרייה.

באופן כללי אני חושב שאני בן אדם טוב. יותר מדי פעמים בחיי השתכנעתי לעשות פעילויות מוזרות או מורכבות - נגיד, לסייע למכר במעבר דירה - רק כי לא היה לי נעים לסרב לו. והאמת היא שמעולם לא התלהבתי כשחברים הזמינו אותי בהתרגשות ואמרו: "אתה חייב לראות את התינוק שלנו".

אני ציני כמעט בכל סיטואציה, אני בררן באוכל, בררן בנשים, ואדיש בצורה מעצבנת. זו כנראה הסיבה שצפייה ב"סיינפלד" גרמה לי לחשוב לא אחת כי אני צופה בעצם בגרסה המרושעת שלי. כשחברה של ג'רי ניסתה להוציא אותו בכוח מהאדישות ולגרום לו לכעוס ולהתעצבן - יכולתי להזדהות. זה קרה לי בעבר.

אף שנהוג לומר שהיא תוכנית על כלום, "סיינפלד" היתה סאטירה שנונה וחדה. היא התמקדה בביקורת על החברה האנושית והציבה בפניה מראה לא מחמיאה בכלל. הדרך שבה עשתה זו היתה כה מתוחכמת ומצחיקה, עד שרוב צופיה בכלל לא הבינו שצוחקים עליהם ומבקרים את התנהגותם.
תפיסת העולם של "סיינפלד" התבססה על הנחה כי רוב האנשים בעולם הם "רעים" וצבועים. אף אחד לא מושלם, וכתוצאה מכך (או בלי שום קשר לכך) הצורך החברתי שדורש מאיתנו להביע אכפתיות לגבי חייהם, רגשותיהם או מעשיהם של אנשים אחרים הוא בעיקר אבסורדי.

לכן הצפייה בפרקי הסיטקום היתה עבורי כמו טיפול פסיכולוגי. הבנתי כי תחושות ומחשבות החבויות אצלי בראש בקשר לבני אדם אחרים הן לגיטימיות ונורמטיביות. להיות כמו סיינפלד זה ממש בסדר. מותר להיות מיזנתרופ, זה לא נורא לבוז לרגשות, ולהתנחמד יותר מדי זה גובל בטירוף. פעם ג'רי זרק את חברה שלו כי היתה "טובה מדי", והסביר: "היא נותנת ודואגת באמת לרווחתם של אחרים. אני לא יכול להיות עם מישהי כזו". הבנתי אותו.

כי בעצם מה המשמעות של "להיות נבל"? לחיות על בסיס סולם ערכים, כללים ומוסכמות, אשר חורגים מאותו מיינסטרים חברתי שבו פועל הנבל. סיינפלד היה כזה - הוא אתגר את החוקים החברתיים הלא כתובים של החברה המערבית, והבהיר שזה ממש בסדר להתעלם מהם. הוא נרמל התנהגויות מסוימות וקיבע במיינסטרים את אותו "נבל חברתי" בתור גיבור ומודל הערצה. נבל יכול להיות אדם פשוט, שמדי פעם חורג קצת ממוסכמות חברתיות אבסורדיות. ואם זה המצב, אז אני דווקא ממש בסדר; זו החברה האנושית אשמה בזה שהיא צבועה, מרושעת וחסרת היגיון.

ניר וולף

בשרמנטיות תקנה את עולמך

פיליפ ואן דאם ("מזימות בינלאומיות", 1959)

פיליפ ואן דאם, בגילומו של ג'יימס מייסון בעל המבטא האוקספורדי המושלם, הוא האיש הרע בסרט הקלאסי של אלפרד היצ'קוק, אך הוא לא מהרעים שצפים מייד על ים הזיכרון, ואפילו הסרט עצמו מרגיש לעיתים כקומדיית מתח. זהו בוודאי מהסרטים המבדרים ביותר של היצ'קוק, בכיכובם של קארי גרנט ואווה מארי סיינט, בייחוד אם נזכרים בכך שהסרט הבא בפילמוגרפיה של היצ'קוק היה "פסיכו".

ואן דאם עונה לחוק הברזל של היצ'קוק בדבר הנבל המקסים: ככל שהאיש הרע סימפטי ושרמנטי יותר, כך הסרט טוב יותר, הוא אמר בשיחה עם פרנסואה טריפו אי־אז. ואן דאם הוא הרשע המהוקצע, יש לו גם שיוך אקדמי כלשהו והוא גם נראה כאיש אליטה בינלאומית המשתתף בוועדות, במשלחות או משמש בתפקידים שונים שהאו"ם מספק לטיפוסים כמוהו.

ידיו מעורבות מאחורי הקלעים ברצח, והוא ארכי־מרגל של מעצמה זרה, עם חשד שמדובר בברית המועצות. הממד האידיאולוגי של הסרט מודגש בהתרחשויות בבניין האו"ם ובמאונט ראשמור, שם מגולפים הנשיאים האמריקנים הגדולים. כשוואן דאם מתכנן את הבריחה שלו מארה"ב, הטכניקה מזכירה את הבריחה של גאי ברג'ס ודונלד מקלין, צמד המרגלים הבריטים, שריגלו עבור ברית המועצות.

בניין האו"ם בניו יורק היה אז עוד חדש ונראה כמיטב שהארכיטקטורה המודרנית יכלה להציע. אבל שם, כמו אולי על הירח, חוקי המשיכה הם אחרים מאשר על פני האדמה. גיבור הסרט רוג'ר תורנהיל (גרנט) רדוף על ידי דמות שנקראת לא פחות מאשר קפלן. כך, כשברמקול קוראים בשמו של קפלן במסדרונות האו"ם, הגיבור קם במקרה ולבין זרועותיו צונחת גופה עם סכין נעוץ בגבה. הצילום בעמודי השער לא משאיר מקום לספק: הוא נראה אוחז בסכין כשהגופה בזרועותיו. עולם הפוך, אך מבוים היטב בידי כוחות הרשע שוואן דאם הוא נציגם הבכיר, והאו"ם זירת מלחמה.

אמנון לורד

רשעית עם "קייס"

אלקסיס קולבי ("שושלת", 1989-1981)

אין "שושלת" בלי אלקסיס. זו לא רק מחמאה, זו גם אמת היסטורית: ג'ואן קולינס האגדית הובאה לסדרה כדי לחלץ אותה מפרפורי הרייטינג האחרונים בעונה הראשונה. גורלן הטלוויזיוני של חצר קרינגטון ושל תעשיות הנפט בדנוור היה מונח על כתפיה של הדמות האלמונית שהגיחה, בגבה למצלמה, בסוף הפרק האחרון של העונה הראשונה. היו אלה רגעי מתח גדולים: הפטריארך בלייק קרינגטון, תעשיין הנפט הדגול, הרייגן של אצולת הממון, עומד למשפט על רצח המאהב של בנו. ואז התביעה קוראת לעדה חדשה ומסתורית.

"שובה של אלקסיס", נקרא הפרק הראשון בעונה השנייה, ובו חוזרת לחייהם של הקרינגטונים אשת החטא הקדמון, או "זרע הפורענות של שושלת", כפי שכונתה על ידי אחד המבקרים. גרושתו שחורת השיער של בלייק קרינגטון, הנמסיס של קריסטל זהובת השיער, אמם הביולוגית של פאלון וסטיבן (וגם אמנדה ואדם). ומרגע שהיא נכנסת לפריים - כמו חור שחור, אין דבר שלא נלכד בכוח המשיכה שלה.

היא, נקמנותה, תככיה, מזימותיה, תאוותיה, תשוקותיה וההומור השחור שלה מניעים כל דבר בעלילה. היא ממגנטת ביופייה, במבטא שלה, בחיבתה לשמפניה, והרשע שלה הוא בור ללא תחתית. אין דמות שחייה לא עומדים בפני טוטאל־לוס כשהיא עולה על הכוונת של אלקסיס קרינגטון קולבי דסקטר רואן (היא נישאה ארבע פעמים, התגרשה פעמיים והתאלמנה פעמיים).

אני אוהב אותה לא רק כי משק הבית של בלייק וקריסטל הוא דרשת יום א' משמימה (הסדרה שודרה בימי ראשון בערב, אחרי "לקראת שידור"), ולא רק כי היא מפנקת את צופיה בפאנצ'ים, בשנינות, בסטיילינג מרהיב ובתנועות גוף גרנדיוזיות. אלקסיס מרגשת כי יש לה קייס.

לאט־לאט התברר שלא הכל שחור וצהוב בנסיכות קרינגטון. הוא הגשים את עצמו בעולם העסקים, והיא, ילדה טובה של הסדר החברתי, נותרה לבד בטירה, משועממת, מוזנחת. כך פצחה ברומן מחוץ למעמד עם מנהל האחוזה, נתפסה על רותח - וגורשה. לא רק שהורחקה בכוח מילדיה - נגזר עליה נידוי חברתי וגיאוגרפי. בוורסאי של קולורדו זה משול לגזר דין מוות.

אז השילדה בארון חזרה העירה והיא נחושה להשיג ניצחון מוחלט. לא רק על קריסטל שגזלה את מקומה והפכה, בהדרגה, לגברת הראשונה של דנוור. אלקסיס תתגלה כאשת עסקים ממולחת ותתקע סיכה מוזהבת בבלון של עולם התאגידים המאצ'ואיסטי.

ובפרק אגדי, עם קליף־האנגר חלומי (שלאחריו החליטה רשות השידור האכזרית לעצור את שידור הסדרה בישראל כי זה "תת־רמה"), אלקסיס תוציא מבלייק קרינגטון, סמל המהוגנות הלבנה, את החיה האמיתית והאלימה שבתוכו. אמנם חבל לי על קריסטל, אבל כשחוטבים צדק, עפים סוסים.

איתן אורקיבי

הכזב המעוור של "החיים הטובים"

טום ריפלי ("ריפלי", 2024)

מכל מגלמיו של טום ריפלי אהבתי את אנדרו סקוט. הנוכל האניגמטי, גיבור ספריה של פטרישיה הייסמית', התגלגל כמה וכמה פעמים למסך. בפעם הראשונה היה זה אלן דלון ב"לעין השמש" (1960), ובפעם הלפני־אחרונה היה זה מאט דיימון ב"הכישרון של מר ריפלי" (1999).

דלון ודיימון היו פשוט יפים מדי. אפשר היה להשתאות מהם, להירתע מהם, להיכשף על ידיהם - אבל לא להזדהות איתם. אפילו כשמושא הנוכלות וקורבן הרצח המרכזי הוא הדנדי האולטימטיבי, דיקי העשיר והמפונק. אולי כי אין מחילה למי שרוצח את ג'וד לאו.

אבל ריפלי של סקוט בסדרה השקטה, העצורה והמאופקת שעלתה ב"נטפליקס" השנה, הוא אחר. הוא מבוגר, לא יפה במיוחד, לא כובש ולא כריזמטי. הוא נוכל טכנוקרט, כמעט ביורוקרט של פשע. והוא מגיע כדי לשבש את חייהם של מי שעוסקים בלדגמן חיי זוהר. לעומתו, הם צעירים, שנונים, חופשיים, מבינים במותגים, שוחרי תרבות, עוסקים בספרות ובאמנות, והחיים שלהם מצטלמים כל כך יפה. כמו גלויה. סליחה. כמו סטורי באינסטגרם.

ואז מגיע לארץ המגף הנוכל בעל העיניים האפלות, ומתחיל לפרום את פקעת האשליות: דיקי חי על חשבון קרן נאמנות מבלי לייצר דבר בעל ערך. למרות גינוניו היומרניים, הוא צייר גרוע, ולא מסוגל להעריך באמת את האמנות והיופי סביבו - לא של איטליה ולא של מארג'. כל מה שיש לו זה הכסף של אביו, גנים מוצלחים ונתוני הפתיחה של האצילון העליון. בלעדיהם הוא כלום. הוא, וחבריו הבלתי נסבלים, כמו פרדי מיילס המתנשא, בגילומו המבריק והמכעיס של אליוט סאמנר.

הלוא בעולם מריטוקרטי, שבו אדם מתקדם בהתאם לסגולותיו האמיתיות, ריפלי היה מגיע הרבה יותר רחוק מדיקי. כי בניגוד אליו, יש לו כישרון. הוא חרוץ, וידען, וסתגלן, ולמדן, וממוקד. מגיעים לו החיים של דיקי. וכל כך מגיע לדיקי ולכל שקרני האינסטגרם שמוציאים לנו את העיניים, שיופיע בחייהם ריפלי, וכמו שרלוק הולמס או הרקול פוארו, שמפרקים את שקרי האריסטוקרטיה, יקלף את שכבות הכזבים ויחשוף את הריקנות ואת העולב המוסרי של מה שמכונה "החיים הטובים".

איתן אורקיבי

אנרכיזם היפי משוחרר

בוני פרקר וקלייד בארו ("בוני וקלייד", 1967)

זאת לא היתה הפעם הראשונה בקולנוע שבה הפושעים שאמורים להיות "הרעים" מוצגים כמושא הזדהות. זה התחיל בסרטי הגנגסטרים הראשונים בתחילת שנות ה־30, אבל בדומה ל"פני צלקת" או ל"קיסר קטן", הם לא עוררו הזדהות של ממש, מכיוון שהם גילמו את "החיה שבאדם". ולאור הקוד המוסרי של הוליווד, הם צעדו בעקבות גורלם וקיבלו עונש מוות.

"בוני וקלייד" מ־1967 הלך יותר רחוק, ויצר מהפכה בהסתדרות השוד והרצח. השניים, וורן בייטי ופיי דאנאוויי, גילמו זוג אוהבים שמשהו לא בסדר איתם, ושאת רוב הפנאי שלהם הם משקיעים בשוד בנקים בתקופת השפל הגדול של אמצע שנות ה־30. קלייד לבוש בחליפה שחורה, במגבעת רוב הזמן, ולצידו בוני, הלבושה כנערת שער במגזין האופנה "ווג".

הם פורצים לבנק ולוקחים את מה שיש, ואם במקרה שוטר או אזרח רודפים אחריהם - זה ייגמר בדם על השמשה האחורית. מי יכול לשכוח את תחושת התרוממות הרוח כשהמכונית נוטשת עוד עיירה נידחת בטקסס, קלייד לוחץ על הדוושה ומנגינת בנג'ו קצבית מכניסה רוח במפרשים?

הם לא היו נבלים, הם גילמו דמויות של שודדים אנרכיסטיים שהדור הרדיקלי ההיפי של שנות ה־60 יכול היה להזדהות איתן. שני כוכבים זוהרים, וורן בייטי ופיי דאנאוויי, יוצאים לנדוד. בתור הנבלים לכאורה, הם היו אפופים באווירה של מיניות ואלימות, אך לעשות אהבה היה בשביל קלייד קשה שפה: הוא מתואר במרומז כהומוסקסואל או כאימפוטנט. טוב שהפסיכולוגיה־בגרוש הזאת לא באה כדי להסביר בקלות יתרה את האלימות המשחררת שלו ושל אהובתו המתוסכלת.

בסרט מעורבים הכישרונות האמריקניים הגדולים של התקופה - הבמאי ארתור פן, הצלם בארנט גאפי, ששינה את קופסת הצבעים הקולנועית, והתסריטאים רוברט בנטון, דיוויד ניומן ורוברט טאון. מאז, הקולנוע האמריקני מתחלק ללפני ואחרי.

אמנון לורד

שומר הסף של תעשיית החלומות

הקאובוי (״מלהולנד דרייב״, 2001)

אדם, במאי קולנוע כושל שנסחט על ידי מאפיונרים על הסט של סרטו החדש, מגיע לחווה חשוכה בפאתי הוליווד. מן האפלה מגיח מולו קאובוי - טיפוס אניגמטי עם בנדנה אדומה ומגבעת בוקרים לבנה.

"גישה של בן אדם מלמדת באופן מסוים על הדרך שבה חייו ייראו, אתה מסכים איתי?" שואל הקאובוי את אדם המבולבל. הוא לא יודע מה התשובה הנכונה. אחרי שיח קצר, מתברר: הקאובוי נותן לו הוראות. הן לא פתוחות לדיון. אם אדם יפעל נכון, הוא יראה את הקאובוי פעם אחת נוספת. אם יטעה - יראה אותו פעמיים. הקאובוי תמציתי, רובוטי, חיוור ומסתורי. הוא נפרד מאדם בנימוס קר ונעלם במחשכי החווה.

בלב המסתורין הקולנועי של הסרט "מלהולנד דרייב", מתוך ערפל החלום והמציאות, דמות הקאובוי שיצר דיוויד לינץ' היא יותר מאשר סתם שריד של מערבונים ישנים; היא גשר בין אשליה למציאות, בין תהילה לשפל. דמותו מבליחה רק לזמן קצר בסרט - אבל היא מטלטלת ונצרבת במחשבה גם אחריו.

כמו רוח רפאים מעברה של הוליווד, הקאובוי הוא תזכורת לימים שבהם מיתוסים נבנו על המסך באמצעות כסף וכוח. בעולם נטול החוקיות של לינץ', הוא משמש שומר סף אפל, מנווט את גורלות הדמויות מאחורי הקלעים של תעשיית החלומות.

מתח, ציפייה חידתית ואי־ודאות הם תחושות שמלוות את הצופים לאורך כל "מלהולנד דרייב". זו ציפייה מורטת עצבים, מבלבלת ומעיקה, שהולכת על הקצה. קולו השקט והמרתיע של הקאובוי מאיים להשליך אותנו לתהום, אבל זה איום פסיכולוגי בלבד. תפקידו להזכיר לנו שבהוליווד, כמו במערב הפרוע, החוקים נכתבים על ידי אלה שבצל. הוא מייצג את הכוח הבלתי נראה המושך בחוטים, את המניפולציה והשליטה המצויות בלב התעשייה.

במוסכמות החברתיות של הוליווד הקאובוי הוא מיתוס אמריקני נערץ. אבל ב"מלהולנד דרייב" הוא לא גיבור אמיץ, אלא סוכן של כאוס ותוהו. הוא הפער בין החלום לשברו, בין ההבטחה של הזוהר - לאכזבה המרה שבאה בעקבותיה.

עמר לחמנוביץ

הנבל ששונאים לאהוב

דארת' ויידר (סאגת "מלחמת הכוכבים" 6-1, 2005-1977)

יש נבלים בקולנוע שבאים והולכים מבלי להשאיר רושם. יש כאלו שמעוררים קמצוץ של אימה ומתדפקים לך בסיוטים להופעות אורח. ויש את דארת' ויידר.

בואו נהיה כנים: האדמו"ר ממוסטפאר הוא יותר מסתם ארכי־נבל. הוא אפילו לא נבל שאוהבים לשנוא. הוא משהו מסוכן בהרבה. נבל ששונאים לאהוב. ההבדל הוא משמעותי, הואיל וכוחו של ויידר אינו במסכה השטנית או בהתנשפות המאיימת, או אפילו ביכולת לחנוק אותך בהינף קליל של היד. הכוח של ויידר הרבה יותר הרסני מכל זה.

הכוח של ויידר הוא שהוא צודק. כי אם להודות על האמת, אף אחד בדעתו הצלולה לא מניח לרגע שסאורון, נגיד, הוא הגיבור האמיתי של "שר הטבעות", או שהיה מוטב לנרניה לו המכשפה, ולא האריה אסלן, היתה בשלטון. אבל מי, לו היה חי בגלקסיה רחוקה מאוד לפני זמן רב, באמת היה מצביע למפלגת הג'דיי?

החבר'ה האלה, אחרי הכל, ישבו מנגד במשך שלושת הסרטים הראשונים בטרילוגיה בזמן שהסנאט המדובלל, בהנהגתו של מין ג'ו ביידן על־חלל שכזה, עשה שום־כלום בזמן שכל הרעים ביקום עשו שרירים והציקו לחלשים. הג'דיי היו יכולים לפתור את כל הבעיות באבחת חרב לייזר אחת, אבל הג'דיי תמיד התעניינו יותר בפטפוטים על טוהר המידות וערכי הצדק מאשר בלהשתמש בכוח שלהם ולהראות

ל־bad guys שעם הטובים לא כדאי להתעסק. וכוח, בואו נודה, לא שווה יותר מדי אם לא משתמשים בו לפני שכבר מאוחר מדי.

האימפוטנציה השרמנטית של יודה וחבריו האובר־חוכמים פתחה פתח בגודל של כוכב המוות לקיסר, לוויידר ולאנשיהם. כל מה שהאימפריה בסך הכל רצתה זה לעשות את מה שהג'דיי לא הואילו - להשליט סדר בכאוס הגלקטי ולקחת את היקום מחבורה של כוכבים לא לגמרי שמישים (הות', דגובה) ויצורים לא לגמרי מאופסים (כמו האיווקס - החות'ים של אנדור) ולהפוך אותו למשהו שראוי לגניוס האנושי.

גניוס, אגב, שוויידר הראה כבר בתור ילד קטן, כשבנה דרוידים וניצח במרוצי חלל. איפה הוא ואיפה שאר הג'דיי. נכון, רצח העם באלדרון הוא בלתי נסלח, אבל לא פחות ולא יותר מלשבת בשיכול רגליים ובאוזלת ידיים בזמן שציר רשע עושה כל מה שעולה על רוחו.

אז תקולל, ויידר, אתה וה־storm troopers שלך. כי אם היינו צריכים לבחור בינך לבין הבן הבכיין שלך כמלך העולם, לא כל כך ברור שהיינו הולכים על ג'וניור.

ליאל ליבוביץ

מנוול, אבל אמין

הג'וקר (סדרת סרטי "באטמן")

נכון, הוא נבל־על, והחיוך שלו מרוח בצבעי ליצן מוטרף, והוא מתוחכם לא פחות מפרק סיום עונה ב"הדוב" - אבל היי, על השיגעון של הג'וקר לפחות אפשר לסמוך, וזה לא דבר מובן מאליו בעולמנו הצבוע והציני, שבו מחבלים בטורבן מתקוטטים עם טיילור סוויפט, ותצוגת הרגש הכי אותנטית על המסך באה אחרי הפסקת הפרסומות ב"לאב איילנד".

בניגוד לרשעים בשר ודם - ברוע של הג'וקר, אויבו המושבע של באטמן, יש משהו מחבק. סיר טפלון שרוט, שגם אם ברור לגמרי שהוא פולט לגוף רעלים, הממולאים יוצאים בתוכו הכי־הכי, ולכן לא זורקים אותו לפח. הג'וקר מנוול, נכון, אבל לפחות הוא אמין ועקבי, מה שאי אפשר להגיד כמעט על שום תחום בחיינו כיום. ובואו נודה: הזדון שלו ממילא מחוויר מול מהדורת חדשות ממוצעת בשמונה בערב.

פסיכופת ככל שיהיה, הג'וקר מזכיר לכולנו את כמויות המורכבות והניואנסים שאיבדנו בעידן הלייק, הריאליטי והקליק בייט. כי דווקא הוא, שאמור להיות נער הפוסטר של "מגה צורר", מציג (במיוחד בגילומו של השחקן חואקין פיניקס) קשת מפעימה של רבדים פסיכולוגיים, שהופכת אותו לדמות שהולכת ומתעגלת ככל שהעולם האמיתי מתעקש להישאר שטוח.

הג'וקר, כמשאת נפש חבויה, מקנן בכולנו. יקום מי שלא חלם פעם לפרוק עול בצחקוק מתעקל, לעשות בלגנים רק לשם המיצג ולעודד ערימה צינית של "יאללה מכות", כמו בילדות התמימה? הג'וקר הוא האלטר אגו שכל אחד מאיתנו היה שמח לשבץ היום בתמונת הפרופיל, אם זה יביא עוד עוקבים. ולגבי האיפור הכבד, גם זה נמצא במרחק של טיוטוריאל אחד בסך הכל בטיקטוק.

אז כשהמציאות סביבנו מתקדרת לאפלה של גות'האם סיטי, וכשכוחות האור נחלצים למגר את הרוע העולמי גם בלי שירות של באטמוביל, שווה לזכור את השיעור הבסיסי שהג'וקר מלמד אותנו: בסופו של כל משוגע רוצח המונים יושב לו ילד, שרק מחפש משמעות ורוצה להרגיש שייך. ואולי זה בעצם מה שלא קלטנו לאורך כל הדרך: כל הארכי־טרוריסטים, הפוטינים והחמינאים למיניהם, ממש כמו הג'וקר, בסך הכל חולמים להיות סוויפטיז.

יעקב לויתם

חושף את מערומי הקפיטליזם

מר קראב ("בובספוג מכנסמרובע", 1999 ועד היום)

אני אוהב כסף. לא שיש לי מושג איך עושים אותו, אבל אם היו אומרים לי שהתעשרות כרוכה בהתעללות נפשית ופיזית בחסרי ישע, לא בטוח שהייתי ממהר לשלול את זה על הסף. נכון, תמיד יש סיכוי שהאנשים האלה יתנקמו וינעלו אותי בכספת, כפי שקרה לאהוב ליבי מר קראב, הבעלים המופרע של מזללת "הסרטן הפריך", באחד הפרקים של "בובספוג מכנסמרובע", אבל הסיכון שווה את זה. ממילא בפרק הבא אשתחרר ואשוב להיות עשיר, מניאק, חלאה, שמח וטוב לבב.

אני אוהב כסף, אבל יש מצב שמר קראב אוהב אותו אפילו יותר. הסרטן האדום והנרגן, שמצהיר על כך בגאווה כמעט בכל פריים, חושף את מבושי הקפיטליזם שאנשים שיש להם כסף מתאמצים להסתיר: עושר הוא אושר. האדם, כמו הסרטן, צריך כסף כדי להיות מבסוט. לא יעזור כלום. וככל שהתדירות והמהירות של זרימת הכסף לכיסו גבוהה יותר, כך אושרו גדול ויציב יותר.

מר קראב, המנותק לחלוטין מכללי ה־PC של העולם שמחוץ לים, מתווך לנו בצורה מופרכת וקורעת, אבל גם מפוכחת, את המשמעות שמאחורי הביטוי המעומלן "להיות שמח בחלקך" - שהיא, בתמצית, להיות לוזר. מובן שאני, ואף אחד אחר שאני מכיר, לא רוצה להיות לוזר כמו סקווידוויד, הקופאי המיואש מהחיים של מר קראב, ובטח שלא כמו בובספוג התמים, עובד המטבח החרוץ שסופג ממנו עלבונות ומזנק משמחה.

מר קראב, צריך להבהיר, הוא הרשע של קבוצת "הטובים" בסדרה המשוגעת, שנלחם ברשע חיצוני בשם פלקטון - דמות שטוחה שכל תכליתה היא להשיג את המתכון לקציצת הסרטן הפריך של מר קראב. גם עם פלנקטון, אגב, לא קשה להזדהות. הוא צביר של אורגניזמים ימיים שנסחף בזרם. חיים לא פשוטים בכלל. אבל עדיין, אין מה להשוות: מר קראב הרבה יותר מושלם.

את מר קראב אני אוהב כמו שילדים אוהבים ביצת קינדר. הוא רשע עד כדי כך שהוא מתוק - ובכל פעם שהוא פותח את הפה יוצאת הפתעה. לפעמים הלב ממש יוצא אליו כשהוא לא מצליח לממש את זממו ולהרוויח כסף על חשבון סבלם של חבריו. מאוד חשוב לו להיות רשע וחמדן. זהו סלע קיומו.

כשלא הולך לו, בראשי מייד מתחילות לצוץ מחשבות טורדניות בעניין עתידו הפיננסי. אני דואג לו. לא פעם קרה, אחרי פרק קשה, שהתעוררתי בלילה שטוף זיעה קרה, לקחתי את הטלפון והעברתי לו כמה מאות שקלים בביט. שיהיה לו, בינתיים, עד לפרק הבא.

רועי בהריר

גזלייטר וטוב לו

מיסטר ביג ("סקס והעיר הגדולה", 2004-1998)

"אבל את עוברת לפריז בשביל עצמך, נכון? כלומר, אל תעברי לפריז בשבילי", אומר מיסטר ביג לקארי כשהיא מגיעה לביתו עם כובע ברט, מקדונלד'ס בבאגט ומבטא צרפתי, מתנצלת על שום דבר שראוי להתנצל עליו ואומרת שהיא חשבה על זה שוב, ושהיחסים שלהם כן יכולים לעבוד למרות ששנייה וחצי אחרי שהוא הכריז שהוא אוהב אותה הוא הודיע על יציאה עצמאית לרילוקיישן עסקי בפריז.

"למה שאעבור לפריז אם לא בשבילך?" עונה קארי בפשטות של נערה, הגם שהיא תכף בת 40, והגרוש פעמיים הבן 50 אך הבן־אלף עונה בפרצופו המיתמם: "אני פשוט לא רוצה שתצפי לשום דבר".

קארי העיפה עליו את הביג־מק, ואנחנו רצינו להעיף עליו את השלט. קארי יצאה מדירתו וטרקה את הדלת, אך אנחנו לא טרקנו את הסדרה כי רצינו שלסיפור הזה יהיה סוף טוב. נכון, מי שנשארה ערה עד סוף כל העונות יודעת שהיתה גם אפיזודה שבה קארי נותרה קשוחה וביג בא אחריה לפריז, אך כאן באה לידי ביטוי שאלת מחקר מגדרית חשובה: לזכות באהבתו של נבל כמיסטר ביג - זה סוף טוב? למסד יחסים עם גבר שמסוגל להתחייב אלייך רק אחרי שכבר עברת את גיל הפוריות - זה ניצחון?

ליד הערך המילוני של גזלייטינג צריכה להתנוסס תמונתו של מיסטר ביג כתמרור אזהרה לנשים, שמבזבזות את מיטב שנותיהן על גברים שלא שווים אותן. מסכת ההתעללות הרגשית שדרכה הוביל ביג את גיבורת "סקס והעיר הגדולה" שיקפה לנשים בכל העולם דפוס אלגנטי ועדין של אישה מוכה, שלא מצליחה להיגמל ממי שמשחק בה, ולגברים רגישים שיקפה התנהלות של דמויות מניפולטיביות שונות בחייהם.

נכון, שערי תשובה לא ננעלים, ולבסוף גם ביג עבר תהליך מסוים - הזיקנה משפיעה על כולנו. אך האם דמויות שאימצו דפוס שמכיל גזלייטינג מהקרובים להן ביותר, יכולות להשתנות? והאם ההון שהותיר אחריו המיליונר השרמנטי מפצה על הנזק?

מוריה קור

מי לא רוצה להיות מירנדה?

מירנדה פריסטלי ("השטן לובשת פראדה", 2006)

הייתי בת 27 כשראיתי לראשונה את הסרט "השטן לובשת פראדה" בכיכובה של מריל סטריפ האגדית, ומה אגיד לכם - אין דבר שרציתי יותר מלהיות מירנדה פריסטלי, העורכת הראשית של עיתון האופנה הגדול. בעוד רבים ראו בדמותה שטן, אני ראיתי הרבה מעבר.

הגיבורה הראשית היא אנדריאה סאקס, עיתונאית צעירה שמנסה לפרוץ בעולם התקשורת. היא מתקבלת לעבודה במגזין "מסלול" בפיקודה של מירנדה. הג'וב שקיבלה אנדריאה נחשב יוקרתי, אך היא רק עוזרת שנייה זוטרה ואינה עיתונאית. אם תשרוד שנה בתפקידה, ייפתחו בפניה דלתות לעולם העיתונות והתקשורת. למרות תנאי העבודה הקשים והדרישות הבלתי אפשריות של מירנדה, מצליחה אנדי בעבודתה.

פריסטלי, שמכנה את כל עוזרותיה בשם אמילי על שם מזכירתה הראשית אמילי, מתחילה לכנות את אנדי, בצעד יוצא דופן, בשמה המלא, אנדריאה. אנדי מתחילה להשתנות, היא עוברת להתלבש בבגדי מעצבים ונעדרת ממפגשים עם חבריה עקב מסירותה לעבודה.

כך, בלי לשים לב, היא משנה את גישתה לעבודתה. לשיא הצלחתה בתפקיד מגיעה אנדי כאשר מירנדה לוקחת אותה איתה לשבוע האופנה בפריז, במקום אמילי. בעקבות שיחה עם מירנדה אנדי מתפטרת. היא מתקבלת לעבודה כעיתונאית בכתב עת ניו־יורקי, בין השאר בזכות המלצתה של מירנדה.

הסרט הגיע למסכי הקולנוע בתקופה בחיי התאגידים האמריקנים כאשר "כלכלת העוזרות האישיות" היתה בשיאה, ונשים צעירות רבות בעלות שאיפות ביצעו משימות שגרתיות ואישיות כדי לתמוך באנשי מקצוע בכירים, לעיתים קרובות בעלי אישיות רעילה ומתנשאת.

על פני השטח, הסרט מספר סיפור מוכר על הפוליטיקה, המתח, התככים וההתרפסות בחיי התאגידים בכלל, ובתעשיית האופנה בפרט. מבקרים העירו על הדיוק בתיאור בסרט - האם אנשי האופנה באמת היו כל כך יפים? האם הם באמת השתמשו בכל כך הרבה איפור? ואולי התלבושות היו פחות נועזות מאשר על המסלול במציאות. בעוד רבים השוו את דמותה של מירנדה לעורכת האיקונית של "ווג" אנה וינטור, יש בדמותה של מירנדה משהו פחות שטוח מסתם "שטן".

אם בוחנים היטב את התסריט, מירנדה היא לא לגמרי רעה. במקום זאת, היא מוצגת בפרדוקס מדויק ומורכב. עם שיערה הכסוף ועורה החיוור, הדיבור הלוחש והיציבה המושלמת היא מעוררת אימה, אבל גם כבוד. היא אינה רק התגלמות הרוע, אלא חזון של חן אריסטוקרטי, יוקרה ועוצמה.

מירנדה היא כל מה שרציתי להיות, בעלת קריירה מפוארת ומשפיעה, צוות של עובדים שיעשו עבורה הכל, מדויקת, אחראית, כזו שיורדת לפרטים הקטנים וגם רואה את התמונה הגדולה, וכן, גם תדאג לקדם את מי שהיא אוהבת. היא אישה מורכבת שמצליחה לייצג את הפרדוקס של אישה חזקה, נאמנה לתעשייה שבה היא עובדת, ולא ליצירת חברויות. היא אולי לא מושלמת, אבל היושרה שלה והנחישות הן מודל חשוב לנשים.

ליהיא גלמן רם

השורד מנצח

ניגן ("המתים המהלכים", 2022-2010)

לטובת מי שבחרו בטיפשותם לא לצפות ב"המתים המהלכים", הנה תקצירון: מגפת זומבים מתפשטת ברחבי העולם, ומשמשת תפאורה ליצרים האפלים של בני האדם שנותרו בעולם החרב. בכל עונה מ־11 העונות של הסדרה יש נבל תורן שמנסה להרוג, להשמיד ולעיתים גם לשבות ולקחת לעבדות - להלן פסיכופתים אחד־אחת. כולם. חוץ מאחד.

בעונה 6 יש חבורת שורדים אכזרית שמונהגת בידי אדם בשם ניגן (ג'פרי דין מורגן, דני המתוק מ"האנטומיה של גריי"). במשך כמה פרקים הוא בכלל דמות שמדברים עליה אבל לא פוגשים. ואז כשהוא מופיע זה מתחיל בשריקה, מונוטונית ושלווה, שמבשרת על בואו. וניגן לא מגיע לבד. תמיד הוא בא עם חברתו הטובה לוסיל - אלת בייסבול שעליה כרוך תיל קוצני ומאיים.

אבל ניגן הוא לא פסיכופת. הוא אדם רגיל, שבמציאות בלתי אפשרית הופך למנהיג אכזרי שמוביל את אנשיו לעבר מטרה אחת - לשרוד. והכל מתקדם לעבר אחד מרגעי השיא החזקים של הסדרה כולה, סצנת־העל שרק בשבילה היה שווה לשרוד (הבנתם מה עשיתי פה?), כשניגן תופס את חבורת השורדים המובילה ובמשך דקות ארוכות מהלך עליה אימים, מנופף בלוסיל, ואז מנחית אותה באכזריות.

בהמשך הסדרה אנחנו מגלים מה הסיפור שלו, מאיפה הגיע, מי היה לפני שהעולם נחרב, ובעיקר מתרגשים לגלות שלוסיל היא אשתו האהובה שגססה למוות לצידו.

ל"המתים המהלכים" היו כמה דמויות מובילות מהצד של הטובים, אבל כולן התגמדו ברגע שניגן הגיע וגרם לי לרצות שהרע ינצח (והוא גם מנצח בסוף, אבל אחרי שמצטרף לטובים. עד כאן עם הספוילרים).

אלי ברק

נדבר על אהבה אחר כך

גברת בנט ("גאווה ודעה קדומה", 1813) ליידי פרנסס ג'יין (My Lady Jane", 2024")

הו, ג'יין אוסטן. הסופרת שתקעה אותי.

לכל השלושה שלא בלופ: בשנת 1813 יצא איזה ספר, לא יודעת אם קראתם, "גאווה ודעה קדומה" שמו. לא אתן כאן את כל התקציר, מטעמי רלוונטיות, רק אומר שבספר יש אחת, ליזי בנט, שמתאהבת באחד, מר דארסי - בחור עשיר כקורח, יפה כמו הים ויהיר כמו כוכב ריאליטי ערב ההשקה הראשונה שלו. שני אלו מפתחים מתח מיני במידה הולכת ועולה, עד לסוף הטוב. ברקע של אלו נמצאת אמא של ליזי, הלוא היא גברת בנט: מתייפחת, נרגנת, סובלת ממיגרנה כרונית, ובעיקר מאוד משימתית.

המשימה: לחתן את חמש בנותיה. האמצעי: הכל כשר. הסיבה: היא יודעת מה מחכה להן.
באותה התקופה החוק היה כזה שאפשר רק לגברים לרשת נכסים. אם לא נישאת – לא קיבלת שקל (או ליש"ט), ובטח לא ירשת את הווילה המשפחתית. במשפחה של חמש בנות לא להתחתן אומר שהאחוזה תעבור אחר כבוד לבן דוד הקרוב־רחוק, ומאותו הרגע חמש הבנות יכולות ללכת לחפש.

לכן גברת בנט פועלת בשלל דרכים עקלקלות כדי לחבר, לעיתים ממש בכוח, בין בנותיה לבני זוג שכן או לא מתאימים להן (בלשון המעטה). ואם פעם חשבתי שכל זה עקום לגמרי, ושהיא־היא הנבלית האמיתית בסיפור, שכופה על בנותיה חיים ללא אהבה לטובת זוטות כמו פרנסות וקורת גג, היום אני חושבת אחרת.

חלפו עברו הימים, ובשירות הסטרימינג אמזון פריים הופיעה הסדרה "My Lady Jane" שעוסקת, תדהמה, בליידי ג'יין ובסיפור האהבה שלה באנגליה של המאה ה־16. ברקע של אלו נמצאת אמה של ג'יין, שהיא שכפול של גברת בנט (וגם של האם החורגת של סינדרלה שהיא, כמובן, אמן המיתולוגית של אותן אימהות נבליות). גם היא, כמו קודמותיה, רוצה לדאוג לבנותיה בעולם גברי, גם אם זה בא, אפעס, על חשבון אהבה.

גם כאן, כמו אצל בנט - אמה של ליידי ג'יין דואגת לשידוכים לבנות הצעירות, ואז מה אם האחת נאלצת להינשא לאדם שמדי יום הופך לסוס (מילולית, החיה), והאחרת נישאת בכפייה לאציל בן כ־208, שנותן וייבים קשים מעדת הארווי ויינשטיין.

האימהות הללו אומרות, בעצם, את הברור מאליו - חברות, אני מעדיפה שיהיה לכן מה לאכול, מאשר מה לאהוב. כך, כל מה שהן עושות הוא להדהד את פירמידת מאסלו: אוכל ולינה לפני אהבה והגשמה.

ושלא תבינו לא נכון, אני מאמינה באהבת אמת, החיבור משורש הנשמה, החוט האדום של הגורל, כל הדבר הזה. אני בטוחה לגמרי שאיפשהו, מתישהו, אני אכיר את זה שמחכה לי, שיצבע לי את הקשת וידליק לי את חיי. אבל היום, בגיל 37 בואכה 38, אני גם מתחילה להבין את אותן אימהות שהבינו איך העולם עובד, ושכל מה שהן ייחלו לו הוא שבנותיהן יעבירו את החיים עם קצת יותר נוחות, וקצת פחות רעב.

שירלי גל

פואטיקה של קצה התהום

תומאס שלבי ("כנופיית ברמינגהאם", 2022-2013)

אני לא בטוח אם האמרה הזו אכן מיוחסת לצ'רלס בוקובסקי או לא, אבל זה לא משנה כלום במקרה הזה - תומאס שלבי מצא מה הוא אוהב, ונתן לזה להרוג אותו. במשך שש עונות של הסדרה "כנופיית ברמינגהאם" הדמות שמגלם קיליאן מרפי מכורסמת על ידי האופל והופכת את תומאס שלבי לקליפה ריקה ורדופה, אבל כזו שלא ניתן להתיק ממנה את המבט.

איך אפשר שלא להתאהב בגנגסטר יפה התואר והמיוסר, זה שצמח מאשפתות והפך לאחת הדמויות הבולטות באנגליה שבין מלחמות העולם?

על פני השטח, יש כל הסיבות הברורות ללכת שבי אחרי שלבי - הוא חכם, אמביציוזי, כריזמטי - ואפילו חייל מעוטר. אבל כל אוסף התכונות הנדיר הזה מייצר רק את החיבור הראשוני לדמות המרתקת של הגנגסטר הצועני הזה. החיבור הרגשי אליו נעשה ממקום אחר לחלוטין - מתהומות הנשייה של הנפש.

שלבי חוזר לברמינגהאם לאחר שירות צבאי בצרפת בשורות הצבא הבריטי והוא כבר לא הילד שהתגולל ברחובות המטונפים של "עיר אלף המלאכות", אלא גבר מוערך, כזה שמשפריץ החוצה חומר מעורר יראה. הוא הופך את המשפחה שלו לאימפריית פשע אדירה, רוקח מזימות בקנה מידה גלובלי, כובש את כל מי ומה שנפשו המסוכסכת חפצה בו ונשאר (ברוב הזמן) קול כמו נציב קרח.

שלבי הופך, לאורך הסדרה כולה, לדמות שמצליחה לשחק במקביל בשורות הפרלמנט הבריטי וברציפים המטונפים של הסחורה המוברחת בנמל, כשהולך ונעשה ברור שכוח גדול ממנו מניע אותו להמשיך לגדול כדי לשלוט. אלו אולי טראומות הילדות הענייה שלו כצועני ממוצא אירי, ההסתלקות של הוריו מחייו או זוועות המלחמה שבה השתתף, או כל אלה יחד, שדוחקים אותו להביא אותו ואת המשפחה אל המקום שבו איש לא יוכל לרדות בהם או להביט עליהם מלמעלה.

דמותו הולכת ונעשית אפורה, גם במובן המטאפורי אבל גם במובן הפיזי - שיערו ועורו מאפירים, הניצוץ בעיניו כבה והוא הופך להיות היחיד שמצליח להביס את תומאס שלבי. הנער שהטיל אימה בעזרת סכין גילוח המוצמד לכובעו מצליח למכור לעולם סיפור של ג'נטלמן רחב אופקים וחובב החיים הטובים, בזמן שהשטן עצמו אוחז בנשמתו ומביא אותה לקצה תהום. אם כבר לשחק עם המוות, אז לפחות לעשות את זה עם האהבה הגדולה שלך.

סער גמזו

גיבור טרגי של המציאות

סקאר ("מלך האריות", 1994)

לפני הכל, גילוי נאות: סרטי דיסני לא היו ממש נוכחים בביתנו. בבית שבו הטריטוריה הילדית הכילה לא יותר משני בנים, כל עוד פוקהונטס ואריאל לא הפכו בתוך שלוש שניות לטנדר, לפורד פלקון או לפחות לאיזו פולקסווגן, לא נמצא בהן כל עניין.

כאן נכנסה לתמונה "הרובוטריקים", גאונות טלוויזיונית ששילבה בין שלושת הדברים שילדים בנים אוהבים יותר מכל - מכוניות, רובוטים ופיצוצים. ושם, בדיוק במלחמה העקובה מבנזין שניהלו הרובוטריקים בשקרניקים, נולדה האהדה של כותב שורות אלה לאנטי־גיבורים, נבליה של היצירה הקלאסית ובמקביל גם גיבוריה הטרגיים (ויש שיגידו אף קורבנותיה) של המציאות. בסדרה שבה סגן בשם סטאר־סקרים שמהווה יד ימינו של הדיקטטור מגהטרון, ומצד שני גם כפוף לו ומקבל את השפלותיו, אך מצד שלישי גם חתרן בלתי נלאה שמנסה לרשת את השלטון. לכו חפשו עוד תוכנית ילדים שכוללת דמות מורכבת, איומה אך במובנים רבים מוצדקת כל כך.

מאותו מקום תגיע גם ההבנה העתידית את סקאר. הניינטיז בכל זאת היו שנות הרנסנס של דיסני, ואת "מלך האריות" מטעמי תזמון ותרבות פופ הכרנו גם אנחנו. ובכל הקשור למלך, ובכן שם נראה היה שזה דווקא האח/הדוד שההיסטוריה התעקשה לדחוק לשוליים, שראוי יותר לתפקיד. בטח יותר מאשר יורש העצר מטעם חוקי המונרכיה המיושנים. גור אריות שספק אם אי־פעם היה מוכן להכיל את התפקיד שיועד לו מלידה, לו היה מוסיף לחוות ילדות שמנת.

בהתחשב בעובדה שעל הנייר הוא אמור להיות מלך החיות, סקאר הוא שליט ללא ממלכה. משבר זהות מהלך ושק של רגשות נחיתות, ובכפיפה אחת גם פורץ דרך ומהפכן שקורא תיגר על הסדר העולמי הקיים. אם מופאסה היה מעוניין בשימור פרקטיקות חברתיות שנתפסו כמובנות מאליהן, שלפיהן מה שהיה הוא שיהיה, סקאר הוא האח שמעז להעלות ספקות.

הסדר הישן, זה שהפך אותו ללא ראוי להנהגה, הוא גם שהפך אותו מלכם האלטרנטיבי של ההמונים המוכפפים. הצבועים, לנצח אזרחים סוג ג' ומטה, רואים בו קולם של חסרי הקול. בנרטיב של הצבועים סקאר הוא בגין שבא להפיל את שלטון מפא"י, מנהיג שמבין את ההמונים ולו משום שגם הוא הושלך הצידה ונמצא לא ראוי להוביל את הלהקה. יותר מזה - כפיר שעוד לא התחיל להראות ולו פוטנציאל ביצועי של ייעודו, נמצא לפניו בתור. ונכון, רצח אח הוא לא דבר לגיטימי וזה לא שסקאר לא נושא כמה תכונות שכדאי לטפל בהן. אבל עבור אנשי, או במקרה הזה - אריות, החזון, הדרך להנהגה ראויה, לצדק חברתי או להגשמה עצמית רצופה ויתורים מוסריים ואקטים קיצוניים. בכל זאת, זה ג'ונגל שם בחוץ.

עמי פרידמן