מסטיק נגד טיל איראני: מה הציל אותי מהתקף חרדה בליל המתקפה

כל ישראלי וישראלית זוכרים איפה הם היו בערב יום שלישי, 1 באוקטובר 2023, כשמטח של 181 טילים איראניים נחת על ישראל. אני הייתי בכביש 443, בסמוך למודיעין, בדרכי לירושלים.

חזרתי מתל אביב, אחרי שאירוע יפה שתוכנן לנו בוטל בשל האיום וההנחיות. הלב היה כבד, גם בגלל המצב וגם בגלל אכזבת הביטול - אבל ידעתי שהביטול היה המעשה הנכון, ומתוך התחושה הזו עצרתי בתחנת הדלק כדי לקנות כוס קפה.
בום, אזעקה.

נוצרה מהומה קטנה. חנות הנוחות היתה מלאה אנשים ומוכרנים. תחנת הדלק גם היא היתה מלאה מכוניות, וכולם החלו לנוע לכל עבר ולשאול היכן המרחב המוגן. מכיוון שאני הייתי בסמוך אליו, יצא שנכנסתי ראשון למרחב שבו אני עתיד לבלות את השעה הקרובה, בהתאם להנחיות. זה היה המזווה.

הייתם מימיכם במחסן מלאי של חנות נוחות? חדר לא גדול, משוריין בקירות בטון, מכוסה כולו במדפים מהמסד ועד הטפחות, ועליהם כל טוב הארץ: חטיפים וממתקים, ופלים ושוקולדים, סוכריות ומסטיקים, ערכות קריוקי, כלים חד־פעמיים, סיגריות ופחיות שתייה. כל מה שעתידים לדחוף לי שלוש ב־10 בשנה הקרובה - עומד פה מול עיניי, מסודר בשורות. צ'רלי בממלכת השוקולד.

האמת היא שאני קצת מתבייש לספר את זה, אבל התחושה הראשונה, ממש הראשונה, שחלפה לי בראש היתה קשורה לציוד הזה, והיא היתה משהו בסגנון: לא משנה כמה זמן זה ייקח - לפחות מרעב לא נמות. נכנסתי פנימה, ממש עד סוף החדר, נעמדתי בסמוך לקיר והזמנתי את כולם להיכנס בעקבותיי.

והם נכנסו. עוד ועוד אנשים, נשים וילדים, נכנסו די מבוהלים ומילאו את החדר הלא גדול. עד מהרה נגמר המקום. היו שם כיסאות, העלינו אותם על השולחן וכך הרווחנו עוד קצת מקום. ואז הושבנו את הילדים על הכיסאות שעל השולחנות ונוצר עוד מעט מקום, אבל עוד ועוד אנשים מיהרו להיכנס פנימה, כי אז התחילו הבומים העזים של היירוטים ונעשה ממש־ממש צפוף.

ואני, שעד לאותו רגע הייתי רגוע יחסית, התחלתי, אני מודה, להרגיש איזה לחץ חשוד עולה לאט־לאט במעלה החזה. כמה טיפות זיעה נקוו, הנשימה נעשתה כבדה מדי, ואני הבנתי שמשהו מעולמות החרדה הולך ומתפתח בתוכי.

היה צפוף בחדר. מאוד צפוף. בידי האחת ניסיתי לתקשר עם המשפחה שבירושלים כדי להרגיע ולוודא שהכל בסדר, אבל לא היתה קליטה בממ"ד המשוריין. החזרתי את המכשיר לכיס ושקעתי לתוך החרדה המסוימת. אני ממש זוכר את זה הולך וסוגר עלי.

מתוך הלחץ הבטתי סביבי. היינו בחדר הכי מגוון שאפשר מבחינת אוכלוסייה ישראלית. הרבה יהודים, הרבה ערבים, כל הגילים. מתוך היהודים, כל סוג אפשרי: דתיים וחילונים וחרדים, צופי 12 ו־13 ו־14, מאזיני "קול הלשון" וקווי הנייעס, הכל.

שרר שקט מתוח, וככל שגברו הפיצוצים בחוץ, כך הלך הלחץ וגבר בפנים. אישה אחת אמרה: "זה נראה הרבה יותר רציני מהפעם הקודמת". איש אחד אמר: "מסוכן להיות פה. זאת תחנת דלק". אישה אחת אמרה: "אני לא יכולה לנשום". ומישהו אמר: "מים, מים, תביאו מים".

פתאום פנתה אלי מישהי ואמרה: "אפשר להצטלם איתך? אני רוצה לשלוח לבן שלי". ועוד מישהו זרק הערה על כך שהוא מכיר אותי, ומתוך קוצר הנשימה והמבוא לחרדה שהייתי בו, הצלחתי לחלץ מעצמי איזה חיוך חביב והצטלמנו.

אבל אז, ילד חמוד אחד שאל את אמא שלו בדמעות, בערבית שהצלחתי להבין, אם האישה הזו מצלמת אותנו כי אנחנו הולכים למות. כך הוא שאל, והאישה שישבה, זו שהיתה מראש לחוצה, התחילה להתנשם בכבדות וקצת לבכות.

ומה שקרה באותה שנייה הוא שאני נהייתי יובל המבולבל. התחלתי לנחם את הילד, לשעשע אותו ולעשות איתו שטויות. ואז עברתי לאישה ושוחחתי איתה, טיפסתי על כיסא וניסיתי לסדר את כולם כך שלא יהיה צפוף מדי. וגם חזרתי, עשר פעמים בערך, על הבדיחה הדלוחה שלא משנה כמה זמן נהיה פה, לפחות אוכל הכינו. וטוב שהתחנה מנוהלת בידי ערבים, כי אם אלה היו יהודים אשכנזים - כוס מים לא היו נותנים כאן, במרחב המוגן.

חזרתי, עשר פעמים בערך, על הבדיחה הדלוחה שלא משנה כמה זמן נהיה פה, לפחות אוכל הכינו. וטוב שהתחנה מנוהלת בידי ערבים, כי אם אלה היו יהודים אשכנזים - כוס מים לא היו נותנים כאן, במרחב המוגן

וזה הלך והתפתח, הלך וגדל. ושמתי לב פתאום שאני לא סותם את הפה. זה נהיה סוג של מופע סטנד־אפ קטן, ומרגע לרגע נוספו מאזינים חדשים. הזוג שעמד בצד מחובק ומכונס, והאם והבת שלפני רגע ייבבו חרש, והבחור בכניסה שכל הזמן אמר "יאללה, הכל שטויות, תנו לנסוע כבר", כדי להסתיר את הלחץ שהוא היה שרוי בו.

ומרגע לרגע הלך הלחץ בחדר הצפוף והתפוגג. אפשר היה לראות את זה ממש באופן ברור. גם מי שכן חשו לחץ, הוקל להם מעט. כי כשארבעה אנשים צוחקים ממשהו בקול, מתברר שסוף העולם לא באמת מגיע.

ואז נרגע העניין, והאנשים התירו לעצמם לצאת אט־אט החוצה, להתגנב למכוניות ולנסוע, חוששים לבתיהם. ואני, שכבר הייתי כולי בתוך משבצת המטפל, נעמדתי בפתח ונפרדתי מכל אחד בברכת חג שמח ובחיוך. הם כנראה אמרו לעצמם: חמוד זה, טוב שיש אנשים חסונים עם הומור בסביבה, באמת כל הכבוד. חלקם אולי יתחיל לקרוא אותי בעיתון ולצפות בי בטלוויזיה.

ואני עצמי אמרתי לעצמי, בשקט: אילו תמימים. הם באמת חושבים שאני עזרתי להם, ולא מבינים כמה הם עזרו לי. מרגע שפתחתי את הפה והתחלתי לעסוק באנשים שסביבי, לא נותר זכר מהחרדה שאיימה לחנוק אותי. ומרגע שתת־ההכרה שלי גילתה את קיומו של המנגנון המגן הזה, היא גרמה לי להמשיך בו ולהתמיד בו.

אני לא צדיק כזה גדול, אני פשוט שורד מקצועי. ולא רק אני, כמובן. כולם במרחב ההוא, שהיה להם מישהו לטפל בו או לסייע לו, כל מי שעסקו בהרגעת ולו אדם אחד אחר - הביאו תועלת, בראש ובראשונה, לעצמם.

אני לא מחדש כלום, כנראה, לאלה שחיים בעולמות הטיפול ולאלה שנותנים את הנשמה בימים האלה, אבל דרך השעה המשוגעת הזו הבנתי באחת עוד רובד ב"יחד" הזה שכבר שנה מנופנף בו. כל טיפול הוא דו־כיווני. כל יחיד מסייע לזולת, ובעצם הסיוע מסייע גם לעצמו.

כל קבוצה הנושאת בעול עם קבוצה אחרת מסייעת לאחרת, ותוך כדי כך מעצימה את עצמה, שואבת כוח ומייצרת יציבות. זה קורה בכל מרחב שהוא ובכל רגע שהוא.
וככל שהתאים הללו, של הטיפול הדו־כיווני, רבים יותר, הם ממלאים את החלל המשותף ופוגשים זה את זה, וביחד יוצרים מוקד כוח ועוצמה אדיר.

כל תא קטן כזה הוא גרעין אנרגיה מבוקע, וכשהם נפגשים - הם יוצרים מפץ גדול של כוח ועוצמה, שהוא־הוא הביטוי הנעלה ביותר למונח השחוק הזה, "יחד ננצח". גמר חתימה טובה.