אלף גוונים של סליחה: על מה אני מחויב להתנצל - ועל מה אחרים צריכים להתנצל בפניי

ערב יום כיפור תשפ"ה. כל כך הרבה סליחות צריכות להיאמר השנה, בפרטי ובציבורי. לא סליחות כלליות, גנריות, מסוג סליחה "אם פגעתי קבל את התנצלותי הבלתי כנה", אלא סליחות נקודתיות על כשלים עמוקים ומשגים הרי גורל. אבל זה לא התפקיד שלי להגיד מי צריך לבקש סליחה ועל מה.

אני פה כדי להגיד משהו על בקשת סליחה, וכדי לבקש את סליחותיי בעצמי.
לפני שאני מבקש סליחה, כמו בכל שנה, גם פומבית וגם בשיחות פרטיות שבהן אני מתקשר או שולח הודעות למי שאני יודע שפגעתי בו, בה, בהם - אני חייב להתחיל את מסע המחילה בכניסה למחילתי הקטנה, הצפופה מרוב מעשים לא מדויקים שנערמו שם שנה שלמה, ועשיית ניקיון כיפור.

איך? על ידי שאני קודם סולח לעצמי. אני כותב רשימה של דברים שעשיתי, שבהם לא הייתי מכוונן ללב הטוב שלי, לראיית הזולת הנקייה שבי, והעדפתי למשל ריגוש רגעי על פני עשייה טובה, או רווח תדמיתי על פני נתינה בסתר.

אני מכיר בזה שאני בנאדם, שאני לא מושלם, שגם השנה לא הייתי מושלם, שיש בי חלקים טובים יותר וחינניים פחות, ושלדרגת מלאך לא אגיע לעולם.

אני מוחל לעצמי על כל הפעמים שבהן זייפתי, הגבתי מהמותן, דיברתי לשון הרע, גנבתי דעת, העמדתי פנים, ברחתי מאחריות, בזבזתי זמן, וכל כיוצא באלה התנהגויות ששייכות לילד הקטן הגר בתוכי תמיד, ותמיד מחפש לצאת טוב על פני להיות מדויק.

אני רואה את החלקים הלא מחמיאים שלי ומכיר בהם, נותן תוקף לקיומם, לא מסתיר אותם לרגע, כותב על הנייר את כולם. כך מתחיל מסע הסליחות שלי.

אחרי שאני סולח לעצמי אני מרים כמה טלפונים לאנשים שאני יודע בוודאות שלכלכתי איתם השנה, ומבקש סליחה. אני מדייק בבקשת הסליחה, אומר בדיוק על אני מבקש את הסליחה הזאת, מודה בחטא שלי, נותן כמה מילים של ניתוח על מצבי בעת ביצוע העבירה, ומראה כמה לא הייתי קשוב לא לעצמי ולא למי שפגעתי בו.

כך אני מקווה לקבל סליחה אמיתית, שאינה מן השפה והחוצה, אלא מתוך הבנה שלפעמים אני רחוק מעצמי מאוד, כפי שכל אחד ואחת רחוקים מעצמם ומהתנהגות טובה לפעמים.

אחרי שסיימתי עם הסליחות הפרטניות אני מפשפש במעשיי בזירה הציבורית. פה המצב הרבה יותר מורכב. בתור ברנש שמופיע כמעט כל ערב בציבור, ברור שאני שוגה הרבה.

הטון שלי לא מדויק פעמים רבות, האמירות שלי לפעמים נחרצות מדי, נחפזות, יושבות על תשתית עובדתית רעועה ועל הרבה משאלות לב שלא תמיד מתגשמות. אני מבקש סליחה מכל מי שבאתי לו לא טוב השנה בהופעותיי.

אני מכיר בזה שאין אדם יכול להיות מקובל על כולם, וברור שיש לי חופש להביע דעות גם אם הן מכעיסות, אבל אני יותר מכוון לרגעים שבהם יכולתי להיות יותר מקצועי, יותר אמיתי, יותר מחובר ללב שלי ולא למערכת הריצוי־פיצוי שבה אני מתפקד.

אני מבקש סליחה מכל מי שהפגנתי כלפיו או כלפי הציבור שלו חוסר רגישות, הכללה, אי־הכלה, התנשאות חלילה, או כל יחס לא מכבד אחר. בליבי אני יודע, כשזה קורה לי - ולכל אדם למעשה - סימן שבאותו רגע לא כיבדתי את קיומי, התנכרתי לעצמי וחיפשתי להשליך את זה על מישהו אחר. סליחה.

אני מודע לאחריות שלי לשיח נקי ומכבד, ומתחייב להשתדל יותר. זה לא אומר שאחסוך דברי ביקורת, גם חריפים וקשים, כלפי מי שלא מבקש סליחה ולא לוקח אחריות. לא אתן לחשבון הנפש שלי לסרס אותי. עד כאן.

ומה עם הסליחות שמגיעות לי? מה עם כל מי שפגע בי, בשוגג או במתכוון? איך אגרום לכל מי שלא ראה את הילד הפגוע המתקיים בי, ופגע בו שוב בנקודות הכי כואבות, להכיר במעשיו הרעים ולבקש סליחה, לרפא את הלב השבור שלי?

התשובה פשוטה. אף אחד לא חייב לי שום התנצלות, גם מקניטיי הגרועים ביותר, גם משמיציי הארסיים מכולם. למה? כי אני מבין שכל מי שפוגע בי בסך הכל רוצה להקל את הכאב הפנימי שהוא נושא בעצמו, רוצה להוציא משהו מייסוריו ולשים אותם על הקולב של מישהו אחר.

ולי יש בחירה, לקבל את הכאב הזה או לא. ואני בוחר לא. זה שמישהו זועם ובוחר בי בתור הספוג לזעמו, לא אומר שאני צריך להיספג. ממש לא. אני סולח לו מראש.

אני מכיר בזה שהוא לא מחובר לליבו הטוב באותו רגע שהוא מרסס אותי במיצי מררתו, ולא מחזיק לו טינה על זה, כי אני מכיר מעצמי רגעים כאלה ויודע שאחרי שאני חלילה נופל באירוע של ביזוי הזולת, אני מתחרט ומבין שנסחפתי אחרי הבטחת השווא של הלב הכואב שזה יקל עלי. זה אף פעם לא מקל, רק מסבך, ועדיין פה ושם מתפתה.

אז אני לא ממתין פעור פה כמו גוזל בקן המייחל לתולעת מאמו, שיבקשו ממני סליחה. אני לא אוסף פגיעות שפגעו בי, וחומל מראש על כל מי שחושב שעל ידי עלבון פומבי או אישי לי הוא ישפר את מצבו. אני רואה כמה מהפוגעים הסדרתיים ברשתות, שהולמים גם בי, ורואה אנשים אומללים המחפשים ישועה. חומל עליהם.

ומעבר לענייני הסליחה האישית, יש פה גם עניין לאומי. יש בינינו כל הרבה אזרחים ואזרחיות שמגיעה להם סליחה מכל אחד ואחת מאיתנו. משתמש בזכות שיש לי לכתוב פה כדי לציין כמה מהם.

1. סליחה מתושבי העוטף שלא שעינו להפצרותיהם לשים לב מה קורה מעבר לגדר, כי היה לנו נוח להתעלם. הקרבנו אתכם על מזבח החיים הטובים שלנו. מגעיל מצידנו. לא יקרה שוב.

2. סליחה מהתצפיתניות וממשפחותיהן. לקינו בהתנשאות מהולה במיזוגיניה קיצונית. הבנות קדושות, כל מי שביטל אותן חייב לעשות חשבון נפש נוקב על יחסו לנשים, כולל אמא, סבתא, אחות, בת זוג.

3. סליחה מכל המשפחות השכולות. המחיר ששילמתן הוא קורבן החטאת של החברה הישראלית על שקיעתה בהבלים וניתוק מגע מהעיקר. נקווה כולנו שלא נצטרך לעולם לשלם מחיר כזה על חטאינו, תוך כדי שאנחנו מבינים שמלחמתנו לא תמה ושתמיד נחיה על החרב.

4. סליחה מכל המשפחות המפונות. זה לוקח זמן, זה עולה לכם בהתפרקות פנימית, אבל יש מצב שעוד מעט תוכלו, אם תרצו, לשוב הביתה ולשקם.

5. סליחה מהמילואימניקים. על המרחק מהמשפחה, על הנזק לפרנסה, על המראות הקשים, על הנפש השרוטה. מאמין שמכם תעלה ישועת עם ישראל, לא פחות, ועוד מעט זה ייגמר.

6. סליחה מכל אנשי זיהוי החללים. כלום לא הכין אתכם לזה. לא בכמות ולא בזוועה. מקווה שהשנים תמצאנה לכם רפואה.

7. סליחה מכל ילדי ישראל שחיים בתקופה כה קשה להיות ילד וילדה. רצינו לתת לכם ילדות מאושרת, קיבלתם פחד קיומי יומיומי. נקווה שבסוף נעצב פה מזרח תיכון חדש ובטוח, לפחות בשביל הילדים שלכם.

8. סליחה מכל היורדים שלא עמדו במתח והעדיפו לעזוב. קשה לעזוב מולדת. עוד מעט המצב יתייצב ותוכלו לחשוב על זה מחדש. מבטיח.

9. סליחה מיהודי העולם שהועמדו במצב בלתי אפשרי השנה. נעשה הכל כדי לשוב להיות עוגן חזק בעולמכם.

10. סליחה מכל מי שהולך שולל אחרי תעשיית התעמולה והרמייה. אתם אנשים טובים, פטריוטים, תמימים, רוצים טוב, ולא שמים לב איך משחילים אתכם ערב־ערב. הסליחה מכם היא על זה שהתקשורת איבדה את אמונכם בגלל התמקדות והעדפת המחאה, והפקירה אתכם לחיים במציאות דמיונית. אחריותנו.

מכובדיי, שתהיה לנו שנה של החלמה, של רפואת הגוף והנפש, של ראיית הטוב שבכל אדם, של תהליכי עומק, של ניקוי הריקבון שפשה, ושל סליחה לכל מי שיכיר בחטאיו ויכה עליהם.

avrigilad@gmail.com