גבעת שמואל, תחילת קיץ 1965, שבת בבוקר. הילד הצנום עם הבלורית הגדולה מתעטף בטלית ומתכונן לעלות לתורה. ספר במדבר, פרשת "שלח לך" על חטא המרגלים ועונשם של מוציאי דיבת הארץ.
בית הכנסת הומה, אבל בעדינות. בכל זאת, רבים מהמתפללים הם שורדי המלחמה ההיא. הרב משה אושפיזאי מצטט את שירת הים. "עוזי וזמרת יה", הוא מזמן את חתן בר המצווה לגשת אל התיבה. הילד מרים זוג עיניים תכולות ומחייך חיוך דק.
על התיבה, הרב אושפיזאי ממשיך לחנוך את הנער על פי דרכו. כמו בפרקי אבות, הוא מוסר לו את מסורת התורה, שרשרת מצוות עשה ואל תעשה, אך חותם בנבואה מסתורית: "בשירתך, עוזי, אתה תשמש גשר בין העולמות".
הנער מביט ברב בתימהון. מטח סוכריות חולף לצידם, אך משהו בצעיר ישתנה ויתבגר באותו הרגע. מכאן ועד מותו ימשיך עוזי חיטמן לשאת את נבואת הרב אושפיזאי, ככתב חידה, כמפה וכמצפן למציאת דרכו בעולם. למלא את ייעוד חייו - להיות הגשר שבין העולמות.
וכמו כל גשר, חיטמן היה כולו ניגודים מחברים. יוצר נדיר שהספיק בשנים מעטות חיים רבים כל כך, ויצר יצירות מוזיקליות שחרגו ממצעדי הפזמונים אל עולם התפילות. נכסי צאן ברזל חסרי משקל, לכאורה, אך מלאי משמעות עמוקה.
אך המשא היה לו כקללה מטרגדיה יוונית. די לשמוע כמה תווים או שורות כדי לזהות את עולם היצירה הייחודי של חיטמן, שנע בין התפעמות ילדותית לנוסטלגיה. בין מתיקות פופ בריטי משנות ה־60 לפלפל מוזיקת הים התיכון. בין שמחה ישראלית קורצת לתוגת המוזיקה היהודית. שיריו מלאים עד להתפקע באישיות הייחודית שלו. ועדיין, רק כאשר שיריו בוצעו בידי אחרים, או בשיתוף עם אחרים, הם הצליחו ללכוד באמת את אהבת הקהל החמקמקה.
בראיון שהעניק ליואב גינאי סיפר חיטמן שחלום ילדותו היה להיות "דני דין" - גיבור העל הישראלי הרואה ואינו נראה. הוא לא פירט למה דווקא דני דין, אך בראייה לאחור המשל היה ברור: גיבור שקוף, לא מוכר, שפעם אחר פעם משתמש ביכולותיו השקופות כדי להציל את העם - ואז להיעלם עד לפעם הבאה שבה יידרשו כוחותיו.
Play Video "השיר שלו שינה לי את הקריירה": עדי רובינשטיין מארח את שלומי שבת בפודקאסט מיוחד לזכר עוזי חיטמן
ניגן במטאטא כמו גיטרה
"עוזי גדל בבית מסורתי פולני, עם כל הטקסים של כבוד לאבא ולאמא", מספרת איה חיטמן, אשתו של עוזי, ב"דוקוסלב" שנעשה עליו לאחר מותו. "בן לאברהם ולחנה, ניצולי שואה שנישאו במחנה הריכוז ברגן בלזן". אחיו חיים חיטמן מוסיף: "זה היה בית יהודי לכל דבר, שהיה פתוח לכל הסגנונות המוזיקליים. השירה היהודית והמנגינות היהודיות נספגו בעוזי שם".
אם רוצים למצוא את הערוגה הייחודית שבה צמח כישרונו של חיטמן לחבר קצוות, אפשר למצוא זאת בבית הוריו - בית דתי ליברלי ושוחר תרבות. "ביומיום אני חילוני, אבל עמוק בפנים אני מאמין בן מאמין. בן לאב שליח ציבור, תלמיד של משה קוסביצקי, גדול החזנים של המאה ה־20, ואיש סקרן שקנה גם תקליטים של אנריקו מסיאס היהודי־צרפתי־אלג'ירי", ייזכר חיטמן בראיון, שנים רבות לאחר ילדותו. "הבית היה תמיד מלא במוזיקה, אופרות, חזנות, האבנים המתגלגלות, אליקי הזמרת היוונייה, דלידה, אלביס, קליף, סן רמו..."
חיטמן נצר בתוכו בגאווה את החינוך הדתי־יהודי: "אני גאה להיות חבר במועדון האקסקלוסיבי שנקרא יהדות, ואני מעורה בהוויה הישראלית. אבי חינך אותי לא לנתק בין עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל". אף שהיה בן הדור השני לשואה, הוא מתאר בית שונה מהתיאור המקובל. "בבית שלנו דיברו על השואה בצורה חופשית, כעובדה היסטורית. לעולם לא במסכנות, בכיפוף קומה או בנעבעכיות".
בחוץ היתה ילדות ישראלית שמשכה אותו אליה. ילד רחוב חובב ספורט ומעשי קונדס של בני טובים: "כשהמתפללים בבית הכנסת היו יוצאים החוצה באמצע התפילה, היינו מתגנבים מאחוריהם, קושרים טלית לטלית בשתיקה, וכשהם רצו להיכנס, הטליתות נותרו על הרצפה", גילה חיטמן באותו הראיון.
בגיל 11 אושפז בבית חולים. הוריו רצו להמריץ את הילד להבריא ושאלו מה ירצה כשייצא. עוזי ("אוסקלה", בפי אמו) ביקש בחצי קול - גיטרה. "הבית היה צנוע מאוד, כסף לאוכל היה, כסף לחינוך היה, וכסף לאוטובוס, לראות ציורים במוזיאון תל אביב, אבל לא מעבר לזה. ניגנתי במטאטא ודמיינתי שזה גיטרה, לא חשבתי שאקבל גיטרה אמיתית".
כשחזר הביתה מצא את הגיטרה מונחת על המיטה. מאז נשארו צמודים עד מותו. נבוך מההוצאה הגדולה שהשית על הוריו, חיטמן התבייש לבקש שיעורי נגינה. "הוא היה אוטודידקט אמיתי, כל חייו לימד את עצמו", סיפר חיים אחיו. חיטמן התחיל לקשקש בין הסריגים, למצוא את הסדר הנחבא בין מיתרי הגיטרה ומנענעי הפסנתר שקיבל כמתנת בר מצווה מסבתו. מבלי לדעת, בשיטוטיו בארץ התווים החל לצקת את יסודות הגשר שיחבר בין העולמות.
בבית הספר "אהל שם" ברמת גן חיטמן יכול היה להישאר נער סגור וחולמני. "היו איתו שובבים דוגמת דן חמיצר ותיקי דיין, אבל עוזי היה שונה. הוא היה שקט. עד שזה הגיע לבמה, שם הוא היה שחקן בנשמה", התפעם נורברט וסטרייך ז"ל, המחנך שזיהה את הכישרון שמאחורי העיניים התכולות. "יש המון מורים ומעט מחנכים", הודה חיטמן למחנך שהיה הראשון שזיהה את כישרונו. בתמורה ביקש וסטרייך שתלמידו ישיר את "אדון עולם" בהלווייתו.
אורות הבמה נתנו לנער הביישן מסגרת ברורה והאירו לו את הדרך אל מרכז הבמה, שם יפרוץ את גבולות השתיקה. הרצון היה להיות שחקן, אבל הלב נמשך אל התווים. משהו בקסם המוזיקה אפשר לו לומר את מה שלא היה אפשר לבטא. במקביל לתקליטים מבית אבא ואמא, הוא החל לגלות מוזיקה ישראלית ברדיו, והוסיף לילקוט הפלאים שלו את שלל הרכבי התקופה - התרנגולים, החמציצים, שלישיית ערבה.
לא התערבב עם הברנז'ה
ב־1970 חיטמן התגייס לצה"ל עם מחויבות לתרום למדינה. הוא הגיע לקורס טיס, וכשהודח הוא מצא את דרכו ללהקת פיקוד המרכז. חברו ללהקה, יענקלה מנדל, סיפר עליו ב"דוקוסלב": "גם בלהקה הצבאית עוזי היה צנוע ושקט, כל הזמן עם הגיטרה, עם עצמו. הוא לא התייחס לעצמו כזמר, אלא כיוצר וככותב".
חיטמן עצמו העיד: "כשהשתחררתי מהצבא פינקתי את עצמי בכתיבת שיר, ושלושה חודשים אחר כך פרצה מלחמת יום הכיפורים. צירפו אותי לחוליה עם בעז שרעבי, ורצנו ממוצב למוצב ומעמדה לעמדה. לבעז היה רפרטואר אדיר, ואני עם אותו שיר בכל הופעה - 'מי ידע שכך יהיה'".
שרעבי התאהב בשיר, ובדרכו הייחודית ביקש מ חיטמן אישור להקליט אותו: "או שאתה מקליט, או שאני...". ללא היסוס, חיטמן העביר את השיר לשרעבי. "אם יש מישהו שעושה 'מוזיקה ישראלית' בעיניי, זהו בעז שרעבי", יסביר חיטמן אחר כך.
הזמר יזהר כהן הכיר את חיטמן בצבא, כשעוזי שירת בלהקת פיקוד המרכז וכהן בלהקת הנח"ל. "לקראת השחרור נעשינו חברים מאוד טובים. אחרי שהתחתן עשינו שלושה חודשים מסע הופעות, מעיר לעיר וממדינה למדינה, בכל הקהילות היהודיות בקנדה ובארה"ב. לפני כל הופעה היינו יושבים על הפסנתר, וככה, בדרך, הוא כתב את 'ניגונה של השכונה'. איך שחזרתי לארץ הקלטתי אותו מייד, והוא הפך לנכס צאן ברזל.
"עוזי לא היה טיפוס הקרייריסט הקלאסי. הוא מאוד רצה לכתוב ולשיר. הוא עשה את זה בהמון חן, אף פעם לא עם מרפקים. לא מהטיפוסים שדוחפים את עצמם. לא התערה באירועים החברתיים של אמנים והברנז'ה. עוזי חי את חיי המשפחה שלו וכתב, יצר, ניגן והקליט. זמרים עלו אליו לרגל בשביל השירים שלו, והוא היה כמו יין - עם הזמן הלך והשתבח ככותב שירים".
בין 1974 ל־1976 פעל חיטמן כיוצר המרכזי בלהקה שכמעט נשכחה כליל - הפופולים. וחבל שכך. התקליט היחיד שהוציאו היה אלבום קונספט נהדר, ששילב הומור עם רוק מתקדם. במבט לאחור ניתן למצוא בו הרבה זרעים שיבשילו לפירות עץ היצירה של חיטמן. רוק ופולק, לצד ניגון יהודי, שירי שטות מלאי שמחת חיים ושירים מלאי הערכה למסורת ולהקמת המדינה, דוגמת "אני יודע אבותיי".
יוסי חרסונסקי, מבקר המוזיקה של מעריב, זיהה את הייחודיות של חיטמן הצעיר וסימן אותו כבולט מקרב כותבי התקופה וכ"בורח משבלונות טקסטואליות". הוא שיבח את הנימה היהודית המובהקת במוזיקה, וכך גם את הקול המחוספס של חיטמן. על היחסים המורכבים עם קולו אמר חיטמן עצמו: "הרבה שנים בחיי לא העזתי לשיר, היתה לי בעיה עם מה שבא ממני. אבי היה תוהה 'למה כשאני שומע אותך ברדיו נדמה לי שאני לא על התחנה?'"
בשל סכסוך עם אמרגנים, להקת הפופולים התפרקה אחרי צאת האלבום. עוד קודם, ובמקביל ללהקה, השתתף חיטמן בערב משירי תאודוראקיס עם ליאור ייני, נורית גלרון ויונית שוהם.
השיר שניצח את המוות
צד מוכר פחות של חיטמן היה עבודתו לאורך שנים רבות עם בני נוער, על מוזיקה ועל משחק. בין תלמידיו היו אסנת וישינסקי, מירון מינסטר ועוד רבים.
ב־1974 דפק על דלת ביתו זמר צעיר בשם שימי תבורי. "היתה אז מלחמת תרבות, מזרח ומערב, אנשים דחפו עם מרפקים", נזכר חיטמן אחר כך. "אני חונכתי שהבית שלי יהיה פתוח לכל עם ישראל. כששימי בא אלי, לא שאלתי אותו מי אמא או אבא שלו ומה המוצא שלו, כל מה שחשבתי עליו היה היכולת הווקאלית שלו.
"היה חיבור, ראיתי שהוא ראוי, והתחלנו לעבוד. אף פעם לא עבר לי בראש אם זה זמר ים־תיכוני, לא תיכוני, כן מזרחי, לא מזרחי, כן קסטה, או תקליט. כל זמר ששר בעברית, גם אם הוא מסלסל אחרת ממך, הוא ראוי. זו הפתיחות שספגתי מהבית, עם אבא יוצא מזרח אירופה, שלמד חזנות ונשבה בקסם המוזיקה היוונית והצוענית. אבי אמר לי מהמקורות היהודיים: 'עליך לקבל את דעתו של האחר, שהיא שונה ממך כשם שפניו שונים ממך'".
מהמפגש בין תבורי לחיטמן נולד להיט ענקי - "לילה בלי כוכב", שיר שעקף את חומות ההפרדה בחוכמה. חיטמן חיבר בו בין סן רמו לבין כרם התימנים, בין פסיכדליה ועצב קיומי לבין רמת גן.
"זה פתח לעוזי את הדלת. אנשים התחילו לנהור אליו כדי לקבל ממנו שירים", נזכר יזהר כהן. "הוא היה בחור זהב, מבית עם ערכים, אדם מכיל ורגיש שלא פוגע באיש. הוא נתן שירים לאחרים, ואת הלהיטים הגדולים ממש שלו ביצעו אמנים אחרים. הוא שמח בהצלחה שלהם, אבל היה מתוסכל מכך שכשהוא שר - זה לא מצליח".
"לפניו, לא כתבו למוזיקה המזרחית אנשים כמו עוזי חיטמן", מבהיר הזמר והמלחין משה דץ. וחיים חיטמן מחדד: "'פולני שכותב למזרחים', כך כינו אותו". וכאילו זה לא הספיק כדי להרחיק את חיטמן מהמיינסטרים הישראלי, ב־1976 הוא הלחין ושר, עם עודד בן חור, את "אדון עולם", בפסטיבל הזמר החסידי. "רק מי שיש לו נפש יהודי כל כך גדולה יכול לכתוב מנגינה שכזו", יתפעם יגאל בשן ז"ל, חברו ושותפו של חיטמן להרכב כמו צועני.
ממרחק השנים ציין חיטמן ש"אדון עולם" הגיע אמנם למקום החמישי במצעד הפזמונים השנתי, אך כבש מקומות ששום להיט לא הגיע אליהם במצעד הפזמונים האלוהי - ספר התפילות של קהילות ישראל. "'אדון עולם' מסכם את כל מה ששמעתי בבית הכנסת. לכל יוצר יש יצירה אחת מרכזית, וכל השאר זה וריאציות. 'אדון עולם' הוא היצירה המרכזית שלי". ואחיו חיים סיכם: "פעם עוזי אמר שהוא ינצח את המוות והתכוון לשיר 'אדון עולם'".
אך גם ההצלחה הזו לא היתה רציפה. הזמר והיוצר מוני ארנון נזכר: "אחרי שעזבתי את להקת האחים והאחיות הקמתי צמד עם שמשון לוי, והשתתפנו בתחרות הזמר עם השיר 'שוב אני לבד'. זכינו במקום הראשון מהסוף. עוזי שמע את השיר באולפן ורצה להצטרף אלינו ולהקים שלישיית זמר, אבל זה לא יצא".
חיטמן כבר היה די ידוע באותה תקופה, עם להיטים גדולים.
"נכון, אבל שוק הבידור אכזרי מאוד. יש פער גדול בין הפרסום לבין איך שאתה ממלא אולמות בשטח. עוזי חיפש את עצמו כל הזמן, ודיכא אותו שהוא לא קיבל השמעות בקול ישראל כשהוציא את שיריו. אחרי שהוא נפטר התחילו להשמיע אותו הרבה, אבל הזמן הקריטי להשמעה של שיר הוא כשאתה מוציא אותו. אם לא השמיעו אותך בתוך כמה חדשים, השיר מת, כאילו לא היה קיים אף פעם".
מה הכי תסכל אותו?
"העיק עליו שהעורכים אולי מעריכים אותו, אבל לא ממש משמיעים אותו. בשיר 'בארץ הזאת' הוא כתב בעקבות התחושה הזו את המילים 'יש כאלה שלוקחים מונופול על החוכמה. הם יודעים יותר טוב ממני, הם יודעים יותר טוב ממך, מה טוב בשבילי, מה טוב בשבילך'. זה לגמרי על התסכול מהעורכים המוזיקליים".
באותה תקופה כותב חיטמן שני להיטים גדולים מאוד - "רציתי שתדע" ("אלוהים שלי"), בעקבות ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל, ו"נולדתי לשלום", שאותו כתב בעקבות הולדת בנו הבכור, עידו. "נולדתי לשלום" הפך ללהיט בביצוע להקת סקסטה, ו"רציתי שתדע" התפרסם בביצועו. הבחירה של חיטמן לשיר את "אלוהים שלי" מנקודת מבטו של הילד מיתגה אותו כיוצר מוזיקה לילדים (ראו כתבה נפרדת).
עלבון גדול מחיים חפר
שנות השמונים היו מוצלחות ומשונות לחיטמן. לצד הופעותיו עם יגאל בשן ז"ל ויונתן מילר בשלישיית כמו צועני (ראו כתבה נפרדת), הוא המשיך לכתוב, להלחין, לתרגם, לעבד ולהפיק לזמרים מזרחיים אינספור להיטים ענקיים, שמספיקים לקריירה או שתיים.
אפילו רשימה חלקית מעידה איזה מגע זהב היה לו: "מרלן", "אל תשגעי אותי", "אמריקה שלי", "בואי הלנה", "עד מתי אלוהיי", "בלילה", "כמו שיכור", "הדברים היפים בעולם", "כך עוברים חיי" ו"כשאת לידי" - שהתפרסמו בביצוע זוהר ארגוב.
לחיים משה כתב את "תודה", "להיות זמר", "עוד יום עולה", "אהבנו", "על סף דלתך", "קום בן אדם". לאיציק קלה הלחין את "אני העבד". לישי לוי את "ליסה ליסה". למרגלית צנעני את "כמו שאתה יודע". ולשימי תבורי את "אלירן", "עוד סיפור אחד של אהבה" ו"חיפשתי שירים לצאת לעולם".
מגע הקסם החיטמני פעל לכל עבר גם בשנים שאחר כך. ב־1991 הוא כתב את "כאן" עבור ירדנה ארזי, אך משה דץ שמע קודם וביקש את השיר לצמד הדצים. חיטמן נתן בנדיבות, והשיר נבחר בקדם־אירווזיון לייצג את ישראל באירוויזיון ברומא, שם הגיע למקום השלישי. עוד המנון ישראלי שלו. במקביל, באלבומי הסולו שלו המשיך חיטמן לתהות מהו הדבר שחומק ממנו: "בניתי בית, סגרתי דלת, קניתי אוטו, עשיתי ילד. בכל זאת משהו חסר לי. אולי מישהו יגלה לי, איפה הוא מסתתר".
בשנת 2000 הוא הגיש טקסט למפיק יפרח מתנה, שהעביר אותו לשלומי שבת, שילחין. "לכל אחד יש", ששבת שר עם ליאור נרקיס, הפך ללהיט ענקי ששינה והזניק קריירות.
אך הפיכת המוזיקה הים־תיכונית למוזיקת הפופ הישראלית עוררה גם ביקורת. בראיון לארי קטורזה קטל המשורר והפזמונאי המנוח חיים חפר את הטקסטים של המוזיקה המזרחית. "החבר'ה האלה גם לא מדברים עברית נכונה. זה דבר מעוות. אני לוקח את המילים 'בלעדייך אני חצי בן אדם, בלעדייך אני בעצם כלום'. מה זה? איזה מין פיוט יש בזה? זה משפט שאומרים לבחורה ברחוב".
ניכר שהדברים הכאיבו לחיטמן, שכן חפר היה מהכותבים שעליהם גדל ושאותם העריך. "חבל שאמר את מה שאמר", אמר ליואב גינאי, והעלבון על פניו היה קשה. יגאל בשן אבחן: "עוזי לקח פנימה מאוד קשה הרבה דברים. הוא היה איש שמפנים דברים, והחיוך שלו היה מחפה על זה".
כותב שמחה עם עצב
ב־2001, כשהוא בן 49, חיטמן זכה לעדנה כשקיבל את פרס אקו"ם על מפעל חיים. "זה מוקדם מכדי לקבל פרס מפעל חיים", אמר אז למשפחתו. "בסוף חייו עוזי כבר קיבל את ההערכה שהיה ראוי לה", מסכם יזהר כהן. "יוצרים ואמנים גדולים מביאים לקהל משהו שהוא מעבר למוזיקה. או שהם אנשים יוצאי דופן, או שיחצנים בונים להם דמות. עוזי היה מאוד לא יחצני כטיפוס, אבל העשייה שלו הצטברה למשהו גדול".
מותו של חיטמן ב־2004 בגיל 52 מהתקף לב היכה בהלם את כל מכריו. אלבומי מחווה ומופעי מחווה רבים נעשו לכבודו. הנבואה הושלמה, הגשר הגיע לגדה השנייה, והיצירה החלה לעבור אל העולם. "בחייו, עוזי מעולם לא נחשב למלחין חשוב או מרכזי. יכול להיות שהשירים היו חזקים ממנו", מסביר יענקלה מנדל, ששימש בעבר יו"ר איגוד אמני ישראל. "אחרי מותו, השירים קיבלו את המקום הראוי להם בפנתיאון".
כאיש החיבורים המסורתי שהיה, נדמה שחיטמן הותיר צוואה רוחנית, שירש מאביו: לראות את העצוב בשמח ואת השמח בעצוב. "אין בי געגוע או תסכול, הכתיבה שלי פרדוקסלית. את הדברים הכי שמחים שלי אני כותב עם עצב, ואת הדברים הכי עצובים שלי אני כותב בשמחה. לדוגמה, 'כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי' מאוד שמח ומעלה שמחה, ואצלי זה נולד ממקום עצוב. זה מסתכם במשפט ששאלתי את אבי בערוב ימיו: 'אבא, זאת הארץ שחלמת עליה?' והוא השיב - 'עדיין לא'. ה'לא' זה המצב הגרוע, אבל ה'עדיין' זה עין אחת צוחקת. תמיד יש מקום לאופטימיות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו