"בפריז היו לי רגעים אפלים, עד שנתתי לנאצים מחמאס את האִיפּוֹן של חיי": אורן סמדג'ה בראיון חשוף על השנה המטלטלת שעבר

באחד הלילות באולימפיאדה בפריז, חודש אחרי ששכל את בנו הבכור עומר ז"ל במלחמה בעזה, הרגיש אורן סמדג'ה שהוא לא יכול עוד. שהוא רוצה לעזוב הכל ולחזור מייד הביתה. זה קרה לו רגע לפני הקרב שבו זכה חניכו, פיטר פלצ'יק, במדליית הארד בג'ודו.

"הכל הציף אותי", מספר סמדג'ה בגילוי לב, בראיון בלעדי ראשון ומשותף עם אשתו, ליאת. "זה היה בלילה אחרי ששגיא מוקי הפסיד, וכבר היו לנו ארבעה הפסדים בקרבות הגברים. לא הצלחתי כמעט לאכול שם. הרגשתי רע עם עצמי. התקשרתי לליאת ואמרתי לה 'מאוד קשה לי, אולי אחזור הביתה'. היא ענתה לי: 'מה פתאום, אתה נשאר עד הסוף עם הספורטאים שלך'.

"לא הצלחתי להירגע. בשלוש לפנות בוקר יצאתי מהחדר שלי בכפר האולימפי והלכתי לטייל שם בנהר, עם הפלייליסט העצוב שהכנתי לי אחרי שעומר נהרג. שמעתי שירים ומאוד כאב לי.

"שאלתי את עצמי מה אני עושה. הרגשתי שאני טובע. אלו היו רגעים אפלים, קשים מאוד עבורי. דיברתי עם עצמי. איך אעזוב את פיטר רגע לפני הקרב החשוב בחייו? איך אני יכול להכיל את כל העצב הזה, שפשוט חנק אותי מכל כיוון?"

סמדג'ה נשם ארוכות, אסף את שארית כוחותיו, ובשעות הבוקר המוקדמות חזר לחדרו בכפר והחליט שהוא "לא שוקע", שהוא נשאר. זה הסתיים בניצחון הרואי של פלצ'יק ובתמונות שריגשו את כולנו באולם הג'ודו בפריז.

"עד היום אני לא מבין איך קמתי והגעתי בכלל לפריז", אומר סמדג'ה. "סבלתי, סבלתי נורא. אנשים רואים בי סמל של תקומה, אבל לא יודעים מה עברתי שם. הניצחון הכי גדול שלי, שלנו, הוא שלא נכנעתי. הייתי חזק שם כמו ברזל. אם הייתי נכנע ונשאר בבית - זה היה ניצחון של הנאצים מחמאס. נתתי להם את האיפון של החיים שלי".

אורן: "הלכתי שם בלילה ליד הנהר, עם הפלייליסט העצוב שהכנתי לי אחרי שעומר נהרג. שמעתי שירים ומאוד כאב לי. הרגשתי שאני טובע. דיברתי עם עצמי, איך אעזוב את פיטר רגע לפני הקרב החשוב בחייו? איך אכיל את כל העצב הזה, שחנק אותי מכל כיוון?"

סמדג'ה דומע. יושב על הספה בביתו המטופח ביישוב גנות הדר שבשרון וקולו נשנק. ליאת חשה ומסייעת לו. "אנחנו בעצב בלתי נתפס", היא אומרת. "יש בקרים שאנחנו קמים ומחפשים את השמש. את קרן האור להמשיך את היום. אבל אין ברירה, יש לנו עוד שני ילדים מדהימים ואהובים, והחלטנו שאנחנו חיים, ממשיכים.

"ברגע ההוא, כשהודיעו לי שעומר נהרג, חשבתי על זה שהוא שם למעלה עכשיו, מבסוט. נהרג כחייל גיבור, ובמותו הציל חיים של לוחמים אחרים. עומר נהרג בדיוק במקום שהוא רצה להיות".

הרגשה קשה בווינגייט

זאת היתה האולימפיאדה הקשה בחייו של סמדג'ה, בטח רגשית. מהשבעה על מות בנו, שנפל בקרב במרכז הרצועה בגיל 25, הוא קם חודש לפני מועד טקס הפתיחה בפריז, ובאופן טבעי התחבט עם עצמו קשות. 

הספורטאי הענק והייחודי, שזכה במדליית ארד באולימפיאדת ברצלונה ב־1992; המאמן שזכה עם חניכיו בלא פחות מ־300 מדליות (על פי "פורץ הדרך", הספר שכתב עליו מוטי אקסמיט) - באליפויות עולם, אליפויות אירופה, באולימפיאדת ריו ב־2016 (ארד לאורי ששון), באולימפיאדת טוקיו ב־2021 (ארד לנבחרת הגברים והנשים) וכעת גם בפריז (ארד לפלצ'יק) - נדרש לקבל החלטה מאוד מורכבת.

"ישבתי שעות על הספה בבית וחשבתי מה אני עושה. איבדתי את בני, הפכתי לאב שכול, העצב והכאב כל הזמן הציפו אותי, ויחד עם זה יש לי בעוד חודש אולימפיאדה. היה לי ממש קשה. הגעתי לווינגייט אחרי השבעה, נכנסתי פעם או פעמיים לאימוני הנבחרת שלי, ולא הבנתי פתאום מה אני עושה שם. המקום שהוא כל חיי. לא היו לי אנרגיות, כל הזמן בכיתי, התקשיתי להחליט אם אני נוסע לפריז או לא".

הוא לוקח נשימה. לגימה מהאספרסו. הפסקה קלה. זה קורה לו לא מעט במהלך הראיון. הכלבים שלו, בראשות "טוקיו", באים להסתופף סביבו, מעניקים לו תשומת לב ומחפשים בתורם חיבוק חם ממנו.

"אמרתי לליאת ולילדים המדהימים שלנו, רום ורותם, שאני מבקש לדבר איתם. ישבנו בסלון ושאלתי: 'זה בסדר שאסע לאולימפיאדה?'. שלושתם ענו לי מייד: 'סע, סע, זה בסדר'. התמיכה הזאת מהבית מאוד ריגשה אותי.

"אבל לא היה לי קל עם עצמי. הבנתי שאני עוזב אותם לבד בקטע הכי קשה של החיים שלנו. כשכולנו עדיין בטראומה, באבל, בעצב תהומי. ידעתי שאני חייב שנהיה משפחה מלוכדת, מאוחדת, אוהבת. ועדיין התלבטתי קשות.

"היו לי שיחות עם יעל ארד (יו"ר הוועד האולימפי; ע"נ) וגילי לוסטיג (מנכ"ל הוועד), וגם עם הפסיכולוג שמלווה אותי כעת דרך משרד הביטחון. בסוף, עם הכוח הזה של הבית והתמיכה מכולם סביבי, החלטתי שאני טס לפריז. בשלושים לעומר לבשתי את חולצת המשחקים האולימפיים, כדי לחזק את ההחלטה שלי, ומעל קברו אמרתי שאני יוצא לאולימפיאדה".

סמדג'ה אומר שמרגע שקיבל את ההחלטה הוא התמסר כולו לספורטאים שלו, כינס את הצוותים בביתו ובנה איתם את התוכניות הסופיות לאירוע הספורט הגדול בתבל. "זה ממש היה כמה ימים לפני האולימפיאדה.

"חזרתי לחניכים שלי, חמשת המופלאים (שגיא מוקי, פיטר פלצ'יק, ברוך שמאילוב, ים וולצ'ק וטוהר אבוטבול; ע"נ), והייתי שם מכל הלב. לפני זה, כשהם באו אלי כל הזמן הביתה, ניחמו ועטפו אותי, גירשתי אותם. לא רציתי שיחוו את העצב שלי ושזה ישפיע עליהם".

אני שואל את ליאת איך התירה לבעלה לעזוב את הבית ברגעים הקשים כל כך שחוו ביחד.
"זה היה ברור שהוא ייסע. לא משאירים את הספורטאים לבד", היא משיבה. "היה לי חשוב גם להראות לחולירות האלה שהם לא ישברו אותנו. וזה גם מסר לילדים שלנו.

ליאת: "היה ברור שאורן ייסע. לא משאירים את הספורטאים לבד. היה לי חשוב גם להראות לחולירות שהם לא ישברו אותנו. וזה גם מסר ששידרנו לילדים: אנחנו בוחרים בחיים. חייבים להמשיך, לקום ולהיות בעשייה. נצטרך לחיות עם זה, בדגש על לחיות"

"שידרנו להם דבר ברור: אנחנו בוחרים בחיים. חייבים להמשיך הלאה, לקום ולהיות בעשייה. כן, זה באמת מאוד־מאוד עצוב מה שקרה לנו. הגעגועים רק הולכים וגוברים, והכאב יותר חזק בכל יום ויום, אבל זה משהו שנצטרך לחיות איתו. בדגש על לחיות".

אורן: "אני טיפוס שחינכו אותו לא לוותר. זה מחזיר אותי לאבא ולאמא שלי. גדלתי בסביבה מנצחת, בעיירת פיתוח (אופקים; ע"נ). זה העניק לי כל כך הרבה כלים להתמודדות בחיים. תמיד ראיתי את החיים שלי כמסע. לפעמים זהרתי, לפעמים נכשלתי. לפעמים היו עלי ביקורות אגרסיביות. קיבלתי גם את זה, ותמיד המשכתי והבאתי מדליות. ברגע שהחלטתי לטוס לפריז - ידעתי במה זה כרוך".

סמדג'ה הגיע לאולימפיאדה וגילה עד מהרה שזאת אופרה אחרת לעומת מה שהיה רגיל לו באירועים הספורטיביים הקודמים. "סבלתי מכל רגע ורגע. לא היתה לי פינה משלי לפרוק, לבכות. לא יכולתי באמת להיות לבד עם עצמי.

"אפילו חדר לבד לא היה לי. היינו בדירה משותפת לכל הצוות. יחד עם זה, הצוות שלי היה מהמם. הוא נתן לי את כל השקט שאני צריך, ועשה עבודה מטורפת. החבר'ה היו ערניים ורגישים לרגשות שלי, לתחושות, לזמן שלי".

גם המוזיקה, לדבריו, מאוד עזרה לו. "הייתי הרבה מאוד עם אוזניות. שמעתי את הפלייליסט לזכרו של עומר. מירי מסיקה הנפלאה, פאר טסי ואחרים. שירים שמאוד מרגשים אותי. בכלל, אני לא מאמין שיש עוד אבא, מאמן, שאיבד את הבן שלו ונעמד ככה על הקווים, חודש אחרי".

בהתחלה ספגה נבחרת הגברים הפסדים בזה אחר זה. לא לפני שנתנו פייט אדיר על המזרן, נשרו ארבעת החניכים הראשונים של סמדג'ה שהתמודדו בתחרויות. אורן אומר שהם הפגינו יכולת מצוינת ועשו אולימפיאדה טובה למדי. מדגיש שהוא אוהב כל אחד ואחד מהם. כבר שנים הוא חי איתם, וגם הם קשורים אליו מאוד.

ואז הגיע יום הקרב האחרון של ספורטאי יחיד. פיטר פלצ'יק נשאר התקווה היחידה למדליה אולימפית. זה היה יום קשוח, אמוציונלי מאוד, שהכל בו הלך קשה ומותח. "הייתי על סף התקף לב בשמינית הגמר, בקרב של פיטר נגד הצרפתי אורלין דיסה. פיטר ניצח בסוף, ואז הפסיד ונשאר לו להתמודד על הארד.

"היינו מחוברים מאוד כל אותו יום. דניאל, אשתו של פיטר, שלחה לו שיר מיוחד ('לא, איני מתחרטת על דבר', של אדית פיאף; ע"נ), וכל היום שמענו אותו. עשר דקות לפני הקרב קראו לנו, היינו במוטיבציה מטורפת, הכנתי אותו לקרב.

"פיטר היה חסר סבלנות. עוד במנהרה, לפני שיצאנו, הוא לקח את הכיסא של השופט וישב עליו, ואני ישבתי על הרצפה. כל אחד היה בזון שלו. התפללתי לאלוהים. ביקשתי ממנו: רק לא מקום חמישי. הגעתי עד לפה, רק שתהיה לנו מדליה. הבטחתי שאניח תפילין. למה? כי עומר הניח תפילין בצבא.

ופתאום אנחנו שומעים את השיר שדניאל שלחה לפיטר מתנגן באולם, דקות לפני הקרב שלו. וואו. הסתכלנו אחד על השני ושאלנו 'מה הסיכוי שדבר כזה יקרה?', וזה שיר מרדים בכלל."אמרתי לפיטר 'זה סימן משמיים'. נתתי בו מילים עוצמתיות: 'אני סומך עליך, מאמין בך, אני יודע שלא תוותר. עכשיו זה אתה לבד. אתה תחליט מה יהיה בקרב הזה. זה הקרב שחיכית לו, לך תתפוצץ!'"
פיטר היה נחוש וממוקד, ועשה את זה. אורן צעק "יש!" גדול - ואז נשטף דמעות.

"ביום המדליה של פיטר העצב שלט בי, אבל הייתי גם מאושר. הרגשתי שעשיתי את זה. שקמתי מהמקום הכי קשה בעולם ותפקדתי בצורה שעד היום לא מובנת לי, ושוב הבאנו מדליה אולימפית. אבל גם חשבתי שאני רוצה לטוס הביתה"

"פיטר ראה אותי בוכה רגע אחרי סיום הקרב שלו. הוא בא אלי ואמר לי 'זה לעומר, זה לעומר'. התחבקנו וירדתי לרצפה. בדיוק כמו שירדתי בחצר הבית שלי כשהודיעו לי שעומר נהרג. הייתי במנעד רגשות גדול.

"לא בכיתי משמחה. העצב שלט בי. הייתי גם מאושר, והרגשתי שעשיתי את זה. שקמתי מהמקום הכי קשה בעולם ותפקדתי בצורה שעד היום לא מובנת לי, ושוב הבאנו מדליה אולימפית. אבל גם חשבתי שאני רוצה לטוס הביתה. לחזור מייד למשפחה שלי, לליאת, לילדים. זהו, אני סיימתי. זה היה לי ברור.

"גם אל הקהל המריע והנפלא לא רציתי ללכת. בסוף זיהיתי שם את דודי, חבר טוב שלי מארה"ב, אז ניגשתי אליו - וכולם עטפו אותי בחיבוקים".

אחר כך התיישב לכתוב פוסט שמוקדש לרעייתו ליאת. "רציתי הביתה, הביתה, לטוס חזרה כמה שיותר מהר. באמת שאזלו כוחותיי. ראש הממשלה התקשר אלי, קיבלתי 100 אלף הודעות בערך, מתוכן כמעט 1,000 בטוויטר.

"כולם שמחו איתנו, איתי, אבל הראש שלי היה במקום אחר. שום דבר לא עניין אותי. כתבתי בפייסבוק: 'רק להגיד תודה לאשתי המדהימה, שאפשרה לי להגיע לאולימפיאדה ולהשאיר אותם לבד. איזה עם אנחנו, עם מיוחד'".

סמדג'ה פנה ליעל ארד. "אמרתי לה 'יעל, תחזירי אותי הביתה הכי מהר שאפשר'. היא הבינה אותי מאוד. חזרתי לישראל מייד אחרי התחרות של פיטר. לא היה מקום בטיסה אז ישבתי בקוקפיט, עם הטייסים".

"לא אנמיך ציפיות"

סמדג'ה חושף כאן לראשונה את תוכניותיו המקצועיות לעתיד: "אני רוצה להמשיך ולהוביל את הנבחרת לאולימפיאדת לוס אנג'לס. לא יודע עדיין באיזה תפקיד בדיוק. אני מקווה שיהיו לי כוחות. אני צריך להתגבר עם עצמי על הכאב והקשיים ולהגיע כמו תמיד עם כל האנרגיות, המטרות והציפיות שאציב.

"זה הרצון, ולשם אני מכוון. המטרה שלי היא בהחלט להוביל גם את הדור החדש והמצוין שלנו בג'ודו להישגים דומים לאלה של הדור הוותיק. אני יודע לייצר מדליות, וגם בלוס אנג'לס לא אנמיך ציפיות. נגיע לשם מוכנים כדי לזכות במדליות.

"לא יעלה על הדעת שאני אסיים את הקריירה שלי בלי מדליית זהב אולימפית של ספורטאי שלי. אני מעלה את הרף, והמטרה שלי בלוס אנג'לס היא מדליית זהב. ואני אגיע לשם. זכיתי בזהב עם החניכים שלי בכל תחרות - אליפות עולם, אירופה, מאסטרס. רק באולימפיאדה אין לי זהב, וזאת המטרה הבאה שלי.

"מתחו עלי ביקורת שאני לא מטפח דור חדש, ושאני נשען רק על הדור הוותיק, שכבר שבע ועייף. אז הדור הוותיק הצליח עכשיו מאוד באולימפיאדה, ומתחת לרדאר התקשורתי, בלי תקציבים, בנינו וטיפחתי דור חדש מצוין. שנת 2023 היתה מעולה עבורם. זכינו בהישגים מטורפים: אלוף עולם ואירופה בקדטים, סגן אלוף עולם בג'וניור, סגן אלוף אירופה בג'וניור, ועוד שלל מדליות יוקרתיות. נגיע עם הדור הזה בשיא הכוח ללוס אנג'לס".

"קמתי עם גוש בגרון"

אורן (54) וליאת (51) כואבים עכשיו מאוד. אורן מספר שערבים שלמים הוא פשוט יושב בבית, על הספה, ובוכה. לא מסוגל להגיע לפתח היציאה מהבית. ליאת מתארת גם היא עצב תהומי וגעגוע שרק מתעצם בכל יום שחולף.

עומר, בנם בכורם, היה ילד יפה תואר. לוחם עם לב זהב וחיוך שובה לב. בחור רגיש שבחייו הקצרים צלח מכשולים ומהמורות לא קלות. והוא לא ויתר אף פעם, נשאר תמיד נחוש להגשים את מטרותיו ושאיפותיו.

"עד שהוא יצא לעולם...", מחייכת ליאת בכאב. "הוא נולד כמעט בשבוע ה־42 להיריון. היינו הורים צעירים ונרגשים. והוא נולד לבן!", היא צוחקת, "אני זוכרת שאמא של אורן אמרה לנו: 'איזה מזל שהוא לבן, אורן נולד ממש הודי'. ילד מושלם, עם אף כפתור קטן כזה".

אורן: "פיטר ראה אותי בוכה אחרי סיום הקרב שלו. הוא בא אלי ואמר לי 'זה לעומר, זה לעומר'. התחבקנו וירדתי לרצפה. בדיוק כמו שירדתי בחצר הבית שלי כשהודיעו לי שעומר נהרג. לא רציתי ללכת לקהל המריע, בסוף ניגשתי – וכולם עטפו אותי בחיבוקים"

הם מציגים תמונה של עומר כשהיה עולל, עם אבא אורן. ליאת אומרת שכתינוק הוא כמעט לא ישן, והיא מצאה את עצמה משוטטת איתו בלילות ברחוב, כשהוא בעגלה, רק שיירדם. "מהר מאוד הבנתי שיש פה ילד היפראקטיבי", היא מספרת. "הכל הוא עשה מאוד מהר. בגיל חמישה חודשים הוא כבר עמד".

הם מספרים על ילד טבע אהוב ופעלתן, שהיה מלא חיים וקסם אישי, מוקף חברים וחברות. כהורים, הם תמכו בו והשקיעו הכל, חיפשו שנים אחרי המסגרת החינוכית שתתאים לו ולא ויתרו. "עברנו עם עומר לא מעט. היו לו הפרעת קשב ולקויות למידה, וכל הזמן שמענו 'הילד לא מקשיב, לא יושב'. אני הבנתי שהוא לא במסגרת שמתאימה לו. חיפשנו הרבה ולא הסכמנו להתפשר בשום אופן".

בכיתה ג' חל מהפך גדול בחייו. ליאת מספרת שעומר השתלב במסגרת החינוכית של "בית אקשטיין" בשדות ים, והתחיל לצמוח ולפרוח. לפתע התחילו ההורים לשמוע עליו גם דברי שבח.
"עומר התגלה כילד טוב לב. מהר מאוד קיבלנו פידבקים שהוא קורא בלי ניקוד, שהוא מתקדם במהירות מפליאה. נכון, הוא נשאר תמיד שובב ואימפולסיבי, אבל גם רגיש מאוד וחייכן. מלך הסוני פלייסטיישן והלגו, ילד שחזר מבית הספר עם ביטחון עצמי, ילד שטוב לו".

בכיתה ז' הגיע לבית הספר לחינוך מיוחד "שפרירים" בקיבוץ גבעת חיים איחוד, שם למד עד סוף כיתה י"ב. עוד קודם, בכיתה י', התנדב למגן דוד אדום, וליאת הופתעה כשנכנסה באחת הפעמים לחדרו. "הוא למד ושינן מול מחברות מסודרות, ניהל איתי דיאלוגים על מד"א ועל דברים נוספים. התפתח מאוד".

לעולם הג'ודו, איך לא, נכנס כילד, עד שבשלב מסוים התחום לא התאים לו. "הוא היה חוזר מאוחר מבית הספר, ולא היה לו זמן להשקיע בג'ודו", משחזר אורן. "בהמשך הוא התחיל ללכת לתנועת 'אחריי', שם עבר הכנה לצבא. זה תפס אותו מאוד. הוא רצה להיות רק קרבי, להגן על המדינה, לתרום. לא היה מוכן לשמוע על שום אפשרות אחרת".

ליאת: "הוא גילה את הצבא ב'אחריי', ממש החדירו בו שם את רוח הלוחם. הוא קיבל משמעות, וזה הדבר שהוא הכי רצה להגיע אליו - קרבי. הוא נלחם על כך. פגש קב"ן ואמר לו: 'אז מה אם אני חינוך מיוחד, אני רוצה להיות לוחם בצה"ל'. הקב"ן התרשם מהנחישות שלו וענה: 'אז אתה תהיה קרבי'".

בצבא עומר התגייס לגולני. היה נהג נגמ"ש מרכבה (נמ"ר) ומטוליסט רימונים. עשה חיל.
"לא דאגתי לרגע כשהוא היה בסדיר", מספרת ליאת. "עומר חזר תמיד שמח הביתה, היה כל כך גאה בשירות שלו. איזו דרך הוא עבר. עד הצבא עטפנו אותו בכל וכיבינו שריפות כשהיה צריך. בצבא זה היה הכל הוא, ואיך שהוא תפקד. היה מרגש לראות את זה, גם בסרטונים".

אורן: "ניגשה אלי צעירה לא מזמן וסיפרה לי בבכי שאחיה נפל בלחימה. היא אמרה לי 'במילים ובהתנהלות שלך חיזקת את אבא שלי, שהתרסק'. ביקשתי שתעלה את האבא על הקו. דיברתי איתו וחיזקתי אותו. אלו הם חיינו מאז שאיבדנו את הבן הגיבור שלנו"

אורן: "הוא נכנס כמה פעמים לעזה וגם השתתף במבצעים שאי אפשר לדבר עליהם. פעם נסעתי עד חברון ולקחתי אותו לתרום מח עצם. הוא נמצא מתאים ומייד הסכים לתרום. זה היה הילד שלנו, לב ענק".

אחרי הסדיר עבד עומר בביטחון. "הוא היה מאבטח במעברים, ושם דאגנו מאוד", מספרת ליאת. בהמשך מצא את מקומו כמאבטח בבית החולים "מאיר" בכפר סבא. ואז הגיע 7 באוקטובר.
"ב־12 בצהריים עומר כבר יצא עם צו 8 לצפון", נזכרת ליאת. "הוא היה שם חודש וחצי, ולא היה מבואס. אבל מקום העבודה שלו 'שתה' אותו מהר מאוד בחזרה, כי לא היו מספיק מאבטחים".

עומר, שבער מבפנים, הרגיש כהרגלו שהוא חייב לתרום ולהילחם, עשה הכל כדי להגיע לעזה. "חבר שלו מהסדיר עזר לו לעבור לגדוד 9203 של חטיבת אלכסנדרוני", מספרת ליאת. "הוא רצה להיות רק בעזה. רצה להילחם בשביל החברים שלו שנרצחו במסיבת הנובה. להילחם בשביל להחזיר חטופים. לא דאגנו בשלב הזה. כשהיתה לו קליטה בנייד היינו כל הזמן בקשר איתו".

ליאת עצמה גויסה למלחמה ב־8 באוקטובר. "הייתי מודיעת נפגעים בצבא במשך שמונה שנים, ולפני שנה וחצי עברתי לפיקוד העורף. היינו בהתחלה בחפ"ק מלונות של המפונים, אבל מהר מאוד לקחו אותנו לתפקיד המודיעים - והודענו למשפחות של חיילים וגם למשפחות של אזרחים. היו ימים שהודעתי לשמונה-תשע משפחות את הבשורה הקשה מכל. אלו היו שבועות קשים מאוד עבורי".

ואז הגיע חג השבועות, ועומר היה בדרכו הביתה. "חטפנו כולנו איזה טפיל", סיפר להוריו. בארוחת החג אמר לבני המשפחה: "אני הולך להחזיר את הכבוד שלנו, אני הולך להיכנס בהם". ביום שני בבוקר חזר לצבא. ליאת מספרת שהספיקה לעזור לו להתארגן באמצע הלילה שלפני כן. כשיצא לעזה, בפעם הראשונה ליבה ניבא לה רעות.

"קמתי בבוקר עם גוש בגרון ובניין כבד על החזה, הרגשתי שהולך להגיע צונאמי. מעולם לא הרגשתי ככה. הייתי בדיכאון מטורף במד"א כל השבוע הזה. אנשים שם, מנהלים בכירים, שאלו אותי מה קרה לי. אמרתי שהבן שלי בעזה ושהתחושות שלי לא טובות.

"ביום רביעי הסתמסתי עם פרמדיק מחטיבת אלכסנדרוני שאני מכירה ממד"א. כתבתי לו שהבן שלי בפלוגה ב' שם. הוא שאל אם ארצה שהוא ילך אליו. עניתי לו 'לא, תשמור על עצמך, תהיה בהאזנה'".

"לגעת בו בפעם האחרונה"

למחרת, יום חמישי, 20 ביוני, צוין יום הולדתו של אורן. המונים בירכו אותו. אורן מספר שלמשפחה לא היה חשק לחגוג, אבל בסופו של דבר יצאו כולם לבר קרוב עם חברים ובני משפחה. גם ספורטאים של אורן הגיעו לשם. "לא היה לנו מצב רוח לחגוג, אפילו לא שתיתי כלום", מספרת ליאת.

"אני לא יודע עדיין באיזה תפקיד בדיוק אוביל את הנבחרת לאולימפיאדת לוס אנג'לס. אני מקווה שיהיו לי כוחות. אני צריך להתגבר עם עצמי על הכאב והקשיים ולהגיע כמו תמיד עם כל האנרגיות, המטרות והציפיות שאציב"

אורן: "עומר שלח לנו הודעה בווטסאפ המשפחתי 'מזל טוב לרותם, שסיימה י"ב, ומזל טוב לאבא ליום ההולדת'. בסביבות 17:00 ניסיתי להתקשר אליו, אבל לא היה מענה. ב־17:36 קרה האסון שלנו, הנורא מכל".

רס"ל (מיל') עומר סמדג'ה ז"ל נהרג מפגיעת פצמ"ר במסדרון נצרים, לצד הלוחם רס"ל (מיל') סעדיה דרעי ז"ל. גופו ספג את רוב עוצמת הפגיעה, ובכך הציל עומר חיים של לוחמים אחרים ששהו לידו.

אורן מדבר על האסון ומוחה את דמעותיו. ליאת מספרת ששלושת המודיעים מטעם הצבא חיכו ליד ביתם כבר ב־19:00, כשהמשפחה שהתה באירוע יום ההולדת של אורן. "בסביבות 23:30 המודיעים עשו דבר שלא עושים אף פעם. אני מכירה את החומר, הרי אני מודיעת נפגעים בעצמי.

"הם התקשרו אלי. 'מדברים מהצבא, אנחנו צריכים שתבואו הביתה'. הם פחדו שהידיעה המרה תקדים אותם, ושנתבשר על כך לפני שהם יודיעו. באותו רגע ידעתי מייד - עומר שלי, אהוב ליבי, הבן שלנו, נפגע. איך אני מבשרת את זה עכשיו לאורן בצורה רגועה, בלי לעורר היסטריה כשכולם יושבים מסביב לשולחן?

"אמרתי לו בשקט, 'אורן, התקשרו מהצבא, אנחנו צריכים ללכת הביתה'. רום שלנו יצא עשר דקות לפנינו לכיוון הבית. רותם היתה איתנו באוטו והרגישה שמשהו רע קרה. אני התקשרתי לכל מיני חברים מודיעים שלי, ואיש לא ענה לי".

הם הגיעו לקרבת הבית, וברגעים הראשונים עוד פיעמה בהם התקווה. "לא עמד שם אמבולנס בהיכון, אז חשבנו שאולי עומר רק פצוע". אבל האופטימיות נגוזה מהר מאוד. שלושה מודיעים עמדו בפתח הבית וחיכו להם.

ליאת: "הראשון שזיהיתי היה אלישיב, שגייס אותי בעבר למודיעים. מגיל 15 אנחנו חברים. אמרתי לעצמי, תודה שהוא זה שמודיע לי, כי הוא נשמה ענקית. רום התקרב אלינו בשביל הכניסה לבית ושאל 'מה קרה?'. יותר אני לא זוכרת כלום.

אורן קיבל את הבשורה באופן רשמי. "הם אמרו לי 'אנחנו מצטערים להודיע לך', ומאז ועד היום אנחנו בסרט רע. רותם, שהיתה לידי, נתנה צרחה מטורפת".

ליאת: "זה רגע שמשנה את החיים לעד".

אורן שאל אם עומר נחטף, חלילה, או שגופתו נמצאת בישראל. כשאמרו לו שגופת בנו בארץ, הוא נסע מייד להיפרד. "היה לי חשוב לגעת בו, לראות אותו בפעם האחרונה". ליאת הרגישה אחרת. "אני לא רציתי. רציתי לזכור את עומר יפה כמו שהוא היה".

ליאת: "המודיעים התקשרו שנגיע הביתה. מייד ידעתי שעומר נפגע. איך אני מבשרת את זה עכשיו לאורן בלי לעורר היסטריה ביום ההולדת שלו? אמרתי בשקט, 'אורן, זה מהצבא, צריך לחזור'. מחוץ לבית לא ראינו אמבולנס מחכה בהיכון, אז עדיין קיווינו"

כל אותן שעות המשיך אורן לקבל אינספור הודעות ברכה ליום ההולדת, כשהמברכים לא מודעים לכך שבנו נהרג. סמדג'ה אפילו הספיק לכתוב בפייסבוק 'תודה לכולם, ושכולם יחזרו בשלום'.
בבוקר למחרת, יום שישי, כולם כבר ידעו. אלפי מנחמים זרמו לבית, פקדו את ההלוויה, גדשו את השבעה.

"ראש הממשלה בנימין נתניהו וכל ראשי הצמרת הפוליטית הגיעו, וכן מפקדים בכירים מאוד בצבא, המוני מכרים, קרובי משפחה ולא מעט אנשים שחשו צורך להגיע ולנחם. מותו של עומר נגע בכולם.
ליאת ואורן מציינים במיוחד לטובה את קהילת גנות הדר, שעומר היה החייל השני שאיבדה במלחמה הנוכחית (אחרי סמ"ר דויד ששון ז"ל). הקהילה, שידעה גם חטופים שהוחזרו מעזה, סייעה למשפחת סמדג'ה בכל הנדרש, עטפו אותה באהבה גדולה.

ליאת: "המסר שלנו לכולם, כולל בהלוויה, היה שבלי אחדות, אהבה ועזרה הדדית, ובלי דרך לא מפולגת - לא נהיה חזקים. אנחנו במלחמת קיום. אלפי שנים ניסו לחסל את היהודים, וזה יימשך. אנחנו חייבים שלום בתוכנו".

אורן: "אני לא הייתי אמור לדבר בהלוויה. סיכמנו שליאת תדבר בשם המשפחה. אבל אז ראיתי חייל בוכה. קמתי אליו ושטפתי לו את הפנים. אמרתי לו, 'מה אתה עושה, אתה צריך לחזור לעזה'. ואז ביקשתי להגיד את דברי החוזק שאמרתי שם. שאני מבקש לא לעצור עד שננצח. שעם ישראל חי".

"כל הפלוגה של עומר היתה אצלנו", מוסיפה ליאת. "חרדי, אשכנזי, אתיופי, תל־אביבים ואחרים. מנעד גדול ומרשים של החברה הישראלית. כולם ביחד נלחמים כתף אל כתף. הדבר הראשון שאמרנו להם הוא שאנחנו לא כועסים, להפך. אמרנו להם שאנחנו גאים, אמרנו להם תודה. אין בנו שום חרטות. סעדיה, שנהרג עם עומר, היה חרדי, ועומר היה חילוני, ילד מסיבות. הדם שלהם התערבב ביחד.

"בשבעה של עומר סיפרו לנו דברים מדהימים עליו. איך הוא היה שותף, ביחד עם חבריו החיילים, לשחרור של נועה ארגמני ושלושת החטופים האחרים מהשבי (אלמוג מאיר ג'אן, שלומי זיו ואנדריי קוזלוב; ע"נ).

"איך אחרי חודשים ארוכים של לחימה הגיע אליהם לפתע בחור מצחיק ומלא אנרגיות, אחד שהרים לכולם מייד את המורל. בכל בוקר הוא נהג להשמיע להם את השיר של מירי מסיקה ומיקה משה 'יש לך אותך', והקדיש אותו לי. כשקמנו מהשבעה עשיתי קעקוע ביד עם שם השיר. זה היה עומר".

"אותנו זה מטלטל"

השולחן בסלון המשפחה עמוס בכיבוד, בפירות ובפיצוחים. הבית מסודר למשעי. זאת שעת צהריים, והכלבים כבר נמים. אורך ממשיך: "לא ידענו את כל מה שעומר עשה. האפרוח שלנו התבגר והפך ללוחם שהגן על המדינה, הציל חיים ומצא חטופים. זאת לא נחמה עבורנו, אבל גאווה מטורפת. עומר מצא את מותו במקום שהוא הכי רצה להיות בו".

לליאת חשוב להגיד עוד משהו: "כמה חיילים הרוגים יש לנו במלחמה עד עכשיו? יותר מ־700. אסור שמותם יהיה לשווא. אנחנו חייבים להיות ראויים למוות הזה. הייתי רוצה שכמו שיש בכל מקום תמונות של החטופים שחייבים להחזיר הביתה - יפרסמו גם תמונות של החיילים שנהרגו.

אורן: "בהלוויה לא הייתי אמור לדבר, אבל אז ראיתי חייל בוכה. קמתי אליו ושטפתי לו את הפנים. אמרתי לו, 'מה אתה עושה, אתה צריך לחזור לעזה'. ואז ביקשתי להגיד את דברי החוזק שאמרתי שם. את זה שאני מבקש לא לעצור עד שננצח"

"שנקום בכל בוקר ונדע מה איבדנו ונזכור על מה אנחנו נלחמים. שנתעורר ונחשוב במה אנחנו יכולים לעזור איש לרעהו. שנדבר יפה זה לזה, בכבוד. שלא נהיה אלימים. שגם עם דעות מנוגדות נדע לנהל דיאלוג".

אורן: "גם ככה אנחנו חוטפים מהאויבים בחוץ, אבל כשאנחנו חוטפים בינינו לבין עצמנו - אותנו זה מטלטל. אני לא מקנא במקבלי ההחלטות שלנו. כל החלטה, לכל צד, קשה ומתקבלת בייסורים".
עכשיו הם עסוקים בהנצחתו של עומר, מתכוונים להקים מכינה קדם־צבאית משותפת לבנים ולבנות על שמו במושב הדתי תקומה שבדרום, ביחד עם תנועת "הביטחוניסטים".

"מכינה שתושתת על ערכי נתינה, שתהיה ממש כמו הגרעינים של פעם", מסבירה ליאת. "שיתעסקו בהקמת הקהילה, בעזרה לה ובשיקום שלה. מבחינתנו, זה יהיה לדורי־דורות".

ליאת עושה כעת יום מילואים בשבוע בפיקוד העורף ויום שירות במד"א כחובשת בכירה. מגיעה עם אורן לבקר פצועים במחלקות השיקום בבתי חולים, ומשפחות שכולות. אורן מעניק הרצאות מעת לעת, מספר שקיבל לאחרונה הצעות גם מהמגרש הפוליטי - וגם הצעות לכהן כמנכ"ל בכמה חברות שונות.

לדבריו, הוא מתכוון להמשיך במפעל החיים של אביו, מוריס ז"ל, שהלך לעולמו חודש לפני 7 באוקטובר, ובמפעל החיים שלו עצמו (בהקשר זה נזכיר, למשל, את הצגת הילדים "אלוף ישראל", של תיאטרון השעה הישראלי, שמוקדשת לסיפורם).

טיול זיכרון ביפן

באמצע נובמבר מתכננים אורן וליאת לטוס עם רום ורותם לטיול ביפן. "ביום ההולדת הקודם שלי עשינו 'נסיעת גברים' לתאילנד", מספר אורן. "עומר, רום ואני. חוויות נהדרות עברנו ביחד. סנפלינג, רפטינג, אופנועי ים, צלילות, איים ומסעדות. לא נשכח את זה לעולם. היעד הבא שקבענו אז היה יפן, עם כל המשפחה. לצערנו הרב, עומר לא איתנו, אבל החלטנו לא לוותר, לדבוק בחיים - ולעשות את זה".

רום, שיהיה בן 21 בדצמבר הקרוב, חזר בינתיים לצבא, שם הוא מפקד על קורס בילוש במשטרה הצבאית ומפקד טירונים. בעוד חצי שנה הוא אמור להשתחרר. לפני הגיוס נפצע בג'ודו, וירידת הפרופיל מנעה ממנו לשרת בקרבי. רותם, שבדצמבר תחגוג 18, סיימה תיכון, וכעת היא עסוקה במלוא מרצה בהנצחת אחיה.

ליאת: "הייתי רוצה שכמו שיש בכל מקום תמונות של החטופים, יפרסמו גם תמונות של החיילים שנהרגו. שבכל בוקר נזכור על מה אנחנו נלחמים. שנחשוב במה אנחנו יכולים לעזור איש לרעהו. שנדבר בכבוד ולא נהיה אלימים. שנדע לנהל דיאלוג בינינו"

חדרו של עומר מלא בפסלים בדמותו שנוצרו אחרי מותו, וכן בציורים שלו שאנשים הביאו לליאת ולאורן, בצילומים נוגעים ללב שבהם הוא מונצח ובדגל חטיבת גולני. כל אלה לצד פריטים שונים ממד"א, שירים והקדשות. ליאת מספרת שעומר שאף ללמוד רפואה, ולפני מותו שקד על השלמת הבגרויות.

לפני כשבועיים ישב אורן סמדג'ה לארוחת צהריים בתל אביב עם חניכו לשעבר, אורי ששון. "לפתע הגיעה אלינו צעירה בת 20 פלוס ופרצה בבכי. חיבקתי אותה. היא סיפרה שאחיה נפל בלחימה ואמרה לי 'אורן, במילים ובהתנהלות שלך חיזקת את אבא שלי. הוא התרסק מהמוות של אחי'.

"ביקשתי ממנה שתעלה את האב על הקו. דיברתי איתו וחיזקתי אותו. אלו הם חיינו מאז שעומר נפל. היה לנו בן גיבור, לוחם. עכשיו אנחנו רק רוצים להיות ראויים לו".

erannavon9@gmail.com