הנה תמה לה תשפ"ד. כמה שיפודים תקעה בליבנו השנה החולפת, וכמה זמן ייקח לנו להחלים מכל החורים שעשתה לנו. אבל להאשים שנה במה שקרה, לחשוב שדווקא צירוף אותיות כמו תשפ"ד הוא שהביא עלינו את מה שאירע, זה פתרון קל.
זאת לא היא, אלה אנחנו. היינו גרועים, חטפנו, ועכשיו מתחילה שנה חדשה, שבה נוכל לקחת את מסקנות ועדת החקירה הפנימית ולבנות מחדש מדינה, חברה וגם אישיות יותר טובה.
אבל לפני שניגשים למלאכת התיקון, יש להיפרד מהשנה החולפת בעין טובה. היא לא היתה רק שנה נוראית, היא היתה גם שנה נהדרת, חד־פעמית, נס גלוי. כמובן, אני לא חושב שמי שאיבד את היקר מכל יכול להתחבר למילים האלה, בוודאי מי שעדיין ממתינים לחטוף או לחטופה שלהם שישובו, אבל כעם קיבלנו פה שנה שתיזכר לא רק כשנת האסון, אלא גם כשנת היקיצה.
התעוררנו מהרבה מהדמיונות שבהם חיינו, וזה קרה ממש ברגע האחרון לפני שהסיוט שאליו התעוררנו בשבעה היה גומר אותנו. זאת היתה שנה שבה הלכנו לניתוח מציל חיים, והניתוח הזה הסתבך, והמנתח היה אכזר, וההרדמה לא עבדה, אבל כמו מטפס ההרים ההוא, שכרת לעצמו את היד כדי להציל את חייו לאחר שנתקע בפסגה, ככה אנחנו. נאלצנו לכרות לעצמנו חלק מהלב כדי להציל את הגוף.
אז הנה נקודות הזכות העיקריות שאני מוצא בשנה הזאת שיש לזכור ולשמר לשנים הבאות, נקודות שגילינו בלית ברירה, אבל יועיל לנו להיאחז בהן אם אנחנו רוצים להמשיך להתקיים כעם חופשי בארצו.
יש בנו שני הפכים המשמשים בערבוביה. תמיד. מצד אחד, לב ענק, אהבה ללא גבולות לכל אחינו, נתינה אינסופית בשעת מצור ודחק, יכולות עילאיות שמתגלות כשלוחצים לנו על הצוואר; ומצד שני, גם כמויות של איבה הדדית בלתי מוסברת, המחפשת כל הזמן צידוקים לקיומה, וברוך השם גם מוצאת.
השנאה ההדדית הזאת משכנעת אותנו בכל דור מחדש שאם נתמסר, נתמכר, לא נתפשר, לא נתחבר ולא נתעורר, בסוף זה יסתדר. וזה לא. קיבלנו תזכורת לזה השנה בצורת אגרוף לפרצוף. וצריך להבין ולקבל - השנאה ההדדית תמיד תהיה. זה טבענו. השאלה היא אם פועלים ממנה או שמים אותה בצד ומחפשים את הניצוץ המאיר, כדי לתת לו לזרוח על קיומנו.
מי שהתחברו לטוב שבהם ויצאו לפעולה למרות המשקעים, הצילו את המדינה. מי שמעדיפים להמשיך להתבוסס בשנאה, לא מאפשרים לתיקון להתרחש. ונא לא להצביע על הזולת, אלא לשים לב איך זה בתוכי בכל רגע.
יש לנו דור צעיר נהדר. לא כולו, לא נייפה את המציאות, אבל יש פה כמות רצינית של נשים וגברים שיודעים להפריד עיקר מטפל, שיש אמת בליבם, ושיש ערכים בנשמתם גם אם לא קיבלו אותם במערכת החינוך או בבית.
המציאות הישראלית יוצרת ערכים פנימיים באופן עצמוני, ולו רק מעצם החיים כאן באיום מתמיד, בדריכות ובמתח ממה שמכינים לנו העמלקים. אנחנו חיים על פי הר געש, ולא משנה כמה מדחיקים, זה במודעות תמיד, מילדות.
הנוער והצעירים פה לא יכולים ללכת לאיבוד לגמרי כמו באמריקה ובאירופה. והנה, בשעת מבחן, הם באים לשמור על הבית ולהקימו מחדש. בעתיד הנראה לעין, בני הדור הצעיר, אחרי שיפשטו מדיהם בשלום, יצטרכו לקחת חלק יותר משמעותי בעיצוב החברה לשנים ולדורות הבאים, כפי שהיה בתחילת הציונות, עת בני עשרים הקימו מדינה ועם.
הדור המבוגר בחלקו מסואב. פוליטיקאים, אנשי צבא, אנשי אקדמיה, בכירים בתקשורת, אנשי עסקים וממון, צמרת המשפט - הסתאבו ונרקבו בתפקידיהם ואיבדו את היכולת להוביל ולהועיל. שנים של עיסוק עצמי, בניית מנגנונים לשימור הכוח, טפילות ושחיתות, הביאו אותנו למקום שבו אנחנו נמצאים כעת. תחתית הבאר.
כשמכינים מרק חורפי עשיר, שעוד מעט מגיע זמנו לשוב אל המטבח, נוצר בתחילת הבישול קצף שיש להסירו בתהליך הקיפוי. ככה גם במדינה. לא תהיה ברירה, דור שלם יצטרך לְהִתְקַפּוֹת, להתפנות מעמדות הכוח שבהן העלה עובש והחמיץ את התבשיל. וזה לא אירוע חד־פעמי.
נהיה חייבים לבנות מנגנונים שמבטיחים התחדשות מתמדת, כי כל אדם שחושב שהתפקיד נולד עבורו, ושהוא היחיד שיכול למלא אותו, לא מבין את עיקרון הזרימה בטבע. מה שלא זורם, נרקב.
***
בדד. מצבנו העולמי גרוע במיוחד, ועוד יחמיר ככל שהשתלטות המוסלמים על העולם המערבי תעמיק. אנחנו חייבים להתגייס מייד ולייצר לעצמנו את כל מה שאנחנו צריכים כדי לשרוד פה במצב של מצור.
קודם כל - אוכל. המצב שבו העגבניות מגיעות מירדן, הגבינה מפולין והחיטה מאוקראינה לא סביר. יש לחזור מייד לחקלאות מקיימת, לשוב וליישב את אזורי הספר בחקלאי הייטק, להנחיל מחדש את ערך עבודת האדמה לדור הצעיר. גוש דן לא יכלכל את העם הזה לבדו.
וחוץ ממזון, נצטרך להקים מחדש את מפעלי הנשק שסגרנו בהחלטה פזיזה וקצרת רואי, ולייצר לעצמנו כל מה שאפשר. התחינות לאמריקנים שישלחו פגזים - משפילות, ואסור שהתמונות האלה ישובו על עצמן בפעם הבאה. נמלא מחסנים בפצצות של טון, וכשלא יהיה מקום יותר בהאנגרים, נמכור לדמוקרטיות המתגוננות בעולם.
הסברה. אחד המחדלים הגדולים ביותר של ביבי הוא שבמשך שנים הוא ייבש את מנגנון ההסברה הישראלי ולא השכיל לייצר גוף גדול, עשיר ומוכשר שישווק את הסיפור הישראלי לעולם. המחדל הזה עדיין נמשך, לצערי. ללא הקמת גוף שווה בגודלו למוסד, נפסיד את שאריות הסימפתיה העולמית, וזה חבל, כי יש לנו סיפור טוב למכור, והצדק המוחלט לצידנו.
יש פה מסבירים מעולים שלא קיבלו תמיכה ונאלצו לפעול לבד, יש כאן חברות השפעה שבכל העולם מתייעצים בהן ושוכרים את שירותיהן, אך המדינה לא פונה אליהן משום מה. אנחנו חייבים לא רק לקנות פקס למשרד ההסברה, אלא להקים מפלצת תעמולה קטלנית, ואם לא אתמול אז היום, מקסימום מחר.
אידיאולוגיה. יש לעם שלנו רעיונות משלו. אנחנו לא באמת חלק מתרבות המערב, אף שיש בה, כמובן, גם ערכים המשותפים לנו. האידיאלים שלנו עתיקים ומוכיחים עצמם דורות על דורות. במרכזם - הלימוד העצמי, השיפור העצמי הנמשך, החתירה להתקרב אל הבורא הנמצא בכל אחד ואחת מאיתנו.
התבלבלנו, החלפנו תורת אמת בהזמנת מוצרים זולים מסין, חשבנו שאפשר לחיות חיים של שפע חיצוני ודלות פנימית. לא עוד. ראינו היטב במלחמה כמה מכרעת תורה שבלב בשדה הקרב. ואני לא מדבר על אידיאולוגיה של התנשאות, היבדלות, ביטול.
אני מדבר על אידיאולוגיה של מצוינות, נתינה ללא גבול, חיבור לאדמה ולאדם. בלי רעיונות מסדרים כלום לא יסתדר, ואין לקחת מהרעיונות המטמטמים את ליבו של המערב כמעט דבר כעת. יש לנו מקורות, ולא חייבים להיות דתיים כדי להביא מהם את גרעין הכוח לקיומנו כאן. כשהמערב נהיה קוקו, טוב להיזכר ברב קוק.
אחדות. עם אחד אנחנו. לא יעזור. הדמיונות על גריעת סקטור כזה או אחר כדי שכל אחד יצליח לחיות על פי דרכו לא יצלחו. מי שלא יבין שבקשת הישראלית יש מקום כמעט לכל הגוונים, חוץ מהאולטרה והאינפרא שבקצוות, לא יוכל לחיות פה.
לא נורא. על כל עוזב יבוא אחר מבחוץ. בשנים הבאות נמצא מכנים משותפים והסכמים חברתיים מכבדים שיורידו את גובה הלהבות ויאפשרו חיים משותפים. בלי זה לא נמשיך להתקיים פה.
כך חלפה לה תשפ"ד, שנת הלימוד הגדול. נקווה שהשיעור הופנם ושלא נצטרך להישאר כיתה. תודה על עוד שנה שבה היתה לי זכות לכתוב בעמוד המכובד הזה, מקווה שזה בסדר מבחינתכם שאמשיך עוד שנה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו