צייר לי גיבור: מדוע החיוך של ניצולת הנובה מאיה אלפר מצליח לצמרר אפילו יותר בקומיקס?

המשותף לכל הסיפורים המרוכזים באנתולוגיית הקומיקס החדשה "היום שבו הכול השתנה", הוא שכולם מתחילים בשקט. בחלקם מדובר במצב רגיעה סטטי, הלום וסתור, מהסוג שנותר עדות אחרי אסון טבע או כאוס גדול. באחרים זהו רוגע מסמן רעות העתידות לבוא.

כל רגעי הדממה דומים זה לזה למדי, אבל בכולם היא מופרת באבחה לטובת מערבולת של צבעים וטקסט. אלה מתארים שלל תרחישי בלהות, כל זוועה איומה על פי דרכה. בזה אחר זה מובאים באסופה סיפורי גבורה מסוגים שונים מיום 7 באוקטובר.

סיפורי הגבורה, בין אם מהסוג הצבאי, האזרחי או פשוט כזו שנובעת מעצם התמודדות נפשית, מעובדים לאיורים מרהיבים. חלקם מוקדשים לתיאור מדויק, לעיתים מצמרר בקרירותו, של האירועים. אחרים מציגים תמונה סוריאליסטית משהו, דיוויד לינצ'ית אפילו. מעל כולם מרחפת עננת אימה.

אם במשך עשורים היה נדמה שז'אנר הקומיקס, לפחות בישראל, הוא נחלתם של ילדים, גיקים או משוגעים לדבר, היום ברור שסוגת הרומן הגרפי היא לא פחות משדרוג של חוויית קריאה. כזה שגורם לקורא ללהטט בין טקסט לוויזואליה, להתחבר לסיפור ולהתמסר לפרטיו הרבים, באופן שיכול אולי להשתוות רק לטיפול קולנועי.

במקרה של "היום שבו הכול השתנה", אוסף של עשרה סיפורים מאותו יום כפי שסופרו למאיירים ישראלים מוכשרים על ידי אנשים שחוו אותו מקרוב, מדובר בחתך שמצליח לחדור עמוק יותר מכל סרט. מאיה אלפר, ניצולת נובה והדמות שעומדת במרכזו של הסיפור שפותח את הספר, לפעמים באמת מרגישה שאת קורות אותו יום לא היא עברה, אלא כמו דמות חיצונית ריחפה מעליה. אולי דמות מסרט. כנראה סרט אימה.

סיפור אחד, מגוון גרסאות

"אני חיה בגואטמלה, חזרתי לישראל רק לחודשיים כדי למצוא סידור לחיות שלי, לעשות קצת כסף ולחזור", היא מספקת רקע ליום שבו חייה קיבלו תפנית, לאחר שהתגלגלה למסיבת הנובה, שבה עבדה. תיאור לא שונה כלל מהאופן שבו סיפורה פותח את האסופה, כשהוא מעובד לציוריו של המאייר אור יוגב.

"אני חד־משמעית מסתכלת הרבה פעמים אחורה על אותו יום ונכנסת להלם מעצמי", היא מוסיפה, מתייחסת לאופן שבו שרדה את התופת לאחר שזינקה אל תוך שיח עבות לצד הדרך. שם שרדה במשך שעות ללא מזון, שתייה או יכולת תזוזה.

כל הזמן הזה שמעה מחבלים מסביבה וחזתה בזוועות. היא תרגלה נשימות, הודתה על מה שיש לה בחייה, ואפילו היתה מוכנה למות בחיוך, לדבריה, "כדי שאם אמא שלי תמצא את הגופה שלי, היא תמצא אותי מחייכת". אם המונח הראשון שעולה בראש למשמע דבריה הוא "תעצומות נפש", אז אלפר היא כנראה נערת הפוסטר של הדבר. או לפחות גיבורת הקומיקס.

"אני מוצאת את עצמי בלחץ עכשיו מאותו היום, יותר משהייתי ביום עצמו. אני לא מבינה איך, אבל הייתי רגועה במשך כל הדרך, גם כשירו לעברי. היום אני מסתכלת על זה בהלם".

איך הגבת כשראית ייצוג גרפי של הסיפור שלך?
"זה מרגש. בכל פעם שמישהו רוצה לקחת זמן ולהשקיע בסיפור שלי, אני מעריכה את זה. זה איכשהו תמיד מפתיע. שולחים לי הרבה יצירות שקשורות למה שעברתי, אז כבר קצת התרגלתי, אבל זה עדיין כיף. בהתחלה מה שטיפה הפריע לי היה שהקומיקס לא מדויק במאה אחוז לסיטואציה שקרתה לי.

לקח לי זמן לשחרר את זה, כשהבנתי שאני חוויתי את החוויה שלי וכל אחד שניגש לזה מעניק לה פרשנות משלו. זה בסדר אם זה לא אחד לאחד מה שהיה. אלה היו שינויים קטנים, מבחינת זמנים, טיימליין, קצת דברים לוגיסטיים.

אבל חזרתי מביקור בארץ לפני חודש וישבתי עם בחור שניצל גם הוא כשהסתתר בשיח ממש לידי. שנינו ברחנו לשיחים, וכל אחד מאיתנו חשב שהאחר מת. השניים שהיו איתנו לפני כן מתו אבל אנחנו שרדנו, אז ישבנו ודיברנו על האירוע של אותו יום וקלטתי שגם אנחנו, שחווינו בדיוק אותו אירוע במרחק של 30 מטר משיח לשיח, חווינו את האירוע די שונה. אז למדתי לשחרר".

זו גם יכולה להיות קריאה טריגרית עבורך.
"נכון, זה מוזר שמישהו שולח לך פתאום ציור שלך או קומיקס שמבוסס על החיים שלך, אבל זה מרגיש שהיתה לזה סיבה. הנה, זה נתן לאנשים השראה. למען הכנות, אני הרבה פעמים רק מרפרפת ולא תמיד קוראת, כי האמת היא שאני לא תמיד מוכנה לזה.

אבל את הקומיקס היה ממש מרגש לקרוא. עד עכשיו יצרו על מה שעברתי סרטונים, ציורים או תמונות. יש משהו שונה בצורה שבה זה בא לידי ביטוי כשהסיפור הופך לתמונות, שבאמצעות משפט אחד או שניים מעבירות היום את מה שהיה שם אז".

להשתתף בזיכרון

"קורים בתקופה הזו דברים מאוד חשובים, ורציתי שהדברים שלי יהיו חלק מהזיכרון", אומר אור יוגב, 37, בוגר בצלאל שכל משפחתו מפונה בימים אלה מקיבוץ דן שבצפון, כחלק מאירועי ההמשך של היום שצייר בחייה של אלפר.

למה בחרת לאייר דווקא את הסיפור של מאיה?
"כשפנו אלי לגבי ההשתתפות בספר, אחת השאלות הראשונות ששאלתי אותם היתה אם יש בו מספיק גיבורות נשים. היה חשוב לי שבספר שמדבר על גיבורים יהיה מספיק ייצוג נשי.

"לכן ידעתי מההתחלה שאני לא רוצה לבחור עכשיו באיזשהו סיפור של לייב אקשן ופיצוצים, ובאמת הסיפור של מאיה הוא סיפור אחד קטן מבין הרבה סיפורים, שמדבר על ההתמודדות הפנימית בזמן התופת ועל איך מאיה שמרה על השפיות שלה בתוך הסיטואציה המשוגעת. זה סיפור שאולי נותן מודל אחר של גבורה".

מאיה אלפר: "אני מוצאת את עצמי בלחץ עכשיו מאותו היום, יותר משהייתי ביום עצמו. אני לא מבינה איך, אבל הייתי רגועה במשך כל הדרך, גם כשירו לעברי. היום אני מסתכלת על זה בהלם"

אם יש משהו שהישראלים כאומה למדו על אותו יום, הרי זה שאומץ לב ועוז רוח מגיעים בדרכים שונות, וזה ניכר בהחלט בוורסטיליות שבאופי הסיפורים. לצד הפרשנות הסוריאליסטית של יוגב לאירועי יומה של אלפר, כל תשעת הפרקים האחרים בספר בוחרים גישה משלהם לתיאור האירועים.

דניאל גולדפרב מביא את מעלליו של האלוף (מיל') נעם תיבון ורעייתו גלי, במסעם לחילוץ בנם אמיר מבית משפחתו מכותר המחבלים שבנחל עוז, כמו מותחן פעולה לכל דבר. גם השעות הרבות שבהן נלחמה רפ"ק מאלי שושנה במחבלים בעודה קצינה תורנית בבוקר שבת, שהתחיל שגרתי למדי בתחנת המשטרה בשדרות, נדמה לפי ציוריה של טוהר שרמן־פרידמן כלא פחות מתסריט של סרט הוליוודי.

ביטויים של טראומה

מאחורי האסופה עומדים נטע גורביץ' ואסף חנוכה. היא אשת מילה, מרצה וכיום העורכת הראשית של הוצאת האור "יוקה", הראשונה בישראל המתמחה ברומנים גרפיים מסוג "היום שבו הכול השתנה". חנוכה הוא מאייר וקריקטוריסט ותיק, מוכר וזוכה פרסים, וכן ראש בית הספר לתקשורת חזותית בשנקר, שבו הוא גם מלמד קומיקס.

"זה ספר מהסוג שצריך לייצר תפיסה מאוד מדויקת שלו לפני שיוצאים לדרך, ובאמת אסף ואני ניסחנו לגמרי את האג'נדה שלו לפני שפנינו ליוצרים", מספרת גורביץ' על האופן שבו ניגשו ליצור ולערוך את האסופה.

"היתה ויש עודפות נוראית של אסונות, טראומה וטרגדיה סביב היום הזה, ונקודת המוצא שלנו היתה הרצון לתת במה לכמה שיותר ביטויים של גבורה, במובן המאוד רחב של המילה הזו. זאת אומרת - מצד אחד יש האסוציאציה הרגילה, של חיילים שקפצו לאירוע ושל אנשים שבאו וחילצו תחת אש, ומצד שני גבורה שבאה לידי ביטוי במחוות של הקרבה, סולידריות, אנושיות ואהבה, וגם עוצמה נשית אישית.

"זה בעצם הטווח שבו חיפשנו את הסיפורים. ככה נוצר הפאזל הזה, שיש בו גם סיפורים של אנשי צבא, וגם של אנשים מהנובה, וגם סיפורים של משפחות ביישובי העוטף, של כלב ביחידת עוקץ, של אנשים שנחטפו, ושל ילדים ובני נוער שההורים שלהם נרצחו".

עיבוד של טראומה כזו לוקח זמן. לא היה בכם חשש שהכל עדיין טרי מדי, ושחסרה לנו פרספקטיבה שרק מרחק מהאירועים יוצר?
"התשובה היא באופן גורף - כן. כדי לייצר איזושהי פרספקטיבה רחבה ומשמעותית על 7 באוקטובר נצטרך להתרחק בזמן מרחק של שנים, לנוכח הממדים המטורפים של האירוע הזה.

"אבל השבעה לא הסתיים, אנחנו נמצאים מאז באיזשהו הווה מושהה, עם חטופים שלא חזרו, מלחמה שנמשכת וחיילים שנהרגים, ובתוך האירוע הזה קשה לייצר נקודת מבט שכרוכה גם בהתבוננות על האירועים האלה מתוך מקום של החלמה או תיקון".

אסף חנוכה: "אחת הדרכים להתמודד עם טראומה היא באמת לזכור את הדברים הטובים, האנושיים. הרעיון שלנו לספר היה לבקש מיוצרים למצוא את הסיפורים האלה בתוך הזוועה הזו"

אנחנו עוד לא נמצאים במקום הזה. מנגד, החיים נמשכים וקיים הצורך לעבד את האירועים ואת הטראומה האישית והקולקטיבית. זה גם צורך של יוצרים בכל הז'אנרים והמדיות, וגם של כולנו. לכן זה לא מפתיע שהתגובה היצירתית ל־7 באוקטובר התחילה בעצם - אם לא באותו היום - אז מייד בסמוך לו.

"ברשתות החברתיות התחילו מהר מאוד תגובות שלא היו רק פרקטיות וענייניות, אלא כאלה שכללו איזושהי רפלקסיה ושכבה של פרשנות לדברים, איזשהו עיבוד. גם בטקסטים וגם בפוסטים, אבל באמת ביתר שאת בתגובה ויזואלית, כלומר איורים, ציורים, פוסטרים, כרזות, גלויות וכו'.

"אני חושבת שדווקא המדיום של הקומיקס, בנקודת הזמן הנוכחית, מייצר את המרחק ואת המהלך הנרטיבי המדויקים שאפשר לייצר עכשיו, בלי להתיימר מצד אחד לעשות יותר מזה, ומצד שני עם יכולת לבטא ולהמשיג חלק ממה שקרה".

מה שונה מבחינת היכולת של קומיקס להעביר את אירועי אותו היום, שמבדל אותו מז'אנרים אחרים?
"אני חושבת שיש תחושה מאוד חזקה סביב היום ההוא, והיא שהמילים מתקשות לבטא את מה שקרה. באיזשהו אופן העוצמה, הגודל, גבולות הרוע, השינוי האונטולוגי מבחינת התפיסה של מה יכול להתחולל בעולם, הם כל כך עצומים - עד שקשה לבטא ולספר אותם במילים. זה מרגיש איכשהו גם טו מאץ' אינפורמיישן, וגם איכשהו לא מספיק. ולתוך הקושי סביב השפה נכנסים הדימוי והסימבוליקה".

לדברי חנוכה, "היה משהו באירוע הזה, שהיתה בו חוויה של הצפה בכל החזיתות. הזוועות היו יותר מדי, יותר מדי אירועים, נפגעים. הצפה אינסופית של דימויים שקשה לראות. אז אני חושב שיצירה, ובאמת אולי באופן ספציפי יותר יצירה של איור וקומיקס, זה משהו שמכריח אותך לבצע איזשהו סינון ולהגיד - נכון, יש אינסוף מידע, כל כתבות הטלוויזיה מלאות פרטים אינסופיים. אנחנו מנסים למפות את זה כי יש חושך מאוד גדול, ואם נצליח למפות אותו שנייה אחר שנייה, אולי נצליח לראות גם אור".

לא יצירה דוקומנטרית

"יצירת אמנות לא מתיימרת לתיעוד דוקומנטרי, אלא היא בוחרת פעולות ורגעים מסוימים ובעצם הופכת אותם לדימוי. אחת הדרכים להתמודד עם טראומה היא באמת לזכור את הדברים הטובים, האנושיים, והרעיון לספר היה לבקש מיוצרים למצוא את הסיפורים האנושיים בתוך הזוועה הזו ולספר אותם במדיום שיכול לייצר פילטר על מה להראות ומה לא.

נטע גורביץ': "בנקודת הזמן הנוכחית, הקומיקס מייצר את המרחק ואת המהלך הנרטיבי שאפשר לייצר עכשיו, בלי להתיימר ליותר מזה מצד אחד, ומצד שני עם יכולת לבטא ולהמשיג חלק ממה שקרה"

ואז, כשאתה רואה איור של יד מחזיקה טלפון או מכשיר קשר, הדימוי הזה כבר מעביר את התחושה הזו שאף אחד לא הגיע. להשתמש בפרט קטן כדי לדבר על משהו גדול יותר זה הכוח של סמליות ושל דימוי, וזו הסיבה שבעיניי קומיקס הוא המדיום הכי המתאים לעסוק בזה".

עבורכם בוודאי היה גם מרכיב תרפויטי בעבודה על הספר.
גורביץ': "עבדנו מול כל יוצר באופן פרטני ולא כולם עובדים באותו קצב, אז יצא שהיו חודשיים־שלושה שבמהלכם בכל פעם קיבלנו סקיצה של סיפור אחר. אני ממש זוכרת את המקומות שבהם ישבתי ופתחתי את המייל, עברתי על הסקיצה, קראתי את הסיפור ובכיתי. אני זוכרת את המקומות שזה קרה בהם.

עכשיו הספר יצא, ובעצם אנשים מקבלים את החוויה של לקרוא אותו בפעם הראשונה באופן רציף, וזה מעניין לראות את העוצמה שיש לספר כשאנשים קוראים אותו. אני חושבת שחוויית הקריאה היא מאוד משמעותית. זה הדבר שרצינו להשיג כשהתחלנו לחשוב על הספר הזה".