אז אתם נוסעים. כן, כן, אני יודעת, זה לא לתמיד, אלא רק לשלוש שנים. נשארים באותה עבודה, מחליפים את כל השאר. ממשיכים לכתוב מיילים באנגלית, רק שעכשיו זה הגיוני. לא קוראים לזה "לעבור דירה", אצלכם קוראים לזה "רילוקיישן", אבל עובדה שאין לזה באמת מונח מקביל בעברית.
רילוקיישן, כאילו בנאדם הוא רק צביר אטומים אקראי פלוס מזוודה פלוס מברגה שאותה הוא לא לוקח, כי די, נגמר המקום. כאילו אפשר באמת לקחת אדם, להרים אותו רגע ולהניח אותו במקום אחר. מה רע? קצת חו"ל, קצת לחוות מקום אחר. אני בעד.
אתם כמובן לא עוברים מלונדון לאמסטרדם, או מניו יורק למסצ'וסטס, אתם עוברים ממקום שליטרלי עולה כרגע בלהבות, אל מקום שבו הדבר הכי מבאס שיקרה הוא אם ייגמר פתאום הגז בגריל גז.
השנה הראשונה תהיה ממש קשה לילדים. ואז השנה השנייה תרגיש להם כמעט נורמלי. והשלישית כמו החיים האמיתיים. הם ייסעו בהסעה לבית הספר, ילכו לחוג שחייה, יאכלו סנדוויץ' פינאט באטר אנד ג'לי. לקטן יהיה מבטא בעברית.
אתה, לעומת זאת, בשנה הראשונה תעוף על זה, בשנה השנייה תהיה מוכן לחזור הביתה ובשנה השלישית תתהה למה בעצם שלא תחכו שהגדולה תסיים את ההיי סקול, הרי כל כך טוב לה שם. אתה תחזור הביתה בכל יום בשש.
כשייגמר החלב, אשתך תזמין מאמזון. תסעו לטיול משפחתי בגרנד קניון, האמיתי, לא זה שבחיפה. הכל יהיה כל כך נוח. למען השם, זה כל כך נוח לא להיות ישראלי. שום דבר לא נוח פה: החום, הפקקים, הצפיפות, המחירים, והעניין הפעוט הזה שכל הזמן מנסים להרוג אותך.
וכן, יהיו לכם חברים חדשים. הם כולם יהיו ישראלים, כי אמריקנים הם נחמדים מדי בקטע טיפה מקריפ. אמריקנים יזמינו אתכם לארוחת ערב ויספרו לכם על איך היה מזג האוויר אתמול, ולפני שהגעתם ואיך זה ביחס ללפני שלוש שנים, חמש שנים ועשור. בספרינג ברייק אתם תהיו שם לבד, כי כולם תכננו והזמינו את החופשה שלהם שנתיים לפני כן. אם תדברו איתם על המלחמה, הם ירצינו ויגידו "דאט מאסט בי סו הארד".
וכל הישראלים יהיו נחמדים גם, ויציפו אתכם בטיפים וייתנו לכם את הטלפון של חוויאר, טכנאי לדלת גלילה של החניה, שהוא "באמת הציל להם את החיים" ו"זה קשה בהתחלה, אז אל תהססו", והכל באמת בסדר, אבל לא באמת כי גם הם בודדים ברמת האטום. על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו. הם יהיו חולים באותה מחלה בדיוק, שבה הם מדברים על ומנתחים את ומתווכחים עם, אבל הוויכוח הוא עם אף אחד.
הם לא כאן יותר, אלה רק כאבי פאנטום. פאלו אלטו תחבוש את הפצע, ולאט־לאט הוא יחלים. תישאר צלקת שרואים רק במקלחת. רק יהודים, שוב יהודים עם מזוודות. עוזבים את הבית לטובת בית. כשאתה דורך על לגו באמצע הלילה, אתה עדיין תקלל בעברית. סליחה, בערבית.
אני יודעת שאתם לא מתכננים להישאר, ושעל פניו אין לי סיבה להגיד את זה, אבל רק קח בחשבון שאם אתה לא חוזר, אני אפרק אותך. אם אתה לא חוזר, אני טסה עד לשם, מורידה לך סטירה והולכת.
אם אתה לא חוזר, אני מגישה עליך תלונות אנונימיות בעבודה על ריח גוף לא נעים. אני מעלה בשמך לפייסבוק מרקטפלייס מודעה שאתה מוסר אופנוע ים. אני מגדירה את הכתובת שלך בגוגל מפות כדוכן טאקו וכותבת עליו ביקורות מעולות.
אומרים לי הרבה שאנחנו מדברים אותו דבר, אני ואתה. הדרך שבה אנחנו מבטאים את המילים. כשאומרים שאנחנו דומים, אני מבסוטה, גם אם סתם ציינו עובדה. אני אישה בת 44 ועדיין ממש גאה בעצמי אם אני מצליחה להצחיק אותך.
אז אני צריכה אותך כאן, זה לא איזה משהו רציונלי, אני פשוט לא אוהבת כשהדברים שלי מפוזרים בכל מקום. נכון שאנחנו לא מתראים כל יומיים, אבל אני יותר רגועה כשאתה כאן. זה לא קשור למילואים, עשית מספיק ימי מילואים בשביל חמישה אנשים.
אני אפילו שמחה בשביל הילדים שלך, שאשכרה יוכלו להתרגל שוב לאבא בבית. זו המשפחה שלך והם צריכים אותך יותר ממני, אבל אם מקשיבים היטב, ממש אפשר כמעט לשמוע את התפר שבינינו נאנק. חכה שנתיים, שלוש, חמש, הוא ייפרם קצת. כמה משיכות חזקות ובעוד עשור כבר לא נזכור שהיינו מחוברים פעם.
אתה תכף נוסע, אבל פה תכף ראש השנה ואחריו אתה יודע מה בא, ואני שמחה בשבילך ועצובה בשבילי. אתה מתרגש מאוד, ואיך לא? אתה עומד לצאת להרפתקה. במקומך גם הייתי כנראה נוסעת, ברור, זה רק הופ, שלוש שנים - וחזרנו. ונבוא לבקר, ברור. המצב קצת יתייצב ונקנה כרטיסים. הילדים בדיוק התחילו שנת לימודים ויש עכשיו טיפה לחץ בעבודה. אם אני רוצה לגו? לא, אני לא רוצה לגו, אני רוצה את אח שלי פה לידי. טוב, בסדר, תביא את הלגו, זה ממש יקר החרא הזה.
אוהבת אותך.
סעו בשלום.
תחזרו מהר.
