נכון לעכשיו: המצב שנקלענו אליו השנה מחייב מבט פנימה, לתוכנו, ולא החוצה

בתחילת השנה החולפת, תשפ"ד, העליתי כאן בטור צנוע זה חשש ששמה של השנה אולי מעיד על כוונותיה. עלה בי החשד שמא נשופד, כי כבר היינו על האש של השנאה היוקדת הרבה קודם. ושופדנו. ועדיין משופדים. כל כך הרבה שיפודים ננעצו בנו במשך השנה הזאת, עד כי קשה כבר לזכור את כל מדקרות האש בלב שספגנו.

זאת שנה על ספידים. בכל יום קורים דברים שהספיקו פעם לשבוע, אפילו לחודש. בנורבגיה לעשור. באיי מרשל למילניום. כל שבוע מכיל בתוכו עליות ומורדות בקצב ובקיצוניות שמתישים את המערכת הרגשית. אני מכיר אנשים שלא מפסיקים לבכות, עדיין; מכיר אחרים שנפשם כבר פיתחה איזה קרום דק של הסתגלות, כבר לא נרעשת כמו קודם מכל ידיעה מרה. ככה זה נפש. מתרגלת להכל.

ומול השטף הזה של חדשות רעות, וחדשות טובות, וניסים וישועות, ואסונות נוראיים, אפשר לבחור להרגיש הצפה מוחלטת. די. שייגמר. תנו לי בחזרה את החיים שלי עכשיו, לא עומד בזה. ואפשר להימלט מכאן אל איזו גולה שבה כביכול יש שקט ושלווה, למרות שברור לכל שאין מקום בעולם שמנותק מהגל העכור השוטף את כל החלד, גל של אנטישמיות וחשדנות ושנאה כללית לכל מה שזז. יש מקומות יותר רגועים בהרבה, זמנית, ואפשר להתיישב בהם תמורת ויתור על תחושת שייכות ומשפחה. לא שופט את מי שעושה כך.

ואפשר לברוח מכל הבלגן דרך חור המנעול הנקרא עכשיו. מה אני עושה עכשיו? מה נכון עכשיו? מה אני נותן עכשיו? מי אני עכשיו? לעזוב כמה שאפשר את החשבונות הפתוחים ואת התכנונים לטווחים, ואת חיפוש המקלטים הבטוחים, ולהיות כאן.

להבין שזאת המציאות עכשיו. מציאות של ספר איוב, שבו נאמר "עוד זה מדבר וזה בא", כל רגע מגיע שליח עם בשורת איוב חדשה. וזה ניסיון קשה שעם ישראל צריך לעמוד בו כדי להרוויח את כרטיס העלייה לשלב הבא, שלב הניצחון, שלב הנצח.

המצב הזה לא יסתדר לבד, הוא דורש מכל אחד ואחת מאיתנו לתת משהו. והמשהו הזה חייב לעבור במחוזות המתינות. אם יש לי משהו לתת לחברה זה מיתון של הדיבור שלי, של הפוסטים שלי, של הסרטונים, של העברת הנתונים.

מול הכאוטיות של המצב, זה לא רעיון טוב לאמץ התנהגות היפר־אקטיבית בקטע רע. תגובות מהירות, סערות, שערוריות, הטרלות, מתקפות, החטפות, כל אלה לא טובים למצב שבו אנחנו נמצאים כעת. וכיוון שאת המצב לא ניתן לתקן, מה שניתן לתקן זה את עצמי, להימנע. לא להשתתף בכל מה שאינו בונה את החברה והמדינה.

כל הקרבות האישיים מיותרים. הם מבזבזים כוחות במקום להשקיע אותם בתקומת העם. ככה לא בונים חומה מול האויב. אפשר לנקות יחסית את התודעה. לא להיות חלק מהמריבה. למצוא התנדבות טובה במקום לגלול בטלפון אנשים שחושבים כמוני. להתמקד במקום להתפזר, לבקר בשבעות במקום לבקר את כל מה שזז שאינו אני. כל אחד ואחת על פי יכולתו, ואין עשייה שהיא קטנה מדי.

אני עצמי, אם אתם כבר שואלים מה עושה כבודו כדי לקיים את הטפתו, מתנדב לי בשמחה ומלמד את עיקרי תורת ימימה לאנשים שאני חושב שימצאו בזה תועלת כעת. בין קבוצותיי שורדי הטבח בקיבוץ, נכי צה"ל ותיקים וכאלה חדשים, וקהלים מתחלפים בכל מיני מקומות שמזמינים.

ואני מרגיש שבכל פעם שאני מוסר שיעור, כמה פעמים בשבוע, הרצון שלי לריב עם הצד השני, אם יש כזה דבר בכלל, יורד ונעלם. אני מרוקן את האנרגיה השלילית שנצברת בי בגלל המצב המזופת דרך נתינה טובה לזולת. וזה עובד מצוין. הם בכלל לא מרגישים שאני המרוויח מכל השיעורים האלה.

הלימוד שאני מעביר קשור בעיקרו לזמן. ההבנה שיש זמן אחד בלבד, ההווה המתהווה כעת, ואילו העבר והעתיד אינם זמנים כלל, אלא דמיונות בראש שלי. אין להם קיום בעולם האמיתי. הם רק תפיסות שנשארו לי במחשבה. גם בשיטה שאני לומד ומלמד וגם בשיטות אחרות, העניין הוא לחזור להיות בהווה ולעזוב ככל הניתן את ההיסטוריה ואת התוכניות. לתת מענה כרגע.

עניין הזמנים מאוד נוכח במחשבה כעת ובשיח. הרבה מאוד דיבור על מה היה, הטעויות, הכשלים, ההזנחה. האם נכון היה לפַנוֹת, ואיך לא הקשיבו לתצפיתניות, ואיך ישנו במלונות. כל אלה, והרבה דיבור גם בניסיון לנבא את העתיד, להבין מה יקרה לנו, לייצר איזו ודאות שאנחנו יודעים לאן אנחנו הולכים.

כאשר אנחנו עוסקים רוב הזמן במה היה ובמה יהיה, אנחנו מבזבזים לנו את הזמן. אנחנו לא כאן. ואני לא מדבר על מי שזה תפקידו לבדוק לאחור או לתכנן קדימה. אנחנו, האנשים שאין להם השפעה על כלום מלבד על חיינו הקטנים.

זוכרים איך בתחילת המלחמה המוני אנשים עזבו את מה שהיה, הקפיאו את מה יהיה, ונחלצו לעשייה בעכשיו? זוכרים איך בצל הטרגדיה הנוראה היתה תחושה של התעלות קדושה? כל הפערים נעלמו לכמה שבועות מתוקים של אחדות שנבעה מההתרכזות בכאן ובעכשיו. ואז נגמר הכאן, ונעלם העכשיו, וכולם חזרו לשם ולאז, הסדקים שוב הופיעו, והשברים, והרסיסים.

המצב שבו אנחנו מצויים יימשך עוד זמן רב. רבים מאיתנו לא מסוגלים לשאת את זה ומחפשים נחמה בוויכוח עם המצב. בהאשמות על המצב, בהצטדקויות על המצב. קראו נא בספרי השלישי "המצב" שאין מצב שמתרשם מזה שמתנגדים לו ומנסים למצוא לו אשמים וצידוקים.

הדרך היחידה להשפיע על מצב היא להתייצב. לומר "הנני". להתייצב אומר לראות מה בתוך המצב המורכב מאפשר לי לפעול. לא מה צריכים אחרים לעשות, אלא מה אני יכול להועיל. אפילו אם בקטנה, אפילו אם כחוט השערה.

וכשאני מתייצב, מתייצבים לצידי כל הכוחות לסייע לי. אני מפסיק להתמרמר ומתחיל להתמתק, להמתיק את יומי בעשייה ברוכה למען הזולת, למען העם, למען המדינה, למעני.

קומו והתייצבו. עזבו את הרשתות העאלק חברתיות, את הציוצים, הפוסטים, הסרטונים. עשו משהו שלאל ידכם כדי להוציא את עגלתנו המשותפת מהבוץ - ועוד נזכה לנסוע בה יחד אל עתיד זוהר. אמן.

avrigilad@gmail.com