"נכון, אני ימני, אני משיחי, אני פרימיטיב, זה אני. אבל לפחות אני מבין מה המסלול שלי": ינון מגל ללא מעצורים

אם הם לא במילואים, הישראלים מבלים בשנה החולפת בעיקר מול המסך הקטן, צורכים כל אחד לפי המינון שלו שידורי חדשות ואקטואליה. וגם כאן, כמובן, מאז 7 באוקטובר הם נחלקים. צופי דני קושמרו מצד אחד, וצופי ינון מגל מצד שני, כמי שמייצגים, כל אחד, השקפת עולם שונה לחלוטין.

נכון, במונחי רייטינג לא מדובר בתחרות צמודה, נוכח הבדלי הפלטפורמות והעובדה שקושמרו הוא מגיש חדשות. אבל בכל הקשור להזדהות רגשית או אידיאולוגית, נדמה שהחלוקה ברורה מאוד: יש אנשים שלא מסוגלים לשמוע את קושמרו, ויש כאלה שפרצופו של מגל מעורר בהם צורך עז לשבור את הטלוויזיה. מדינת ישראל, במובן הזה, מצאה לה עוד מקום להיות בו חצויה.

לפני שנה וחצי פגשתי לראשונה את ינון מגל וחבורת "הפטריוטים". התוכנית החלה אז להמריא אל מחוזות הרייטינג הדו־ספרתי, גם אם לא תקעה שם יתד. הפאנל העולץ בהובלתו מוביל את שידורי "עכשיו 14", שנתוני הצפייה הכלליים בו התחזקו מאז תחילת המלחמה והגיעו, לפי נתונים של ועדת המדרוג, ל־8.2 אחוזי צפייה בשעת השיא בחודש נובמבר. במונחים רב־שנתיים, המגמה הכללית היא עלייה. כאמור, הרייטינג של "הפטריוטים" מוביל את הערוץ ומגיע לעיתים גם לנתונים דו־ספרתיים.

דבר נוסף שקרה מאז 7 באוקטובר הוא שאחרי כמה שבועות של טון פייסני, מלוכד ומאחד, חתך מגל בחזרה לתוכן הישן והטוב, שכולל גליצ'ים ברגליים לכל מה שרק מריח משמאל או אפילו מרכז. "אחים לנשק", חברי הכנסת מהאופוזיציה ולא רק, התקשורת הישראלית, וכמובן בנק לאומי. היינו אולי אחים לאיזה ארבעה חודשים, ואז בטלוויזיה, לא רק ב־14, הודיעו לנו שזה נגמר ואפשר לחזור לריב. מגל, כפי שתגלו מייד, טוען שהוא עומד בשער, ובכלל לא מתחשק לו לריב אלא רק להגיד את האמת שלא נשמעת בשום מקום אחר.

מול כל השמאל

אז נפגשנו שוב, הפעם לכמה שיחות אישיות, כדי לסכם שנה שהפכה את מגל, בגיל 55, לפנים של מחנה שלם, ולאויב של המחנה האחר. בפרוס השנה החדשה, מגל אולי מוכן להצטער על חלק מהדברים שעשה, אבל באופן לא מפתיע הוא טוען שהשנה הקרובה היא־היא תהיה שנת הפריצה האמיתית - לא רק שלו במובן האישי, אלא של כל מה שהוא מייצג מהחומר ועד הרוח.

אפשר לומר שבשנה החולפת ועם תחילת השנה החדשה, הפכת להיות חלק מהזרם המרכזי של התקשורת הישראלית. אתה לא אנדרדוג יותר.

"אני לא שייך לזרם המרכזי בתקשורת, אני אולי בדרך לשם, אבל כרגע אני עדיין במובנים מסוימים אנדרדוג. אולי בעוד עשר שנים אהיה שם, או מישהו אחר עם השקפת עולם כמו שלי יהיה שם, אבל כרגע המיינסטרים של הטלוויזיה הישראלית הוא ברובו שמאל. זה נכון שאנחנו בתהליך גדילה מול הערוצים שלכם, ואני מאחל לעצמי שבשנה הקרובה זה יתייצב הרבה יותר ושנוכל להיות קבוע על רייטינג דו־ספרתי, אני בהחלט חושב שזה יכול להגיע השנה".

אתה יודע, לא סיפרתי אפילו לאנשים הכי קרובים אלי שאני מגיע לראיין אותך, כדי שלא יעקמו לי את הפרצוף. ואנחנו גרים לא רחוק זה מזה. אכן במחוזות מסוימים אתה לא רחוק מלהיות המרכז.

"נו ברור, הרי המיליה שלכם הוא סותם הפיות האמיתי. תחת כסות ליברלית, אתם בעצם מתנהגים בפשיזם. אם אני אומר משהו שלא מוצא חן בעיניכם, אתם ממהרים לסתום לי את הפה. זה חופש הדיבור? המחשבה? לרצות לסגור ערוץ טלוויזיה, לקבוע רק נרטיב אחד בשיח? אבל זה לא חדש. זה שנים ככה. תסתכל, לדוגמה, על הסכמי אוסלו ותמצא לי מישהו שלא חשב שזה הסכם מצוין. שרו 'שיר לשלום' וקיבלנו נהרות של דם. אבל לא קראת ולא ראית את זה בשום מקום. השמאל היום בעיניי, ובטח בתקשורת, הוא קומדיה".

אתה מיתמם, כי מלבד דעות, לא אחת בשלל הפלטפורמות שלך אתה מפיץ פייק ניוז, נוהג בחוסר אחריות ולא חלה עליך האתיקה העיתונאית הבסיסית.

"בהחלט יש דברים שאני מצטער עליהם, ואם אני צריך לבקש סליחה שטעיתי, אני יודע לבקש סליחה. אבל אתה החלטת שאני עיתונאי שלא מכבד את האתיקה העיתונאית. בוא נאמר ככה, אם בן כספית, שותפי להגשה ברדיו, הוא עיתונאי, אז גם אני עיתונאי, ואם לו יש אתיקה עיתונאית - גם לי יש אתיקה עיתונאית. אחד הדברים שמאשימים אותי בהם הוא שאני ביביסט, אבל בן כספית הוא ביביסט של הצד השני".

אתה לא ביביסט?

"אני חושב שביבי נתניהו הוא אחד המנהיגים הגדולים ביותר בתולדות העם היהודי, ואני חושב שככה הוא גם יירשם בספרי ההיסטוריה. אבל התזה שלי היא הרבה יותר גדולה מ'ביבי-לא־ביבי'. השקפת העולם שלי הרבה יותר גדולה, מה שאי אפשר להגיד על תקשורת השמאל בישראל. בערוצי התבהלה, 11, 12, 13, לא תמצא פרשן אחד שאומר משהו בעדו. אין אחד שחושב שהוא טוב? בערוץ 14 יודעים להעביר ביקורת על ביבי כשצריך, בערוצים שלכם יש מישהו שיודע להגיד מילה טובה עליו?"

עמית סגל הוא אולי הביביסט היחיד בתקשורת המיינסטרים, אבל הוא גם העיתונאי הכי חזק בטלוויזיה שלנו.

"תמיד חוזרים לעמית סגל כי הוא היחיד. הרי אין עוד שם שאתה יכול להגיד לי. את אבישי בן חיים, לדוגמה, העלימו, צביקה יחזקאלי נעלם משם. תראה מה הולך סביב עמית סגל בפאנל. יש לך מסביבו את השמאל המשעמם לדוגמה, כמו דפנה ליאל או ירון אברהם, או את הפרינג' של השמאל בצורת חיים לוינסון ואופירה אסייג. גם הוא עוד נאבק להיות מיינסטרים, הוא אולי חזק אבל הוא לא מיינסטרים. אין חוץ ממנו אף אחד, אתם חיים בסרט".

דומני שאתה לא צופה במהדורות החדשות. בעוד ערוץ 13 אכן ממותג כשמאל, מהדורות 12 ו־11 רחוקות משם בעיני רבים מהציבור.

"אני רואה טלוויזיה חצי שעה ביום. זהו. מסך מפוצל של ערוצי התבהלה בין 20:00 ל־20:30, ואז יורד לאולפן. אני לא צריך לראות טלוויזיה, אני גוף תקשורת של בן אדם אחד שמקבל הכל לנייד, הכל זורם אלי. אני מקבל אלפי הודעות ווטסאפ ביום, וזה עוד לפני שדיברנו על הרשתות החברתיות. אבל אל תהיה גנוב, אני מקרה בודד בתקשורת השמאל הישראלית. לי יכול להיות אותו כוח כמו לשלוש מהדורות של השמאל?"

אני מרגיש שאני לא מצליח לזהות מתי אתה מחפש את הפרובוקציה בכוח ומתי אלו דברים שאתה מאמין בהם. אתם יושבים בתוכנית ולא מבינים שגם לביבי יש חלק ב־7 באוקטובר?

"ברור שיש לו חלק, מה זאת אומרת, הוא היה ראש הממשלה. אבל הבדיקה צריכה להיות פה הרבה יותר רחבה. ממי ראש הממשלה ניזון? מהמערכת הצבאית שאמרה לו שהכל בסדר. אני לא מוריד ממנו אחריות, אבל אני נדהם בעיקר משר הביטחון, שאיתו אי אפשר להגיע לניצחון. אני נדהם ממנו. מדבר איתי על עסקאות, והתקשורת מציגה דברים כאילו יש אלטרנטיבה זולת השמדת חמאס והחרבת עזה. מי שמוכר בממשלה או בתקשורת שיש אופציה אחרת, מטעה את הציבור. או שנשלם מחיר כבד מאוד משני הצדדים וזה ייגמר מהר - או שבשנים הקרובות נהיה בעזה, ביהודה ושומרון ובלבנון.

"ב־2015, כחבר כנסת, הצעתי ללכת למהלכים דרסטיים, שבסוף יהיו כאן מאות אלפי הרוגים מהצד השני. הצד השני עוד לא שילם את המחיר שהוא צריך לשלם על מה שהוא עשה לנו ב־7 באוקטובר".

"הטרלול חזר"

מגל נולד בבת ים וגדל בירושלים, לאב איש צבא ולאם מזכירה רפואית. שירות צבאי קרבי, כולל סיירת מטכ"ל, ואחר כך הוא נמשך לעולם התקשורת. בהתנתקות הפך מהר מאוד לסמן הימני של ערוץ 10 דאז, ולא היה קשה לזהות בטרמינולוגיה שלו שהוא מתעקש על "מתיישבים" ולא "מתנחלים", דבר שעורר לא אחת ביקורות עליו. במלחמת לבנון השנייה זכה להכרה רחבה על הסיקור שלו והפך אפילו לסוג של מאמי לאומי, דבר שאפשר למנהלי הערוץ הראשון דאז להושיב אותו בכיסאו של חיים יבין הנצחי. הרומן שלו עם הערוץ הראשון נמשך בין 2008 ל־2012, כשבדרך עוד ניסה להתמודד על תפקיד מפקד גלי צה"ל.

ב־2013 מונה לעורך הראשי של אתר "וואלה!", ואז ב־2015 הצטרף למפלגת הבית הלאומי ופצח בקריירה פוליטית - שחוסלה במהרה לאחר שנה. כזכור, אחת מעובדות "וואלה!", רחלי רוטנר, האשימה אותו בהטרדה מינית. מגל סיים את דרכו הפוליטית, נעלם מעל פני השטח, אף שמבחינה חוקית העניין הסתיים ללא האשמות. את הקאמבק הגדול רשם דרך הרדיו ומאז 2018 בנה את עצמו בחזרה, עד שהפך למי שבעיני רבים הוא הדמות הפופולרית ביותר בקרב אנשי הימין המתון וגם המשיחי בישראל.

כשמסתכלים על הפרשה ההיא, אתה מרגיש שחזרת ממנה כמנצח?

"אני שרדתי חיסול פוליטי. אני חזרתי מאי המתים. השמאל ניסה לחסל אותי כי הייתי מטאור פוליטי, כי הייתי מהמחנה הלא נכון. שילמתי מחיר אישי ומקצועי כבד מאוד. אבל כן בניתי את עצמי בחזרה בזהירות, באחריות. כשאתה מגיע למסיבה, אתה לא נכנס ישר לרחבת הריקודים, אלא אתה עומד בצד, בוחן את השטח. וזה מה שעשיתי".

חזרת לאט? אחת הטענות כלפיך היא שאתה אחד האחראים בתקשורת לפילוג ולכך שהתקשורת שלנו הולכת למקומות קיצוניים.

"אני לא חושב שאני עסוק בפילוג, אלא נלחם בכוחות שמנסים לפלג. כמו מה שקורה בקפלן. אני נלחם בזה שלא נחזור לשיח שלפני 7 באוקטובר, כשהשיח הקפלני שלט. זה היה אירוע קשה מאוד. ועכשיו אני מרגיש שהטרלול חזר, ואני נלחם בו. לפעמים אני רואה מה אני משדר, ואני אומר שהמשיח תכף מגיע, כי אנשים ירדו מהפסים ומסבירים לי שביבי הוא האויב ולא חמאס. אתה אומר שאני מפלג. בסדר. אני לא רואה את זה ככה, אני מייצג אנשים שמבקשים לסתום את הפה לרוע הזה של האנשים שמאחלים לביבי מיתות שונות ומשונות".

נו, אז אתה ביביסט, ולא פלא שביבי מגיע להתראיין אצלך, זה נוח לו.

"השקפת העולם שלי היא הרבה יותר רחבה מרק ביבי או לא־ביבי. אבל מה אתה רוצה, שהוא ילך עוד פעם לערוצים הקבועים והם יירדו עליו וייכנסו בו? נמאס לו שבכל הראיונות הללו המטרה היא אחת: להפיל אותו. אנחנו באירוע מופרע בכל מה שקורה בערוצים, הם מראים לנו רק כמה רע ורע במדינה הזאת. אני לא מיתמם, אני בפוזיציה ונוח לי איתה מאוד. אני שואל אותו מה שאני חושב שנכון, ואני חושב שהכל ברור לצופים. יאיר לפיד לא בא אלי להתראיין. אני מזמין אותו מתי שהוא רוצה, הוא מעדיף בערוצים האחרים, גם כשהיה ראש הממשלה. ביבי אלטרנטיבה, ערוץ 14 אלטרנטיבה, ואני אלטרנטיבה".

אם תגיע הצעה מאחד הערוצים האחרים, תעבור?

"תלוי כמה כסף ישלמו לי", מגל צוחק. "אני יכול להגיד לך שהיתה לי הצעה מאחד הערוצים המרכזיים, ולא הלכתי עליה, למרות שזה היה המון כסף. אני רוצה לעשות את המהפכה שלי דרך ערוץ 14, בדרך שלי. שם לא סותמים לי את הפה כמו שסתמו לי את הפה, לדוגמה, עוד בערוץ 10, שם הייתי ימני בארון. היום אף אחד לא יסתום לי את הפה, נותנים לי לדבר. אבל כשתגיע הצעה, נדבר אז, אין מה לדוש בזה".

"אני שומע דברים שאמרתי ברדיו שנים, ולא מאמין: אמרתי שיאנסו לנו את הנשים, שירצחו את האחים שלנו. כולם אמרו לי 'הצבא חזק'. אבל הצבא היה עסוק בטרלול פרוגרסיבי. להט"ב, זכויות נשים. צעקתי שהם לא בפוקוס"

"יש התפכחות. גם בשמאל"

בחודשים האחרונים הוא מנהל קמפיין נגד בנק לאומי, בטענה שהבנק מסרב לפרסם בערוץ 14 מסיבות אידיאולוגיות ומחרים בכך את צופי הערוץ. מגל מספר שאנשים מתקשרים להגיד לו תודה ומדווחים לו על סגירת חשבונות. בבנק מדווחים שנשבר שיא של מצטרפים חדשים, ומרמזים שאולי הוא דווקא עשה להם שירות מצוין. בכל מקרה, לא זכור מקרה קיצוני כזה של אדם אחד שחולל שיח כזה סביב מוצר דלוח למדי, כמו בנק. גם ברחוב, את קריאות ה"שופר" או קריאות התמיכה החליפו צעקות עם שם הבנק.

"בנק לאומי לא מחרים את כל המגזר, רק אותנו ספציפית", הוא אומר. "כי אנחנו חזקים ואנחנו מאיימים עליהם, זו הסיבה. אנחנו מביאים אמירה לעולם, והם כנראה פוחדים ממנה. אנחנו באים לתקן עוולות".

אתה לא מרגיש שהלכת רחוק מדי, שאתה מעורר זעם של יותר מדי אנשים?

"קודם כל, בשמאל מנסים להפיל אותי, הם מחפשים אותי בכל הזדמנות. ככה זה כשאתה מצליח. אבל אני חושב שלמרות הכל אני עדיין משפיע. אני אזכר כמי שפרץ את הדרך לדור החדש של העיתונאים הימניים. בסוף לאנשים ייפול האסימון, הם יבינו את האירוע ואיפה הם נמצאים. אני שומע דברים שאמרתי בשידורי רדיו לאורך השנים ואני לא מאמין: אמרתי שיאנסו לנו את הנשים, שירצחו את האחים שלנו, וכולם אמרו לי 'הצבא חזק, הצבא חזק'. אבל הצבא היה עסוק בטרלול הפרוגרסיבי: קהילות להט"ב, זכויות נשים, אקלים. ואמרתי לעצמי, מה זה השטויות הללו? צעקתי ברדיו שהם לא בפוקוס".

זכויות להט"ב הן שטויות?

"לא אכפת לי מה אנשים עושים בבית שלהם, ואני לא אכפה על אף אחד את סגנון חייו. אבל כשצבא שלם מתעסק רק בדברים האלה כל הזמן, אז קורה מה שקרה לנו. צה"ל לא היה בפוקוס, אמ"ן לא היה בפוקוס. אמרו לי שאני מדמיין כשאמרתי שאנחנו נקבל את פרעות תרפ"ט בחזרה. אבל עכשיו אמת מארץ צומחת, יש התפכחות אצל כולם, גם במחנה השני, אף שזה קורה לאט. אבל זה לא משנה, בסוף אנחנו ננצח כי אנחנו יותר מחוברים לשורש".

כלומר, הערכים הליברליים שלי לא שווים כלום.

"אם אתה לא מבין שאנחנו נשרוד כאן רק עם M16 ביד אחת וספר תנ"ך ביד השנייה, אז אתה לא תשרוד כאן. אתה לא מדבר ערבית, אתה לא מבין שכולם פה מבינים רק כוח: גם הערבים מבינים רק כוח וגם אנחנו מבינים רק כוח, כי עד שלא זורם לנו דם מהצוואר אנחנו לא נלחמים. אני לא אומר גם תנ"ך וגם M16, אבל אם אין לך אף אחד מהם - אתה לא תשרוד. זה ריקני אחרת ואין לזה משמעות. אגב, כשאני אומר שאנחנו מבינים רק כוח, אני אומר שלמשל עכשיו צריך להכות חזק ביהודה ושומרון ושישלמו מחיר כבד. אבל אצלנו מחכים אולי שהם ייצאו בכפר סבא מהמנהרות ואז יכו בהם".

אז לדבריך, אנחנו בדרך למלחמת אזרחים.

"חלילה, אף שאם תסתכל על זה, בהרבה מובנים אנחנו כבר שם. אני לא חושב שאנחנו צריכים להגיע רחוק כל כך, אני חושב שנוכל לחיות כאן ביחד, ונוכל גם להתיישב ברצועת עזה, אני גם מאמין בבית המקדש, בגאולה, זה מה שאני מתפלל ואומר כל בוקר".

"תמיד חוזרים לעמית סגל - כי הוא היחיד. את אבישי בן חיים העלימו, צביקה יחזקאלי נעלם. תראה מה הולך סביב עמית בפאנל. השמאל המשעמם כמו דפנה ליאל או ירון אברהם, או הפרינג' של השמאל בצורת חיים לוינסון ואופירה אסייג"

אתה אולי תתיישב בעזה, אבל אני לא מאמין שזה יקרה לי.

"נכון, אני ימני, אני משיחי, אני פרימיטיב, זה אני. אבל לפחות אני מבין מה המסלול שלי, שלא הגעתי לכאן במקרה, שיש לי תפקיד בעולם הזה. מה אתה רוצה - לקום בבוקר, ללכת לעבודה, להרוויח כסף, לחיות את החיים האלה. לא יודע, אני מרגיש שאני הגעתי לכאן עם מטרה, שיש לי שליחות. שאני המשך של שושלת אדירה שהחלה לפניי ותמשיך אחריי. ואם כולנו נהיה מאוחדים, אף אחד לא יכול עלינו, אנחנו הכי טובים בעולם".

אתה באמת לא יכול להתחבר ולו לרגע אחד למפגינים שיוצאים להפגין למען עסקה ושחרור החטופים?

"זה כל פעם משהו אחר. פעם קורונה, פעם דת, פעם רפורמה משפטית, פעם גיוס. תמיד גם אותם פרצופים - שקמה, רדמן, ברק. זה לא באמת למען המטרה, זה קודם כל נגד ביבי. בעיניי זה ריקוד על הדם".

תשמע, כשאתה מתחיל בפרץ הדיבור הזה ועם נפנופי הידיים, וסרטוני הברווזים שאתה מאכיל ומדבר אליהם, אני נזכר שהרבה אנשים מדברים על זה שאתה מזכיר להם את דודו טופז.

"אז שלא ידאגו. יש לי עבר בתקשורת, אני עשיתי הרבה דברים, ובניגוד לדודו אני לא רואה את עצמי כמרכז של הסיפור. לי יש פורמט שאני חלק ממנו וסביבי יש צוות מנצח, שברוך השם מעניין את כל הצופים והמציא איתי משהו מאפס. אפשר להיות רגועים, אני בשליטה והמהות אצלי היא לא השואו.

"נכון, אני שואו־מן ואני רוצה לספק לאנשים בידור, אני מודע לזה שאני בטלוויזיה. אבל זה לא העיקר. ואתה יודע מה, הוא היה מלך הטלוויזיה, ואני מקווה שגם אנחנו ב'הפטריוטים' נהיה בעזרת השם מלכי הטלוויזיה. אגב, הברווזים מהסרטונים נעלמו, בטח איזו שמאלנית טבעונית אכלה אותם".
"אנחנו ב'דיפ־סטייט' מטורף"

"המיליה שלכם, תחת כסות ליברלית, מתנהג בפשיזם. אם אני אומר משהו שלא מוצא חן בעיניכם, אתם ממהרים לסתום לי את הפה. זה חופש הדיבור? המחשבה? לרצות לסגור ערוץ טלוויזיה, לקבוע רק נרטיב אחד בשיח?"

מגל מתגורר עם אשתו וילדיו בצפונה של תל אביב; אנחנו נפגשים בדירה שלו בשכונת בבלי, שהיא גם סוג של משרד וגם המקום שבו הוא לומד תורה בחברותא.

לזוג ארבעה ילדים. הוא טוען שהם גדלו לתוך זה שאם הולכים עם אבא ברחוב, אז צועקים לו, אבל רוב הזמן בשכונות התל־אביביות מביטים עליו בבוז. וכאילו כל זה לא מספיק, הם גם אוהדי בית"ר ירושלים.

"נדמה לי שהם גם הולכים להפגנות כשיש וכאלה, לא בטוח שהם לא מסתובבים עם 'לה פמיליה'", הוא מחייך.

כשאנחנו נפגשים, הוא בדיוק חוזר מאימון כושר בפארק הירקון הסמוך. הוא מתאמן שלוש פעמים בשבוע, כשברקע מפגינים מנסים לחסום צמתים. על קיר הדירה בבבלי תלויה תמונה של בית המקדש, וספרי דת פזורים על השולחן. במקביל, כתבת שער מעיתון אמריקני יהודי, שמסמנת אותו ככוכב הטלוויזיה של השעה.

אז עכשיו אתה כוכב גם בארה"ב, אצל הישראלים והיהודים. אבל אתה מדבר רבות על כך שאתה לא תהיה, כהגדרתך, "יהודון" שחי מעבר לים.

"בחיים לא. המקום שלנו הוא כאן. מבחינתי הקצה של לגור מעבר לים או להוציא אזרחות זרה זה אושוויץ. אני לא אהיה יהודון, אני נולדתי כאן, כאן אמות, וכך גם ילדיי. כשאני רואה את הנהירה לדרכון זר אני בז לזה. גם למי שחי כאן ומתבולל ואין לו קשר ליהדות, אני מציע לחשוב לאן הוא בדיוק הולך ולאן זה יגיע בסופו של דבר".

אתה חושב שיום אחד עוד תחזור לפוליטיקה? אם יכניסו אותך בסקרים, אתה יכול להגיע רחוק.

"לא מעניינת אותי הפוליטיקה. דרך התקשורת אני אומר את שלי בלי להתחשבן. מבחינתי ללכת לפוליטיקה זה לאו דווקא ללכת קדימה, אני עכשיו הכי קדימה שאפשר.

"דרך התקשורת אני מרגיש שההשפעה שלי הרבה יותר גדולה מהפוליטיקה. אני רוצה להיות מיינסטרים דרך ערוץ 14, זו השאיפה שלי, לא דרך הפוליטיקה, פוליטיקאים עומדים בתור להתראיין אצלנו. בעזרת השם, השנה אנחנו ננצח, וביבי ינצח".

גדלים פה ילדים שלא מכירים ראש ממשלה אחר חוץ מביבי, ואתה אומר לי שבעזרת השם הוא ינצח.

"נו, אבל עובדה שאת הרפורמה המשפטית הוא לא הצליח להעביר, כי כל המערכות נגדו: תקשורת, אקדמיה, משפט. כל המערכות הלא דמוקרטיות שאיש לא בחר שם באנשים.

"האירוע הוא שהימין בשלטון, אבל השמאל שולט. אנחנו ב'דיפ־סטייט' מטורף. תראה מה עושים לסמוטריץ' במשרד האוצר, מקשקשים שהוא לא שר אוצר טוב. הכל תעמולה והנדסת תודעה. החליטו שהוא לא טוב, וזהו. שר הביטחון הנוכחי הוא של הדיפ־סטייט, משרד החוץ גם דיפ־סטייט".

אפרופו דיפ־סטייט, מה יקרה בבחירות בארה"ב?

"אני מאוד מקווה שדונלד טראמפ ינצח, אחרת אנחנו נהיה בבעיה גדולה. אנחנו חושבים שאנחנו יודעים הכל מכאן ומנהלים את העולם, אבל זה בכלל לא בטוח שהוא ינצח, ואז מדינת ישראל תהיה במצב לא טוב".

בישראל יצהירו על בחירות בזמן הקרוב?

"אין סיכוי. לא ב־2024. וחוץ מזה, מי בדיוק יתמודד מול ביבי ויכול לנצח אותו? גנץ? לפיד? בנט שתמיד מצטיין בסקרים אבל במציאות דברים קורים אחרת? ליברמן? אני לא חושב שהניצחון יבוא בקלות, אבל אני לא רואה כרגע שום אופציה אחרת".

"אתה אומר שאני מפלג. בסדר. אני מייצג אנשים שמבקשים לסתום את הפה לרוע הזה של האנשים שמאחלים לביבי מיתות שונות ומשונות. אני נלחם בכוחות שמנסים לפלג, כמו בקפלן. אני נלחם שלא נחזור לשיח שלפני 7 באוקטובר"

אני חייב לשאול אותך, אז מה אתה מחפש כאן בתל אביב? לך למקום אחר.

"אני הגרעין התורני פה", הוא צוחק. "אתה צודק, נתקעתי כאן בשיכונים חסרי האופי. אני מתגעגע לירושלים, בליבי אני שם. אבל הילדים שלי במסגרות חינוכיות כאן, ואשתי כאן.

"אבל אני לא יכול עם החמיצות הזאת כל בוקר, כשאני יורד למטה והם מסתכלים עלי, זה באמת מתחיל להימאס עלי. אני מרגיש כאילו אני חי במלון יפני. אבל אני מבטיח לך - זה זמני".