פק"ל אכפתניקים: האנשים שנותנים תקווה לעתיד בר קיימא במדינת ישראל

לא פעם יוצא לי להופיע מול יחידות מילואים. פעם זה גדוד נ"מ. לפעמים נ"ט. ובכלל, רוב כוחות הצבא הם נגד. כך צריך להיות. אבל לפני כמה ימים פגשתי יחידה צבאית שהיא בעד. קוראים לה פק"ל. בן גד, ההוגה והמפקד של הכוח המיוחד הזה, הסביר לי שבניגוד לפק"ל הישן שאני מכיר, משמעות ראשי התיבות היא פלוגה, קהילה, לכידות. ובקיצור, הם עובדים על הצד החברתי של פלוגת המילואים. ובקיצור נמרץ, הם לא יוצאים לי מהראש.

בן גד מספר שעם כניסתו לתפקיד מ"פ, לפני שבע שנים, הוא זיהה שמצד אחד המילואים יכולים להיות חוויה אדירה, ומצד שני - רק מעטים נוטלים בה חלק. "מילואים הם כמו סדיר על סטרואידים. אתה פוגש מגוון אדיר של ישראלים, ואתה כבר לא ילד. הקשר שלי היה מבוגר ממני ב־20 שנה. הון אנושי אדיר. מצד שני, מכל מי שלמד איתי באוניברסיטה רק שניים יצאו למילואים. הביטו בנו בעין עקומה. זן נכחד.

"ערב 7 באוקטובר, התחושה היתה שישראל כבר לא יודעת לייצר את הרוח של פלוגת מילואים, והחלטתי לעבוד על הלכידות. כי זה הבסיס, וכל השאר - מקצועיות, חיילות - כבר ייבנה על גביו. אבל כשדיברתי על לכידות, הצבא הציע שנעשה על האש. זה מה שהוא ידע".
יום אחד הגיע בן גד לאיש העסקים והיזם דיוויד מיראז', ושיתף אותו במחשבותיו.

מיראז' ביקש לראות תוכנית עבודה רצינית. "וככל שהעמקתי, כך הבנתי שאני רוצה שהפלוגה שלי תהיה קהילה. באכ"א לא כל כך הבינו מה אנחנו רוצים מהחיים שלהם. מה זה קהילה ומה הקשר למילואים. הצעתי שנעשה פיילוט, ובשלב הראשון מצאנו שישה מפקדים שהסכימו שזה יקרה בפלוגות שלהם".

השנה הראשונה היתה קשה. זה לא עבד. וכשהם חשבו לסגור, אמר מיראז' לבן גד שאם הוא משתוקק כל כך לעשות את זה, הוא חייב לעזוב הכל - ולעבוד בזה. להפוך את הפלוגה לקהילה ואת השליחות למקצוע.

בן גד נעזר במומחים לבניית קהילות. הם פיתחו תורה ושיטה, וצמחו משש ל־20 פלוגות, ומשם ל־250 פלוגות בארבע השנים האחרונות. צה"ל כבר יודע מה זה פק"ל ומכיר את השפה.

שאלתי את בן גד איך זה עובד. והוא ענה: "כמו דיאטה". מה שגרם לי להכניס בטן. "נכנסים למסגרת. מגדירים מטרה. מעמיקים את הקשרים בין האנשים בפלוגה. שיכירו. בהתחלה שאלו, מה פתאום לשוחח? חזרנו לצופים? בני עקיבא? בהמשך כולם מבינים, ואז אנחנו עוזרים בהסרת חסמים, וגם קרן מיראז' עוזרת הרבה".

האנשים שעובדים בפק"ל עזבו תפקידים בכירים וחזרו לעבוד בדרג הפלוגה. חזון הוא לא דבר משתלם בטווח הקצר, אבל כל החבר'ה שפגשתי נשמעים כמי שיודעים שהם במקום הנכון. הם מספרים בעיניים נוצצות על החיבור הטבעי בין אנשים מגודלי פאות מיצהר לבין חבר'ה ממחאת קפלן. כן, הם מתווכחים. אבל הם החברים הכי טובים.

בתוך רגעים מגיעה השאלה המתבקשת: האם הדנ"א של המילואימניקים יכול לחרוג מתחומי הפלוגה ולשנות את החברה הישראלית? זאת שאלת מיליון הדולר.

"הפלוגה מעניקה פרצוף ועיניים לאדם שאתה מתווכח איתו. מנהיגות יודעת להביט במשבר ולראות הזדמנות, ואני חושב ש־7 באוקטובר נתן לנו, בין היתר, הזדמנות משוגעת. ואם ניקח את זה, את האיכות הקהילתית והאנושית של הפלוגה, ונדביק בה את החברה הישראלית, אנחנו נהיה במקום אחר, טוב הרבה יותר".

בקיצור, הפלוגה היא ההפך מהרשתות החברתיות.
"ככה בדיוק".

בני אדם הם באמת יצור מדהים. קחו, למשל, את הנהג השלישי, שעליו אני רוצה לומר כמה מילים. טור מכוניות עומד מול רמזור אדום. הנהג הראשון שקוע עמוקות במכשיר הסלולרי שלו. הוא עונה להודעות. הוא בודק ביומן. הוא, מבחינתו, כבר הגיע לעבודה. מה הפלא שהוא לא ממהר? הירוק הגיע כבר לפני כמה וכמה רגעים, והוא בכלל לא שם לב. זו תכונה של ראשונים. לא תמיד הם שמים לב.

מי שבפירוש שמים לב הם הנהגים שמאחוריו. ברגע זה הם מבצעים את הקונצ'רטו לכלי נשיפה מאת אוטו פון טנטרום. יום אחד ימציאו רכב שהצופר שלו גם מקלל. עד אז הם מסתפקים במה שיש. תזמורת של זמבורות זועמות.

כל החבר'ה שפגשתי בפק"ל מספרים בעיניים נוצצות על החיבור הטבעי שנוצר בין אנשים מגודלי פאות מיצהר לבין חבר'ה ממחאת קפלן. כן, הם מתווכחים, אבל הם החברים הכי טובים

בסופו של דבר, הזימבור מעורר את הנהג הראשון מעיסוקיו, והוא עוזב את המכשיר וגם את הבלמים, ויוצא סוף־סוף לדרכו על הקצה של הסוף של הירוק. הנהג השני, כמובן, נצמד לאחוריו, ותוך כדי שהוא מסנן את תקציר המילים האסורות לשידור הוא גונב יחד איתו את הצומת. הרמזור הצהוב סיים להבהב. ואני, כאמור, רוצה לדבר על הנהג השלישי.

הנהג השלישי כבר רואה לנגד עיניו מציאות שאין דרך לתאר מלבד "רמזור אדום". אדום כהלכתו. רימון ופטל ועגבנייה בשלה. אבל מה שמעניין אותו כרגע הוא המחשבה שהוא צודק. הנהג הראשון עשה לו עוול. הוא גזל את זמנו. גזר עליו לאחר. ולכן, מתוך תחושה עמוקה של צדק, הנהג השלישי שלנו דוהר כרגע אל תוך הצומת. ברמזור אדום.

הוא מסכן את עצמו ואת כל העולם, אבל למי אכפת? הוא הרי צודק. במקרה הטוב זה ייגמר בצפירות משוגעות. במקרה הפחות טוב זאת תהיה הפעם האחרונה בחייו שהוא צודק. לשוטר, או לצוות האמבולנס, הוא יגיד בדיוק את המילים שהוא ממלמל כרגע בינו לבין עצמו. "אבל מה עם הנהג ההוא, המנוול? לו אתם לא אומרים כלום".

כי אם יש דבר שהצדק הזועם, המתפרץ, העיוור מכעס, אוהב לעשות, הרי זה "וואטאבאוטיזם". וכל מה שאני מבקש לומר הוא שהנהג השלישי, שאני פוגש כמעט בכל נסיעה, ולאחרונה גם בכל ויכוח, מפחיד אותי.

האדם הוא באמת יצור מרתק. הנה, מאז שחר האנושות עדיין לא קרה, ולו גם פעם אחת, שאדם אמר לחברו "תתבייש", ואותו אדם באמת התבייש. פשוט לא קרה. בדקו בעצמכם. אפס אחוזי הצלחה. ולמרות זאת, אנחנו עדיין ממשיכים לשלוף את ה"תתבייש!" כאילו מדובר באיזה שובר שוויון. נשק יום הדין.

אופרות של רגש, ותועפות של פאתוס, מושקעות בתביעה החגיגית להתבייש. אז לא. אין סיבה להניח שמי שלא מתבייש על דעת עצמו, ימהר להסמיק, להימלט מהחדר ולרצות שהאדמה תבלע אותו רק כי צעקנו עליו: "אתה יודע מה? תתבייש!"

אני עצמי, שכותב את המילים, לא מתבייש להודות שגם אני נופל בזה לעיתים, ובורח לי איזה "תתבייש לך" אידיוטי ועקר. גם כשמגיבים זועמים ברשתות הח' מטיחים בי "תתבייש" (למשל, "איך אתה מעז לא להיות מרוצה מהממשלה הזאת? כפוי טובה שכמוך"), אני לא מתבייש להודות שאני לא מתבייש בכלל.

לקראת סוף השנה נוהגים בני אדם לקבל על עצמם מנהגים חדשים, ולהשליך מעליהם מנהגים שמיצו את עצמם. אני יודע שהגמילה מ"תתבייש" לא תהיה פשוטה. צפויים משברים, אבל לא בושה לנסות.

עם זאת, אני חייב לציין שיש תפילה יהודית עתיקה שנהוג לומר לקראת חודש חדש, והיא מבקשת שהבורא יעניק לנו חיים חדשים, טובים יותר, ובין היתר מבקשים "חיים שאין בהם בושה וכלימה". ונדמה לי שהבקשה הזאת התקיימה במלואה. אין בושה. הללויה.