רצח מקרבה ראשונה: בתוך חדר החקירות של האמא הרוצחת מהרצליה

בלתי אפשרי לקלוט מה עבר בראשו של ליאם איצקוביץ ברגעים האחרונים לחייו הקצרים. בן ה־6 המתוק מהרצליה עם השיער הבהיר והחיוך הכובש שיחק לבדו באמבטיה, ולפתע חש כאב חד בגבו. לעולם לא נדע עד כמה נבהל כשהלהב פילח את גופו הקטן שוב ושוב. לעולם לא נדע כמה ייסורים עבר כשהבחין שמי שמכאיבה לו באכזריות בלתי נתפסת היא אמו, סיגל איצקוביץ, שאמורה לגונן עליו במחיר חייה.

"לא אשכח איך בחקירתה היא תיארה ויזואלית את הרגעים המחרידים האלה", אומרת רס"ר סתיו נקש־אוחיון, מהיחידה ללוחמה בפשיעה (יל"פ) במשטרת מרחב ירקון, שהיתה החוקרת של איצקוביץ. "היא ישבה מולי, צרחה בקולי קולות והדגימה בהנפת ידיים איך נעצה בו את הסכין. היא אמרה 'עשיתי לו טק, טק, טק, טק'. בחקירות הקפדתי להישאר עניינית, אפילו הייתי אמפתית, אבל באותו רגע היה לי מאוד קשה להכיל. ברגע שהיא סיימה את התיאורים, השתררה דממת מוות בחדר. לא יכולתי להסתכל עליה והשפלתי את המבט. יש רגעים מאוד נדירים בחקירות, שבהם הלב באמת מחסיר פעימה".

חודשיים אחרי האירוע שטלטל את המדינה, מפקד היחידה ללוחמה בפשיעה, החוקרים המרכזיים שליוו אותה ושוטר הסיור שהגיע ראשון לזירה המדממת מגוללים לראשונה את פרטי החקירה. אף שלאחרונה הוגש נגד איצקוביץ כתב אישום, וכל אחד מהם כבר שקוע בתיקי פשע אחרים - הארבעה לא מסוגלים לשים מאחור את הפרשה המפלצתית.

ב־16 ביולי פסעה איצקוביץ מביתה לקניון שבעת הכוכבים הסמוך כשידיה מגואלות בדם ובידה גרזן. היא פצעה את המאבטח, ולאחר מכן התפשטה מבגדיה. זה היה נראה בתחילה כאירוע נקודתי, של מישהי עם בעיה נפשית או שנמצאת תחת השפעת סמים - אך לאחר דקות ארוכות התגלו ממדי הזוועה אותה ביצעה.

על פי כתב אישום שהוגש נגדה לאחרונה, איצקוביץ דקרה את בנה ליאם לפחות 31 פעמים, בכל חלקי גופו. הדקירות הקטלניות פגעו לו בלב, בריאות, בכבד ובטחול. כמו כן, היא דקרה את כלבת המשפחה 44 פעמים, עד שגם היא מתה בסבל רב. חוות דעת ראשונית בחנה את מצבה הנפשי בזמן המעצר, אך הוחלט כי לא ניתן לקבוע את כשירותה לעמוד לדין בזמן כה קצר, אלא לאחר בחינה מקיפה יותר, שתתקיים במהלך משפטה.

כעת מספרים החוקרים כיצד התמודדו עם טענתה של איצקוביץ שלפיה משפחתה נחטפה בידי חוצנים, איך הגיבו כשראו את התמונות מזירת הרצח ואיך הם מרגישים כלפי הילד שמעולם לא הכירו. "אני מנסה לחשוב מה ליאם הרגיש בזמן שאמא שלו דקרה אותו בסכין", אומר החוקר רס"מ אלכסיי נגב. "איזה סיוט הוא עבר וכמה המסכן הזה סבל במשך דקות ארוכות. אני משתדל לא להריץ בראש את הסצנה הקשה. איך מכל האנשים אמא עושה את זה? זו האישה שנשאה אותו במשך תשעה חודשים, היא זו שילדה אותו".

"מלמלה את הכתובת"

בוקר 16 ביולי נראה כמו השגרה האופיינית לישראל מאז 7 באוקטובר. מטוסי חיל האוויר תקפו בלבנון, צה"ל נלחמו ברצועת עזה, ותמונות נדירות של חמש התצפיתניות בשבי הותרו לפרסום על ידי משפחותיהן. אף אחד לא היה מודע למרחץ הדמים שהתרחש אחרי הצהריים בדירת הגן בשכונת גליל ים שבהרצליה, שנחשבת יוקרתית ושמאכלסת בעיקר זוגות צעירים.

מכתב האישום, שהגישה עו"ד תמר טייטלבאום מפרקליטות מחוז תל אביב, עולה כי איצקוביץ (33) שהתה בבית עם בנה ליאם ועם כלבתם, באפי הרועה הגרמנית. אב המשפחה, שפרטיו אסורים לפרסום, לא נכח במקום. ליאם ביקש ללכת לים, אך איצקוביץ ענתה לו שייכנס לאמבטיה וישחק שם.

בסביבות 15:10 היא נכנסה למטבח, לקחה סכין ודקרה את באפי בכל חלקי גופה. כשעה וחצי לאחר מכן לקחה סכין בעלת להב באורך 20 ס"מ, וניגשה אל חדר הרחצה. בעוד ליאם רוחץ באמבטיה, אמו דקרה אותו בכוח רב עד שקצה הלהב נשבר ונותר נעוץ בגולגולתו. ניתן להבחין בעוצמת האמוק לפי התיאור המפורט המופיע בכתב האישום: "ליאם נדקר בגב, בפנים, בצוואר, בראש ובזרועות. מותו נגרם מחבלה רב־מערכתית באיבריו הפנימיים".

רק אחרי שסיימה, איצקוביץ שמעה את יללותיה של הכלבה מסלון הדירה והבינה כי היא לא מתה. היא סגרה את תריס היציאה לגינה, מחשש ששכנים ועוברי אורח ישמעו את היללות, ודקרה את הכלבה בראשה, בבטנה ובפניה. כשבאפי היתה ללא רוח חיים, היא לקחה גרזן בעל שני ראשים והמשיכה להלום בגופתה.

לקראת 18:30, לאחר שהחליפה את בגדיה, איצקוביץ יצאה לקניון כשהיא מגואלת בדם ואוחזת את הגרזן בידה. בדרכה הניפה את הגרזן לעבר תושבת העיר ורצה אחריהם. נהג שעבר במקום צפר כדי להסיח את דעתה, ואיצקוביץ נעצה את הגרזן במכסה המנוע שלו. בעודה מתערטלת מול העוברים והשבים היא המשיכה אל הכניסה לקניון, ושם פצעה את המאבטח. לאחר מכן התפשטה לגמרי מבגדיה וביצעה תנועות מגונות לעיני עוברי האורח.

למקום הגיעו שוטרי סיור מתחנת גלילות בהרצליה, ובראשם קצין היחידה, רס"מ יניר אטיאס. "באותן הדקות טיפלתי בתלונה על חסימת כביש", משחזר יניר את השתלשלות האירוע. "חבלן משטרה דיווח על אישה בהתקף פסיכוטי שדקרה מאבטח. כשהגעתי ראיתי צעירה חצי עירומה, עם משקפי שמש, כשהיא יושבת על הרצפה כמו במדיטציה ולא מדברת. הבחנתי בסימני דם על החזה והידיים שלה. השוטרים כבלו אותה באזיקים והובלנו אותה לאמבולנס. בדרך היא מלמלה את כתובת המגורים שלה. לאחר שהיא פונתה לטיפול רפואי, הייתי בטוח שהדרמה הסתיימה.

רס"מ יניר אטיאס: "שוטר אחר בדק את החדרים, ופתאום שמעתי אותו צועק 'לא, לא'. רצתי פנימה, והוא עמד חיוור במסדרון. נכנסתי לחדר האמבטיה וראיתי את ליאם. נשברתי ובכיתי, לא יכולתי לתפקד. היה שם ריח של דם ומוות"

"נסעתי לתחנה וקיוויתי לאכול משהו, אבל לפני שנתתי ביס הוקפצנו לשכונת גליל ים. סבתו של ליאם מצד אמא שלו הגיעה לבקר, ראתה את הדלת פתוחה ואת הכלבה שוכבת מתה בסלון, והתקשרה למשטרה. מייד שמתי לב שמדובר באותה כתובת שאיצקוביץ מלמלה, והערכתי שמדובר באירוע מתגלגל. נסעתי לשם והכנתי את עצמי לתרחיש הגרוע מכל - שהילד מת. בהתחלה ראיתי את הכלבה ומסביבה שלוליות דם. היה דם גם על הקירות ובמסדרון. כמו טבח. זה החזיר אותי למראות 7 באוקטובר.

"היתה לי הרגשה שלא נמצא את הילד חי. הוא בן 6, הוא מדבר, ואם זה היה נגמר בכלבה הוא היה יוצא לסבתא או לשכנים. היה סיכוי קלוש שהוא התחבא כל הזמן הזה. כבר היה חושך, ויצאתי לחצר עם פנס. שוטר אחר בדק את החדרים, ופתאום שמעתי אותו צועק 'לא, לא'. רצתי פנימה, והוא עמד חיוור במסדרון. נכנסתי לחדר האמבטיה וראיתי את ליאם. נשברתי ובכיתי, לא יכולתי לתפקד. היה שם ריח של דם ומוות. השוטרים משכו אותי החוצה".

יניר, לוחם מג"ב לשעבר שלצד עבודתו במשטרה מתנדב במד"א ובכבאות, נכח בזירות פיגועים רבות. "אני לא אחד שנשבר מהר, אבל מעולם לא נתקלתי במראות כאלה של ילד", הוא מספר. "לא פעם אספתי חלקי גופות של מתאבדים על פסי רכבת. ממי שמנהל את האירוע עברתי לתפקד כשוטר שמרחיק סקרנים. אני לא מתבייש, אנחנו בני אדם, וחלק מההחלמה היא לדבר על מה שקרה. כל שוטרי הסיור שהגיעו לזירה נפגשו עוד באותו הלילה עם קצינת בריאות הנפש ועם יועצת ארגונית".

על מה דיברת במפגש?

"הבעתי את הזעזוע שלי. אני מאורס, עוד אין לי ילדים, ואני מקווה שהמראות לא ישפיעו עלי בעתיד. אמרתי שהמעשה של איצקוביץ הוא לא אנושי, שאי אפשר לקרוא לה 'אמא' או 'אדם'. אין לה חמלה ואין לה לב. באותו לילה בקושי ישנתי".

הזירה עדיין מלווה אותך?

"בכל פעם שאני מוקפץ לשכונת גליל ים זה חוזר אלי. פעם אחת חלמתי על הילד והדם. אני מגיע לשריפות, לקטטות, לאירועי אלימות בין בני זוג ולזירות רצח - אף אחד מהם לא השפיע עלי ככה".

"זוג נורמטיבי לחלוטין"

התואר "אמא רוצחת" אינו נחלתה של סיגל איצקוביץ לבדה. השיא היה ב־2008, כשבהפרש של פחות מחודש נעצרו שלוש נשים שונות בחשד לרצח ילדיהן. באוגוסט היתה זו מארי פיזם, שהורשעה ברצח בתה רוז בת ה־4 וחצי ונידונה למאסר עולם. ימים ספורים אחר כך נעצרה אולגה בוריסוב, שהטביעה את בנה אלון בן ה־4 בחוף בת ים ונידונה לשמונה שנות מאסר. עם שחרורה, היא התאבדה.

בספטמבר אותה השנה התפרסם גם סיפורה של רגינה קרוצ'קוב, שהטביעה בגיגית את בנה הפעוט מיכאל ונידונה ל־12 שנות מאסר לאחר שהורשעה בהריגה. בנובמבר 2010 חנקה מיכל אלוני את שתי בנותיה (4 ו־6) ונידונה לשני מאסרי עולם, וב־2013 נעצרה קרינה בריל, שדקרה את שני ילדיה (5 ו־7) ונשלחה אף היא לשני מאסרי עולם.

רס"ר סתיו, המשרתת במשטרה כחמש שנים, מודה כי זו הפעם הראשונה שבה נאלצה לחקור הורה שרצח את ילדו. "בזמן הרצח הייתי בבית עם בעלי והכלבה, ואז קיבלתי את הטלפון שהקפיץ אותי לזירה", היא נזכרת. "השארתי את הסלט על השולחן ויצאתי. עוד בדרך ידעתי שאעדיף לא להיכנס לדירה שבה היה הרצח. יש דברים שאני מעדיפה לא להיחשף אליהם בשלב הראשוני של החקירה, כדי לשמור על הנפש. בדיעבד שמעתי על שוטרים שהתקשו להתמודד עם המראות, וגם ככה ידעתי שאראה את התמונות, הסרטונים והממצאים של מז"פ. באותו ערב גביתי עדויות מהמשפחה, מאמה ומבעלה של איצקוביץ ומהשכנים".

איך הגיב אביו של ליאם?

"הוא היה נסער וישב באמבולנס. גביתי ממנו עדות והוא ניסה להבין מה קרה. עניתי שבשלב הזה גם לנו אין פרטים. מעדויות של השכנים עלה שמדובר בזוג נורמטיבי לחלוטין, שלא היה שום דבר חריג".

רס"ר סתיו נקש־אוחיון: "בתמונות מבחינים בעוצמת הברוטאליות, אבל הקושי אצלי אלה לא התמונות או הקולות, אלא הסרטונים שבהם ליאם המתוק היה חי והיה לו כיף. זה כמו סכין בלב. אלה עדויות על החיים שלו, על משפחה שנראתה מאושרת"

מתי גיליתם שאיצקוביץ ניסתה בעבר לקפוץ עם הילד מבניין?

"זה עלה בשבוע הראשון לחקירה, והופיע כדיווח במערכות המשטרתיות. ליאם היה בן חצי שנה. הרווחה טיפלה בה, והכל היה תקין לאחר מכן".

בזמן שסתיו גבתה עדויות בזירה, אלכסיי הגיע למטה מרחב ירקון בתל אביב. הוא משרת במשטרה כבר 16 שנים וכיהן במגוון תפקידי בילוש וחקירה, אך גם הוא לא נתקל בעבר באירוע דומה. "למעט רצח רוז פיזם, לא שמעתי על מקרים כאלה בישראל", הוא אומר. "עבדתי על חומר הראיות שהגיע מהשוטרים בשטח, כדי להיערך לקראת הדיון הראשון בהארכת המעצר, שהתקיים למחרת, וכמי שמנוסה בחקירות רצח - נדהמתי מהאכזריות".

רס"מ אלכסיי נגב: "אותי מעניין מה ייקבע בהסתכלות הפסיכיאטרית. אני מעריך שייגזר עליה מאסר עולם, אחרת אפשר להחזיר את המפתחות. אלא אם יימצא שהיא לא היתה כשירה בזמן הרצח, ואז היא תישלח למוסד"

איך הגבתם כשחזרתם באותו יום הביתה?

סתיו: "כשפתחתי את הדלת ראיתי את הכלבה שלנו ישנה על הכורסה בסלון. במקום להתקלח ולצחצח שיניים ישבתי לידה וחיבקתי אותה במשך רבע שעה. לא הבנתי איך אפשר לפגוע ביצורים טהורים כמו ילד וכלב. לחשתי לכלבה שבחיים לא אפגע בה".

"החקירה הכי מטורפת"

הארכת המעצר הראשונה של איצקוביץ נעשתה ללא נוכחותה, כשהיא מאושפזת בביה"ח מאיר בכפר סבא. שם גם התקיימה חקירתה הראשונה, על ידי סתיו ורס"ר אלירן חדד.

"הרגשות שלי היו מעורבים", אומרת סתיו. "מצד אחד צריך לשמור על מקצועיות, אבל מצד שני זו חשודה שכנראה רצחה את האדם הכי קרוב אליה. מייד שמתי לב לניגודיות בין איך שהיא נראית לאיך שהיא מדברת. החזות שלה היא לא של רוצחת אכזרית, כמו שרואים בסרטים. מנגד, היא צרחה המון. כל החדרים שמעו אותה צועקת שהיא רצחה את הבן שלה".

היא גם בכתה?

"בשלב הזה לא. ניכר היה שהיא לא ממש מבינה את הסיטואציה. חקרנו אותה ארבע שעות, והיא דיברה לא מעט על חוצנים ומכשפות. כשיצאנו משם הסתכלנו זה על זה בשוק. לא דיברנו עד שהגענו לרכב, ואז אלירן אמר 'הרגשתי כמו בסרט'. תיארתי לעצמי שזו תהיה החקירה הכי מטורפת, שתכלול אלמנטים של סרטי משטרה ואימה השזורים זה בזה".

לאחר ששוחררה מבית החולים והועברה למעצר בנווה תרצה, חקירותיה של איצקוביץ התקיימו במשרדי היל"פ, יחידה שבנויה כימ"ר קטן שכולל חוקרים, בלשים, מודיעין וסיגינט. הצוות בחר עבורה חדר חקירות פנימי, היחידי שלא היה בו חלון שפונה החוצה, מחשש שתנסה לקפוץ דרכו.

בכל פעם ישבו מולה שני חוקרים, ולצידה בלש שהשגיח עליה. החדר הקטן והסגפני כלל שולחן עם מחשב, כיסאות שחורים וכוננית ריקה. אין סיכוי שאיצקוביץ פספסה את הציור הגדול שהיה תלוי מאחורי גבם של החוקרים ומול פניהם של הנחקרים. באופן סוריאליסטי, הציור היה מרגיע ונראו בו מפל, גשרון עץ וברבור לבן.

לא רחוק משם ישב אלכסיי, ועבר על תמונות ועל סרטוני מצלמות אבטחה שנלקחו מדירות פרטיות ומבתי עסק באזור. "פתאום הגעתי לסרטון מצלמת הגוף של השוטר שהיה עם יניר", הוא אומר. "לא רואים הרבה, כי האמבטיה חשוכה, אבל הצעקה שלו מפלחת את הלב. עשיתי טעות כשראיתי גם את התמונות".

מדוע טעות? זה חלק מהחקירה.

"במקרה הספציפי הזה לא הייתי חייב לראות את הגופה כדי לחקור טוב יותר. אנחנו יודעים שליאם נדקר הרבה פעמים. כשהבטתי בתמונות שבהן רואים אותו עם כל הדם מסביב, הפכתי אותן על השולחן. מאז הן חרוטות לי בראש. יש לי שלושה ילדים, והקטנה היא בדיוק בגילו של ליאם. קשה להימנע מכל מיני מחשבות".

פנית לעזרה נפשית?

"חשבתי על ייעוץ פסיכולוגי, אבל זה מפחיד אותי, כי חופרים לך בנפש. מצד שני, אני חושש שהתגובה העתידית למראות תהיה גרועה יותר. התמונות והצעקה של השוטר הם הדברים המזעזעים ביותר שנתקלתי בהם. אני הורה ולא מצליח להבין איך אדם רוצח את הילד שלו. זה לא נותן לי מנוח. אמא צריכה להיות הדבר הכי בטוח בעולם. היא לא דוקרת אותך ומבקשת להמית אותך".

מפקד היחידה ללוחמה בפשיעה, רב־פקד יוסי אשד, לא אחראי רק לניהול החקירה, אלא גם להתמודדות של חוקריו עם אירוע יוצא דופן כזה. "אני מקפיד לשים לב לרגישויות ולתגובות של כל חוקר, ולהתאים את המשימות לפי היכולת ורמת הרגישות. ביחד עם סגני, אורן ששון, שהוא גם ראש מחלק תשאול, שקלתי כיצד ללוות נכון את החוקרים. התייעצנו עם מערך חוסן של המשטרה, והחלטנו לטפל בצוות בסיומה של הפרשה, כדי שיוכלו לעבד ולעכל את האירוע ולסגור מעגל".

רב־פקד יוסי אשד: "חקרנו את החשודה חמש פעמים לפחות, גבינו עדויות מ־60 אנשים, אספנו מצלמות מרדיוס גדול ופירקנו את האירוע לגורמים הכי קטנים שיש ולזמנים הכי מדויקים. היינו חייבים להבין את הסיבות"

סתיו בחרה בתחילת החקירה לא להיחשף לתמונות. "בחקירות הראשונות הייתי עניינית ומנותקת רגשית", היא אומרת. "הסדק הראשון הגיע אחרי יומיים, בהלוויה של ליאם. חזרתי הביתה בלילה, גלשתי באינטרנט והרשת געשה מהפרשה. זה לא התיק התקשורתי הראשון של היל"פ, אבל כזו סערת רגשות אני לא זוכרת. רק אחרי ההלוויה החלטתי לראות את התמונות, והן היו קשות לצפייה. ראו על ליאם כל דקירה. חקרתי מקרי רצח, ראיתי את הקורבנות, אבל לא נתקלתי מעולם בכזו אכזריות, ועוד מצד אמא. בתמונות מבחינים בעוצמת הברוטאליות.

"עם זאת, בניגוד לחוקרים אחרים, הקושי אצלי הוא שונה. אלה לא התמונות או הקולות, אלא הסרטונים שבהם ליאם המתוק היה חי והיה לו כיף. זה כמו סכין בלב. אלה עדויות על החיים שלו, על משפחה שנראתה מאושרת".

כשגביתם עדויות מהסביבה הקרובה אליה, מישהו דיבר על סימנים מקדימים אצל איצקוביץ?

אלכסיי: "אני גביתי עדויות מההורים שלה, מהסבא ומהסבתא. לאף אחד לא נדלקה נורת אזהרה. ליאם היה אהוב, מטופל, הלך לגן בזמן, לבוש כמו שצריך. לא היה שום רמז להזנחה או למשהו שעתיד להגיע".

סתיו: "היא נראתה להם אמא אחראית, שלוקחת את הילד לחוגים. גם הגננות סיפרו שליאם מעולם לא התלונן".

אלכסיי: "באופן טבעי הורים מגוננים על הילדים שלהם, וככה הגיבו גם הוריה של איצקוביץ. מבחינה שכלית הם הבינו שהבת שלהם רצחה את הנכד, אבל בתוך הלב התקשו לקלוט. הם כל הזמן אמרו 'זו לא היא, זו לא היא'. רואים שהם מאוד אהבו את ליאם".

סתיו: "מצבם הנפשי לא פשוט. הם איבדו גם ילדה וגם נכד. גם אני גביתי מהם עדות, ובשום שלב לא קראתי לו 'הילד', אלא ליאם. בשלב מסוים אמה של החשודה שאלה אותי למה אני מדברת עליו, כי הוא כבר לא קיים. היה לה קשה להכיל את הכאב. אלה אנשים שאיבדו את היקר להם מכל, ועכשיו צריכים לשבת מול חוקר משטרה ולחפור בפצעים. הם לעולם לא יחזרו להיות כמו שהיו לפני הרצח. הם לעולם לא יהיו יותר משפחה רגילה".

"תמיד יש בחירה"

לכאורה נראה כי חקירה שבה החשוד מודה במעשיו אמורה להיות קלה וקצרה. אין צורך להתקין האזנות סתר, לא נדרש להפעיל עוקבים סמויים, והחוקרים לא מחפשים תרגילי חקירה יצירתיים שיגרמו לחשוד להיכשל בלשונו.

"אף על פי שנראה כי התיק הזה לא מורכב, עדיין מדובר בתהליך ארוך וקשה", מבהיר אשד. "אנחנו לא מסתכלים רק על מה שרואים מבחינה חיצונית או על ההודאה של החשוד, אלא צריך לסגור כל פינה גם מבחינה ראייתית. חשוד יכול להגיע לבית משפט ולטעון ששיקר ושלא עשה דבר.

"זו חקירה שאמנם לא החלה כסמויה, אלא כתגובה לאירוע חמור, אבל חשבנו על כל טענה עתידית ועל כל מכשול שעלולים לצוץ כדי לאפשר לפרקליטות להגיש כתב אישום מסודר ומדויק. חקרנו את החשודה חמש פעמים לפחות, גבינו עדויות מ־60 אנשים, אספנו מצלמות מרדיוס גדול ופירקנו את האירוע לגורמים הכי קטנים שיש ולזמנים הכי מדויקים. היינו חייבים להבין את הסיבות".

היום אתה מבין את המניע?

"אין ספק שלא מדובר במעשה נורמטיבי. אנחנו מבינים שהיו בעיות ברקע, ולכן היא נשלחה לאבחון פסיכיאטרי".

אלכסיי: "זה משהו שמשגע אותי עד עכשיו. למה? למה היא עשתה את זה?".

סתיו: "אני חושבת שהצלחתי להבין. אלה החיים שלה, אולי גם משום שהיא לא עבדה. זו השתלשלות של אירועים ששזורים במערכות היחסים שלה, והם שהובילו אותה לרגע הזה".

לא מדובר בנאשמת שהיתה בעברה ילדה מוזנחת או אישה מוכה.

סתיו: "קשה לשים אצבע על אירוע מסוים, ואני לא מתרצת עבורה. שום דבר לא יצדיק את מה שהיא עשתה. גם אם לאדם קשה בחיים, תמיד יש בחירה".

אלכסיי: "אני חולק על סתיו. בעברה לא היה חלילה אונס בידי בן משפחה או אירועי אלימות קשים. אז אולי היו קצת בעיות כלכליות, אולי מעט עניינים משפחתיים - אבל למי אין? אני לא פסיכיאטר או פסיכולוג, אבל לדעתי מדובר במשהו נפשי".

במהלך הקראת כתב האישום, איצקוביץ טענה שהמשפחה שלה נחטפה בידי חייזרים ושליאם עבר ניסויים בחללית. היא המשיכה להזכיר חוצנים גם בכל החקירות שלה? אולי זו טקטיקה שמתרצת את הרצח?

סתיו: "זה חזר מדי פעם. ככל שעבר הזמן, כך היה לה קשה יותר לדבר. אולי היא הפנימה את המעשה. כשהיא הביעה צער וחרטה, היה קל יותר להפגין כלפיה רגשות. אני לא יודעת אם יש חוקרים שנוהגים כמוני, אבל אני אדם בעל אמפתיה לאנשים, גם אם יושב מולי הרוצח הכי שפל שיש. הרגשתי שלא קל לה. כל הקומה שמעה את הצרחות שלה, השוטרים לא יכלו לעבוד.

"ככה היא התנהגה גם בשחזור הרצח. נכנסנו לדירה שעדיין היה בה דם וריח של מוות, ומסביב תמונות שלהם כמשפחה ושל ליאם בגן. היא היתה מאוד נסערת, וזה היה מאתגר. היא לקחה את אחת התמונות, צרחה וחיבקה אותה בבכי. לא הצלחנו להשלים את השחזור".

איך היא הגיבה כשהזכרתם את ליאם?

"היא היתה צווחת את נשמתה - גם אם לא דיברנו על הרצח, אלא על הגן שלו. בחקירה השלישית שלה, אחרי שעה בערך, היא התמרדה ואמרה לי ולאלירן החוקר 'לא בא לי לדבר איתכם יותר, אתם לא כנים איתי, לא בא לי יותר את החקירה הזאת, אני רוצה לסיים'. אלירן אמר לה שאין בעיה, שנדבר דוגרי ושהיא תספר איך בדיוק היא רצחה את הבן שלה, שלב אחרי שלב. זה היה הרגע שבו היא הדגימה וסיפרה כל פרט. אחרי שסיימה היא ביקשה ללכת לשירותים. כולנו שמחנו על האפשרות לנשום רגע, כי התיאור שלה היה מאוד עוצמתי. היו שם צרחות ובכי. ברגעים מסוימים היא התיישבה על הרצפה ולא רצתה להמשיך".

אלכסיי: "שמעתי אותה עד למשרד שלי, והקול שלה היה חזק ומלא כאב. כמי שמשמש גם טוען בדיונים בבית המשפט, ראיתי אותה לראשונה בהארכת המעצר השנייה שלה. היא שמה את כפות ידיה על העיניים ובכתה חרישית. זו לא היתה הצגה, היה ברור שהיא מבינה את מה שהיא עשתה וכואבת את זה".

נשמע כאילו אתה מרחם עליה קצת.

"בהחלט. אתה שואל את עצמך איך בן אנוש, אם הוא שפוי, עושה את מה שהיא עשתה? הרחמים שלי הם על הילד, עליה ועל המשפחה שאיבדה את היקר לה".

"יותר גרוע מכלא"

חקירתה האחרונה של סיגל התקיימה ב־13 באוגוסט, יום לפני הדיון שבו הגיש אלכסיי הצהרת תובע מטעם הפרקליטות, שלפיה גובש כתב האישום. איצקוביץ נראתה מעט מנותקת.

אלכסיי: "היא ביקשה מהשופטת אישור לדבר, ואז אמרה 'אני רוצה להגיד לך, כבוד השופטת, שאני צריכה לחזור הביתה כדי לנקות, להכין אוכל ולחזור לאורח החיים הרגיל שלי'. זה היה מוזר".

סתיו: "היא כל הזמן דאגה מה יקרה עם הבית, מי ייקח משם את הדברים, שצריך לשלם לבעל הדירה. היא אמרה 'אני אצא מהכלא ויהיו לי הרבה חובות'. עניתי לה 'פינוי הדירה הוא הדאגה האחרונה שלך. את צריכה להבין לאן את הולכת'. בחקירה האחרונה היא כבר היתה חסרת סבלנות, וכל הזמן אמרה 'סיפרתי לכם הכל, חזרנו על הנושא הרבה פעמים'. היא לא הסכימה לדבר יותר על ליאם, כל שאלה שנגעה אליו נענתה בצרחות".

אף על פי שסיימתם את החקירה, היה חשוב לכם לקרוא את כתב האישום?

סתיו: "את כתב האישום חשוב לקרוא, כי בסופו של דבר זה תיק שעבדתי עליו בצורה אינטנסיבית. נתנו את הנשמה לחקירה הזו, שנגעה לנו בלב, ואני מאמינה שאעקוב גם אחרי המשפט".

אלכסיי: "אותי מעניין מה ייקבע בהסתכלות הפסיכיאטרית".

אתם חושבים על העונש שהיא תקבל?

אלכסיי: "אני מעריך שייגזר עליה מאסר עולם, אחרת אפשר להחזיר את המפתחות. אלא אם יימצא שהיא לא היתה כשירה בעת ביצוע הרצח, והיא תישלח למוסד פסיכיאטרי".

סתיו: "לא השארנו קצה פתוח. לא משנה לי אם היא תישלח למאסר עולם, או שתהיה כל חייה בטיפול נפשי".

ומה עם עשיית צדק לליאם?

אלכסיי: "מוסדות כאלה הם לא בית הבראה. לעיתים זה יותר גרוע מכלא. האמת, הפרשה הזו הרגישה לי כמו סדרה בנטפליקס. אין לי ספק שעוד יעשו עליה תוכנית דוקומנטרית".

• • •

עו"ד בנימין מלכא, סנגורה של איצקוביץ, מסר בתגובה: "למרות המעשה הנורא מכל, עדיין יש לזכור שמשפט מנהלים באופן ענייני, בהתאם לחוק ולראיות, ולא באופן פופוליסטי. אני מלא תקווה שהצוות הרפואי האמון על עריכת חוות הדעת לעניין כשירותה של סיגל לעמוד לדין יעשה עבודתו נאמנה, וללא השפעות פסולות. אני משוכנע שסיגל אינה כשירה לעמוד לדין, ואמתין לחוות הדעת בנושא".

tala@israelhayom.co.il