שקר היופי: קיאנו ריבס חיסל את תדמית החתיך הסתום באמצעות נשק מדויק

בתקופה שבה המחלוקות גוברות על כל קונצנזוס, ושאון הוויכוחים מטביע את כל הרעיונות, הדעות והערכים שאנו חולקים, יש רושם שאחד הדברים היחידים שכולנו כן יכולים עדיין להסכים עליהם הוא קיאנו ריבס. כולנו אוהבים אותו.

איש מבין הסלבריטאים ההוליוודיים לא מתהדר בתדמית נעימה, רגועה ועדינה יותר מקיאנו. קשה מאוד למצוא עליו לכלוכים בתעשייה. הרשת מלאה בסיפורים רבים על נדיבותו, אדיבותו וצניעותו, וגדושה בתמונות שובות לב (ובממים משעשעים) שבהן ניתן לראות אותו קונה דברים בסופר, עומד בתור לקולנוע או אוכל סנדוויץ' על ספסל ציבורי לבדו - ללא ליווי של שומרי ראש חסונים ובלי המולה של פמליית מזדנבים.

עם זאת, בניגוד לכוכבים רבים שמתאפיינים באנוכיות, בחוסר מודעות ובעיסוק מוגבר בעצמם, קיאנו - שחגג ממש השבוע 60 - תמיד דאג לשמור את חייו הפרטיים לעצמו. הוא ממעט לשתף פעולה עם התקשורת, הוא לא פעיל במדיה החברתית, ובדרך כלל גם לא תמצאו אותו בפרמיירות ובאירועים נוצצים. אף שהוא נמצא בעין הציבור כבר קרוב ל־40 שנה הוא היה ונותר אחד האנשים המפורסמים הכי מסתוריים ונחבאים אל הכלים בהוליווד ובכלל.

באופן חריג בתעשייה, אף אחד גם לא חושד שהוא מסתיר איזשהו סוד אפל או שיש לו ארון מלא שלדים. להפך. לא סתם דבק בו הכינוי "האיש הנחמד ביותר בהוליווד", ולא סתם קוראים לו The Internet’s Girlfriend. הוא נראה כמו מענטש, ומתנהג בהתאם.

הוא אומר שוב ושוב שכסף אינו הדבר החשוב ביותר עבורו (אבל גם מתמיד לגבות את האמירה הזאת במעשים), יוצא כבר יותר מעשור עם אישה שקרובה לגילו (ולא עם דוגמנית שיכולה להיות הבת שלו), ולפני כמה שנים הוא אף לקח את אמא שלו לטקס האוסקר בתור הדייט שלו, למען השם.

בכלל, בשנים האחרונות להיתקל בתמונה של קיאנו ריבס בפיד זה קצת כמו להיתקל בתמונה של גור חתולים. יש בנוכחות שלו משהו מרגיע. משהו מנחם ומאחד.

להתראות, סטיגמות

אם הייתם בסביבה בשנות ה־90 של המאה הקודמת, אתם בטח יודעים שהדברים לא תמיד היו כך. למעשה, בתחילת הדרך הקונצנזוס סביב ריבס היה שונה לחלוטין מזה שאנו מכירים כיום.

המבקרים צחקו עליו, לעגו לו והקניטו אותו. הקולגות קינאו בו, השמיצו אותו וניסו להקטין אותו. אמרו עליו שהוא אהבל. טענו שאין לו אוצר מילים מעבר ל"Yeah", "Awesome", "Whoa" ו־"Ummm".

במגזין הקולנוע "אמפייר" אף התבדחו שהפירוש האמיתי של שמו - Keanu - אינו "רוח קרירה מעל ההרים" (כפי שהוא באמת, בשפה ההוואית), כי אם "רוח קרירה בין האוזניים". כתבו עליו שהוא לא יותר מיפיוף מהמם שהתמזל מזלו, וטענו בתוקף שהוא שחקן גרוע וחסר כישרון, שיש לו רק הבעה אחת ושהוא מדבר מוזר. הפיצו עליו גם שמועות זדוניות, שהפופולרית שבהן גרסה כי הוא התחתן עם איל המדיה דיוויד גפן בטקס סודי.

אף אחד לא חושד שהוא מסתיר ארון מלא שלדים או משהו כזה. לא סתם דבק בו הכינוי "האיש הנחמד ביותר בהוליווד". הוא נראה כמו מענטש, ומתנהג בהתאם. לפני כמה שנים הוא אפילו לקח את אמא שלו לטקס פרסי האוסקר בתור הדייט שלו, למען השם

באופן מדהים, ריבס גם התבקש להתייחס לכל העלבונות והשמועות האלה בראיונות (דוגמה: "מה דעתך על זה שכולם חושבים שאתה טיפש?"). כן, אפשר להבין מדוע פעמים רבות פשוט העדיף לשתוק.

קשה לחשוב על כוכבים נוספים שעברו במהלך הקריירה שלהם את המסע הייחודי והמאוד קיצוני שריבס עבר, וקשה לחשוב על כוכבים נוספים (לפחות ממין זכר) שהצליחו לשנות את התדמית ואת הפרסונה שהודבקה להם בתחילת הדרך בצורה כה מוחלטת ומשכנעת.

ארנולד שוורצנגר הוא דוגמה אחת שקופצת לראש. גם עליו כולם צחקו בהתחלה. גם לו לעגו עד שבסוף קיבלו אותו, אם כי בניגוד לשוורצנגר ריבס לא לקח הפסקה של עשור מעשיית סרטים כדי להיות פוליטיקאי, וגם אף פעם לא הואשם בהטרדות מיניות על ידי נשים שעבדו איתו, כפי שקרה לשוורצנגר.

קלינט איסטווד הוא דוגמה נוספת למישהו שנאלץ לעבוד קשה מאוד כדי להרוויח את הכבוד של המבקרים ושל התקשורת. גם עליו אמרו שהוא שחקן של הבעה אחת וגם אותו סירבו לקחת ברצינות - והיום יש לו חדר מיוחד שבו הוא שומר את האוסקרים שלו.

אבל בניגוד לאיסטווד, ריבס לא פצח בקריירת בימוי מפוארת במקביל לקריירת המשחק שלו (וגם אין לו היסטוריה בעייתית עם בנות הזוג שלו ועם ילדיו, כמו שיש לאיסטווד).

כך או כך, היום אף אחד אפילו לא יעלה על הדעת להגיד משהו רע על ריבס, ואם מישהו כן יעז לעשות זאת, הרשת תקפוץ עליו ותשמיד אותו בתוך דקות. לא מאמינים? קחו רגע כדי להיזכר מה קרה לכוכב "חברים" המנוח, מת'יו פרי, ששילב פסקה מכוערת ומיותרת על ריבס באוטוביוגרפיה שלו, שראתה אור בשנה שעברה.

"למה חושבים מקוריים כמו ריבר פיניקס והית לדג'ר מתו בטרם עת, בשעה שקיאנו ריבס עדיין מהלך בינינו?", שאל פרי רטורית בספרו, מסיבות שייוותרו ידועות רק לו. תגובת הנגד הציבורית היתה כה מיידית וכה עוצמתית, שהוא נאלץ להתנצל מייד. זאת ועוד: השורה הנ"ל נמחקה מכל המהדורות העתידיות של הספר.

אקשן מסעיר

בשנות ה־90 אמירות כמו זו של פרי היו דבר שבשגרה, ודפדוף בביקורות ובכתבות ישנות שעוסקות בריבס ובסרטיו מהווה תזכורת מצמררת ומעוררת חלחלה לעד כמה מבקרים ועיתונאי בידור יכולים להיות אכזריים.

זה לא שלא היו סיבות לפקפק בכישרונו של ריבס. בהחלט היו כאלה. אבל כשחושבים על זה כיום - במה הוא כבר פשע? בכך שמפעם לפעם הוא עשה מבטא מגוחך ולא אמין? זה לא שהוא הרג מישהו.

גם אני צחקתי עליו, כמובן, וגם אני לא הערכתי אותו במיוחד כשחקן. אבל אם להיות הוגנים, כבר בתחילת הקריירה שלו הוא עשה כמה וכמה סרטים שאהבתי, ודווקא היה די טוב בהם. אולי אפילו מצוין.

בסרט הפריצה הגדול שלו, למשל, "המסע המופלא של ביל וטד" (1989), הוא הפליא לגלם אהבל סטלן וחובב מטאל מקליפורניה שיוצא למסע בזמן יחד עם חברו הטוב.

במשך שנים הוא נהג להתבדח שהוא כנראה עשה עבודה יותר מדי טובה בתפקיד, כי כל מי שפוגש אותו מאז בטוח שהוא באמת אהבל סטלן וחובב מטאל מקליפורניה - אף על פי שהוא אף אחד מהדברים האלה (הוא נולד בביירות, גדל בטורונטו ומעדיף את הפיקסיז על פני ואן הלן).

כתבו עליו שהוא לא יותר מיפיוף שהתמזל מזלו, וטענו בתוקף שהוא שחקן גרוע וחסר כישרון, שיש לו רק הבעה אחת ושהוא מדבר מוזר. הפיצו עליו גם שמועות שונות, אשר הפופולרית שבהן היתה כי הוא התחתן עם איל המדיה דיוויד גפן בטקס סודי

שנתיים לאחר מכן ריבס גם הופיע לצד חברו ריבר פיניקס ב"איידהו שלי" (1991), סרט מסע קשוח ושובר לב של הבמאי גאס ואן סנט, שמתחקה אחר קבוצה של נערי רחוב שעובדים בזנות. תפקיד מאוד־מאוד שונה מזה שמילא ב"ביל וטד", אבל הופעה לא פחות מוצלחת ולא פחות מרשימה.

לשני אלה אפשר להוסיף בכיף גם את "הורים במשרה מלאה" (1989) של רון הווארד, קומדיית אנסמבל מבדרת שבה ריבס מגלם אהבל משעשע וטוב לב, ואת "נקודת פריצה" (1991), סרט אקשן מסעיר ומשפיע של קתרין ביגלו, שבו ריבס מופיע לצד פטריק סווייזי (סדרת סרטי "מהיר ועצבני" לא היתה קיימת בלי הסרט הזה).

זה לא שלא היו לריבס גם הופעות כושלות בעשור הראשון של הקריירה שלו. הפלרטוט שלו עם סרטים תקופתיים ועם שייקספיר, למשל, הניב את התוצאות ההפוכות מאלה שהוא ייחל להן.
ב"יחסים מסוכנים" (1988) של סטיבן פרירס הוא עוד הצליח לצאת מזה בשלום איכשהו, אבל "דרקולה" (1992) של פרנסיס פורד קופולה ו"מהומה רבה על לא דבר" (1993), העיבוד השייקספירי עתיר הכוכבים של קנת בראנה, כבר חשפו את כל חולשותיו והקרינו אותן בלופ על מסכי ענק ברחבי העולם (בין השאר, שהוא שחקן מוגבל שלא יצליח לעשות מבטא אנגלי משכנע גם אם חייו יהיו תלויים בכך).

הסיבות שהביאו את קופולה ואת בראנה ללהק את ריבס לסרטיהם לא היו קשורות לכישורי המשחק שלו. קופולה חיפש "אליל נוער" לתפקיד, ואילו בראנה שאל אז בראיון לרגל צאת סרטו: "מי לא ירצה לראות את קיאנו ריבס במכנסי עור צמודים?".

אבל מי שבסופו של דבר שילם את המחיר האולטימטיבי עבור האובייקטיפיקציה הנצלנית והצינית שביצעו בראנה וקופולה היה ריבס עצמו. הוא הפך למושא ללעג, לבדיחה, וזה רדף אותו במשך שנים.

החלטה אמיצה

ריבס בחר לשמור על קוליות ולהתעלם מההייטרים, וב־1994, בזכות להיט הפעולה המפתיע "ספיד" - שבו כיכב לצד סנדרה בולוק, דניס הופר ואוטובוס ממולכד שלא יכול לעצור - הוא הצליח לעלות לליגת העל ולהפוך לכוכב שדורש (ומקבל) 7 מיליון דולר לסרט.

ההצלחה הגדולה והלא צפויה כגיבור פעולה פתחה אפשרויות נוספות בפני הכוכב הצעיר, והוא עשה כמיטב יכולתו כדי לנצל אותן במלואן - גם אם אלה לא תמיד תאמו את כישוריו.

כך, למשל, ב"מלכודת לפרקליט" (1997), שם כיכב לצד אל פאצ'ינו ושרליז ת'רון, שוב ניסה לעשות מבטא (דרומי, הפעם) ונחל כישלון חרוץ. וכך, למשל, כשהחליט לוותר על תפקיד ב"היט" לטובת הפקה בימתית של "המלט" שהועלתה בוויניפג, קנדה. המעריצות שצבאו על האולם וקנו את כל הכרטיסים היו מאושרות עד הגג. המבקרים קצת פחות.

דווקא ההחלטה של ריבס לוותר על השתתפותו המתבקשת ב"ספיד 2" (שנקטל ונכשל עם צאתו) תיזכר כאחת ההחלטות האמיצות ביותר והמבריקות ביותר בקריירה שלו.

"התקשרו אלי ואמרו לי 'אתה חייב לעשות את סרט ההמשך'", אמר פעם בראיון, "ואני אמרתי 'חברים, לסרט קוראים 'ספיד', אבל הוא מתרחש על אוניית תענוגות. משהו פה לא מסתדר לי". בעקבות סירובו ריבס טוען שאולפני פוקס החרימו אותו במשך עשור וחצי.

ואז הגיע "מטריקס". כפי שבטח שמעתם בעבר, ריבס בכלל לא היה מועמד לתפקיד של ניאו, לוחם המחתרת המשיחי שמוביל מרד נגד המכונות. בורסת השמות של הבמאיות לנה ולילי וושאובסקי כללה את וויל סמית, ג'וני דפ, ניקולס קייג', דיוויד דוכובני ועוד. אבל האם אתם יכולים לדמיין מישהו מלבד ריבס בתפקיד הראשי של הסרט הזה? גם אני לא.

כדי לגלם את ניאו ריבס השקיע חודשים בלימודי קונג פו והקיף את עצמו ברעיונות הפילוסופיים המורכבים של הסאגה המהפכנית. המחויבות המוחלטת שלו לתפקיד ברמה הפיזית והרעיונית בהחלט ניכרת בהופעתו, והוא גורם לתפקיד - המאוד תובעני, יש לומר - להיראות כאילו נתפר במיוחד למידותיו.

הסיבות שהביאו את קופולה ואת בראנה ללהק את ריבס לסרטים שלהם לא קשורות לכישורי המשחק שלו. קופולה חיפש "אליל נוער" לתפקיד, ואילו בראנה שאל בראיון: "מי לא ירצה לראות את קיאנו במכנסי עור צמודים?"

אני מניח שאין צורך להרחיב על ההצלחה וההשפעה של "מטריקס" על ז'אנר המד"ב, על עולם הקולנוע, על תחום האפקטים המיוחדים ועל נתוני המכירות של ספרי הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר, אבל אני כן רוצה להביא כאן ציטוט של קוונטין טרנטינו שמתייחס לנושא:

"הרבה אנשים עושים לקיאנו ריבס חיים קשים. אני יודע, כי אני הייתי אחד מהם. אבל אז ראיתי את 'מטריקס' - וכל מה שרציתי לעשות אחר כך זה להתנצל בפניו על כל הדברים שאי־פעם אמרתי עליו".

מופנם ומהורהר

לריבס לא היה יותר מדי זמן ליהנות מהתהילה של "מטריקס". בסוף 1999 בת הזוג שלו, ג'ניפר סיים, עברה לידה שקטה, וזמן קצר לאחר מכן השניים נפרדו. בהמשך הזוג החליט להתאחד, אבל כעבור זמן קצר סיים נהרגה בתאונת דרכים.

במקביל, אחותו הצעירה של קיאנו, קים, שאותה הוא מתמיד לכנות "החברה הכי טובה שלי בעולם", ניהלה מאבק עיקש וארוך שנים בלוקמיה. ריבס לא הסכים לעזוב אותה לרגע בשעתה הקשה, ועמד לצידה עד שהחלימה - מה שהביא לדחיית צילומי שני סרטי ההמשך של "מטריקס".

לכל אלה אפשר להוסיף את מותו של חברו הקרוב ריבר פיניקס ממנת יתר ב־1993 ואת העובדה שאביו, סמואל ריבס, נטש אותו ואת משפחתו כשהיה בן שנתיים. אמו, פטרישיה טיילור, מעצבת תלבושות אנגלייה שעבדה בין השאר עם דולי פרטון ועם אליס קופר, גידלה אותו ואת אחותו, ונעה איתם בין אוסטרליה, ניו יורק וטורונטו, שם השתקעו לבסוף. ריבס עצמו מעולם לא סיים לימודים בתיכון.

הוא טוען שמעולם לא היה לו קשר עם אביו הביולוגי - שמוצאו אמריקני, סיני והוואיי ילידי - והוא אף פעם לא הסכים לדבר עליו בראיונות. גם לא באמצע שנות ה־90, כשהאב הורשע בהברחת סמים ונשפט ל־10 שנות מאסר. "אני לא יודע על זה כלום ולכן גם אין לי דעה על זה", אמר למראיין חטטן ועקשן בזמנו.

עם זאת, בעשור שלאחר "מטריקס" עצבות, בדידות ומלנכוליה החלו לחלחל בהדרגה לתוך הופעותיו הקולנועיות. הילדון הדביל והמחויך מ"ביל וטד" החל לפנות את מקומו לגבר מחוספס, מופנם ומהורהר שידע את טעמם של כאב ושיברון לב.

ניתן לזהות עקבות לכך ב"קונסטנטין" (2005), סרט גיבורי־על אפל ושטני; ב"סורק אפלה" (2006), סרט האנימציה הטריפי של ריצ'רד לינקלייטר (על פי ספר של פיליפ ק. דיק); וב"הבית על האגם" (2006), הדרמה הרומנטית שבה התאחד בשנית עם סנדרה בולוק.

התכונות החדשות הללו תפסו מקום מרכזי מאוד בלהיט הגדול הבא של קיאנו, "ג'ון וויק" (2014) - סרט אקשן מסוגנן ומאוד אלים שהופק באופן עצמאי ובתקציב קטן (ובויים בידי דיוויד לייץ' וצ'אד סטהלסקי, שני פעלולנים שעימם עבד ריבס בסרטי "מטריקס").

התפקיד ב"ג'ון וויק" שילב באופן מבריק בין הפרסונה האינטרנטית העדינה וממיסת הלב של ריבס, שהיתה בשיאה באותם ימים, לבין האסונות שחווה בחייו האישיים והעבר שלו כגיבור פעולה.

ריבס מגלם בסרט מתנקש אגדי בגמלאות שיוצא לנקום במאפיונרים הרוסים שהרגו את גור הכלבים החמוד שלו, שהוענק לו כמתנה אחרונה בידי אשתו המתה.
במהלך הסרט וויק מחסל עשרות אנשים רעים בדרכים מגוונות ונוראיות, וכמעט את הכל ריבס עושה בעצמו, בטייקים ארוכים־ארוכים, וברורים מאוד, שמתהדרים בכוריאוגרפיה מורכבת ומעוררת התפעלות של קרבות יריות ואלימות מחרידה.

לא משימה פשוטה עבור גבר בן 50, אבל גם הפעם ריבס הדגים מחויבות טוטאלית ויוצאת דופן. "אני משקיע זמן רב בהכנה", אמר בטון משועשע בראיון, "אין לי משהו טוב יותר לעשות. אין לי חיים".

בעשור שחלף מאז יציאתו של "ג'ון וויק" הראשון הוא הספיק להוליד שלושה סרטי המשך - כל אחד גדול, שאפתני ואופראי יותר מקודמו - ולהפוך את "וויק" לאחת מסדרות הפעולה המשמעותיות והמשפיעות של המאה ה־21.

"כשאתה צופה בסצנות האקשן בסרטים האלה זה מרגיש אחרת מסצנות אקשן רגילות", הוא אמר למגזין "Wired" לפני כמה שנים. "יש הרבה כוריאוגרפיה והכל הולך עד הקצה. תשומת הלב לפרטים, בניית העולם, הכל שונה. הסרטים האלה קוליים בגלל שכל המעורבים הם אנשים רעים, אבל יש להם קוד. בתור צופה, אתה רוצה שג'ון וויק ינצח".

כמו מיקי מאוס

זה נכון. אנחנו באמת רוצים שג'ון וויק ינצח וינקום במניאקים שהרגו את הכלב החמוד שלו. אבל יותר מכך, אנחנו רוצים שריבס ינצח, ובעשור האחרון כיף לראות כיצד הוא נהנה מפריחה חסרת תקדים, בכל החזיתות.

מעבר לסרטי ההמשך של "ג'ון וויק", שגרפו כבר יותר ממיליארד דולר (והחזירו את ריבס לימים היפים שבהם סרטיו הצליחו בקופות, לאחר בצורת ארוכה), הוא ביים שני סרטים (סרט אמנויות לחימה לא רע בכלל וסרט תיעודי על המעבר משימוש בפילם לפורמט דיגיטלי), הופיע בתפקיד עצמו בקומדיה רומנטית מטופשת ("אם זו אהבה"), כיכב במשחק וידיאו בשם Cyberpunk 2077, פרסם כמה ספרי שירה, יצר סדרת קומיקס מצליחה, וממש לאחרונה הוציא ספר ראשון ואיחד את הלהקה הוותיקה שלו, "דוגסטאר" (שבה הוא מנגן בס), לראשונה אחרי שנים, לאלבום חדש ולסיבוב הופעות עולמי.

גם לשוורצנגר לעגו לא מעט עד שקיבלו אותו. ריבס, לעומתו, לא לקח הפסקה של עשור כדי ללכת לפוליטיקה ולא הואשם בהטרדות מיניות. גם על קלינט איסטווד אמרו שהוא שחקן של הבעה אחת - והיום יש לו חדר מיוחד שבו הוא שומר את האוסקרים

נוסף על כך, בסתיו הקרוב הוא יעלה לראשונה על במות ברודוויי יחד עם חברו מימי "ביל וטד", אלכס ווינטר, כדי להופיע בעיבוד חדש של "מחכים לגודו", יצירת המופת של סמואל בקט. כמו כן הוא ייקח חלק בסרטו החדש והמאוד מסקרן של הקולנוען השבדי המהולל רובן אוסטלונד ("משולש העצבות"), ויקנח עם הופעה לצד ג'ים קארי ואידריס אלבה בתפקיד משנה בסרט האנימציה "סוניק 3".

מבחינה רומנטית, לפני חמש שנים חשף ריבס לראשונה שהוא מצוי בקשר עם האמנית אלכסנדרה גרנט. ותקלטו את זה: הוא שומר על חייו הפרטיים בצורה כה קנאית, עד שהאישור הרשמי לקשר הגיע לא פחות מעשר שנים אחרי שהשניים הפכו לזוג. "אני כמו מיקי מאוס", הוא תיאר בשנות ה־90 את יחסיו עם התקשורת וציבור המעריצים, "אף אחד לא יודע מי נמצא בתוך החליפה".

לא יהיה מוגזם לומר שבגיל 60 קיאנו ריבס נמצא בשיא כוחו. הוא מוערך, אהוב ועסוק מאי־פעם. הוא ממשיך לאתגר את עצמו ואף אחד כבר לא מפקפק ביכולותיו. העיתונאים הפסיקו לשאול את השאלות המציקות. הוא כבר לא צריך להוכיח שום דבר. אף אחד כבר לא חושב בטעות שהוא טיפש.

"רק בנאדם מאוד חכם יכול לשחק אדם טיפש באופן אפקטיבי", מסכם זאת עבורנו יפה הבמאי האמריקני ריצ'רד לינקלייטר, שעבד עם ריבס על "סורק אפלה".

"זו הרי קללה: אם אתה שחקן צעיר ויפה - גבר או אישה, זה לא משנה - אף אחד לא נותן לך קרדיט. זה יכול לקחת קריירה שלמה, כמה עשורים של עבודה מתמדת, עד שאנשים יתחילו להגיד 'או, אולי הוא לא כל כך טיפש כמו שחשבתי'". אולי באמת.