עפים על המיליון: יפתח רמון וסהר קורן מסתכלים למציאות בעיניים

בשעת אחר צהריים מוקדמת, בחדר מעוצב בדרום תל אביב, שני גברים מסוקסים ומטופחים מחליפים סטים של תלבושות בכל כמה דקות. לא מדובר במראה חריג או באירוע שאינו שגרתי בסטודיו של כפיר זיו, צלם שכבר תיעד שמות גדולים רבים, פרצופים מזוהים ואייקונים בדרגות משתנות של מוכרות.

על קירות הסטודיו ובין מדפיו אפשר לאתר תמונות שלו עצמו, כשהוא עומד לצד כמה מענקי התרבות שעברו תחת עדשתו - מניק קייב, דרך ד"ר דרה ועד אמינם. הוא רגיל מזמן לעבוד עם מי שמהווים את שיחת היום. מסובבי ראשים, אנשים מונעי דחף אמנותי, אקסהיביציוניזם, תחושת שליחות או רצון בתשומת לב. אבל הפעם, כפי שמעיד חוסר הנוחות שעל פניהם של שני המצולמים שלפניו, מדובר במקרה אחר.

כי יפתח רמון וסהר קורן לא בחרו בחיים פומביים. הבחירות המקצועיות שלהם לא כיוונו אותם למסלולים של דוגמנות מול פלשים. בגיל 30 הם נהיו פתאום סלבריטאים רק במקרה. ואם לא היו צמד החברים הטובים שהכירו בטירונות לוקחים חלק בעונה הנוכחית והמאוד מוצלחת של "המירוץ למיליון" בקשת 12, סביר להניח שהיו ממשיכים לחיות חיי אנונימיות (לפחות אחד מהם) תל־אביבית.

אבל הבחירה נעשתה, ומאז שעלתה העונה הם כובשים את המסך ומוסיפים עניין וצבע לתוכנית, שנמצאת ברגעי ההכרעה הסופיים. הרבה לפני שקיבלו הצעות לקמפיינים, יפתח וסהר דגמנו חברות אמיצה וקיבורת מרשימה. "זה עניין של וייב - יש כוח, אין כוח", אומר קורן, מתייחס לחוסר הנוחות שליווה אותם בצילומים. "אבל היה בסדר, לא?" שואל רמון.

ניכר שהסיטואציה קצת מוזרה לכם.

קורן: "תוסיף לנו חיוך בתמונות".

אתם לא חיות תשומת לב.

"אני לא חושב שהסיבה שבגללה הלכנו לתוכנית היא כדי לקבל תשומת לב. יפתח, למה הלכנו לתוכנית?"

התוכנית של יפתח היתה במקור להשתתף עם אמא שלו, רונה.

רמון: "כן. אפילו הציעו לה כמה פעמים ודיברנו על זה בבית. זה נשמע סופר מגניב וכיף, חוויה לחיים. אני מאוד אוהב לטייל, גם היא מאוד אהבה לטייל. הרעיון של לטייל בעולם תוך כדי שעושים משימות ושטויות נשמע לי כמו אחלה רעיון. ואז ההצעה הגיעה אלי".

קורן: "היא השתתפה ב'מלכת המדבר' (מסעות שטח אתגריים המיועדים לנשים; ע"פ), לא?"

רמון: "כן. ממש לאחרונה שלחו לי מלא תמונות וסרטונים משם. ההצעה מהמירוץ הגיעה אלי, אהבתי את הרעיון, חששתי לא מעט, ואז שכנעו אותי. והדבר הכי משכנע בא כששאלו אותי עם מי הייתי הולך לתוכנית וישר עניתי 'סהר'. ואז דיברנו קצת בינינו, ומהר מאוד אמרנו שאנחנו הולכים לזה. הוא מחזק אותי, הוא מעלה לי את הביטחון, רצינו לעוף על החוויה הזאת ביחד".

יפתח: "רציתי שאנשים יכירו אותי בתור מי שאני - גם בן אדם שעושה שטויות ומתקשה לספור מדרגות - ולא רק בתור 'הבן של' או 'האח של'. המשפחה היא חלק מאוד גדול ממי שאני, אבל יש בי עוד הרבה צדדים שרציתי להראות"

ממה חששת?

"מתשומת הלב. אבל עכשיו, כשאנחנו מקבלים אותה, אני אגיד שאני אמנם מבין ממה פחדתי אבל וואלה, זה כיף, זה מחזק, זה ממלא. זה בא בחיוך, כמו שרציתי שזה יהיה. אנחנו באמת מקבלים הרבה אהבה ופרגון. אני מתמודד גם עם כל הביקורות ואני מרוצה גם מאיך שאני מתמודד איתן".

אילו ביקורות, למשל?

"אומרים שאנחנו מאוד תחרותיים, מאוד רוצים להיות ראשונים. זה יכול להצטייר אולי קצת פחות מגניב בעיני כל מיני אנשים, ואני בסדר עם זה, אני לא מתכוון להתנצל על זה שאנחנו תחרותיים. אגלה לך סוד, שהוא לא באמת סוד: מאוד כיף להיות במקומות הראשונים. באנו ליהנות מהחוויה הזאת וכמובן שיותר כיף מקדימה, אבל אני מאוד נהנה לראות את עצמנו גם במקומות האחרונים, מתמודדים עם קשיים".

הזכרת את הקשיים ופתאום המבט שלך הושפל. זה ממש קשה לכם להיות במקום פחות מוביל בתוכנית כרגע.

"עשינו את הבושות שלנו, אבל עדיין היה לי כיף לראות את זה על המסך".

יפתח: "בהתחלה הלכתי להפגנות למען השבת החטופים אבל זה נהיה לי קשה. שמעתי את המשפחות שם וזה שבר אותי, זה משפיע עלי קצת יותר מדי, ואני צריך לדעת לשמור על עצמי כדי להמשיך לתפקד. יש לי את הדרך שלי לתמוך במטרה"

קורן: "אני חושב שיש לנו שאיפה כל הזמן להיות במקומות הראשונים. גם מול מתמודדים אחרים. לא לכולם יש את השאיפה הזאת. היא באה לידי ביטוי באיך שאנחנו מתנהגים ובמה שאנחנו עושים במשימות. אתה גם יכול לשמוע זוגות מדברים על זה, 'אני רק רוצה חמישייה', או 'אני מספיק לי מקום שבע, פגז'. לי וליפתח זה לא מספיק. אנחנו תמיד צריכים להיות במקום הראשון".

זה לא תמיד יכול לקרות. כשסיפרתי לאמא שלי, צופה אדוקה, שאני פוגש אתכם, היא אמרה: "מסכנים, לא הולך להם בתוכניות האחרונות".

רמון: "אז אנחנו לא מסכנים, אנחנו מתמודדים עם זה יפה. ידענו שזה יגיע, עוד הרבה לפני שיצאנו למסע הזה, ידענו שניתקל באתגרים. אם זה לא היה קורה, זה היה משעמם. אם זה קל, מה יש בזה?"

קורן: "אני חושב שבאמת מכירים את הזוגות רק כשקשה להם. רק אז אתה רואה את היחסים ביניהם, אם הם מנסים לתמוך זה בזה או מתפוצצים זה על זה, אחד יושב בצד והשני הלך למלון לאכול. שם אתה נמדד. נכון, אמנם הלך לנו טוב בהתחלה, אבל היה ברור שגם יגיעו רגעים שיותר קשה לנו. וזה גם מה שמעניין במירוץ הזה. אם כל המירוץ היה נראה כמו איסלנד, זה היה קצת משעמם".

משעמם זה בערך הדבר האחרון שאפשר להגיד על מה שעובר עליהם בתוכנית, שבעת האחרונה מתבטא בתסכול רב. לאחרונה היתה זו משימת הריקוד המונגולי שעיכבה אותם. נראה שהשירות בצנחנים שבמהלכו הכירו, זה שהפך אותם לחברי נפש, לא הכין אותם להיתקלות עם כוריאוגרפיה מזרח־אסייתית עממית. גם משימת המדרגות, אתגר שעיקר מהותו הוא התמודדות מתמטית עם 602 שלבים, לא בדיוק הביאה להם הרבה נחת. גם לא ברקס קיצוני שקיבלו מארבעה זוגות העונה, שהחליטו, לאור התחרותיות האמורה שהפגינו השניים, לעכב אותם ובכך לסכן את התקדמותם בתוכנית.

"אני ויפתח עברנו הרבה דברים יחד, ריקודים לא עברנו עד היום", אומר סהר. "כן, אלה לא החוזקות שלנו. היו לנו שם רגעים מאוד קשים, אני מודה. רגעים שאמרתי 'וואלה, אני לא יודע אם אסיים את זה בכלל. מתסכל מאוד. אנחנו גם נמצאים שם שעות'". "זה הרגיש כמו נצח", מוסיף יפתח, וסהר מתקן: "כמו רצח".

"אני חושב שיש לנו המון קטעים שהם מאוד גבריים", סהר מרחיב. "למשל, אישה יודעת לעצור לשנייה ולאפס את הדברים, לקחת צעד אחורה ולחשוב. אנחנו הרבה פעמים הולכים עם הראש בקיר. אתה רואה בכל מיני משימות שהנשים הן אלה שמסדרות את העניינים. ואנחנו, כמו שלמדנו מהצבא, עובדים כמה שיותר מהר, חזק".

הליהוק שלכם מאוד טייפקאסטי, של החתיכים החסונים. אתם בטוח מרגישים את האפקט של זה.

קורן: "יפתח מאוד עמוס בתקופה הזאת".

רמון: "אנחנו מדברים על בחורות עכשיו, זה מה שקורה? זה נכון שאני עמוס, אבל אין לי כל כך פנאי לבחורות", הוא צוחק. "יש הרבה פניות, נכון. אחלה, מגניב, מחמיא. אבל אני מודה שזה פחות מעסיק אותי כרגע".

קורן: "מובן שיש תגובות מבנות, אבל יש תגובות מכולם. אתה הולך ברחוב, ילדות וילדים עוצרים אותך וגם סבתות, ואז אתה מבין שאתה עושה משהו טוב. אתה יוצא ואנשים רוצים להצטלם איתך".
זה יכול גם להעיק.

"אני חושב שאם אתה הולך לתוכנית כזו, אתה צריך להבין שלתקופה מסוימת אתה הולך לוותר על הפרטיות שלך. אז כן, תצא לרחוב ויעצרו אותך כרגע. אם ארגיש שזה יהיה יותר מדי אז אראה מה אני יכול לעשות. אולי אסתובב פחות, אשב במקומות אחרים. שמע, אנחנו גם גרים במרכז תל אביב. זה האימא של כל הדבר הזה, יש פה מפגש אינטנסיבי יותר עם אנשים, שרובם אומרים לנו רק דברים טובים. לשמחתנו, כן? אני בטוח שיש הרבה אנשים שיוצאים מריאליטי ומפחדים לצאת לרחוב".

רמון: "אני פחדתי שזה יעיק עלי לפני שהגעתי לתוכנית, והיום אני יכול להגיד לך שזה בדיוק ההפך. לפעמים, אם אני במצב רוח לא טוב, אני יוצא לרחוב ומקבל את החיוך המרוגש הזה ובקשה להצטלם, וזה משפר לי את מצב הרוח. וברור שאפשר להצטלם, באהבה ומכל הלב".

סהר: "אני ויפתח עברנו הרבה דברים יחד, אבל עוד לא הזדמן לנו לחוות ריקודים. אלה לא החוזקות שלנו. היו לנו שם רגעים קשים שבהם אמרתי: 'וואלה, אני לא יודע אם אסיים את זה בכלל". "זה הרגיש נצח", מוסיף יפתח, וסהר מתקן: "כמו רצח"

חוויה טריגרית

את הייחוס המשפחתי שלו מגדיר רמון לפעמים כ"הפיל שבחדר". נכון, לטלוויזיה ולתודעת ההמונים הוא הגיע מגובה בחברו הטוב ביותר (שהוא גם שותפו לדירה), אבל עוד לפני שהיה מוכר כחלק מצמד החתיכים של "המירוץ למיליון" יש מי שהכירו אותו בעיקר כ"בן של" או ליתר דיוק - נצר למשפחת רמון, משפחה ששמה נקשר לנצח באתוס הציוני.

אביו הוא טייס החלל הישראלי הראשון אילן רמון ז"ל, שנספה בפברואר 2003 עם עוד שישה חברי צוות על מעבורת החלל "קולומביה" כשזו התפרקה עם חזרתה לאטמוספרה של כדור הארץ. בים של אירועים כואבים ובמדינה מוכת יגון שנדמה לעיתים כמו גזירת גורל, אסון "קולומביה" הוא זיכרון טראומטי במיוחד. אולי בגלל האופוריה שליוותה את יציאתה של המעבורת לחלל. ברמה הסמלית הלאומית אירוע שהיה אמור לסמל צעד נוסף בהתפתחות הטכנולוגית והמחקרית המקומית הזכיר לרבים דווקא את מגבלותיה ואת הטראגיות שנדמית כמו מובנית בהווייתה.

שש שנים מאוחר יותר, בספטמבר 2009, נהרג האח הגדול, אסף, בוגר קורס טיס בהצטיינות, במהלך אימון מבצעי. הוא נטמן ליד אביו, והדמיון בין נסיבות מותם של השניים מצמרר גם כיום, יותר משני עשורים מאוחר יותר. אם המשפחה, רונה, הפכה לסמל לאומי אחרי מות בעלה ובנה הבכור, נהייתה דמות מוכרת והרבתה לעסוק בפעילות ציבורית. היא הקימה את "קרן רמון", מוסד שפועל גם היום ומעודד השראה חינוכית בקרב בני נוער וסטודנטים. בדצמבר 2018 הלכה לעולמה לאחר מאבק בסרטן הלבלב.

ממשפחת רמון נותרו יפתח, האחות נועה והאח טל, מוזיקאי מוכר. לא קשה לנחש שהשנה האחרונה, השכול שאופף אותה והדיווחים התכופים על אודות חללים נוספים, נוגעים בנקודות רגישות. עבור רמון מדובר בתקופה מלאת טריגרים. "כן, החיים האישיים שלי מאוד התערבבו עם כל מה שקורה", הוא מודה. "כולנו איבדנו אנשים קרובים, ואני לא חושב שזה דילג על אף ישראלי, אנחנו כולנו בזה. יש קטעים שבאמת קשה לראות איפה ואיך יוצאים מזה, אבל עדיין יש לי אופטימיות ותקווה, הרבה בזכות הילדים שאנחנו עובדים איתם ב'קרן רמון' ופחות בזכות הפוליטיקה".

האפשרות לעזוב לחו"ל קיימת? המירוץ עושה חשק.

קורן: "אני מודה על מה שיש לנו כאן. אני בחיים לא אעבור לגור בחו"ל. מה עדיף, לחיות בסנגל?"
בכל זאת, נסעת לארה"ב לזמן ארוך אחרי הצבא.

"היום אני יכול להגיד את זה בדיעבד, כי בעבר חשבתי שאני יכול. אמרתי: 'מה, סיימתי צבא, יאללה בוא נטוס לחו"ל, נגור בחו"ל'. אבל זה לא אני. זה לא המקום שלי, זו לא המשפחה שלי, אלה לא החברים שלי, זו לא השפה שלי. אני מרגיש שם זר. אז נכון, אחרי הצבא ניסיתי לגור במדינה אחרת, אבל אני בחיים לא אגור בחו"ל".

יפתח: "החיים האישיים שלי התערבבו מאוד עם השנה האחרונה. כולנו איבדנו אנשים קרובים, ואני לא חושב שזה דילג על אף ישראלי, אבל עדיין יש לי אופטימיות ותקווה. הרבה בזכות הילדים שאנחנו עובדים איתם ב'קרן רמון' ופחות בזכות הפוליטיקה"

רמון: "אני מזדהה מאוד. בתור ילד גרתי בארה"ב הרבה שנים, וכשאימא שלי רצתה שנחזור לארץ אני דווקא לא רציתי. לא רציתי לעזוב את החברים שלי, היה לי כבר טוב שם. מה עכשיו לחזור לארץ? כשחזרנו לישראל הייתי כבר בן 11, ולמרות שבאמת כבר התמקמתי בארה"ב ונהייתי אמריקני, אולי כמעט לגמרי, חזרתי לארץ והרגשתי בבית. אמרתי אפילו לאימא שלי 'יודעת מה? הבנתי. סליחה ששיגעתי אותך, את צודקת'. התחושה הזאת רק הלכה והתעצמה.

"אני גדלתי על ערכים של אהבת הארץ. המשפחה שלי נתנה את חייה בשביל הדבר הזה. גם אני. אלה קלישאות, אבל אני מאוד מאמין בזה ואני כן חושב שזה הכי חשוב בעולם שתהיה מדינה ובית לעם היהודי. אם כולם יעזבו אז מה יהיה? גם לי יש דרכון זר, אני יכול לבחור לגור בכמעט כל מקום שאני רוצה, אבל אין מצב. זה המקום שלנו. נכון, קשה פה, אבל אני מצליח לשמור על אופטימיות ותקווה לעתיד טוב יותר".

קורן: "אני אחרי שבוע בחו"ל מתגעגע לארץ. לשפה, למנטליות שלנו, לזה שאני הולך פה ומרגיש כמו אחד מכולם. הלכתי לפני שנה בקיבוץ שלי, כפר הנשיא, עם מישהו שלא גר בו. הוא אמר לי 'מה יש לך לעשות פה? תראה איזה שעמום פה'. עמדנו ליד מטע זיתים, ואמרתי לו: 'את הזיתים האלה סבא שלי שתל. לאן אני אלך?'"

אבל יש כאן מלחמה חיצונית ופנימית, זה המון להכיל. ההרגשה היא כאילו חצי עם נגד החצי השני.

רמון: "כן, קיים דיסוננס מאוד גדול בין הצחוקים והשטויות של 'המירוץ' לבין חדשות רעות שיכולות להגיע בבוקר למחרת או באותו הרגע. אנחנו באמצע צפייה בפרק, ופתאום רואים שיש אזעקות בצפון. אבל חיים עם זה. אנחנו חייבים להמשיך, אני לא רואה ברירה אחרת, צריך ללמוד איך לחיות עם זה. זה אפילו לא חצי־חצי כאן בארץ, יש כאן כל מיני סוגים של אוכלוסיות. אנחנו יכולים לא להסכים על הרבה דברים, אבל אני עדיין מאמין שאנחנו יכולים לחיות ביחד בטוב.

"אפילו במירוץ, החברים הכי טובים שלנו משם הם אסתי ואיציק, זוג מהמגזר החרדי. אני חילוני מרכזניק, סהר קיבוצניק, זה לא הכי טריוויאלי, אבל ראינו את הלב של האנשים האלה. יש פה הרבה עבודה קשה לעשות, אבל אם נמשיך לספר לעצמנו שאנחנו מפולגים - רק נגדיל את השסע הזה. זה לא יילך לשום מקום טוב".

כרגע ההרגשה היא שאנחנו בנקודת שפל.

"ברור, הכי קיצונית שהיתה במדינה הזאת. אני לא בא לייפות את המצב. אני רק רוצה לשים את האופציה השנייה על השולחן, והיא שכן - אפשר לחיות פה בטוב. אנחנו מדינה במלחמה עכשיו, אם אנחנו נמשיך להילחם אחד בשני אז לאן נגיע? ואני לא חי בלה־לה1לנד, אני יודע מה קורה פה. אבל עדיין מרגיש שזה אפשרי".

רצים בקפלן

אתם הולכים או הלכתם להפגנות? נגד הרפורמה המשפטית, בעד השבת חטופים?

"אני בהתחלה הלכתי להפגנות (להשבת החטופים) יותר, אני מודה שזה נהיה לי יותר ויותר קשה. מאוד קשה. שמעתי את המשפחות שם וזה שובר אותי, זה משפיע עלי קצת יותר מדי וצריך לדעת לשמור על עצמך גם בתוך המצב הזה כדי להמשיך לתפקד. אני מאוד בעד כל הדברים האלה, אבל באופן אישי אני מוצא את הדרכים שלי גם לשמור על עצמי וגם לתרום למצב. סהר היה אתמול (בהפגנת הענק לאחר פרסום דבר מותם של שישה חטופים; ע"פ), אני לא הצלחתי להגיע".

קורן: "כן, הלכתי כי הרגשתי שזה נכון. בעולם שלי, עם הדעה שלי, אתמול הרגשתי צורך ללכת".

רמון: "זה קשה. תראה, אני חזרתי מיוון אתמול. היה גן עדן, עד שחזרנו ושמענו מה קורה. אני לא אשקר, המצב זוועה. בלי להיכנס לפוליטיקה - המצב זוועה. קשה לשמור על ראש מורם. כשאני מסתכל על הפוליטיקה זה מוריד לי את הראש, זה מבאס אותי ברמות. קשה לי עם זה, אין לי הרבה דברים טובים להגיד על זה. כשאני רואה ילדים מ'קרן רמון' שיש להם איזשהו טירוף בעיניים ומחשבה שיכול להיות יותר טוב, זה מחזיר אותי לאנרגיות טובות ונותן לי תקווה לעתיד. אבל כשמסתכלים על הפוליטיקה ועל המצב בגדול כרגע - אין לי הרבה דברים טובים להגיד, ואני מעדיף לא להגיד כלום מאשר דברים רעים. אני לא מרגיש שבכלל משנה מה אני חושב על מה שצריך לעשות כיום. יש לנו מנהיגים שאמורים לעשות את זה. האם אני מסכים איתם או לא? מה זה ייתן באמת?".

כשעמדתם להיכנס למירוץ היה ברור לכם שהסיפור של יפתח יהיה נושא שיתעסקו בו. ועדיין לקח זמן, גם בתוכנית, עד שהנושא נפתח.

"זה לא שנולדנו מחדש ברגע שהתחלנו להצטלם למירוץ, אבל זה לא נושא השיחה הראשון שאני פותח איתו כשאני מכיר מישהו. ברמה התקשורתית היה לי מאוד ברור שזה ייפתח מתישהו, לא ידעתי בדיוק איך ומתי, והייתי מוכן לזה, פשוט לא ידעתי בדיוק איך זה הולך לקרות. זו ההתמודדות שאני הולך איתה לאורך כל החיים.

"אני בא ומציג את עצמי בתור יפתח, ולאט־לאט לומדים להכיר אותי, וזה חלק מאוד גדול ממי שאני, אז ברור שזה היה יוצא. לא באתי להסתיר את זה ולא באתי לשים את זה בצד, אין דבר כזה. אני רץ עם זה איתי כל יום, כל הזמן, ובטח שגם במירוץ. היה לנו ראיון ההיכרות עם יהודה (לוי, מנחה התוכנית; ע"פ) ואמרנו את זה כבר מהשלב הראשון. זה תפס קצת יותר מקום בהתחלה, ואז שוב, אנשים כבר פחות חושבים על זה ויותר חושבים על הבן אדם שאני, על הזוג שאנחנו בתוכנית, וזה מה שאני רציתי להביא לשם".

סהר: "אני חושב שיש לנו קטעים מאוד גבריים. למשל, אישה יודעת לעצור, לקחת צעד אחורה ולחשוב. אנחנו לרוב הולכים עם הראש בקיר. במשימות הנשים הן אלה שמסדרות את העניינים. ואנחנו, כמו שלמדנו מהצבא, עובדים כמה שיותר מהר וחזק"

קורן: " אני חושב שזו גם אחת הסיבות שבגללן באת לתוכנית. אמרת 'אתם מכירים את הסיפור, אתם מכירים את המשפחה - אני רוצה שתכירו אותי בתור יפתח. ואל תראו אותי רק בתור משהו אחד'".

זו היתה השאלה הבאה. זו פסיכולוגיה בגרוש אמנם, אבל כנראה באת בשביל זה, לא להתנתק מהמטען שאתה בא איתו, אבל להגיד "יש פה יותר".

רמון: "נכון, לגמרי. רציתי שאנשים יכירו אותי בתור מי שאני - גם בן אדם שעושה שטויות ומתקשה לספור מדרגות - ולא רק בתור 'הבן של' או 'האח של'. המשפחה היא חלק מאוד גדול ממי שאני, אבל יש בי עוד הרבה צדדים שרציתי להראות".