שובר מסך: אפשר בכלל לחיות בלי להחזיק טלוויזיה בבית?

לפני כחודש וחצי נפל דבר בביתנו. כשאני אומר נפל דבר, אני מתכוון למונח כפשוטו. הטלוויזיה הישנה והכבדה שלנו, בת 25 שנה בדיוק, נשמטה מידי הגאון שהחזיק בה מפני שרגלי פגעה במשהו ולרגע מעדתי. אני מאמין שבתוך התאונה הקטנה הזו היה גם יסוד מודע: הן היה שם שבריר שנייה של דיון אני או היא (הטלוויזיה), ואיכשהו המוח הכריע להקריב אותה ולהציל אותי. תכף נבין מדוע.

היא היתה, למעשה, הטלוויזיה השנייה שלנו. מקומה היה בחדר השינה, שם היתה תלויה על זרוע מחוברת לקיר. היא היתה מהטיפוס הישן. לא קופסה מרובעת כמו פעם, אלא מסך דק - אבל דק כמו פעם: כעשרה ס"מ עובייה והיא כבדה כמו מקרר.

הפעם האחרונה שהדלקנו אותה היתה לפני שלוש שנים בערך, כשחלה על אחד מאיתנו חובת בידוד בשל הקורונה ונאלצנו להסתגר בחדר. מאז היא היתה תלויה שם רק כדי לנקות ממנה את האבק כמה פעמים בשבוע. אה, ויש לה עוד תפקיד: לעיתים אני תולה עליה חולצה כדי שלא תתקמט. והיא נשברה ממש כשעמדתי להעביר אותה לסלון, במקום הטלוויזיה הראשית שהתקלקלה ללא אפשרות תיקון.

הטלוויזיה הראשית נקנתה בתקופת סגרי הקורונה והוצבה במרכז הסלון. כמו עוד דברים בחיים שציפו לתירוץ טוב והקורונה סיפקה אותו, גם הטלוויזיה בסלון היתה רעיון שנמנענו ממנו עשרות שנים, עד שבאה הקורונה. עד היום אני לא יודע אם הסיבה היתה הצורך בעדכונים שוטפים בתקופת הסגר או שמא העובדה שאף אדם זר לא פקד את ביתנו וכך נוצרה ההזדמנות לעשות מה שרוצים.

עובדה היא שעד לפני כמה שנים לא עלה בדעתנו להעמיד את הצֶלֶם הזה במרכז הסלון. בחסות המגפה הבאתי יום אחד טלוויזיה גדולה, מתחתי כמה חוטים - ויהי בר סימן טוב (זוכרים?). מאז היא ניצבה שם, ולמעשה פעלה כמעט כל הזמן.

אנחנו לא כאלה, באמת שאנחנו לא כאלה. אבל מה לעשות, ככה זה. שנתיים היינו מחוברים לדיווחי מגפה, וכשהיא הסתיימה היינו כל כך עייפים עד שלאף אחד לא היה כוח לקום ולכבות. הזמזום הטורדני שלה המשיך לפעום גם הלאה והפך להיות חלק מהפסקול של חיינו.

בחירות, שעמום, מחלוקת חברתית גדולה, עוד בחירות, וכן הלאה. כשבא אסון אוקטובר והמלחמה, היא כבר היתה שם, מכוונת על תדר קבוע ופועלת ברצף. ביום שישי היינו מכבים אותה ומעבירים אותה לחדר אחר כדי לזכור שהיא זמנית ולא חלק אינטגרלי מריהוט הסלון, אבל היא היתה קבועה מאוד. קבועה יותר ממני אפילו. עד שיום אחד היא התקלקלה ונזרקה, ואני פירקתי את הטלויזיה הישנה מהזרוע שלה בחדר השינה וניסיתי להעביר אותה לסלון.

בבית שגדלתי בו לא היתה טלוויזיה. המכשיר הזה נחשב לשיקוץ רשמי והיה המבחין הנאמן ביותר בין בית חרדי לבית שאינו חרדי. היינו משפחה די פתוחה וסקרנית. הוריי לא התעלפו תחתיהם אם הבזיק מולם מסך טלוויזיה, הם רק לא העלו על דעתם להכניס אחד כזה הביתה. זה היה ברור ומובהק עד כדי כך שזה יצר איזו כמיהה מוגזמת ובלתי מוסברת לחוויה הזו.

השכנים עם הטלוויזיה הפכו להיות הדבר הכי נחשק. הדודים עם הטלוויזיה הפכו ליעד מועדף ולמושא געגועים. אני זוכר במדויק חוויות צפייה באירועים, למשל נישואי הנסיך דאז צ'רלס ודיאנה. רבים ממקמים את האירוע בכנסיית סנט פול בלונדון ביולי 1981. טעות. זה אכן קרה בתאריך הזה, אבל בבית של השכנים אברהם והדסה.

אני זוכר את הגעת הנשיא סאדאת לארץ שנתיים קודם לכן, את ימי מלחמת לבנון הראשונה (הבית של יהושע ואהובה), פרק או שניים מ"בית קטן בערבה" (הבית של חברי יענקי) ומשחקי כדורגל חשובים (הבית של בועז מזרחי).

בהמשך זה נהיה עוד יותר נחשק ועוד יותר אובססיבי. בישיבה כבר היינו מתחכמים, מתכנסים כולנו סביב טלוויזיה בבית של סבתא של דודי, או אפילו שוכרים מכשיר במועדים חשובים ומציבים אותו בבית (הריק) של מי מאיתנו. רבים מאיתנו גילו את קסמם של ברים אחדים בעיר, ובעיקר את מחלקות האשפוז בבתי החולים, שלבד ממזור רפואי ובריאות טובה הציעו בלובי שלהן גם מסך דולק 24/7.

אני זוכר ליל בחירות אחד, או משחק גמר שבמהלכו נוצר כזה עומס מבקרים בפנימית ג' עד שהחלטנו לסגור את הלובי למבקרים חדשים ולהעביר חלק לקרדיולוגית ולנפרולוגית בקומה מעל. יש במשפחתנו הרחוקה זוג שבמשך שנים, מדי ליל העצמאות, היה עוזב את ביתו ללילה בבית מלון כדי לבלות מול המסך ולצפות בתוכני יום העצמאות. אמיתי.

תמיד היה לי ברור שבבית שלי תהיה טלוויזיה. זה היה חלק מהמרידה שלי ומפריקת העול. זה גם היה ביטוי להתנגדות הגורפת שלי להתבדלות ולהסתגרות. וכי מה הבעיה בקיומו של המכשיר הזה בבית? הן אתה קובע במה לצפות ובמה לא לצפות.

קנינו טלוויזיה אחר טלוויזיה, וצריך לומר שכמעט לא צפיתי בהן. בוודאי לא בקנאות או בקביעות. למעשה, ברבות השנים האלה אני יכול לקבוע שהייתי יותר זמן בתוך הטלוויזיה, כשדרן וכמגיש, מאשר מחוצה לה, כצופה. אבל היא היתה שם. אף פעם לא בסלון, כי לא נעים, אבל בסוף, כאמור, גם זה נפרץ.

מה שקרה לאחר שהטלוויזיה השנייה נשברה הוא אחד הדברים שמאוד משעשעים אותי. לאחר שנוקו חלקי הפלסטיק והמתכת והמכשיר פונה אחר כבוד לאשפה, התחלנו מייד בהכנות ליציאה חפוזה מהבית כדי לקנות טלוויזיה חדשה.

בדקנו לרגע איפה כדאי, התייעצתי עם חבר, אבל אז התברר שאין לנו זמן לזה היום והוחלט לדחות למחר. למחרת בבוקר היינו צריכים להיות במקום מרוחק ודחינו את זה לאחר הצהריים, אז היה לילדה טקס בלימודים, וביומיים שלאחר מכן היו לי צילומים (לטלוויזיה!).

מפה לשם - חודשיים. חודשיים ימים שאין בבית הזה טלוויזיה, ומה שמדהים הוא שלא קרה שום דבר. הלילות הם אותם לילות והימים אותם ימים. זה לא שאנחנו מנותקים, כן? את פניו הנאות של דניאל הגרי אנחנו רואים בקטן, במכשיר הסלולרי; את פטריות העשן מעל עזה בווטסאפ; דיווחים כואבים וחדשות מתפרצות אנחנו מקבלים אל כף היד; ואפילו ביצועים מוצלחים בתוכניות ריאליטי ותוכניות אוכל משובחות אנחנו רואים, במסכי בחירה אחרים - מחשב וטלפון.

מה אין לנו? את הפסקול הטורדני, את הפרסומות המעצבנות, את הפאנלים החוזרים על עצמם ואת סדר היום שנקבע לנו בידי אחרים. זהו זה, אין לנו טלוויזיה, ואם זה תלוי בי - כבר לא תהיה.

תגידו - חכם גדול. גיבור שמחובר לרשתות החברתיות באובססיה ומקבל דיווחים באמצעות קרוב למאה קבוצות ווטסאפ. הכל נכון, ובכל זאת, דרך השקט הבוקע מהסלון אני מבין שהסיפור הוא לא תכנים ספציפיים ולא מסרים או משהו כזה, אלא עצם נוכחות מכשיר שתפקידו לייצר פסקול וסדר יום לחיינו. מתוך ההבנה הזו אני רוצה לומר משהו לקובי בן ה־11 שיושב בבית של משפחת הבלין, צופה בטלוויזיה ונפשו יוצאת: תירגע, מאמי, זה לא גליק כזה גדול.