לא לעניין: הווטאבאוטיזם השתלט על השיח הישראלי

השבוע כתבתי פוסט בפייסבוק, שבו הצעתי להטיל נידוי חברתי על אנשים דוגמת אבי גולדרייך מקיסריה, שכותב ברשתות איחולי מוות לעינב צנגאוקר, אמו של מתן החטוף, ועל כל מיני דפוקים שמאחלים מוות ליגיל יעקב בן ה־13, שחזר מהשבי בעזה בלי אבא. אני חושב שזה לגמרי הגיוני לפרסם את שמות האנשים האלה ולהטיל עליהם ריחוק חברתי חונק. לא לדבר איתם, לא לתת להם שירותים, לא להעסיק אותם, לא לקנות מהם. לייבש.

קמו עלי אנשי "ומה עם?". לא ראינו פוסט שלך כשתקפו את נועה ארגמני שנסעה עם ביבי לוושינגטון. ומה עם אלה שהביאו חבל תלייה אל מול בית ראש הממשלה? ואיפה היית כשצרו על המספרה של שרה? ומה עם שקמה ברסלר? ומה עם קפלן? ומה עם אלטלנה? ומה עם המואבים?

התמלאתי בושה וסלידה. הדרך הזאת לנהל דיון המכונה באנגלית "ווטאבאוטיזם" היא דרכם של האנשים שאיבדו כל מצפון מוסרי, כל רגש בריא, מסרו את ליבם כפיקדון למנגנוני השפעה וחוזרים כתוכיים על מסרים שהם שומעים דרך צינורות ההפצה המרכזיים. למעשה, לא ניתן היום לומר שום דבר בלי שמישהו יקפוץ ויאמר "לא שמעתי אותך מתבטא בסוגיה אחרת המזכירה לי במשהו את העניין הזה, ולכן אתה צבוע".

בעיניי, דרך הדיון הזאת היא סממן נוסף לכיליון מוסרי ולריקבון מצחין. יש פה הכשרה של מעשים נוראים בשם איזה איזון טמא, ולכל עיוות מוסרי יש מייד איזה עיוות אחר שמזדרזים להוציא מהבוידעם המשותף כדי להצדיקו.

ויש לומר בקול ברור: אין מעשה מכוער שניתן להצדיק בעזרת מעשה מכוער אחר, ומי שעושה את זה מוציא עצמו מכלל בני האדם עם לב ומצפון, ומציב את עצמו בשורה אחת עם המטורפים שאיבדו כל צלם אנוש, שבחסות הרשתות החברתיות ואי־הענישה על מה שנאמר בהן נותנים דרור למרתפי נפשם המכוערת. כתבת "כן, ומה עם?" - מייד אתה בדיוק אותו דומן אנושי שמאחל לילד בן 13 מוות, לאמא של חטוף שהבן שלה ימות וכל היופי האנושי הזה.

כתבו לי גם "אתה מציע חרם מצד אחד, ונלחם בחרמות של ילדים מצד אחר. איזה מין מסר זה?". ושוב השוואה מוזרה. מחרימים ילדים בבתי הספר על לא עוול. אני מציע נידוי חברתי לטינופות מוכחות. מה הקשר? אין קשר. ואני שב ומציע לכל אחד ואחת - מכירים אדם שהוכח שפוגע ברשתות באופן מזעזע כמו אותו גולדרייך? חרם. כמו פעם בקהילות יהודיות. לא נספר במניין, לא נכנס לבית הכנסת, אין מתחתנים איתו, אין מלווים אותו בדרכו האחרונה, אף מילה, אף שקל לא עובר אליו. רק ככה נתקן.

הרס

בשכונה שלנו שמחה וצהלה: פינוי־בינוי בשורת בניינים בו־בזמן. נקבע מועד להריסה, הזמינו את כולם לראות. באתי. אני אוהב דחפורי ענק עם כפות איתנות המשכיבות בניינים במכה. שרידים מהילד שהייתי, אני מניח. בבוקר ההריסה העמידו דוכני מזון ומשקה, הלבישו דיילות במחלצות ובאו כל השכנים ובעלי העניין לראות איך בניינים שהיו בית להמון משפחות במשך 50 שנה מוכרעים אל הרצפה במהלומה, משל היו מתאגרפת איטלקייה מול אלג'ירית איתנה.

אז באתי גם אני. והנה הכף מושטת אל הקומה העליונה והיא נוגסת בקיר, ובשנייה מתגלה הדירה שמאחורי המסתור. קובייה קטנה שאנשים קראו לה בית, שעבדו בשבילה שנים, שנולדו בה ילדים, שעיצבו אותה ושמחו בה. והנה היא, כפי שהיא, חלל מרובע קטן בין קירות בטון שעמדו, והנה אינם. בסלון עדיין תלוי מאוורר תקרה. למה לא לקחו? לך תדע. בום. והוא כבר יסתובב בגן העדן של מוצרי החשמל.

ואני חושב על כמה התרגשות היתה כשנכנסו לבניין הזה, שהיה יפה והנהו בלוי, וחושב על ההתרגשות שהיתה כשנולדתי, והנה אני מועמד לפינוי־בינוי בעצמי, ואני מקבל תזכורת לזמניות של כל הצורות, כל החפצים, כל החיים. כלום לא לנצח חוץ מהאמת הפנימית העומדת לעד. יש המכנים אותה אלוהים.

ומסביבי בעלי עניין, דיירים שבעוד שלוש שנים יקבלו דירה חדשה, שישמחו בה, ובבוא היום גם היא תיהרס לטובת משהו אחר. ואני חושב על כל תושבי עזה וחאן יונס ורפיח, שכלים כבדים מפילים את בתיהם ושום קבלן לא עומד בתור לבנות להם מחדש, ואת החורף הם יעשו באוהל, ואני מתחבר לרגע לתחושה הקשה לראות את ביתך ומבצרך נופל בדקה והופך לערימת פסולת בניין - ומייד מתנתק מהאמפתיה האוטומטית לכל מצוקה שאני פוגש, ושמח בליבי על שמחריבים להם הכל. כל בניין ששוגר ממנו שיגור - למחרת משיב נשמתו לבורא. וככה צריך להיות, ומחיר חייב להיגבות כאן ועכשיו, בדבר היחיד שיקר לליבם - נדל"ן.

ואיזה הבדל עצום בין פה לשם. אותו באגר, אותה פעילות לכאורה, והנה, במקום אחד היא מסמנת התחדשות וצמיחה, ובמקום סמוך, רק כמה עשרות קילומטרים משם, חורבן וענישה. שנזכה תמיד להיות בתא המפעיל של המחפר, ולא בצד שחופרים לו בלי הסכמתו. ונבנה מחדש את ארץ ישראל, שספגה פגיעות קשות כל כך במלחמה הזאת, עוד יותר יפה.

תספורות

ואם כבר כתבתי על יגיל יעקב, בטח ראיתם את הסרטון שבו הוא מדבר על ההתנכלויות אליו ברשתות, ובוודאי שמתם לב לתספורת שלו, המקובלת כעת על ראשי כל בני גילו, של מין פוני ארוך במיוחד המועמד באמצעים מכניים לכדי מצחייה. כל הבנים הולכים ככה. ואני מביט בזה וחושב "למה הם חושבים שזה נאה בכלל?", ונזכר באינספור התספורות שנהגו על ראשי הבנים והבנות בשנים שאני מאכלס את כדור הארץ, ומחייך, כי אני יודע שזאת רק אופנה שעוד רגע מתפנה, ואחרת באה במקומה, עוד יותר טיפשית ממנה בעיניי המזדקנות.

ואני נזכר בתסרוקת האלביס של שנות ה־50 שנקראה אז "פומפדור", עם כל השיער למעלה שמוחזק בשמן דוחה כלשהו, שכולם הלכו איתה, ואחר כך באו הביטלס עם השיער שגולש מעל האוזניים ומכסה אותן, ועל זה נאבקתי בהוריי מלחמות על עוד סנטימטר אחד בבקשה, ולא, ככה לא הולכים בנים, וכבר אי אפשר לדעת מי בן ומי בת היום, ואחר כך באו ההיפים עם השיער הארוך ומוטטו את כל ההגדרות, ואת ליבם של המבוגרים שלא יכלו לשאת את זה.

וחלפו השנים ובאה תספורת הפארה פוסט, עם נפח למעלה ומסודר בהיקף, וכולן הלכו ככה, וגם גברים נפלו בזה, ואחר כך השתלטה תספורת המאלט, שנהגו לומר עליה "עסקים מקדימה, מסיבה מאחורה". אלי אוחנה היה דוגמן בולט שלה. אף פעם לא התחברתי ללוק הזה.

כשהגיעו שנות ה־80 פרץ הפאנק־רוק לחיינו, אם כבר הייתם בחיים, ואיתו המוהוק, אותה כרבולת קשיחה שסביבה תגלחת, וכשהיא הסתלקה ברוך השם נותרו הקוצים המוחזקים בג'ל, וגם פאות הלחיים המגולחות עד מעל קו האוזן. גם אני הסתובבתי ככה. מבוכה בדיעבד.

והיתה גם תספורת המאפרה, והגלח, והקוקו, וכל שנה והתספורת שלה, שנראית בהתחלה מוזרה, ואחר כך הברקה, ואחר כך נדושה, ואחר כך מאוסה. וכשאני שואל את עצמי: "מה? מה לכל הרוחות הם עושים עם השיער שלהם? שיעזבו אותו במנוחה, שילכו קצוץ וטבעי ונוח" - אני שוכח כמה עמלתי בנעוריי מול המראה לסלסל וליישר ולגהץ ולקצר ולהאריך, כך שיהיה בול כמו ההוא או ההם. ומצחיק כמה שחוטי הקרטין האלה הצומחים מקרקפתנו מגדירים אותנו, משפיעים עלינו ושואבים מאיתנו כסף, זמן ואינסוף מחשבות, אבל ככה זה היה תמיד וכך גם יהיה, והשטות הבאה כבר נולדה איפשהו וצוברת מאמינים אדוקים, בקרוב על ראשי צעירינו.

avrigilad@gmail.com