אוהבות, כואבות: החיבור המוזיקלי בין מירי מסיקה ו"האלמנות הלא רשמיות"

"אני מַתִּי. אני מרגישה שב־7 באוקטובר מתי ביחד עם עדי, ומאז אני צריכה ללדת את עצמי מחדש. אני צריכה החייאה. אני לומדת ללכת, לדבר, לאכול ולחייך מחדש, כמו תינוקת. בכל פעם אני שואלת, איך אנשים ממשיכים לחיות? איך השמש זורחת ושוקעת בזמן שעדי לא פה?"

עינבל חליבה מירושלים רק בת 20, אבל נדמה שהטלטלה שעברה בעל כורחה בשנה האחרונה ביגרה אותה יותר מכפי גילה הצעיר. אנחנו מתכנסות למפגש לרגל יציאת שיר חדש ומרגש, "הותיר אחריו חברה", שעוסק בנשים במצבה של עינבל: אלה ששכלו בן זוג או ארוס במלחמת חרבות ברזל. את השיר כתב משה קלוגהפט, אוהד חיטמן הלחין ומירי מסיקה מבצעת.

למפגש הגיעו גם אלינור עודד (19 וחצי) מנתניה ושיר שגיב (27) מזכרון יעקב, שלצד עינבל וחמש נשים נוספות שאיבדו בני זוג במלחמה, משתתפות בקליפ שצולם לשיר עם מסיקה עצמה (ביים: עמית דקל). השיר, שנכתב בהשראת הנשים הכואבות והמנטוריות שמלוות אותן מטעם עמותת "הותיר אחריו חבר.ה", מבקש לתווך מעט מהתחושות המורכבות שאיתן מתמודדות בנות זוג שחוו אובדן אישי קרוב, רגיש כל כך - ופתאומי להחריד.

ביום ראשון הקרוב יצוין חג האהבה העברי, ט"ו באב, שאותו לא יחגגו השנה הנשים שאיבדו את אהבתן במלחמה. עינבל היתה במשך חמש שנים בת זוגו של סמ"ר עדי צור ז"ל, לוחם בגדוד 51 בחטיבת גולני שנהרג בשבת השחורה בקרב גבורה בקיבוץ כיסופים. בן 20 היה בנופלו.

הם הכירו בכיתה ז' בבית הספר זיו בירושלים, ומכיתה ט' ועד שעדי נהרג היו בני זוג. "זאת היתה אהבה ממבט ראשון. הסיפור שלנו היה מיוחד, קשה למצוא עוד סיפור כזה. כל מה שחוויתי היה איתו. התבגרנו, צמחנו, למדנו יחד, והכל היה מתוק. כל החוויות של הפעם הראשונה היו איתו. פעם ראשונה שישנים ביחד, שישי ראשון עם המשפחה. שתי המשפחות שלנו התחברו דרכנו. בספטמבר, ביום ההולדת ה־20 שלי, נסענו ביחד לחופשה נהדרת בעין גב, ממש כאילו אנחנו עומדים להתחתן. זה אירוע שזכור לכולנו כחוויה עוצמתית".

אלינור היתה בת הזוג של סמ"ר דולב אמויאל ז"ל, לוחם בגדוד 13 בגולני שנהרג ב־7 באוקטובר באזור נחל עוז. בן 21 היה בנופלו, בסוף שירותו ממש. "הכרנו במסיבת יום הולדת כשהייתי בת 13 והוא בן 15. הוא נראה גדול כזה וקשוח, אבל היה הכי רך מבפנים. הייתי צעירה מדי לחבר, אז רק אחרי שנה התחלנו לצאת. יצאנו, נפרדנו וחזרנו, והיינו ביחד ארבע וחצי שנים. הוא עבר איתי את כל הילדות, חטיבת הביניים והצבא. הוא היה רומנטי מאוד, אהב כמוני ים וסרטי דיסני, ובשנה האחרונה גרנו ביחד. היו לנו המון תוכניות לעתיד".

שיר היתה ארוסתו של רס"ן דור זימל ז"ל, סמ"פ בחטיבת עציוני, שנהרג ב־21 באפריל אחרי שנאבק על חייו במשך חמישה ימים. הוא נפצע מפגיעת כטב"ם במתנ"ס בערב אל־עראמשה שבגבול לבנון. זימל היה בן 27 בנופלו, סטודנט מצטיין למשפטים ולממשל באוניברסיטת רייכמן.

"הכרתי את דור ב־2019 דרך אחותו התאומה, ליאור. היא ישבה לידי בבר ואמרה, 'יש לי תאום והוא בדיוק בשבילך'. אמרתי לה שאני בדרך לטיול הגדול שלי למזרח, אבל הקשר התחיל, ויום אחרי שחזרתי לארץ יצאנו לדייט הראשון שלנו, בחוף דור. מאז היינו ביחד חמש שנים. הגיע לאחותו שליש גן עדן על השידוך בינינו.

"לא מזמן ליאור שאלה אותי שאלה מצמררת: 'אם הייתי צריכה להביא לך מתנה לחמש שנים בלבד, היית לוקחת אותה?' ועניתי לה שכל עוד זה קשור לדור, הייתי לוקחת ועושה את זה שוב. היא הביאה לי מתנה ברוכה. לא כל אחת זוכה לאהבה כזאת. זכיתי באחד למיליון. אני מרגישה בת מזל, למרות הכל".

מותו של דור תפס את שיר בעיצומו של תכנון החתונה. "הצעת הנישואים היתה בזמן המלחמה. היו לו 24 שעות בבית, ובמקרה ביום שבו הוא רצה להציע לי, אלון מסיקה, אביו של אדיר מסיקה ז"ל שנרצח בנובה, פרסם פוסט שבו קרא לחייל הראשון שיציע נישואים לקבל טבעת יהלום בחינם.
"דור היה הראשון שהשתתף בפרויקט, שהיום נקרא 'היהלום של אדיר' (83 זוגות התארסו מאז; ש"ז). בתוך ארבע שעות דור היה אצלו, ובאותו הערב הוא הציע לי נישואים, ארגן לי הפקה בארסוף. רציתי חמניות בחתונה שלנו, אז הארון שלו בהלוויה עבר דרך שביל של חמניות. ליוו אותו שם כ־5,000 איש".

בהלוויה נשאה שיר דברים לזכר בן זוגה האהוב. "אתה השמש שלי, גרמת לי להרגיש מספר אחת, כי ביחד מי יכול עלינו", אמרה בגרון חנוק. היא ענדה את טבעת האירוסים בשרשרת על צווארה, אך מאז הסירה אותה. "אני מרגישה מוזר ללכת איתה. כמעט כל האלמנות שאני מכירה מהמלחמה הולכות עם טבעת, אבל לי היה צורך להוריד, לא לבנות מקדשים. אני רוצה להנציח את דור באופן שלי. שבוע וחצי לפני הפציעה הוא הביא לי צמיד זהב עם המילה 'לביאה', שאני עונדת מאז".
ספרו על הימים האחרונים שלכם ביחד.

שיר: "בבוקר שבו פרצה המלחמה התחלתי לבכות מהלחץ. אמרתי שאני פוחדת שהוא ילך למלחמה ויקרה לו משהו, והוא הבטיח לי שלא יקרה לו כלום. הוא היה סמ"פ בנח"ל ומייד הקפיץ את עצמו למילואים. הוא אמר לי: 'אני סומך עלייך, אני אוהב אותך, ואני יודע שאין דבר שלא תוכלי לעשות'. לדור היה ברור שהוא מוכן להקריב את חייו למען המדינה.

"ב־17 באפריל קיבלתי שיחה מראש המועצה (אבן יהודה; ש"ז), שדור היה יד ימינו. הוא בישר לי על הפציעה. נסענו לבית החולים בנהריה, שעתיים בכביש שבהן אני יודעת שדור פצוע אנוש, אבל לא מבינה את המשמעות. אמרתי לעצמי שאני אקבל אותו בכל מצב, גם בלי רגל או בלי יד, אבל זאת היתה פגיעת ראש עם מוות מוחי.

"חמישה ימים לא עזבנו אותו אפילו לשנייה. הבאנו את הראפר טונה, ששר מעל המיטה שלו את 'רוק 30'. היינו אופטימיים, ואפילו אמרתי 'יש לנו חתונה לארגן, אין סיכוי שהוא לא יקום'. אבל אחרי חמישה ימים דור נותק מהמכשירים והאיברים שלו נתרמו, כי הוא חתם על כרטיס 'אדי'. הוא תרם איברים לשבעה אנשים. הלב שלו, שפועם כעת בחזה של אדם אחר, הריאות, הכבד שקיבלה תינוקת בת שמונה חודשים, ועוד אנשים שקיבלו את התרומה. אני מרגישה שזאת המורשת שלו, כי צוואה הוא לא השאיר".

אלינור: "אני הייתי בבסיס ב־7 באוקטובר, סגרתי שבת בפיקוד העורף ברמלה. דולב היה בבית, היה אמור להיות בנובה עם חברים, אבל לא ידעתי אם הוא נסע או לא. קמתי מהאזעקות. התקשרתי והוא לא ענה, אבל אבא שלו אמר לי שהוא נמצא בבית, אז נרגעתי. בתוך כמה שעות הוא התארגן, עלה על ציוד ואבא שלו הסיע אותו לאשדוד. הם נסעו כשמעליהם רקטות וטילים, וכשהוא ירד מהרכב דולב אמר לאבא שלו שיש לו הרגשה רעה. הם נפרדו בחיבוק חם, אחרון. בשעות הבאות דולב פינה פצועים תחת אש בכל אזור העוטף, ואז אמרו לו שיש משימה מורכבת - פינוי פצועים ממוצב מאזור שורץ מחבלים.

"דולב רב ממש פיזית כדי לצאת למשימה הזאת. 100 מטרים מהמוצב הרכב שלהם חטף טיל, שחדר לאוטו, קטע לחבר שלו יד ופגע בדולב, ממש עבר דרכו. בינתיים, במוקד, אני קיבלתי שיחות היסטריות מהעוטף, כולל מילדה בת 6 שאמרה שיש מחבלים מחוץ לדלת הבית שלה. קיבלתי גם שיחה מאבא שסיפר שהבן שלו לוחם בגולני, גדוד 13 פלוגה ב', ושאם לא מגיעים אליהם עכשיו הם מתים. התמוטטתי אחרי השיחה הזאת.

"דולב ואני היינו מחוברים בחבל הטבור. הרגשתי רע. יצאתי לנשום אוויר, הנשימה שלי נעצרה ממש. זה היה בשעה 18:32, ובדיעבד, אחרי חודש, נודע לי שב־18:30 דולב נהרג. אני הרגשתי באותן שתי דקות לחץ בחזה, כמו התקף לב. צרחתי שכואב לי החזה. לחץ הדם שלי היה בשמיים והדופק נמוך. הייתי בסערה. עשר דקות לפני שנהרג הוא שלח לי הודעה אחרונה: 'תודה על הדאגה. לא משנה מה יהיה, יהיה בסדר. אני אוהב אותך (אייקון לב)'".

"הנסיעה שלא אשכח"

רק אחרי שלושה ימים הגיעה בדרך לא דרך הידיעה הראשונית למשפחה, דרך המ"פ של דולב. אחרי כמה ימים הגיעו גם הקצינים עם הבשורה הרשמית לבית המשפחה.

"החברים חיפשו את דולב בבית החולים, לא ידענו מה עלה בגורלו כי היו ערימות של גופות וחיכינו למיון שלהן. בהמשך הבנו שהוא פונה באותו היום. הנחמה שלי היא שהוא אותר לבסוף ושקברנו אותו, שהיה לנו מה לקבור. הוא קיבל את הכבוד הראוי לו. ביום שלישי אחר הצהריים, כשהגיעו הקצינים המבשרים, כבר היינו בשבעה. רצתי לחוף, ושם התפרקתי. ההבנה הסופית נחתה עלי בהלוויה. אני לא זוכרת הרבה ממנה. מאז, להגיע לקבר ולראות את השם שלו חקוק שם על השיש - זה מצמרר אותי בכל פעם מחדש".

לאלינור היה קריטי, לדבריה, לדעת את כל השתלשלות האירועים, לשחזר במדויק שנייה אחרי שנייה. היא אספה פרטי־פרטים מכל אחד מהעדים, וכעת היא מרגישה שהסיפור כולו בידיה. "היה לי חשוב שתהיה לי תמונה מלאה", היא אומרת, והנשים בחדר מהנהנות. הירידה לפרטים נותנת לכולן תחושה מסוימת של שליטה בסיטואציה של אובדן שליטה מוחלט.

בסיפור השלם שהשגתן יש, אולי, נחמה קטנה?

עינבל: "כן. מנחם אותי לדעת שעדי היה לוחם טוב, שהוא עשה משהו שהוא רצה לעשות ושהיה שלם עם זה. הוא היה שם בשביל להציל את התושבים. הוא והחברים שלו ידעו שאילולא הם - המחבלים ייכנסו לקיבוץ כיסופים. מנחם אותי לדעת שלא התעללו בו, ושהוא עשה את העבודה שלו כחייל, בדרך שרצה. הוא ראה מחבלים ונלחם בהם.

"בשבוע שהוא נהרג עדי היה ברגילה. אני קמתי לנסיעה מתוכננת לאילת, והוא אמר לי מתוך שינה, בלחישה מתוקה, 'אל תלכי'. הוא לא היה ממש רומנטיקן, וזה היה מפתיע. נתתי לו עוד כמה נשיקות חמודות ויצאתי. בבוקר 7 באוקטובר הוא שלח לי הודעה 'בוקר טוב, התפוצץ לי טיל מעל הראש'. לא נלחצתי, זה כבר קרה בעבר. שירתי בעצמי בצבא וידעתי שיש בלגן.

"כתבתי לו 'בוקר טוב, תשמור על עצמך, אוהבת אותך ומאמינה בך'. בהמשך היום, כשהבנו את האירועים, שלחתי לו המון הודעות, שהוא לא ענה עליהן. בינתיים חזרתי מייד הביתה, מאילת, ארבע שעות של נסיעה שלא אשכח בחיים. הגוף שלי הרגיש שמשהו קורה. היה לי קשה לנשום, הרגשתי שאני נחנקת.

"שלושה ימים לא ידענו כלום. חבר שהיה איתו בהאמר סיפר על ההיתקלות שהם עברו, ושעדי והסמל שלו (סמ"ר מיכאל בן חמו ז"ל; ש"ז) נשארו להילחם. בכיתי, התפרקתי, ניסיתי להישאר אופטימית, לחשוב שהוא בלחימה, עד שהגיעו המבשרים למשפחה שלו. אבא שלי בישר לי, ובאותו הרגע התמוטטתי".

תודה בפוסט האחרון

מרגע הבשורה המרה, כל שנותר לבנות הזוג הוא אוסף זיכרונות להתרפק עליהם - ולהתפרק מהם. תמונות משותפות, סרטונים מהטיולים ביחד, רגעים מונצחים מימי הולדת וממסיבות. ויש מזכרות, פוסטים שנשמרו ואהבה גדולה שגם אם היא אינה פיזית, היא קיימת ובועטת בתוכן. הן זוכרות אותה היטב ומבקשות לדבר עליה, להנציח אותה.

"אני נאחזת בכל מיני דברים קטנים שהיו", אומרת שיר. "הזיכרונות שלי מדור הם שירים שהיינו שומעים ביחד במכונית, ושפתאום אני מבינה את המשמעות שלהם, למשל 'שלווה בארמנותייך' של רביד פלוטניק. או פוסטים שלו. דור התלבט מאוד לגבי הפוסט האחרון שפרסם, הוא שאל אותי אם הטקסט לא 'חופר מדי', ואמרתי לו שלדעתי אנשים יעצרו לקרוא אותו. לצערי, המילים שלו זכו להד בסדר גודל אחר. בפוסט, שכולו הכרת תודה, דור כתב: 'כל מה שאני רוצה להגיד זה תודה. תודה על הזכות להגן על המדינה. תודה על הזכות להינשא לשיר שגיב האחת והיחידה, תודה על משפחה תומכת ומכילה, תודה על חברים בלימודים, תודה ל־140 לוחמים ומפקדים".

אלינור: "בזוגיות שלנו, אני הייתי האישה הלא עובדת בבית. דולב היה עושה הכל, מבשל, מנקה, מכבס. אני לא הייתי צריכה לעשות כלום. הוא היה מאוד רומנטיקן. לכבוד שלוש שנים שלנו ביחד הוא תכנן לנו דייט רומנטי. סבא שלו דג עבורי דגים, שדולב הכין לי בתנור. ביחד עם אמא שלו הוא הכין סנגרייה ואפה קישים, ולקח אותי לדייט בשקיעה. הוא קנה לי שרשרת, שאותה ענד לי שם, והיה לנו רגע קסום. סגרנו טלפונים לשעתיים והיינו אני והוא לבד, ביחד, רק שנינו".

היא שולפת את תמונת הרגע המאושר, שקיעה רומנטית ברקע, ואין שום זכר לצל המאיים שיגדע את האהבה הצעירה בהמשך.

"היינו הכי נטפליקס אנד צ'יל. מאז שהוא איננו אני לא גרה ביחידה שלנו. כבר אין שם האנרגיה שהיתה. אני לא צריכה להיות שם כדי לזכור את דולב, הוא מלווה אותי בכל מקום. אני מקבלת ממנו המון סימנים, כמו פרפר שפתאום מתיישב לידי, המדבקות שלו שנמצאות בכל פינה בעיר, או שיר שלנו שאני שומעת ברדיו. היופי בעיניי הוא שהם מצליחים לתקשר איתנו גם כשהם לא פה. זה מה שמחזיק אותנו".

עינבל: "אני מרגישה שהצוואה של עדי היא לא שיחה או פתק, כי את זה לא היה לנו. כל מה שאני מכירה בחיים לצידו - זאת הצוואה שלו. עדי חי בי. אני מרגישה שזה 'עדי ועינבל', בחיים לא הזמינו אותי לבוא לבד לארוחה או לאירוע, רק עם עדי. אני זוכרת את עצמי רק איתו. ברגע שהוא נהרג זה נהיה עינבל לבד. אני צריכה ללמוד להיות עינבל חליבה. זה קשה, אבל מה שחי בי זה הדיבור שלו. מה הוא היה אומר לי, כי אנחנו בן אדם אחד בעצם".

אתן חולמות עליהם?

"ברור", שלושתן עונות ביחד, מסגירות מעין שמחה כבושה על הביקורים הליליים. לפחות שם הם בריאים, מחייכים ועומדים על הרגליים, חיים כל כך.

עינבל: "בשלושת החודשים הראשונים אחרי שעדי נהרג ישנתי רק עם אמא שלי. כשאני חולמת עליו אני שמחה מאוד. זה כיף לחלום, ואז אני מתעוררת ואני עצובה, כי אני קולטת שרק חלמתי. בחלומות הוא בא ומחבק אותי, הוא נראה טוב, הוא מואר, והוא מדבר איתי. זה כיף שהוא מדבר. אני מבינה שמדובר רק בחלום, למרות שזה מרגיש מאוד מציאותי".

אלינור: "גם אני חולמת על דולב. בהתחלה היו לי סיוטים. לפני חודש חלמתי עליו חלום מציאותי, שבו הרגשתי שאני זו שהגעתי אליו ולא הוא אלי, ושאני זו שצריכה לחזור לחיים אחרי שרק קפצתי לביקור אצלו. אמרתי לו בחלום שאני יודעת שזה לא אמיתי, והוא אמר, 'זה אמיתי, אני כאן, אני כאן עכשיו איתך'. זה הרגיש לי מאוד אמיתי כשקמתי.

"היה לי חלום אחר שבו שאלתי אותו, 'איך אתה מצפה שאני אמשיך הלאה, אתחתן ואקים משפחה עם מישהו אחר? איך אני אמורה לעשות את זה?' והוא אמר לי, 'אני לא מבין למה שתמשיכי הלאה, אני עדיין פה'. אולי באיזה שהוא מקום גם הוא עדיין לא מוכן לשחרר אותי".

שיר: "אני חולמת על דור חלומות הזויים. חלמתי שהוא מתקשר ואומר 'עבדתי עליכם', ואני שואלת אותו, 'למה? אתה יודע כמה אנשים עצובים בגללך?' והוא אומר לי, 'סתם, רציתי לראות מה תגידו'. ידעתי שזה חלום מייד כשהתעוררתי. זאת היתה שינה קצרה כזו, טרופה, וכשקמתי ממנה ראיתי הצעת נישואים של זוג אחר באינסטגרם, ובכלל כאב לי בלב".

"רצה לטרוף את העולם"

השיר "הותיר אחריו חברה" יצא בתחילת השבוע ועורר הדים. שיר נוגע ללב, מרגש ומעורר מחשבה, גם על החוויות השליליות בזוגיות שאותן לא הספיקו בנות הזוג לחוות כשאהבתן נקטעה באחת, באכזריות. יש בו הומור, כאב ואופטימיות, עם תקווה לעתיד שליו יותר בהמשך הדרך.

"שמעתי את השיר בהתרגשות", מספרת עינבל. "יש בו משפט: 'אם השמש תקום, אז תקומי גם את בשבילי'. זה משפט שמלווה אותי. אני מרגישה שאני צריכה להמשיך לחיות, כי זה מה שעדי היה רוצה, וזה גם מה שאני רוצה - למרות שמבאס אותי לחיות בלעדיו".

שיר: "גם אני אהבתי את השיר. שמעתי אותו בלופים והוא ריגש אותי מאוד. השורה על השמש דיברה גם אלי. השיר מסנגר על התחושות והרגשות שלנו. זאת ברירת המחדל שלנו להמשיך לחיות. אני מרגישה שאני לא חצי בן אדם, אלא בן אדם וחצי. דור, עם כל החיוניות, שמחת חיים והרצון שלו לטרוף את העולם, היה מעין מנטור שלי. הוא הביא לי ארגזים של אהבה, והתפקיד שלי עכשיו הוא לפזר את הארגזים האלה ברחבי העולם.

"דור גרם לי להסתכל על החיים אחרת. פתאום יש לי פרופורציות, אני מבינה מה משמעות החיים, מבינה שעכשיו זה הזמן להגשים חלומות שהיו לי. אני חוזרת לצבא להיות קצינת בריאות נפש, ומבחינתי זאת גם המורשת של דור. הוא ידע שאני במיונים לתפקיד והוא שמח. הוא מאוד אהב את הצבא והיה רוצה שאהיה חלק ממנו. במקביל, אני עושה גם קורס מדריכות פילאטיס. החלטתי לא לוותר על החלומות שלי, כמו שדור לא ויתר על שלו. הוא כאילו ידע שהחיים שלו יהיו קצרים, אז הוא החליט לטרוף את העולם".

אלינור: "השיר מהמם ומרגש. מירי מסיקה מקסימה ומצחיקה ברמות, והיא ממש אחת משלנו. היא נתנה לנו את התחושה הכי חמה שיש. באתי במטרה להתחזק ויצאתי מצילומי הקליפ מאוד מחוזקת. אני אהבתי את השורה 'הוא הותיר אחריו מנגינות, ולא הלחין אחריו שיר פרידה'. זה משפט שתפס אותי חזק. אני אדם מוזיקלי, והפסקתי לשיר כשדולב נהרג, ממש בלעתי את הלשון שלי. אני חוזרת עכשיו לאט לשיר, בהדרגה, ביחד עם אבא שלו, יניב. אנחנו חוזרים לשיר ביחד".

עינבל: "הקליפ מסביר אותנו. עד כמה קשה להיות 'בת הזוג' אנחנו בוודאי יודעות, ואני מנסה להסביר את זה לעולם. אנשים חושבים 'טוב, בת זוג, יהיה לה חבר חדש, היא תמשיך בחיים, היא תתחתן'. חושבים, 'יהיה לך קשה, אבל את תתמודדי'. זה קשה, ואני עייפה מזה.

"צריך להסביר שגם אם אני עובדת ומחייכת, זה לא אומר שטוב לי. כל דבר שאני עושה בא על רקע האובדן. אני בוכה בלילה, ואתם לא יודעים. גם אם יהיה לי מישהו חדש, זה לא אומר ששכחתי או החלפתי - אלה חיים שונים. התחלתי את החיים מחדש. אנשים לא מבינים שאלה שני שבילים, חיים מקבילים. הדרך להתמודד עם זה היא מאוד קשה. השיר עוזר לנו טיפה".

אתן חשות שיש לגיטימציה מצד החברה הכללית לאבל שלכן?

שיר: "מבחינת המשפחה של דור, יש לי את כל המקום בעולם להתאבל. מבחינת הסביבה אני שומעת כל מיני משפטים הזויים, למשל 'את חושבת שהוא העדיף את המדינה עלייך?' או 'את הרוסה בא' או בה'?' ראבאק, גם ככה כואב לי, למה אתם אומרים לי את זה? אנשים מנסים לעשות הכי טוב שהם יכולים, אבל יוצא להם עקום. רוב האוכלוסייה לא יודעת איך להתייחס למצב שלנו, של בנות זוג וארוסות".

עינבל: "גם אם יגידו שהם יודעים שחרב עלינו עולמנו זה בסדר, רק אל תנסו להקטין את הכאב שלנו או אותנו שלא במתכוון. גם אם תגידו לנו 'אנחנו יודעים שחרא, שהמצב מגעיל ולא פייר' - אני אקבל את זה. אבל אל תגידו לנו שיהיה בסדר".

מה חשוב לכן שהחברה תדע עליכן, כבנות זוג של נופלים?

אלינור: "בסופו של דבר, בת הזוג היתה האדם הכי קרוב לנופל. אנחנו ראינו את כל הצדדים. מול בת הזוג אין מסכות, את זו שרואה אותו גם עם חברים, עם הצבא ועם המשפחה, את זו שמרכיבה את כל החתיכות שמהן הוא היה, כי את ראית הכל, את כולו, את המכלול. את היא הדבק.

"החברה צריכה לא לשכוח שאנחנו היינו האהובות שלהם והאהבות שלהם. הדבר היחיד שבאמת מנחם וממלא הוא הידיעה שהם הלכו מהעולם נאהבים. אני מאושרת מזה שדולב ידע שהוא הכי נאהב שיש, אני בטוחה שכל אחת מבנות הזוג פה מרגישה ככה".

שיר: "אחד הדברים שהכי עוזרים לי היום הוא המנטוריות (מהעמותה; ש"ז). המנטורית שלי עוזרת לי להבין שבמקומות הכי חשוכים אפשר למצוא תקווה. יש אמנות יפנית (קינצוגי; ש"ז) שבה שוברים צלחת או כוס ואז מאחים את זה בזהב. זה מה־זה אופטימי. אני מאמינה שמהשברים שלנו אנחנו רק נצא חזקות יותר. קשה כרגע לראות את זה, אבל אני רוצה להאמין שזה מה שיהיה".

עינבל: "העולם ממש קרס עלי. היה לי כיף, כל מסלול החיים שלנו היה מתוכנן ובטוח, והכל בבום אחד התמוטט. אני לא אשקר, לא טוב לי. אני לא אגיד שאני אופטימית, וכל דבר שאני עושה הוא קשה. צעד אחד של אדם רגיל הוא אלף צעדים שלנו. אבל אני מסכימה עם הדברים של שיר, שמגיע לנו להיות מאושרות ושיהיה לנו טוב. אני שמחה שיכולתי לתת לעדי אהבה שלא כל אחד חווה בגילנו. אני זכיתי לאהוב ולהיות נאהבת, ואני מנסה לקחת מזה את היתרונות לצמוח הלאה, כי זה כל מה שיש לי כרגע".

אלינור: "המלוות בעמותה תמיד מבינות אותנו. מהפעם הראשונה שם הרגשתי שאני לא צריכה להסביר את עצמי כמו שאני צריכה מול אחרים. החיים נמשכו מייד אחרי ההלוויה, היתה שבעה, ואז שלושים, והחיים לא עצרו. אין לנו ברירה אלא להמשיך, והשאלה היא איך אנחנו בוחרות לשדרג את החיים.

"אחד הדברים שמחזיקים אותי הוא השאלה מה היה קורה אם זה היה הפוך, כלומר דולב היה חי ואני לא. הייתי אומרת לו, 'לך תטרוף את החיים ותהיה מאושר, תעשה מה שאתה יכול וכמה שיותר מהר'.

"יום ההולדת של דולב הוא ביום שלישי הקרוב. בהתחלה חשבתי שאין מה לחגוג, אבל החלטתי שבגלל שהוא כל כך אהב ימי הולדת - אני אעשה לו הפקה בבית העלמין. דולב רק חיכה ליום הזה, שכל התשומי עליו והוא יקבל מתנות, זה היה יום החג שלו. אז אנחנו נעשה לו הפקה. יהיה מסלול לאופנוענים שייסעו לקבר שלו, נביא לו בלונים לבנים, הצבע שהוא אהב, ניתן ליום כולו טאץ' שלו, בתקווה שנרגיש אותו איתנו. אני רוצה לדבר שם עליו, אבל בפן שמח וחיובי, לא כמו יום הזיכרון".

ואלינור חותמת במילות השיר "יומולדת" של הזמר אביחי הולנדר, שמתארות: "איך שרים ביומולדת/ כשאתה עוד לא פה/ ואין עוגה ואין שום ילד/ ויש נרות כל השנה".

מירי מסיקה: התאהבתי בנשים האלה

עמותת "הותיר אחריו חבר.ה" הוקמה ב־1998 במטרה ללוות בנות זוג ובני זוג של חללי צה"ל ולהעניק להם מעטפת שיקומית לחיים לצד האבל. העמותה, שמציעה ליווי אישי, קבוצות תמיכה, טיפולים פרטניים ומפגשי העצמה, טיפלה לאורך השנים ב־500 בנות זוג ובני זוג שכולים. מאז 7 באוקטובר נוספו לעמותה עוד 290 בנות ובני זוג.

לפני כשלושה חודשים יצרה העמותה קשר עם הזמרת מירי מסיקה, בבקשה שתבצע את השיר "הותיר אחריו חברה", שיצרו משה קלוגהפט ואוהד חיטמן.

"משה ואוהד הביאו לי את השיר, וזאת כידוע תקופה לא פשוטה, המון נופלים, אובדן ויתומים, והמון מקומות שיש בהם יותר מדי כאב", משחזרת מסיקה. "בתחילה לא יכולתי להתחייב לשיר, כי עשיתי המון דברים במקביל, אבל השיר היה כל כך יפה, והסכמתי. וכשפגשתי את הבנות, התאהבתי בהן אחת־אחת. אין דברים כאלה.

"התחברת לערכי העמותה, כי אין כמו הכוח של קהילה מחבקת. אישה שאיבדה חבר במלחמת לבנון יכולה לדבר עם צעירה שאיבדה בן זוג ב־7 באוקטובר, והיא מבינה בדיוק מה עובר עליה. זאת קבוצת תמיכה מדהימה, ולעמותה נוספו השנה כמעט 300 חברות וחברים, מספר מזעזע.

"אם יש משהו יפה במדינה, זה החיבוק מצד הקהילה והאנשים. בנות הזוג השכולות מרגישות לבד. 'חברה' זה מעמד לא ממומש. אומרים להן 'אז יהיה לך מישהו אחר' ו'את תתגברי', והן לא מקבלות את המקום שמגיע להן".

מה הרגשת כשקיבלת את מילות השיר?

"תהיתי איך אשיר אותו בלי לבכות. אי אפשר לשיר ולבכות ביחד, צריך להתגבר כדי לשיר. את המילים חילקתי כמו למונולוג, יש חלק של הלם, ואז עצב גדול - ואז תקווה. השיר מסתיים בתקווה, הצוואה היא 'תחיי'. אני רואה שבת הזוג נדחקת הצידה, וצריך לטפל גם בה".

אילו תגובות קיבלת לשיר הזה?

"אנשים שמעו והתרגשו. זה שיר אהבה מזווית אחרת, יש בו גם הומור על כל הדברים שלא קרו לנו כזוג - לא הספקנו לריב ולהשלים, לא הספקנו להוליד ילדים ולא הגשמנו חלומות, אפילו לא הספקתי 'לשנוא' אותך. כל הדרמות של הזוגיות לא קרו לנו. לצערנו, המציאות שלנו עמוסה בכאב, מלאה במקומות חשוכים. אני אומרת תמיד 'כגודל החושך - גודל האור'. יש סביבנו אנשים שמביאים איתם אור כזה, וזו הנחמה היחידה שיש לי.

"כשאני מול הרשתות החברתיות אני מרגישה פילוג, התנגחויות וחוסר אופטימיות, אבל כשאני פוגשת את האנשים - זה מרגיע אותי. האנשים טובים, ואם לא ניכנע למניפולציות ולהסתות, נהיה בסדר. כשאני רואה דברים שמרגיזים אותי אני נושמת עמוק כדי לא להשתגע, יוצאת החוצה ופוגשת אנשים. כשאני מתנדבת אני רואה את כולם סביבי, כולם טובי לב ומדהימים, מכל הגוונים והסוגים".

shirz@israelhayom.co.il