קרב פריצה: אריאן מנדי, הכוכבת האיראנית של "טאטאמי", חוששת מתגובה איראנית אישית

אלוהי הקולנוע חייכו אל "טאטאמי", סרטו החדש של הבמאי הישראלי גיא נתיב, גם אם מדובר בחיוך מעוות משהו. בתזמון שחובבי קונספירציות היו יכולים לעשות ממנו מטעמים, הקופרודוקציה הישראלית־אמריקנית־איראנית הראשונה מסוגה עלתה לאקרנים בדיוק בזמן שבו המתיחות בין שלוש המדינות נמצאת בנקודת רתיחה היסטורית.

רוחות מלחמה מנשבות מכל עבר, והציפייה הדרוכה לקראת המתקפה, שריחפה כעננה מעל לשגרת קיץ המדומה, הצליחה להפוך את חודש אוגוסט האיום גם כך למעיק ולמחניק עוד יותר.
תוסיפו לזה את העובדה שהסרט - שהופק על ידי "קשת סטודיוס", "New Native Pictures" ו"White Lodge Productions" - עוסק באופן ישיר באיבה שבין המדינות, ובאופן ישיר יותר בסיפורן האישי של נשים ג'ודוקאיות מישראל ומאיראן, בדיוק בשבוע שבו המשלחת מישראל גרפה שש מדליות אולימפיות, שלוש מהן בענף הג'ודו - והמציאות נדמית לרגע כמו מסע קידום ושיווק יחצני לא מכוון.

ואם במציאות ג'ודוקא מטג'יקיסטן סירב ללחוץ את ידו של יריבו הישראלי, ב"טאטאמי" מדובר במתמודדת איראנית בשם ליילה חוסייני, שמשתתפת בטורניר ג'ודו ומשמידה את יריבותיה בדרך לניצחון - עד לרגע שבו היא מקבלת פקודה מהשלטון בטהרן לביים פציעה ולפסול את עצמה מהמשך התחרות. זאת, מחשש שתיאלץ לפגוש בגמר את המתמודדת הישראלית הלא פחות פייבוריטית, שני לביא (בגילומה של ליר כץ, הזכורה לטובה מהסדרה "המפקדת").

מכאן הופך הסרט - המבוסס על אירוע דומה שהתרחש באליפות העולם בטוקיו ב־2019, ושבמסגרתו נאלץ האיראני סעיד מולאי לביים פציעה כדי שלא להתמודד מול הישראלי שגיא מוקי - למותחן שמשלב את האישי בפוליטי, כשהמציאות הולכת וסוגרת על ליילה חוסייני ועל מאמנתה מרים, לוחמת ג'ודו לשעבר שבעצמה ביימה פציעה כמה עשורים לפני כן, ומאותן הסיבות בדיוק.

גלות בגלל קלטת סקס

את המאמנת מרים מגלמת זאר אמיר, שחקנית איראנית שברחה מארצה לפני כמה שנים, אחרי שקלטת סקס שבה היא נראית הופצה בציבור - והיא עמדה בפני עונש קשה. אמיר גם ביימה את הסרט ביחד עם נתיב, ותרמה לתסריט לא מעט מחוויותיה האישיות מהחיים תחת המשטר השמרני.

זה בקלות היה יכול להיות גם גורלה של השחקנית הראשית ב"טאטאמי", אריאן מנדי, שמגלמת את הג'ודוקאית ליילה, אלמלא החליט אביה לעזוב את איראן עוד בטרם נולדה. לא שזה מנע ממנדי, שנולדה, גדלה ומתגוררת בארה"ב, לבקר בארץ מוצאו של אביה, ואפילו לחוות את חולייה של איראן על בשרה, באופן אישי.

"אמא שלי היגרה מצ'ילה ואבי מאיראן, ושניהם היו נחושים שאדע לדבר ספרדית ופרסית מגיל צעיר מאוד", מספרת מנדי (30) בראיון מביתה שבלוס אנג'לס. "התחלתי לבקר בשתי הארצות מאז הייתי בת 6. תמיד היו מעלים אותי למטוס בלי מלווה ושולחים אותי לאיראן, שם משפחתו של אבי היתה מקבלת אותי. הייתי מבלה שם כמה חודשים בכל שנה.

"יש לנו באיראן משפחה מורחבת ואוהבת, ואני זוכרת שהמטירו עלי אהבה, תרבות ואוכל, כי שם אהבה מתבטאת באוכל. הייתי צעירה מכדי ללבוש חיג'אב (כיסוי ראש; ע"פ) באותה התקופה, אז לא ממש הייתי מודעת לאקלים החברתי והפוליטי".

גם אם לא היית מודעת, בוודאי כילדה שמת לב להבדלים בולטים בין המציאות באיראן לבין הבית בלוס אנג'לס.
"הסיבה שהפסקתי לנסוע לשם היתה כי באחד מהביקורים שלי, כשכבר הייתי בת 11, הייתי צריכה להתחיל לכסות את הראש, ולא הבנתי למה. לא הצלחתי להבין ממה זה נובע. אתה יודע, הגעתי מלוס אנג'לס, שם זאת פסגת החופש במונחים של יכולת הבחירה ללבוש מה שמתחשק לך. ואז פתאום לנסוע למדינה שבה הייתי צריכה לעטות כיסוי ראש...

"היתה פעם שביליתי עם המשפחה שלי מחוץ לבית והורדתי מעלי את הכיסוי. אני זוכרת שהבעת הפנים של דודה שלי שידרה 'לא, לא, לא', כאילו משהו נורא קרה. היה מאוד חשוב לה שאתכסה שוב מייד, ואני חשבתי לעצמי, 'למה אני חייבת את הדבר הזה על הראש? למה זה כזה עניין גדול?' אני כמובן מבינה את זה עכשיו, אבל בזמנו זה לא הצליח להיכנס לי לראש, תרתי משמע.

"השלטון האיראני יכול לאתר ולקשר בין אנשים, אז לא אשקר, הייתי קצת מודאגת מהמשחק בסרט. חשבתי, 'זה שווה את ביטחון המשפחה שלי?' גיא אמר לי, 'אנחנו מספרים סיפור חשוב, נעשה את זה בצורה הכי בטוחה שאפשר"

"אני גם זוכרת את הדודות שלי שוחות בים ליד בית החוף שלנו בשרוולים ארוכים ובמכנסיים. הבטתי בהן וחשבתי 'איפה הביקיני שלכן?' הן היו בלבוש מלא בתוך המים, וזה לא היה הגיוני בעיניי. ואז שמתי לב גם שיש הפרדה בחוף בין גברים לנשים, והכל פשוט היה מוזר. זה נראה שונה מכל מה שאני מכירה".

בהתחשב בעובדה שאת גם דוברת פרסית, נראה שהסרט ממש נתפר למידותייך.
"עברתי תהליך אודישן רשמי, כמו שאני עושה בכל הפרויקטים שלי, אבל התוודעתי לסרט לראשונה באמצעות הסוכנים שלי, שמייצגים גם את ג'יימי ריי ניומן, אשתו של גיא. הם אמרו לי, 'אנחנו חושבים שתהיי מושלמת בזה', בעיקר כי הם הכירו את הרקע שלי וגם את היכולות האתלטיות שלי (מנדי מתאמנת כבר כמה שנים באיגרוף ובאמנויות לחימה, ואף ביצעה את הפעלולים בסרט בעצמה; ע"פ).

"כשקראתי את התסריט, התחברתי אליו מייד. הסתכלתי על ליילה וחשבתי, 'האישה הזאת היא האנדרדוג בחברה שלה, שבה נשים מדוכאות, והיא עוסקת בספורט שנשלט על ידי גברים'. זה פרויקט שמאוד התאים לי".

לדברי מנדי, בשלב מסוים היא שקלה מחדש את ההשתתפות בפרויקט. "נרתעתי לרגע, כי חשבתי שזה פרויקט מאוד פוליטי. הסרט צולם בזמן ההתקוממות שהיתה באיראן ותנועות החופש של הנשים (מחאת החיג'אב, תנועה שפועלת בשנים האחרונות לקידום זכויות נשים במדינה; ע"פ). יש לי עדיין המון בני ובנות משפחה מורחבת שגרים שם - דודות, דודים, בני דודים - אז קצת עצרתי ותהיתי לרגע מה יהיו ההשלכות של ההשתתפות שלי בסרט הזה עליהם.

האם זה קושר אותך אליהם בעיני המשטר?
"אתה בטח יודע שהשלטון האיראני יכול לאתר ולקשר בין אנשים, וזה עובר שם מאוד עמוק. הדברים הכי מטורפים קורים שם, אז הייתי קצת מודאגת, אני לא אשקר. חשבתי, 'האם זה שווה את הביטחון של המשפחה שלי?' והתשובה היא לא, כי שום דבר לא שווה את זה, לדעתי. לעולם לא ארצה שיקרה להם משהו בגלל קישור שלהם לבחירות שלי בקריירה. זה לא צריך להיות ככה, אבל זאת היתה דאגה כנה שלי.

"ומצד שני, אני, כשחקנית, גם רוצה לבחון ולפרוץ גבולות. גיא אמר לי, 'תקשיבי, נעשה את זה בצורה הכי בטוחה שאפשר'. באותו הזמן הופיעו בתסריט המון שמות אמיתיים של אנשים בעמדות כוח באיראן, פקידי ממשל ואנשי שלטון, והכל היה כל כך ישיר וממוקד. גיא אמר לי, 'תראי, אנחנו רוצים לספר סיפור ממש חשוב, להגיע לכל סוגי הקהלים, וספציפית לנשים האלה, נטולות הקול'. הוא די הנחה אותי, והתקדמנו ביחד".

אגב, לבני המשפחה שלך באיראן יש בכלל דרך לצפות בסרט?
"אני בטוחה שיש הרבה חסמים ושיידרשו דברים טכניים כמו VPN (חיבור וירטואלי לאינטרנט; ע"פ). עדיין לא שלחתי להם קישור. אני מקווה שהם יוכלו לצפות בסרט, אבל אני לא יודעת אם זה יהיה קל".

איך התכוננת לדמות של ליילה? מצד אחד מדובר באישה חזקה, ומצד שני בכזו שהשלימה במשך שנים עם המצב שלה.
"בשבילי, הדבר היחיד שהייתי צריכה הוא אמפתיה. היכולת להזדהות עם מצבים ורקעים סוציו-אקונומיים שונים, הגבלות וכו'. זה הוצג לי בצורה ברורה מאוד, וכל מה שקרה בעולם במציאות באותה תקופה הקביל לחייה של האישה הזאת.

"את הדמות של ליילה בניתי לבד, אבל כשזאר ביימה אותי היא הדריכה אותי לגבי חומרת המשטרה באיראן, מצבים שמעולם לא הייתי בהם ושהיא הכירה בעצמה. אני לקחתי את המידע שלה, עיכלתי אותו - ואז הענקתי לו את הפרשנות שלי"

"הייתי ממש שקועה במה שקורה באיראן. זאת היתה תקופה קודרת בשבילי, אם להודות באמת, כי עקבתי באדיקות אחרי החדשות. בכל יום הייתי מתעוררת בלב כבד. הרגשתי שאני באמת חיה בחברת האנשים האלה.

"דרך זה הגיעה אלי ליילה. הצלחתי להבין מאיפה הנשים במשפחה שלי באות. וכמובן, גם החוויות האישיות שלי תרמו. אני יודעת איך זה להיאבק, אני יודעת מה זה לבנות משהו מכלום".
"לצעירים אין משוריינים"

לצד ליילה פורצת הדרך וקוראת התיגר על הקיים, דמותה של המאמנת מרים מגוללת את סיפורו של הדור הקודם של האזרחים באיראן. זה שקיבל את המרות שנכפתה עליו ומיעט לערער עליה. זאר אמיר, שמגלמת כאמור את מרים, מתגוררת כבר כמה שנים בפריז, אחרי שהחליטה לעזוב את איראן בעקבות פרשת הקלטת שבה הונצחה, ובכך לחסוך מעצמה גזר דין של 99 הצלפות שוט, לצד איסור הופעה בסרטים ובסדרות טלוויזיה במשך עשר שנים. כך של"טאטאמי" היא הגיעה עם ניסיון והבנה ברורה של הסיטואציה האיראנית.

אמיר סיפרה בראיון שמבחינתה הסרט מספר סיפור על שני דורות: הדור שלה (היא ילידת 1981), הכנוע יותר, לעומת הדור החדש, הנוכחי, שמוכן לערער על מוסכמות חברתיות ולנתץ את הסטטוס קוו - גם במחיר כבד.

אריאן: "את הדמות של ליילה בניתי לבד, אבל כשזאר ביימה אותי היא בעצם השלימה אותה. זאר הדריכה אותי לגבי סיטואציות ספציפיות, כמו חומרת המשטרה באיראן ומצבים מסוימים שמעולם לא הייתי בהם. אני לקחתי את המידע שלה, עיכלתי אותו - ואז הענקתי לו את הפרשנות שלי".

בתוך כל החושך יש גם התעוררות, הדור החדש באיראן מחובר הרבה יותר לעולם. את חושבת שהוא יכול להביא לשינוי חברתי אמיתי שם?
"אני ממש מתפעלת מהדור הצעיר ומהדרך שבה הם פשוט דוחפים קדימה נגד המשטר ונגד המשטרה, שיש להם נשק וכל כך הרבה שנאה. לצעירים, לעומת זאת, אין כלום. אין להם רובים ולא משוריינים, והם פשוט מסתערים קדימה עם כל כך הרבה מרץ ואומץ.

"אני מאוד אופטימית ומלאת תקווה. הייתי רוצה לחשוב שזהו זרז לשינוי. יש לי הסתייגויות משלי לגבי רשתות חברתיות, אבל בהחלט היתרון הגדול שלהן הוא בנראות. זה קצת כמו פלטפורמת ניוז, שבאמצעותה אנשים יכולים לצלם רגעים בלייב ולשחרר אותם לעולם. אני חושבת שבזכות הדבר הזה אנחנו מזיזים דברים קדימה".

"אתם לגמרי בכותרות"

במסגרת ה"קמפיין" המקרי והבלתי מכוון לקידום "טאטאמי", אספר כאן שהראיון הזה מתקיים כשעל מסך הטלוויזיה בארץ מתנוססות פניה המודאגות של יונית לוי. מבטה חודר, עיניה משדרות דריכות מהולה בחרדה קלה. "כוננות שיא בישראל", קוראת הכותרת, וכותב שורות אלה משתף את בת שיחו בלוס אנג'לס בעניין האיום שמרחף מעל, ומתקפת הנקמה המשולבת (אולי) שעתידה לבוא על בני ארצו בקרוב מאוד (ככל הנראה).

"באחד מביקוריי באיראן כילדה הורדתי פעם את כיסוי הראש בחוץ. אני זוכרת את הבעת הפנים של דודתי, 'לא, לא', כאילו משהו נורא קרה. היה חשוב לה שאתכסה שוב מייד, ואני חשבתי, 'למה אני חייבת את הדבר הזה על הראש? למה זה עניין גדול?'"

"בכל רגע נתון יכולה להישמע כאן אזעקה, ואז איאלץ לעזוב את הראיון לטובת מחסה", אני אומר לאריאן, ובתגובה עיניה נפערות. "לא ידעתי את זה", היא אומרת. "זה קצת מטורף. כן, מופרע". היא מעדיפה שלא להתבטא ישירות בנושא, אבל מבהירה: "אני ממש לא בצד של איראן".

איך נראה מבחוץ המצב בין ישראל לבין איראן כרגע?
"זה לגמרי בכותרות החדשות. בהחלט יש דיווחים כאן, בארה"ב, על מה שקורה אצלכם. אחת החברות הטובות שלי היא ליר כץ, שמשחקת איתי בסרט. היא ואני מדברות לעיתים קרובות, ואני שומעת ממנה כל הזמן על מה שקורה אצלכם".

זאר, שותפתך לסרט והבמאית, ביקרה בישראל. את חושבת שתבקרי גם את?
"אני בהחלט מתכננת לבקר אצלכם. לא ידעתי שזאר היתה שם. ליר ואני ממש התחברנו. החברות איתה היא אחד הדברים הכי מדהימים שיצאו לי מהסרט הזה. היא אדם כל כך מקסים ושחקנית מוכשרת מאוד, חברה מסורה ובאופן כללי מדהימה. אז כן, אני מתכננת לבקר בתל אביב, כשהכל יירגע".