3 באוגוסט, היה היסטורי עבור הספורט בישראל. ביום אחד, בפרק זמן של שעתיים, שני גולשי רוח זכו בשתי מדליות - אחת מזהב ואחת מכסף. את ההישג של שרון קנטור בת ה־21, שסיימה במקום השני, עוד אפשר היה להבין - בכל זאת, אלופת עולם, פוטנציאל גדול. אבל תום ראובני? מדליסט זהב? כשיו"ר הוועד האולימפי יעל ארד התקשרה לברך אותו, הדבר הראשון שהוא אמר לה היה, "לא ציפיתם, הא?".
תום ראובני לאחר קבלת הזהב האולימפי בשייט // צילום: אי.אף.פי
"הרגשתי הכי רגוע בעולם בגמר", הוא סיפר לי השבוע כשנפגשנו. "דווקא בחצי הגמר, שבו רק שני הראשונים מגיעים למשט האחרון, היה מתח. הרי יש הבדל גדול אם אתה מסיים שם שני או שלישי, ואכזבות כאלה קרו לי לא פעם במהלך הקריירה.
"ראיתי איך זה מרגיש להיות בצד הפחות כיפי ולא רציתי שזה יקרה גם כאן. בגמר אמרתי לעצמי 'אני הולך ליהנות'. רציתי לעשות משהו גדול למען ישראל והיה לי כוח אקסטרה שלא בא רק ממני. הרווחתי את זה ביושר".
תחרויות השיט במשחקים האולימפיים בצרפת נערכות בדרום, במרינה של מרסיי, 773 ק"מ ממגדל אייפל. יש הבדל גדול בין פריז למרסיי: הראשונה סנובית, מתנשאת, והשנייה קשוחה, ים־תיכונית. איבה גדולה שוררת בין השתיים.
ביום שישי בצהריים עשינו את הדרך לדרום צרפת ברכבת המהירה ובתוך שלוש שעות ו־20 דקות כבר היינו בכרך העצבני. 38 מעלות חום, 80 אחוזי לחות, אבל אסור היה להפסיד את הפעם הראשונה שבה שני ספורטאים ישראלים עומדים לקראת זכייה במדליה אולימפית.
קנטור: "יש לי חברים בשייטת, במגלן וביחידות הקרקעיות. מ־7 באוקטובר העבודה שלנו השתנתה. קיבלנו פרספקטיבה אחרת. הבנתי מה אני רוצה להשיג ובשביל מה אני עושה את זה - וזה חיזק לי את המחשבה שאני רוצה להגיע לפודיום"
השיטה בענף השיט שונה מבענפי ספורט מוכרים. מאחר ששני הישראלים הצטיינו לאורך כל השבוע בשיוטים המוקדמים, אופשר להם לדלג על שלב רבע הגמר וכל מה שנותר להם זה לסיים בין שני הראשונים במקצה חצי הגמר, ואז, ביחד עם הגולש המצטיין במקצי השבוע, הם יתחרו במרוץ גמר שקובע את צבע המדליות: זהב, כסף או ארד.
"באתי לתחרות בראש פתוח ואמרתי מה שיהיה, יהיה", מספרת קנטור. "אני יודעת מה היכולות שלי ואני רק מקווה שאצליח. אם לא, זה גם בסדר גמור. אני צעירה. אם לא הפעם, אז בפעם הבאה. זמני יגיע. המטרה הכללית עכשיו היא אולימפיאדת לוס אנג'לס בעוד ארבע שנים, אבל יש לי עוד הרבה מטרות קטנות בדרך".
קנטור מגיעה ממושב אביחיל שבעמק חפר. אביה סטיבן עסק בסקווש ואמה נורית וטרינרית במקצועה. יש לה ארבעה אחים, כולם עברו דרך הים. "התחלתי את המסע בזכות אחי הגדול שהיה בחוג שיט", היא מספרת. "אני לא יכולה להסביר את האהבה שלי למים. ברגע הזה הייתי רוצה שיהיה לי גלשן מתחת לרגליים, ולצאת איתו לים".
חגיגות הזכייה במדליה בבית משפחתה של שרון קנטור // צילום: שמואל בוכריס
האהבה של ראובני לים באה בעיקר מאביו רונן, פיזיולוג מומחה לפיזיולוגיה ולמאמץ בבית החולים שיבא תל השומר. לפני כ־18 שנים החליטה המשפחה לעבור לארבע שנים לאי הבריטי כדי להיות קרובים למשפחתה של אשתו ואם ארבעת ילדיו קייט, בריטית במוצאה. הם מצאו את עצמם בדבלין, בירת אירלנד.
"אבא שלנו הוא אדם מיוחד שתמיד אהב את הים", מעידה עדן, אחותו הגדולה של תום. "בילדותו הוא גר ברמת גן והבריז מבית הספר בכדי ללכת ברגל לחוף. הוא היה שוחה, גולש ומדריך צלילה. גם בגיל 60 הוא יחפור לאמא שלי שהוא רוצה לנסוע לגלוש. הוא החדיר את האהבה הזאת בתום".
את הגלישה תום הכיר דרך אביו במימי הים הקפוא של חופי בריטניה. "הוא היה לוקח אותי לחוף כשהייתי בן 7, היה מאוד קר, והייתי יושב לבד ורואה אותו גולש", הוא נזכר. "כל כך נהניתי מהדבר הזה, שחיכיתי עד שאהיה מספיק גדול כדי שיהיה לי גלשן משלי. לדעתי היו לי גלשנים עוד לפני שידעתי לגלוש, שזה די מצחיק. אני לא יודע אם הספורט הזה בחר בי או שאני בחרתי בו".
לחיות את הרגע
משפחת ראובני מתגוררת בראש העין, לא בדיוק עיירת חוף טיפוסית, אבל זה לא מנע מארבעת הילדים - עדן, תום, נתי ועילי - לקחת אוטובוס ולרדת לים. עילי, הצעיר, היה עד לא מזמן ספורטאי תחרותי במפרשיות וכמעט מצא את עצמו גם כן במשחקים האולימפיים. עד לא מזמן הוא התגורר עם תום באור עקיבא כדי להיות קרוב לחוף, אבל לאחרונה החליט לפרוש.
"כשהייתי בן 10 שאלו בבית הספר 'מה החלום שלכם?'" מספר עילי. "החלום שלי היה להשתתף באולימפיאדה ולזכות במדליה. ביקשו שנצייר, אז ציירתי אותי עומד על פודיום וכתבתי '2024'. כיוון שלא ידעתי איך אני איראה אז לא ציירתי לעצמי פנים. הציור הזה היה לי בראש כשתום זכה בזהב. אני מה זה גאה בו".
ראובני: "בחצי הגמר, שבו רק שני הראשונים מגיעים למשט האחרון, היה מתח. יש הבדל גדול אם אתה מסיים שני או שלישי, ואכזבות כאלה קרו לי לא פעם במהלך הקריירה. ראיתי איך זה מרגיש להיות בצד הפחות כיפי ולא רציתי שזה יקרה גם כאן"
המשפחה התפזרה בשנים האחרונות. עדן נדדה בחו"ל במשך שנים, נתי היה בטיול ארוך, ותום ועילי התרכזו בשיט. במשך תקופה ארוכה נמנעה המשפחה מללוות את תום לתחרויות. הם טוענים שהוא ביקש את המרחב הפרטי. הוא עצמו מכחיש.
"אף פעם לא עצרתי אותם מלבוא לתחרויות שלי", הוא טוען. "הם באו בפעם האחרונה לאליפות העולם לנוער שבה סיימתי עם מדליית ארד, וזה היה ב־2016. נראה לי שהם ראו שאני אוהב לעשות את מה שאני עושה בשקט ונתנו לי את המקום". למרסיי, בכל אופן, כבר היה ברור למשפחת ראובני שהיא חייבת לנסוע ביחד, כולם, כולל נתי, שהגיע עם צ'ימידן היישר מהודו.
קנטור, לעומת זאת, ביקשה ממשפחתה להישאר בישראל. "אמרתי להם שאולימפיאדה היא אירוע מאוד מיוחד אז אם אתם באים, תבואו בשבילכם ופחות בשבילי. לא רציתי שיעדכנו אותי אם הם החליטו להגיע. לקחתי את זה למקום אישי".
ההכנה למשחקים האולימפיים לא היתה קלה עבור קנטור וראובני. בעוד יריביהם זכו לשקט נפשי ולראש צלול, השייטים הישראלים התמודדו עם שנה עקובה מדם, רווית דרמות, בטח לחבר'ה שרוב בני גילם משרתים בצבא. נתי, אחיו של תום, נלחם בדרום במשך תקופה ארוכה.
"יש לי חברים מהשייטת, טייסים, חבר'ה במגלן וביחידות הקרקעיות", מספרת קנטור.
"מ־7 באוקטובר העבודה שלנו השתנתה. המנטליות השתנתה. קיבלנו פרספקטיבה אחרת. הבנתי מה אני רוצה להשיג ובשביל מה אני עושה את זה - וזה רק חיזק לי את המחשבה שאני רוצה להגיע לפודיום.
"יש פה אנשים שנלחמים ומגינים על המדינה, אז באיזו צורה אני מגינה עליה? הבנתי שזו השליחות שלי. אני מביאה קצת אור וקצת שמחה. דיברתי על זה עם חברים שלי שנלחמים, והם אמרו לי 'העובדה שאת גולשת וממשיכה לעשות את מה שאת אוהבת, זה מה שמחזק אותנו'".
קנטור: "לפעמים אני מרגישה שיש לי הרבה כוחות ואני אומרת לעצמי 'יאללה, נצא עכשיו לים', ולפעמים נופלת עלי העייפות ואני מתחננת 'רק שעכשיו לא נתחרה'. באותו היום ניסיתי לתת למחשבות לעבור דרכי. פשוט ניסיתי ליהנות"
באיגוד השיט הישראלי ידעו שכדי להצליח, השייטים יצטרכו את המאמנים הטובים ביותר. יו"ר האיגוד, שי בובר, החליט שלמשימה הוא מגייס את שני המדליסטים לשעבר: שחר צוברי, שזכה במדליית הארד במשחקים האולימפיים בבייג'ינג 2008, הוצמד לנבחרת הגולשות, והגולשים קיבלו את מדליסט הזהב והארד גל פרידמן, שעד לאולימפיאדה הזו לא היה ספורטאי ישראלי מעוטר ממנו.
הבעיה היתה שפרידמן, טיפוס שעומד על עקרונותיו, לא שידר על אותו התדר עם איגוד השיט במשך שנים ופנה לעיסוקים אחרים. בין השאר, הוא עבד בצילום ואייש תפקיד בכיר בחברת רחפנים. כשפנו אליו הוא היה בדילמה, אבל האהבה לים גברה על הכל.
אחרי 7 באוקטובר, כשהיה צריך להחזיר את ראובני למסלול ולפקס אותו במשחקים האולימפיים, פרידמן עשה זאת בהדרגה. "ניסיתי לא לדבר איתו על המצב במדינה", אומר פרידמן. "היה לנו מאוד קשה לחזור לאימונים, ובהתחלה רק ביקשתי מהגולשים שיצופו על המים ויתאווררו. אין אחד שהתקופה הזו לא השפיעה עליו קשה, במיוחד חבר'ה צעירים שמכירים לוחמים. זה היה כבוד ללוות את תום במסע הזה".
כאמור, בניגוד לקנטור, אלופת העולם, ראובני בן ה־24 לא נחשב לעילוי שמועמד למדליה אולימפית. הוא עצמו צחק אחרי שיצא עם מדליה על כך שמישהו כתב שיש לו סיכוי של 12% בלבד לזכייה. מצד שני, לא פעם הוא מצא את עצמו כמעט מנצח בתחרויות גדולות, כשאחרים עקפו אותו ממש על קו הסיום.
"אני יכולה להעיד שזו היתה דרך לא קלה", מספרת אחותו עדן. "הוא גולש מגיל 10, במשך 14 שנים. פעמים רבות היה קרוב ובסוף לא הצליח, אבל ממשיכים הלאה". לדבריה, תום הוא בחור שקט שאינו מרבה לשתף בקשיים ובאתגרים, ומקדיש את כל כולו להצלחה. "כבר שנה וחצי שיש לי טלפון שהוא חצי טיפש ויש בו רק ווטסאפ", הוא מאשר. "יש לי אייפון רק לדברים מסוימים - למשל, אם אני צריך להעביר למישהו כסף בביט.
"לרוב אני משתמש בטלפון הפשוט כי אני אוהב להיות בשקט שלי, בריכוז של אימונים וביכולת להביא את עצמי למקסימום. אני פחות אוהב הסחות דעת. אני נהנה לראות עולם, לחיות את הרגע. אני מנסה להיות כמה שפחות בעולם הרשתות החברתיות".
לתחרות במרסיי הגיעה גם ססקיה, חברתו הבריטית, שעד לתחילת השנה היתה גולשת בעצמה. אחיה, סם סילס, הוא מיריביו העיקריים של תום. "תום ואני נפגשנו במרסיי, ולכן זה תמיד יהיה מקום מיוחד בשבילנו", היא מספרת.
"תום היה במחנה אימונים באנגליה במהלך הקיץ, אבל נפגשנו רק באליפות אירופה בצרפת. המשחקים האולימפיים הם הכל בשבילו. הוא רצה את זה כל כך, ולכולנו היתה הרגשה שהוא יזכה במדליה. בשבילי זו לא היתה הפתעה. אני יודעת כמה קשה הוא עבד כדי להשיג אותה".
בלי לחץ
גלישת רוח היא מקצוע קשה, מתיש. לא תמיד הרוח חזקה, ולפעמים צריך לחשב מהיכן כדאי לעבור את המצוף ובאיזו דרך. פרידמן אומר שזו קבלת החלטות בשברירי שנייה. הבעיה היא שלא תמיד יש רוח. הצרפתים מיקמו את התחרות במרינה במרסיי בתוך מפרץ המעוטר באיים קטנים, כדי שהאירוע יצטלם יפה, אבל הרוח שם לא תמיד נושבת בעוצמה, או נושבת בכלל.
ביום שישי הרוח לא הגיעה. במשך שעות הגולשים המתינו. המארגנים נאלצו להודיע על דחייה ועוד אחת, עד שבסוף ביקשו מכולם להתפזר ולחזור בשבת בצהריים. "דחייה כזאת גומרת אותך מנטלית", אומרת קנטור. "לפעמים אני מרגישה שיש לי הרבה כוחות ואני אומרת לעצמי 'יאללה, נצא עכשיו לים', ולפעמים נופלת עלי העייפות ואני אומרת 'קשה לי' ומתחננת 'רק שעכשיו לא נתחרה'. באותו היום ניסיתי לתת למחשבות לעבור דרכי. לא רציתי להתרכז באף רגע. פשוט ניסיתי ליהנות.
"יש לי מאמן מנטלי, אריק גיטלמן, שאיתו אני מדברת בכל בוקר. הוא עוזר לי להיכנס למצב יותר רגוע. באותו היום הוא נתן לי הרגשה שאני נמצאת סתם באיזה מלון במרסיי והכל בסדר. רק לא להתרגש".
גם לראובני היתה עזרה מנטלית. בכל ערב הוא קפץ לשתי דקות למשפחה ולחברה, נתן חיבוק כדי להתחזק, וחזר להתרכז במשימה.
בשבת בבוקר הרוח כבר נשבה במרינה של מרסיי והיה ברור שהיום העסק יסתיים. שני הגולשים יצאו לים עם מאמניהם והתרחקו מהחוף. "התרומה של שחר צוברי היתה ענקית", מחמיאה קנטור למאמנה. "הוא צמוד אלי. הוא הבן אדם שמכיר אותי במצבים האלה הכי טוב שאפשר. זה לא רק בשבוע של האולימפיאדה, זה הרבה מעבר.
בכל שלוש השנים האחרונות, ובמיוחד בחצי השנה האחרונה, הוא עבד איתי צמוד לקראת המשחקים. במים הוא כל הזמן מדגיש נקודות חשובות בנוגע למה שאני צריכה להתרכז בו, מה מפריע ואיך משחררים את זה".
פרידמן, מאמנו של ראובני, הוא טיפוס רגוע, על סף האדיש, מה שהפך אותו אולי לאלוף אולימפי. הוא אף פעם לא נתן ללחץ להשתלט עליו - תכונה שהפכה אותו לגולש הטוב בעולם.
בבוקר התחרות, בתדרוך האחרון, היו לפרידמן דברים ברורים מאוד לומר. "גל היה עילוי בשתי אולימפיאדות, ועד המשחקים האולימפיים הנוכחיים הוא היה הספורטאי הכי מצליח בתולדות המדינה והפך לאגדה", אומר ראובני.
"הדברים הכי חשובים שהוא אמר לי היו לפני המקצים עצמם. הוא ידע שיש לי יכולות ואמר לי 'תן לאחרים לפשל, הם יותר בלחץ ממך. יש לך את קור הרוח, אתה מסוגל לעשות את זה, פשוט תאמין בעצמך'.
"הייתי רגוע מאוד במשך כל התחרות. אולי גם בגלל שמספר המתחרים היה מאוד מצומצם. היינו 24 מתחרים בסך הכל. באליפויות העולם אנחנו יותר מ־100. הרגשתי רגוע ובטוח ביכולות שלי. ידעתי שמשהו טוב הולך לקרות כאן".
המקצה הראשון היה רבע גמר התחרות, ובו ראובני וקנטור לא התמודדו בזכות העובדה שהדירוג הגבוה שלהם במהלך השבוע אפשר להם להשתלב במעגל התחרויות היישר משלב חצי הגמר.
ברבע הגמר של הגברים, סם סילס הבריטי, אחיה של ססקיה, העפיל לחצי הגמר והמשמעות היתה שהוא יתמודד נגד ראובני על מקום בגמר ועל המדליה.
"זה היה וואו", אומרת ססקיה. "אחי היה מדהים ברבע הגמר. הייתי כל כך שמחה בשבילו שהוא עלה לחצי הגמר, ואז פתאום נזכרתי: 'אוי לא! תום וסם הולכים להתחרות אחד נגד השני!' אוי, אלוהים. הייתי מאוד שמחה בשבילם, אבל החשש היה שאחד מהם יהרוס לשני את האפשרות לזכות במדליה".
שתי מדליות!
חצי הגמר של קנטור היה הראשון בהשתתפות גולשים ישראלים. לא היה ספק מי הבכירה בשיוט - ואכן, הישראלית סיימה ראשונה את המקצה. את שאגת הניצחון במחנה שלה אפשר היה לשמוע מרחוק, וגם לראות את הדמעה בזווית העין של שי בובר, יו"ר איגוד השיט.
"אני לא מתייחסת לתחרויות האלה כלחץ", היא אומרת. "אני מנסה לקחת את זה למקום רגוע, כי זה המקום שלי. חוויה של פעם בחיים. כל הבנות שהתחרו היו בתוך בועה בלב ים. לא הבנו את סדר הגודל של האירוע עד שהגיע טקס המדליות ועליתי לפודיום. רק אז הבנתי כמה זה ענק ואמיתי. כל כך הרבה דגלי ישראל היו מונפים באוויר. זה היה עוצמתי".
לאחר מכן הגיע תורו של ראובני להתחרות בחצי הגמר. בדרך כלל, בשלבים האלה, שבהם צריך להביא את המדליה, הוא היה נכשל. מאחר שהתחרויות נערכו בלב ים נצמדנו לטאבלט של סמדר פינטוב מאיגוד השיט, שם הופיע תרשים מדויק איפה כל אחד מהגולשים נמצא ומה מצבו.
"עמדנו עם כל הקהל ממש בקצה המזח, יכולנו לראות משם את הים, וגם היתה לנו זווית למסך הגדול שבו שידרו את השיוט", מספרת האחות עדן. "ראינו הכל, את הסנטימטרים שהוא מוביל על יריביו ובאיזו מהירות הוא גולש. כולם התחילו לנתח, ואני אמרתי להם 'תהיו בשקט, הוא יודע מה הוא עושה'.
"הוא הוריד לי כמה שנים טובות מהחיים. הרגשתי שאני עוד שנייה מתעלפת. כל הגוף שלי רעד. זה היה כמו חלום. אי אפשר לתאר. אני עדיין מחכה לרגע שאתעורר. זה גם אירוע שממש איחד אותנו כמשפחה. לראות את אחי, שאני מכירה מאז שהוא תינוק, גולש כל כך מקצועי ורציני, זו היתה אופוריה".
תום סיים שני את מקצה חצי הגמר, כשרק ההולנדי ואן־אופזילנד מקדים אותו. סם, אחיה של ססקיה, סיים במקום האחרון, מה שקצת הרגיע את אחותו מאחר ששני היקרים לה לא מנעו זה מזה לעמוד על הפודיום.
במחנה הישראלי היתה טרפת. בובר, יו"ר השיט, לא הפסיק לצעוק בהתרגשות למכשיר הנייד "יש לנו שתי מדליות! יש לנו שתי מדליות!". כעת, בשיוט הגמר, רק נותר לגלות באיזו צבע כל אחת מהן תהיה.
קנטור התמודדה בגמר נגד אמה ווילסון הבריטית, שנחשבת לכוכבת של הענף והיתה מועמדת בכירה לזכייה בזהב. הישראלית סיימה שנייה, אבל דווקא האיטלקייה מאגטי הפתיעה את כולן וזכתה בתואר האולימפי.
גל פרידמן: "לאורך תקופה תום לא הצליח לחבר דברים עד הסוף ולא זכה בתחרויות גדולות. כשאמרו שאנחנו לא מועמדים טבעיים הסכמתי, אבל ידעתי שבאולימפיאדה יהיו תמיד מועמדים שייכשלו מנטלית ולא יעמדו בלחץ המטורף"
"היה מגניב, מלחיץ, כיף, מרגש, אמוציונלי", מספרת מדליסטית הכסף הטרייה. "זה התנקז לרגע של שיוט אחד שלם, ואני מאוד מבסוטה מהיכולת שהצגתי. אני חושבת שיכולתי לנצח, אבל גם סולחת לעצמי".
ואז הגיע תורו של תום. המרינה כבר היתה עמוסה בצופים שהגיעו לצפות בגמרים המותחים ובקהל היו לא מעט דגלי ישראל, רובם של יהודים מהקהילה המקומית. מול ראובני התחרו שני תותחים כבדים, אבל הוא נזכר במילותיו של פרידמן, מאמנו, מאותו הבוקר.
"לאורך תקופה ארוכה תום לא הצליח לחבר דברים עד הסוף ולא זכה בתחרויות גדולות, אבל כל הזמן אמרתי לו שמדליה אולימפית היא משחק אחר. כשאמרו שאנחנו לא מועמדים טבעיים, אמרתי שזה נכון, אבל ידעתי שבכל אולימפיאדה יש כמה מועמדים שפשוט ייכשלו מנטלית ולא יעמדו בלחץ המטורף.
"במשך כל התחרות הייתי רגוע, וזה גם הצליח להגיע לתום. העיקר להיות רגוע. במשך ארבעה חודשים אנחנו מתאמנים. תרגלנו ממש מרוצי מדליות. אפילו עשינו הדמיה של חלוקת פרסים עם חברי הנבחרת".
מדובר במרוץ קצר, אינטנסיבי, מהיר. אין מקום לטעויות. "בחיים לא ראיתי את אבא שלי ככה, עם כל הלחץ וההתרגשות", מספרת עדן. "אמרתי לו 'אתה תראה, תום יביא היום זהב'".
זה היה שיוט מופלא, מרחף, הרואי. הבחור מראש העין שאף אחד לא הכיר לפני התחרות הביא מדליית זהב לישראל. סיפור סינדרלה מודרני. "רציתי להיות המדליה הראשונה של ישראל באולימפיאדה הזאת", הוא גילה בסיום. "באמצע השבוע ראיתי שזה אפשרי, ואז בג'ודו זכו במדליות כסף וארד, ואמרתי שאני רק צריך לשפר.
"זה קל לבוא בלי לחץ, בלי שאנשים מצפים ממך למשהו, ולעשות את הכי טוב שאתה יכול. כל כך הרבה לוחמים ואנשי מילואים הקריבו את חייהם בשביל המדינה שלנו ויש חטופים שעדיין נמצאים בעזה.
"לאורך השנה האחרונה ידעתי שהדבר היחיד שאני יכול לעשות בשביל המדינה זה לשמוע את ההמנון במשחקים האולימפיים. אתה מרגיש חסר אונים ואתה צריך להמשיך להתאמן על הגלשן כשכל המדינה נשרפת רק בשביל הרגע האחד הזה".
גאווה לאומית
קנטור וראובני שבו לחוף כמדליסטים. קנטור רצה לקהל, שביקש לחבק אותה, ונדהמה לראות שם את אביה ואת האחים שלה, שלא סיפרו לה שהם מגיעים. "זה הגיע לדמעות ברגע שראיתי את המשפחה", היא משחזרת. "זה חנק אותי וגרם לי לבכות ולהבין כמה זה אמיתי. אחר כך דיברתי עם אמא שלי, שראתה את התחרות עם כל המשפחה, החברים ומושב אביחיל. זה כיף. גם המשפחה שלי צריכה לקבל מכל הטוב הזה".
גם תום התפרק ברגע שהגיע לזרועות משפחתו וחברתו. "בהתחלה לא הצלחתי להתרגש כל כך כי לא הכלתי את הרגע, אבל כשראיתי את המשפחה פשוט לא הצלחתי לעצור את הדמעות. ההורים שלי השקיעו כל כך הרבה כדי שאעמוד פה - והנה, בסוף העבודה השתלמה. אני לא יודע להסביר מה דחף אותי עד לכאן. אולי חוש שישי גרם לי להבין שזה מה שאני רוצה לעשות ויכול להצליח בו".
בטקס חלוקת המדליות, כשההמנון ברקע, לא הייתה עין אחת יבשה במרינה במרסיי. דווקא בתקופה כזאת, ולמרות כל הקשיים. גם ססקיה, חברתו של תום, לא התעלמה מהגאווה הלאומית.
"זה היה מאוד אמוציונלי בשבילי", היא מספרת. "ב־7 באוקטובר הייתי שבורת לב. אני אוהבת את ישראל. אף פעם לא הייתי בה לפני שהכרתי את תום, זה לא ההמנון שלי, אבל אני מרגישה שזה הבית השני שלי ומקווה שיום אחד זה גם יהיה הבית שלנו".
ראובני התהלך עם המדליה גאה ושמח. "זה דבר כל כך גדול מדליה אולימפית", הוא אומר. "במשך שנים אני חולם להגיע למדליית זהב בתחרות, אז עכשיו, כל כמה שעות אני מסתכל על המדליה, מנסה לחקור אותה עוד ועוד, לראות אותה ולהרגיש אותה. זה דבר מדהים".
וכך, בין רגע, ראובני וקנטור הפכו משני ספורטאים די אלמוניים לגיבורי האומה. שערים, כתבות, ראיונות. במשך לא מעט דקות הם נראו המומים מכמות האהבה שהם קיבלו.
"ידעתי שזה חלק מהעסק", אומר ראובני. "עם הישגים טובים בא גם הפרסום, ואני לוקח את זה בשתי ידיים. אני לא רוצה להשתנות כבן אדם אלא להישאר אותו הדבר ולהיות צנוע, אבל אני יודע שזה יהיה חלק מחיי וכבר רואה את זה על חיי הזוגיות שלי, איך הם יותר חשופים. אני מאמין שכשאגיע לארץ הרבה אנשים יכירו אותי, ואני מקווה שהבאתי להם הרבה גאווה ושייהנו מהרגע כמו שאני נהנה".
קנטור מופנמת יותר. ממש לא מוכנה לסלבריטאות, אבל מסכימה להתראיין. היא מספרת בהתרגשות שאלופת העולם בגלישה לשעבר לי קורזיץ, המתמודדת עם מחלה קשה, התקשרה לברך אותה. מבחינתה לא היה רגע עוצמתי מזה.
"לי פשוט מרגשת אותי", היא אומרת. "שמחתי על כל הודעה קולית שקיבלתי ממנה. היא אמרה לי שהמדליה הזאת היא הפספוס שלה מאולימפיאדת לונדון, וזה אמר בשבילי המון".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו