"איבדתי את האמונה בהכל - כועס על עצמי שאכלתי את הבולשיט": חזי דין מכשף מסלול מחדש

הרגע הכי מפחיד בקריירה המקצועית של חזי דין קרה במאי 2011. "עמדתי על העמוד ב'אתגר העמוד' בכיכר רבין וקיבלתי ורטיגו", הוא נזכר. "זה היה בערב. לא תרגלנו את המעבר מאור לחושך, ולא הבנתי מה קורה סביבי. הרגשתי שעוד שנייה אני נופל ומת. משהו בגוף שלי רצה ליפול קדימה. לא הבנתי מה אני רואה, הרגשתי שאני עומד למות. אמרתי לעצמי 'אני נופל. אלוהים, אני מת היום. חזי, כל השטויות שלך עכשיו ייגמרו. זהו'. זה היה כנראה הרגע המפחיד בחיי".

אחרי דקות ארוכות של חרדה דין צעק באוזנייה לצוות שלו. מנוף עלה לצידו, וכשחברו הקרוב, אמיר בן שטרית, החל לשוחח איתו דין חזר לעצמו. "זה היה מזעזע, אבל זה עבר. אחרי זה הייתי עוד יום שלם על העמוד". כשירד מהעמוד בגובה 25 מטר, אחרי 35 שעות רצופות של עמידה בראשו, הוא צלח גם את האתגר הזה ושבר שיא גינס.

אבל דבר ממה שעבר בחייו - וזה כולל אתגרים מסוכנים ומופרכים כמו "קוביית הקרח" או "מלתעות המוות" - לא הכין אותו ל־7 באוקטובר, היום שבו איבד את אחיינו אביעד הלוי (28), שבילה עם חבריו בפסטיבל נובה.

"באותו ערב היינו אמורים לחגוג לאמא שלי יום הולדת 70", נזכר דין. "הכנו לה מסיבה גדולה, עם שף ועל האש, שימי תבורי, אורחים ועניינים, אבל בבוקר החלו טלפונים. אמא שלי היתה לחוצה. 'יש מסיבה ויש שם מחבלים וירו באנשים, אביעד שם'. הרגעתי אותה. שלחתי לאביעד הודעה 'תן סימן', הוא היה מחובר ולא ענה, וככה חלף הזמן עד שאחי הודיע שהוא דיבר איתו, שהוא חטף כדור בטוסיק אבל חבר לכוח, והוא בסדר. בשלב הזה עוד הרצנו צחוקים..."

"האובדן שינה אותי"

דין לוקח רגע, ושב לסיפור. "השעות עברו. בשתיים בצהריים קרוב משפחה אמר לי ללכת לאחותי הביתה. רק אחרי שלחצתי עליו, הוא צעק עלי בטלפון 'מה אתה רוצה שאגיד לך, שאביעד מת? אביעד מת'. נסעתי לאחותי הביתה, הייתי קר רוח. הבנתי שאני בסיטואציה מטורפת, אבל גם אמרתי לעצמי שאולי זו טעות, שיש עדיין סיכוי, ומייד התחלתי לעשות דיל עם אלוהים, התפללתי, אמרתי לו שזה הרגע לעזור, ביקשתי 'תעשה שזו תהיה טעות'".

אבל לחרדתו, דין גילה שזו לא היתה טעות. אביעד נמצא באזור רעים כשהוא ירוי עם שני חבריו, צורי סעידי ועמרי רם ז"ל. "חבר לוחם מהמושב, שי סולם, הביא אותם בבגאז' של האוטו לביה"ח קפלן. הוא שלח לי תמונות, כי רציתי לראות כדי להאמין. אחר כך שמענו עדויות. גילינו שהוא היה שלו עד הסוף. אנחנו כועסים על זה שהוא לא זעק לעזרה, לא התחנן שנציל אותו, לא התקשר לבקש חילוץ. זה אביעד, הוא נתן לנו להרגיש שהכל טוב. הוא אמר לאחי קובי 'שחררו את הסוללה', ונשאר רגוע. בדיעבד הבנו שהם התחבאו מתחת לרכב, אבל זה לא עזר להם".

מי בישר לאחותך על מות בנה?

"אני. לא היתה עובדת סוציאלית, לא היה אף אחד. וכך אנחנו נכנסים לבשר לאחותי שהבן הבכור שלה מת. אבא שלי יושב לידה. אני יודע שאני עומד להרוס לאחותי את החיים במשפט אחד - ואני עושה את זה. אני זה שאמרתי לה את צמד המילים 'אביעד מת', ושמעתי את הזעקות שלה. זו היתה צרחה של אם שכולה. מי שלא שמע זעקה כזו, לא שמע זעקה בחייו. אבא שלי נפל על הברכיים וקרע את החולצה. מפה מתחילים ימים הזויים: זיהוי הגופה, שאיבת זרע, לבשר ליתר המשפחה על המוות כשיש לאביעד אח שהוא לוחם, אזעקות נון סטופ, נכנסים ויוצאים מהמקלט, ואחותי מפורקת".

מה היה הרגע שנחרט בך?

"הפרידה של אחותי ממנו היתה הדבר הכי קשה שראיתי בחיים. היא עמדה לידו 40 דקות וליטפה אותו. אני תמיד מאמין שהכל בידיים שלי. בחיים לא הרגשתי כל כך חסר אונים. לא האמנתי מה קורה סביבי".

ביוני חגגה המשפחה לאביעד יום הולדת 29. בלעדיו. הוא הותיר אחריו הורים וארבעה אחים ואחות. "נסעתי אליו לבית העלמין ואמרתי לו 'אני לא יודע מה לעשות. זה משגע אותי. אני מרגיש שיש לי חובה להמשיך קדימה'. אני יודע שאם זה היה הפוך, הייתי רוצה שהוא ימשיך. אני יודע שהוא היה אומר לי 'קום אחי, תמשיך הלאה', אבל אני לא מסוגל לפתוח את הווטסאפ שלנו. אני לא חולם עליו ולא מסוגל לשמוע את הקול שלו. אני לא רוצה להבין שזה קרה, לקום אחרי שחלמתי עליו ולגלות שהוא לא חי באמת. כואב לי".

נוכחותו של אביעד מורגשת סביבנו. תמונות שלו פזורות בחדר העבודה של דין, בהופעות הוא עומד עם תמונתו מאחורי הקלעים ועל זרוע ימין קעקע את שמו. "בהופעות אני רגיל להסתכל עליו", הוא אומר בעצב.

"אביעד היה איש פיננסים מבריק, פתחו קרן הון־סיכון על שמו בחברה שבה עבד. הוא גם היה מנהל ההפקה שלי, הלך איתי לכל מקום, וכשהוא הגיע היה לי שקט בראש. מאז שהוא היה ילד הוא הסתובב איתי, היינו חברים, קראנו אחד לשני 'אחי'. אביעד ידע לעשות הכל, לתפעל, לנהל אנשים, הוא היה מרגיע ואומר 'הכל בסדר', והכל היה בסדר", ודין שולף תמונה מההופעה האחרונה, שבה תועד אביעד מאחורי הקלעים, משרה על דין ביטחון.

אתה מאוד מתגעגע אליו.

"ברור. ואחותי גמורה, יש בה כאב שהכאב שלי לעולם לא יוכל להשתוות אליו. אני מתגעגע ומתוסכל. אני מתוסכל מהאבל הזה. משגע אותי שאני לא יכול לעשות כלום. אנחנו משפחה נורא מחוברת, ואז יש לנו את ארוחת שישי הראשונה בלעדיו, והשבת הראשונה בבוקר בלעדיו, ויום ההולדת הראשון שלו בלעדיו. ביום הזיכרון חטפתי בום. חשבתי שזה יום עבור אחרים, שתהיה להם הזדמנות להתאבל, אבל נפלתי. זה היה יום נורא".

"אנחנו כועסים שאביעד לא זעק לעזרה ולא התקשר לבקש חילוץ. הוא נתן לנו להרגיש שהכל טוב. הוא אמר לאחי קובי 'שחררו את הסוללה', ונשאר רגוע. בדיעבד הבנו שהם התחבאו מתחת לרכב, אבל זה לא עזר להם"

בעקבות מה שקרה חל שינוי בעמדותיך, ואתה גם לא מהסס להתבטא.

"האובדן שינה אותי בהקשר של דעות פוליטיות. אני חושב שכל 120 הח"כים צריכים ללכת, פשוט להעיף אותם ולהביא מנהלים במקומם. תמכתי בביבי. אני מכיר אותו ואת הכוורת שלו. הייתי אצלם, ובאתי מבית שמאוד דברר את הימניות שלו. אני עדיין ימני, אפילו יותר ימני ממה שהייתי, אבל היום אני אומר בדיעבד 'איך עבדו עלי'. הוא עבד עלי. אני שולח עשרות הודעות בקבוצת המשפחה, מטריף אותי מה שקורה עכשיו".

אתה נשמע כועס מאוד.

"הכעס האדיר שלי על ביבי והליכוד מגיע ממקום שאת הדעות של הפוליטיקאים מהשמאל ושל הגנרלים החכמים והיהירים אנחנו מכירים. הם לפחות אומרים את האמת שלהם בקול רם. אבל כל בוחרי ביבי הצביעו לו כדי שישמור על המדינה מפני אותן דעות, ובסוף מתברר שהכל היה בלוף. בפועל יש לנו קונספציה על סטרואידים. לא רק לפני אוקטובר, אלא גם עכשיו. אני קורא את החדשות בכל יום ומתחרפן. אני כועס על עצמי, איך אכלתי את זה? אכלתי. ביבי פשוט דברר את מה שחשבתי. הוא אמר את הדברים שחשבתי, אבל הוא לא עשה אותם. הוא רק אמר אותם, וגם עכשיו הוא רק מדבר".

ואיך זה עבורך לצאת נגד כל מה שגדלת עליו?

"אני חזי. מזרחי. גדלתי בבית ליכודניקי, יש לי חברים גם מפה וגם משם. אני מכיר הכל מבפנים, והיום אני אומר: כל הדבר הזה שנקרא ימין וביבי זה בולשיט. אין דבר כזה. אני מצדיק את כל ההפגנות. אני מכיר את החבר'ה הימנים, הם לא אוהבים שאומרים להם בפרצוף 'אתם טועים'. כשאדם טועה הוא רוצה להגיע לזה לבד".

אז אתה מאמין שנתניהו ילך הביתה בבחירות הבאות?

"אני מקווה שכן. אוי ואבוי לנו אם לא. הוא היה במשמרת והוא צריך ללכת. גם אם גנץ ולפיד היו שם, הם היו צריכים ללכת. הקונספציה היתה אצל כולם".

כמשפחה שכולה, אתם כועסים גם על צה"ל?

"לא מזמן אחותי שלחה תמונות ממוסגרות שלה עם אביעד לרמטכ"ל, לראש אמ"ן ולמפקד אוגדת עזה. היא כתבה להם 'תכירו את הבן שלי אביעד. שלא תשכחו את הפנים שלו עד יומכם האחרון'. צריך שכולם ייתנו דין וחשבון, בעיקר בשביל להזכיר לבאים בתור את האחריות שלהם. שלא יהיו לנו עוד יוהרה וקונספציות".

היתה לך שבירה? הרשית לעצמך לשקוע?

"אני חייב להיות בקונטרול עבור אחרים. מייד אחרי השבעה לקחתי את האוטו לנסיעה ארוכה ובכיתי את החיים שלי, אבל לפני שנכנסתי הביתה ניגבתי את הדמעות, וזהו. זה היה שלי עם עצמי, לא אעשה את זה ליד אנשים, ובעיקר לא עם המשפחה. באוטו בכיתי, התפרקתי, אבל ליד כולם אני ברזל. זה התפקיד שלי".

"הפרידה של אחותי מאביעד היתה הדבר הכי קשה שראיתי בחיים. היא עמדה לידו 40 דקות וליטפה אותו. בחיים לא הרגשתי כל כך חסר אונים. לא האמנתי מה קורה סביבי. אני לא רוצה להבין מה באמת קרה. זה כואב לי"

"ברחוב קוראים לי קוסם"

מסעו המיוחד של דין החל לפני 44 שנים. יחזקאל, הילד האנרגטי שנולד ברחובות וגדל ביבנה, סימן לעצמו מטרות ברורות וחתר אליהן מגיל 5, וכבר בגיל 7 החל להופיע. המסע שלו עבר דרך ימי הולדת, הפרחת יונים, שליפת מטבעות ממקומות מסתור ואמונה בלתי מתפשרת בעצמו. בגיל שבו מרבית הילדים הולכים לימי הולדת וחולמים על הפרס שיקבלו מהמפעיל, דין כבר החל ללהטט, לנסר ולחתוך.

הוא האמין שיגיע הכי רחוק שאפשר, חלם על הפסגה ובגיל 15 שינה את שמו לחזי והתמחה בקסמי אשליות, בטלפתיה ובאקסטרים, הופיע נון סטופ, זכה בפרסים ולא עצר עד שרשם על שמו שני הישגים בינלאומיים, שנכנסו לספר השיאים של גינס: ב־2009 שהה 64 שעות בקוביית קרח ענקית בכיכר רבין בתל אביב. ב־2011, כאמור, שהה 35 שעות רצופות על עמוד בגובה 25 מטרים בכיכר רבין. במקביל, כיכב בתוכניות טלוויזיה שיצר בעצמו, "חזי דין מדהים", "חזי דין עומד למות", "קסם אישי עם חזי דין". בהמשך השנה צפויה לעלות עונה רביעית של "קסם אישי" בהובלתו בקשת 12.

"ברחוב קוראים לי קוסם. זה סיפור חיי שמבקשים ממני קסם ברחוב", אומר דין בחיוך גאה, "מדברים איתי על דברים שעשיתי. זו היתה אחת המטרות שלי. אני מזוהה עם העשייה, ובסוף אני נהנה לעשות קסמים. אני עף על הטיקטוק עכשיו, אני עושה שם דברים בלי חשבון. יש שם ביקורת והכל חשוף, ואחרי דקה מישהו כבר כותב איך עשיתי את הקסם ואיפה קונים את זה, ולא אכפת לי. אני עושה 100 אלף צפיות עם קסמים קטנים ונהנה".

וכשאתה נמצא באחד משיאי הקריירה שלך, הגיעה ההצעה מ"רוקדים עם כוכבים".

"בדיוק. אני כבר עשרה חודשים ברכבת הרים קיצונית בטירוף. פרצה המלחמה, ואז החלה תקופת האבל, ואז הגיעה ההצעה מ'רוקדים עם כוכבים'. אני שייך למערכת שתפקידה לעשות הפוגות. אי אפשר להיות באבל כל הזמן. במובן הזה 'רוקדים' באה לי מהשמיים, בא לי טוב להתעסק בשטויות, בצ'ה־צ'ה ובאיזה בגד נלבש בהופעה, זה הטעין אותי כדי שאוכל לבוא הביתה ולהיות עם אחותי, שאני העוגן שלה.

"אני מרגיש שמסביבי אף אחד כבר לא יכול לשמוע עוד על אבל, מוות והותר לפרסום. אנחנו כבר לא מסוגלים. גם אני, שאני חלק מזה".

ככה החיים שלנו עכשיו. כאוס.

"העם שלנו שרוט. אנחנו האנשים הכי שרוטים בעולם. סיפרתי לך על גופות בבגאז', ותכף נדבר עוד על 'רוקדים עם כוכבים' והתרגלנו לדבר על זה באותו טון. הזוועות הפכו להיות חלק מהיום־יום שלנו. יש סיפורים סביבנו, 'את איקס קברו ככה, לא מצאו את הידיים והרגליים שלו'. אנחנו מדברים על זוועות כאילו אנחנו מדברים על הצגה בתיאטרון".

מה המלחמה עשתה לאמונה שלך?

"האמונה לא קיימת. זה שבר מאוד גדול. איבדתי את האמונה שלי באלוהים, שלא היתה דתית אלא רוחנית. היתה לי עסקה עם אלוהים, שאני אהיה בן אדם טוב ואעשה טוב לאנשים. בכל מה שקשור להתנדבות, לתרומה ולעזרה, כשהיו צריכים אותי - הייתי שם.

"כל החיים שאלתי את עצמי איך זה שיש לי את כל הטוב הזה. אני עבדתי עבורו, והבאתי את זה בידיים שלי, בעשר אצבעות. היום אני לא מאמין בכלום. אני עושה מה שבא לי. בהקשרים של קריירה אני לא עושה חשבונות שפעם הייתי עושה. אני עושה בחנוכה הצגה עם יובל המבולבל ועדי הימלבלוי. פעם לא הייתי עושה את זה, עכשיו לא מעניין אותי כלום".

את הצגת חנוכה הוא יעשה בעיקר עבור ילדיו, מילה (4 וחצי) וטומי (שנתיים וחצי), שיתרוצצו בחזרות מאחורי הקלעים. דין חיכה הרבה זמן לאבהות, והיום תמונותיהם מעטרות את קירות הבית והצעצועים שלהם מסודרים בפינות הסלון, ממתינים להם, כמו דין, שישובו מהקייטנות.

"אני האבא הכי נוכח שיש, אני שם במאה אחוז, לוקח לגן ומחזיר, עושה מקלחות, קם בלילה. הלן, אשתי, פתחה סטודיו לפילאטיס ועובדת גם בערבים, ואני איתם ונהנה איתם. כיף לנו יחד".

"כל 120 הח"כים צריכים ללכת. להעיף אותם ולהביא מנהלים במקומם. היום אני אפילו יותר ימני, אבל אני אומר בדיעבד 'איך עבדו עלי'. ביבי עבד עלי. הוא אמר את הדברים שחשבתי, אבל לא עשה אותם. גם עכשיו הוא רק מדבר"

בשנה החולפת עברה משפחת דין לבית חדש בשכונת נווה אילן ביבנה. עבור דין היתה זו הגשמת חלום, עוד יעד שסימן לעצמו נכבש.

"אני עובד על להבין שאני כבר לא חזי דין האנדרדוג, זה שהצליח כשאף אחד לא האמין בו. הלן מכריחה אותי לחיות קצת. היא אומרת 'השגת כל מה שרצית, תשב ותראה סדרה בערב', ואני לא יכול. זה מרגיש לי בזבוז זמן, יש לי דברים לעשות, יעדים לכבוש. אני מבין שכבר השגתי, ואני חייב ללמוד להירגע".

חזי, הבית מבריק. תגלה לי את הסוד עם שני ילדים קטנים, איך זה עובד?

"אני חולה ניקיון אובססיבי, יש לי OCD. אני מנקה בבית ויש גם עוזרת. הלן קנתה לי ליום ההולדת את המתנה הכי יפה שקיבלתי בחיים, שוטף רצפה משוכלל, ואני כל הזמן מסתובב עם סמרטוט, מנקה, וכל המריבות שלי ושל הלן הן על ניקיון. אני לא יכול להפסיק. אני נלחם בזה".

"רבתי עם השופטים"

לאחרונה ניסה דין לכבוש יעד חדש, רחבת הריקודים, ב"רוקדים עם כוכבים" של קשת 12. דין ובת זוגו, הרקדנית ענבר לובלסקי, הודחו מהתחרות ולא חזרו גם אחרי השתתפות בגלגל ההצלה. "הייתי אסיר תודה על החוויה הזו. זו התרופה הכי טובה שיכולתי לבקש. זו תחרות שידעתי שלא תקבע לי את העתיד, אבל נשאבתי לזה. לא היו לי ימים ולילות, הייתי בחזרות תשע שעות ביום, מסיים חזרה והולך הביתה ומתחבר לענבר בשיחות וידאו לייב כדי להתאמן. גם כשאמרו לנו שיש ארבע חזרות בשבוע, עשינו יותר".

נמתחה ביקורת על העונה, גם מצד מודחים.

"מדובר בטלוויזיה, בתוכנית ריאליטי, והכל טוב. בסופו של דבר, הוגן או לא הוגן, זה לא משנה לי", מחייך דין, כמי שתכף ישלוף משהו מהכובע. "תראי, יש שם אנשים עם סכין בין השיניים, פייטרים, מומחים בתחומם, לא סתם הם הגיעו לאן שהם הגיעו, והעונה יש הרבה ספורטאים ברמה גבוהה. רבתי עם השופטים כי הייתי מתוסכל. השופטים כיסחו אותי, בעיקר דוד דביר. הוא קרע אותי, אבל אחרי זה ישבנו לאכול צהריים יחד עם אלי מזרחי, והכל טוב".

אז הציון 3 שקיבלת ממנו לא פגע בך? זה הציון הכי נמוך אי־פעם שניתן בתוכנית.

"זה לא פגע בי. דוד דביר חבר שלי. הייתי מושקע בזה נפשית ופיזית. הרגשתי שאני חייב להצליח, והטריף אותי שאני לא יודע לרקוד סלסה. הייתי לא רע, ואני חושב שהיו כאלה שפחות טובים ממני. אני אוהב את כולם, אבל זה לא משנה. עבדתי על זה הרבה, הרגשתי שאני עובד קשה יותר מכולם. בכנות, לא האמנתי שבן אדם כמו מריאנו ייתן את העבודה שהוא נותן".

דין שופע מחמאות לזוגתו לובלסקי ("מאוד מעריך אותה כאשת מקצוע. החלטתי שאני יודע הכל, גם ריקודים סלוניים, והיא סבלה מזה"), ומעריך שבגמר נראה כמה מהזוגות הבולטים - דור הררי, מאיה קיי, דניאל גל או לינוי אשרם, ובעיקר טל מורד.

"הוא הפתעה, בחור מדהים. אני הגעתי לפני כולם לחזרות, והוא היה מגיע דקה אחריי. זיהיתי אצלו את הטירוף שהיה לי פעם. הבנתי שאני לא רעב כמוהו, כמו שהייתי פעם. היום אם תכניסי אותי לקוביית קרח אני יוצא אחרי שעה. אני לא כועס על אף אחד ואין לי מה להוכיח, וכדי לזכות בתחרויות כאלה צריך את החבר'ה הרעבים. אמרתי לעצמי 'חזי, אל תילחם בבני 22, זה הזמן שלהם'".

כמעט אפשר להאמין שזה הזמן של דין להירגע, אבל אז הגיעו הספיישלים של "קסם אישי - אקסטרים", שבמסגרתם הפתיע דין סלבריטאים ושכנע אותם לעשות בעצמם אתגרים מורכבים.
"עברתי שם חוויה מזעזעת", הוא מספר. "הייתי קם לימי צילום ומתפלל שיום הצילום ייגמר. כשאני אחראי לעצמי זה דבר אחד, אבל כשזה אדם אחר, זה מפחיד. אם מושיק עפיה יעשה הילוך לא נכון ומישהו ייהרג זה לא תלוי בי וזה מסוכן מאוד, והילדים שלי יישארו בלי אבא שילך לכלא. נשבעתי שבחיים לא אעשה את זה יותר. אני נמצא במקום אחר בחיים. לא מדגדג לי לעשות משהו מופרע".

"הזוועות הפכו לחלק מהיום־יום שלנו. התרגלנו לדבר עליהן ועל 'רוקדים עם כוכבים' באותו טון. אנחנו מדברים על איקס שנקבר ולא מצאו את הידיים והרגליים שלו כאילו אנחנו מדברים על הצגה בתיאטרון"

האתגר המופרע האחרון שביצע בשנה שעברה, "מלתעות המוות" בנמל תל אביב, כמעט גרם לו לאבד את ידו הימנית. "נפצעתי באתגר ביוני ובאוגוסט נכנסתי לניתוח, אחרי שהרגשתי שאני בלי מוטוריקה עדינה. היד שלי לא תפקדה והיו לי כאבי גב. הרופא אמר דחוף ניתוח. חזרתי לעצמי מהר, הרופאים היו בשוק שאצלי הכל חזר לתפקוד. אני נס רפואי".

למה עשית את זה?

"לא יודע. מכוח האינרציה, מזה שאני עדיין מרגיש שאני צריך להוכיח, כאילו השתחררתי מהצבא אתמול ואני צריך לקום בבוקר ולהדהים אנשים, לעשות דברים הכי גדולים והכי שונים. אני עובד על זה שאני כבר לא שם, אבל אני בתהליך".

"ב'אתגר העמוד' בכיכר רבין קיבלתי ורטיגו. הרגשתי שעוד שנייה אני נופל ומת. לא הבנתי מה אני רואה. אמרתי לעצמי 'אני נופל. אלוהים, אני מת היום. חזי, כל השטויות שלך עכשיו ייגמרו. זהו'. זה היה כנראה הרגע המפחיד בחיי"

כיום הוא הפרזנטור של סנו ושל חברת Bconnect, יבואנית מותג Jabra בישראל, מתרגם את פירות הפרסום וההצלחה לפרסומות. "עשיתי כל מה שרציתי ושאפתי אליו. מעניין אותי לעשות מופע קסמים במנורה ולהביא לשם מגה־אילוזיות. לא בשביל להראות למי יש יותר גדול, זה מעניין אותי אמנותית", הוא מחייך ומבקש לחתום את הראיון במסקנה בוגרת, מפוכחת.

"בסוף, אני הכי גאה בזה שלא התייאשתי. לא במה שהשגתי, אלא בזה שלא נעצרתי. יש משפט בסרט 'רוקי 6' שאומר 'זה לא משנה כמה חזק אתה מכה, אלא כמה חזק אתה מסוגל להיפגע ולהמשיך הלאה'. זחלתי על הגחון. היה לי קשה, אבל המשכתי. זה מה שמדהים, שאף פעם לא ויתרתי".

shirz@israelhayom.co.il