בחמש השנים האחרונות נאיה בינשטוק הספיקה להיות מעפילה בתקופת הפלמ"ח, תיכוניסטית מגניבה בתיכון מעורבב, נכדתו של אדמו"ר וזמרת. על תפקידה השני בלבד כאלינור דסברג בסדרת הנוער המדוברת "פלמ"ח" היא זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר. אם עוד לא נתקלתם בעיניים החזקות שלה, תתכוננו - כי הפריצה הגדולה של הצעירה העסוקה נראית קרובה מאי־פעם.
בשבועות הקרובים תעלה סדרת המתח הישראלית "בלקספייס", של רשת 13, לנטפליקס העולמית. כאן נאיה מגלמת את נטע זהבי, נערה שעוברת אונס קבוצתי על ידי חבריה לתיכון. הסיפור שלה הוא למעשה האירוע שמחולל את העלילה הדרמטית, הקצבית והמותחת של העונה השנייה.
ליום הצילומים הראשון בסדרה, שבה מככב גורי אלפי (יוצרים: סהר שביט, ענת גפני ואופיר לובל), היא הגיעה אחרי לילה משמעותי בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין: סיום שנה א'. "זה היה אחרי שבוע מטורף שכולו הכנות לפרזנטציה הגדולה", היא מספרת בראיון מיוחד. "את שם משמונה בבוקר עד חצות. אחרי הפרזנטציה כל השכבה חוגגת בריקודים ובשמחה, ואני חוזרת הביתה, מוודאת שאני יודעת את הטקסט של הצילומים למחרת. בבוקר אוספים אותי לצילומים. זה היה המעבר הכי חד שהיה לי בחיים, פשוט קפיצה למים".
הסצנה הראשונה שצולמה באותו יום שודרה בפרק הרביעי של העונה - "אחת האמיצות". סצנה שבה החוקרת מורג (רעות אלוש) מביאה אותה לבקתת עץ מבודדת, למטפלת הוליסטית שתנסה לעזור לה להיזכר. כאן צריכה נאיה לצלול לתוך דמותה של נערה שמרגישה שקרה לה משהו מחריד, אבל עדיין אין לה מושג מה. היא נאבקת בפחד מפני הידיעה ונכנסת לתהליך של היזכרות כואבת.
"היו סצנות אינטנסיביות על היום הראשון. אני לא יודעת איך עשיתי את זה, אבל ככה קורים הדברים הכי טובים", היא מחייכת. "מצאתי את עצמי בסיטואציות מאוד לחוצות, כשהרבה מונח על כף המאזניים. לפעמים הדבר הכי טוב הוא פשוט לסמוך שמה שצריך לקרות, יקרה. שחרור ושקט - זה כל מה שצריך".
שיחקת שם בסצנות מאוד תובעניות, פיזית ונפשית.
"נכון, האמת היא שלא ידעתי איך זה ייראה. את צריכה להיות ב'כאן ועכשיו'. משחק הוא אמנות שלא תמיד אפשר לתכנן".
להביא נטו את הלב
באודישן ל"בלקספייס", שפרק סיום העונה שלה ישודר בשבוע הבא ביום שני, התבקשה נאיה לשחק את סצנת החקירה הראשונה במשטרה. "קראתי את זה ואמרתי 'הם לא נורמליים'. אני יושבת מול החוקרת ומספרת לה מה קרה, ושאולי הגזמתי - והיא מתמללת. לא חשבתי על זה יותר מדי. יש אודישנים שאני מתכוננת אליהם, לפעמים אפילו עם מורה. הפעם למדתי את הטקסט והרגשתי שאין לי למה להתכונן. זה נטו לב. ננסה להביא את הלב. כן־כן, לא־לא. עשיתי את האודישן, בכיתי את חיי. זה פשוט קרה".
משחק של סצנת אונס הוא אף פעם לא פשוט. בשנים האחרונות, בעקבות מהלך של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, ביחד עם שח"ם (ארגון השחקנים והשחקניות בישראל), נוסדה אמנה למניעת הטרדות מיניות בעולם המשחק. כך, אף שנאיה כבר התנסתה בבית הספר בתפקידי קיצון ושיחקה בסצנות אונס - לא היה בה פחד. ליום הצילומים התלוותה "מתאמת אינטימיות", שתפקידה להדגיש את גבולות המגע ולתווך בין השחקנית לבין הצוות על הסט.
"מתאמות אינטימיות נותנות סביבה בטוחה ותיווך בין השחקנית לשחקן או בין השחקנית לבמאי. הן משרות אווירה בטוחה שמציבה את גבולות הגזרה של האירוע. בסופו של דבר זה עניין טכני, של איך מצלמים סצנות כאלה בטלוויזיה. ב'בלקספייס' היתה איתנו מתאמת לאורך כל יום הצילום, ואני אישית זוכרת את האירוע מאוד לטובה.
"קיבלתי את התסריט. הדמות שלי היא נערה שעוברת אונס קבוצתי, ואין לי מושג מה התרחש. סיגלתי לעצמי אומץ לא לפחד מזה שאין לי מושג, כי בסוף אבין. האם אוכל להבין תחושה עמוקה של קורבן אונס קבוצתי, שמאשימים אותה ברצח התוקפים שלה?
"זה סיפור כל כך קיצוני ונורא, שאין לי דרך להבין. אבל יש לי דרך בסצנות הקטנות למצוא רגעים שאני כן מבינה. אני יכולה להבין מקומות שהיא מרגישה שאף אחד לא מקשיב לה. מקומות בודדים. אני מנסה לפרק את זה למקומות ספציפיים שאני יכולה להבין.
"את המקרה הגדול והנורא הזה אני לא יכולה לחוות על בשרי, ואני גם לא חווה אותו על בשרי כשאני משחקת אותו. אני מתחברת למשהו קטן, וזה הצינור שלי לכל. ניסיתי ככל האפשר לתת לזה ייצוג מכבד. אם מישהי הצליחה להרגיש פחות לבד בזכות הדבר הזה - זה בונוס".
"אני זוכרת את עצמי כאילו היה ניתוק בין הראש לגוף. לא הרגשתי את הידיים. פעלתי כמו על אוטומט. עשיתי מה שאני יכולה בשביל ללכת משם. לא היתה היסטריה. כשסיימתי את המשמרת עליתי לאוטו ובכיתי. שבוע שלם היתה לי בחילה"
סיפור האונס של הדמות שנאיה מגלמת שזור לאורך כל פרקי העונה השנייה. יש בסדרה אמירה חזקה ויוצאת דופן על תופעת האונס הקבוצתי ועל תפקידם של ההורים. חומרת המעשים ברורה, והיא מגיעה לשיאה בסצנה שבה קובי, אביו של מנהיג התוקפים, מבין את האמת. בשלב הזה נצרב בזיכרון הדיאלוג האלמותי בינו לבין בנו. "אנחנו לא אנסנו אותה. זה לא היה ככה, אנחנו לא הכרחנו אותה. זה היה סתם", אומר הבן לאביו, "סתם. סתם ערב של צחוקים, וגם היא צחקה ושתינו מלא".
האב מתעקש להבין מה בדיוק קרה, וכשהמילים המפורשות יוצאות מפיו של בנו הוא זועם: "זה לא היה מה? אתם חושבים שאתם גברים, חמישה מול אחת?"
"זה לא היה ככה, אבא, אני נשבע לך שזה היה סתם", אומר הבן וחוטף סטירה מטלטלת. "עוד פעם אחת אתה אומר את המילה 'סתם', אני לא יודע מה אני עושה לך".
לאורך כל הסדרה מחזיקה נאיה את הדמות בהמון עוצמה רגשית. אף שברור שהיא הקורבן, מרגע שהאירוע מסתיים היא לא קורבן אפילו לרגע. היא פועלת ונזכרת ונלחמת על שמה.
כך גם בחיים. נאיה לא היתה בנעליה של הדמות שאותה היא מגלמת, אבל כמו כל ילדה, נערה ואישה, גם היא חוותה בחייה הטרדות. על מילים שנזרקו לעברה היא לא מתעכבת. אבל היה גם אירוע אחד, חמור, שאסור שיקרה לאף אחת.
"אני ברוך השם לא נתקלתי במשהו שמתקרב למה שיש בסדרה, אבל יש תחושה אחת שתמיד מדברים עליה - התחושה של הקיפאון. אני הרגשתי את הקיפאון הזה פעם אחת בחיים שלי, בתחילת כיתה י"ב. עבדתי כמלצרית בים, על החוף, והיה שם עובד שתמיד המגע שלו...
"הייתי אז בת 17, ילדה שלא ממש מבינה, והוא היה מציק לי וזורק לי הערות. מיותר לציין שהוא היה מבוגר ממני בהרבה. היתה משמרת אחת, מאוחר בלילה, שנשארנו לסגור את המסעדה. היה רגע שניקיתי את אחד השולחנות, ופתאום הרגשתי שהוא נשען עלי מאחור. נדבק אלי. ואני זוכרת שכאילו לא הגבתי. המשכתי לעשות כאילו שום דבר לא קרה. המשכתי לנקות את השולחן. ואז הוא קם ואמר 'סליחה סליחה...' מלמל משהו. הוא היה שיכור לחלוטין.
"אני זוכרת את עצמי באותו רגע, כאילו היה ניתוק בין הראש לגוף. לא הרגשתי את הידיים. פעלתי כמו על אוטומט. עשיתי מה שאני יכולה בשביל ללכת משם. לא היו היסטריה או בכי. היה קיפאון. כשסיימתי את המשמרת עליתי לאוטו ובכיתי כל הדרך הביתה. לא הבנתי אפילו למה.
"שבוע שלם היתה לי בחילה. ואז הבנתי איך הגוף מגיב למצב של מצוקה - זה כאילו מנגנון הגנה, שאת אומרת לעצמך 'זה לא קורה עכשיו, זה פשוט לא קורה'. מובן ששיתפתי חברות, וגם עזבתי את העבודה שם. זה לא מלווה אותי היום, אבל התחושה של הקיפאון באותו רגע, התחושה שהגוף שלך לא בטוח - זאת תחושה שאני זוכרת ושלקחתי אותה גם לדמות של נטע".
איך האירוע נצרב בך?
"מבחינתי, זאת חוויה שנגמרה שם. כלומר, אני לא מרגישה שהיא מלווה אותי קדימה, אבל היא קרתה. מדהים שזה קרה גם לי. כאילו, מה אני קשורה לאירוע. נאיה בת ה־17 אפילו לא התנשקה, אז כל העניין היה יותר ביזאר ומאיים. אם יש מי שזה קורה לה עכשיו - הייתי רוצה לאשש לה את התחושה שזה באמת קרה. שתדע שהגוף שלה לא מדבר סתם".
"הביג ברייק הקטן שלי"
ימי הצילום של "בלקספייס" נכנסו לשגרה, ובמקביל חזרה נאיה לדמותה של נורי בצילומי העונה הרביעית של סדרת הנוער "מקיף מילאנו" בכאן חינוכית. "היו לי שבועות שהייתי יום צילום פה ויום שם. בלילה היה צילום ל'בלק', וביום ל'מקיף'. אני זוכרת שלא ישנתי, וגם את הניגוד המטורף - כי 'מקיף' היא סדרת נוער קלילה, כיפית, קיצית. אני משחקת דמות שהיא כזאת תותי פרוטי, ומגיעה מסט שבו כרגע שיחקתי קורבן של אונס קבוצתי. המעברים היו מאוד מורכבים".
אם יש משהו שבולט בכישרון של נאיה, זה היכולת שלה לעשות מעברים. כך גם בראיון. היא כל כולה מחוברת לשיחה שמתקיימת; רגע אחד היא מקשיבה, לא רק עם האוזניים - גם עם העיניים ועם כל הלב. מתעניינת, שואלת, משתתפת ומרגישה. ברגע אחר היא נזכרת בחוויות משמעותיות ולפעמים קשות שעיצבו את אישיותה. ברגע שלישי היא צוחקת ומתבדחת. ובכל רגע היא כל כולה - היא עצמה.
גם בימים אלה, כשהיא מסיימת שנה שנייה בלימודים, היא לא נחה. כחלק מפעילות הסטודיו למשחק היא מתנדבת בשכונת התקווה עם נשים טרנסיות בסיכון, בהן גם נשים בזנות.
"אני פוגשת את הנשים אחת לשבוע, ואנחנו מעבירים סדנת משחק", היא מספרת.
כעת היא מצטלמת גם ל"הגרמני", הפקה בינלאומית גדולה שמצולמת בישראל ותעלה ב־yes. מדובר בסדרת ריגול תקופתית בהפקת גיל ורמטס וענקית המדיה האמריקנית Lionsgate ("כתום זה השחור החדש", "מד מן", "משחקי הרעב").
ב"הגרמני" היא תמר, בתם של אנה (אניה בוקשטיין) ואורי (אוליבר מסוצ'י, כוכב הסדרה "אפל" בנטפליקס), שמסתנן לתא של ותיקי אס.אס כדי לאתר את פושע המלחמה הנאצי יוזף מנגלה. "גם שם אני מגלמת בת של ניצולי שואה", היא קולטת, ומתכוונת לתפקידה כאלינור, המעפילה שמצטרפת להכשרת הפלמ"ח ונלחמת למען הקמת המדינה. "שתי הסבתות שלי ניצולות שואה מפולין", היא מספרת. "לימים, אחרי שההורים שלי התחתנו, הן גילו שהיו יחד על אותה ספינה בדרך לישראל".
"מתאמת אינטימיות מתווכת בין השחקנית לשחקן או לבמאי. היא משרה אווירה בטוחה, שמציבה את גבולות הגזרה של האירוע. זה עניין טכני של איך מצלמים סצנות כאלה. ב'בלקספייס' ליוותה אותנו מתאמת, ואני זוכרת את האירוע מאוד לטובה"
היא נולדה ברמת השרון. הוריה התגרשו כשהיתה בת 12 והיא, כאחות הבכורה, קיבלה על עצמה להיות הבוגרת לשני אחיה הצעירים. את הקריירה הקצרה והאינטנסיבית התחילה רק ב־2019, עוד לפני שהחלה ללמוד אצל יורם לוינשטיין. הרעיון לנסות את עולם המשחק עלה אצלה בתיכון, כשלמדה במגמת הנדסת תוכנה. בגיל 17 החליטה לנסות, כשהבינה שיש מכינה בבית הספר למשחק ניסן נתיב. לפני הגיוס התמיינה לתפקיד חובשת, מדריכת טירונים לחיילים מיוחדים - ולתפקידים שונים במודיעין. עד שהגיע הרעיון ללכת לתיאטרון צה"ל. את הטירונות עשתה יחד עם נועה קירל ועדי ביטי, אחרי שכבר הספיקה לשחק בתפקיד הבכורה שלה בסרט "פול גז", בבימויו של קובי מחט.
ל"פלמ"ח" היא התקבלה כמה חודשים לפני הגיוס. כבר לאודישן הגיעה בתחושה שהתפקיד תפור עליה. "הודיעו לי שהתקבלתי בבוקר אחרי ה'פרום' של כיתה י"ב. התעוררתי בהנגאובר להודעה. הבנתי שזה ביג. זאת היתה התרגשות גדולה. זה פרויקט מאוד משמעותי, וגם מבחינת הקריירה זה נתן לי את הביג ברייק הקטן שלי".
על התפקיד הזה קיבלת את פרס השחקנית הטובה.
נאיה צוחקת. "כן, היה שם גם פרס. מצחיק שקיבלנו פרס. היינו רק בני 18, אבל היה שם קסם, בפרויקט הזה. הגיעו המון חבר'ה שזה היה פרויקט ה'ביג' הראשון שלהם. הכרתי שם את נטע רוט, טל גרושקה, אלונה סער, יעל שלביה ועומר חזן, ונהיינו מין חבורה כזאת ביחד עם יונתן בר אילן, שהיה הבמאי שלנו ושניצח על הכל בצורה מופתית. סדרה של 50 פרקים. עונה אחת. 40 ימי צילומים".
איך זוכרים כל כך הרבה טקסט בימי צילום דחוסים בטירוף?
"זה מצחיק, כי בזמן האחרון אני עושה סדרות יותר מתוקצבות, למבוגרים. שם עושים מקסימום חמש-שש סצנות ביום ושואלים אותי 'וואי, איך את זוכרת'. אתם יודעים מה עברתי פעם? אתם יודעים מה קורה בסדרות נוער? קראנו לזה צ'יק־צ'ק הפקות. סצנה מצלמים ב־20 דקות. היה לי צילום מסך של רשימת כל הסצנות ביום אחד - את רואה 18 סצנות. לא עמודי תסריט. היו ימים ב'פלמ"ח' שהייתי צריכה לזכור 30 עמודים. אז נושמים עמוק, לא נלחצים. מבינים שאי אפשר לזכור 30 עמודים בו בזמן. עוברים סצנה־סצנה, ובכל סצנה את חושבת רק עליה. מסיימת צילומים, זורקת אותה ועוברת לסצנה הבאה. אפשר לזכור הכל - רק לא בו בזמן".
ואיך נכנסת לדמות מאתגרת כמו של נטע זהבי?
"בכל פעם אני משתכללת. יש דברים שאני יודעת שעובדים לי, אבל אני כל הזמן בתהליך של למידה. מה זה דמויות? זה בסוף אני בשבלונות שונות. זאת תמיד אני, זאת לא יכולה להיות אף אחת אחרת".
אבל בסיטואציות מסוימות הדמות שלך צריכה לעשות פעולות שאת בחיים לא היית עושה.
"נכון. אז זאת אני בסיטואציה הזאת, עם הנתונים האלה, ואם הייתי מגיבה כמו בתסריט - ככה זה היה נראה. זה תמיד אני. כשזה לא אני, זה נראה פחות טוב. תמיד המטרה היא להיות כמה שיותר קרובה וספציפית. בסוף זאת אני במיליון אספקטים. זה מתחיל כשאני קוראת את התסריט. זאת אני עם תפיסת המציאות שלי".
"הגענו למפוני נחל עוז. הילדים היו כל כך מתוקים. מנומסים, חכמים ורגישים. זה משהו שלא הכרתי בעבר מאינטראקציות עם ילדים. והיה שם ילד אחד, שישב מרוכז בשקט במסך שלו. הבנתי שקרה לו משהו. בסוף הצלחנו לגשת אליו קצת"
"היה המון שכול וריק גדול"
שנת הלימודים השנייה רק החלה, ואז נפל עלינו אסון 7 באוקטובר. נאיה סיימה כבר בספטמבר את הצילומים ל"מקיף מילאנו", ואז הכל נעצר.
"כל השבת ישבנו על הטלוויזיה. היינו עדים לאירועים - תוך כדי שהם קרו. יום למחרת קיבלתי הודעה בקבוצת החברות ברמת השרון שחבר שהיה שנה מעלינו בבית הספר נהרג. אמא של חבר שנעדרה כמה ימים, נרצחה בנובה. פתאום היה המון שכול וריק מאוד גדול".
כמה ימים אחר כך נאיה הצטרפה לאמנים חברים במסע בין בתי מלון. "היינו בכל הארץ. היתה פעם שהגענו לים המלח, להיות עם המפונים מקיבוץ בארי. הייתי עם נטע רוט והפלמ"חניקים. נטע ישנה שם חודש עם המפונים, לא הצליחה לעזוב. זאת היתה חוויה חזקה. הרגיש לנו כאילו הילדים האלה, של הקיבוצים, הם לא ילדים רגילים. הם ילדים חכמים ומקסימים, וזה לא ייאמן שדבר כזה קרה להם. ילדי זהב כאלה.
"היה מפתיע לראות באיזו דרך הם מתמודדים עם השכול. דיברנו איתם, שיחקנו איתם, הצטלמנו עם מי שרצה, ובעיקר היינו שם כדי לשמח אותם. שירגישו שרואים אותם. רצינו להסיח את דעתם, לתת להם חברה טובה. לרגש אותם שפתאום הכוכבים שהם רואים בטלוויזיה נמצאים איתם ובשבילם.
"באחת הפעמים הגענו למשמר העמק, למפוני נחל עוז. הם היו כל כך מתוקים. מנומסים, חכמים ורגישים. זה משהו שלא הכרתי בעבר מאינטראקציות עם ילדים. והיה שם ילד אחד ששבר לי את הלב. אצלי בנים קטנים תמיד שוברים את הלב, אולי בגלל שני האחים הקטנים שלי. מספיק שלרגע אחד אני ארגיש שהם לא בטוב, ואני יכולה להתחיל לבכות. ושם כל הילדים היו יחד, מלוכדים, והוא היה מרוכז בשקט, במסך שלו.
"ילדים הם ילדים. הם נשארים ילדים. הם קופצים ושמחים ועושים שטויות. את לא נכנסת למלון של מפונים ומרגישה מלחמה או מוות. זה לא האירוע. אבל הילד הזה - זכור לי שממש ראיתי אותו ואמרתי 'אוקיי, קרה לו משהו'. בסוף הצלחנו לגשת אליו קצת".
במפגש אחר נאיה זוכרת כיצד פגשה במלון שבו שהו מפונים משדרות, משפחה שבה האם התרגשה מאוד לקראתם. "היא סיפרה לנו כל מה שהם עברו, ואיך הם ברחו ברכב עם הילדים בנסיעת אימים. היא הראתה לנו תמונות של דם וגופה על הכביש. דברים מזעזעים. והיא מספרת כשהילדה שלה על הברכיים. אני זוכרת שרצינו לאטום לילדה את האוזניים, אבל את רואה שהילדה לא נבהלת. נדמה שהיא כבר ראתה בעצמה את הגרוע מכל. והאמא לא היתה מסוגלת לעצור את הסיפור".
ברית דמים עם האחים
בהדרגה מסעות האמנים דעכו, ובינואר נאיה חזרה ללימודי המשחק. "היתה שנה ב' טובה וכיפית לא פחות משנה א'. אני מוצפת בהכרת תודה על כך שעם כל הבלגן שהיה - אני קמה בבוקר, הולכת לכיתה עם החברים שלי ולומדת את מה שאני הכי אוהבת בעולם. היה בזה משהו שלם. בשנה הזאת גם נרפאתי מלב שבור. זה מנחם לדעת שזה משהו שאפשר להיות אחריו", היא מחייכת.
כשאני שואלת למה היא בוחרת להיות שחקנית, היא משיבה בלי היסוס. "כי זה מה שאני אוהבת. מרגיש שזה הדבר שבו אני יכולה להביא את עצמי לידי ביטוי הכי טוב. כשאני משחקת אני באלמנט שלי. וככה אני רוצה לחיות את חיי, כשאני מממשת את מלוא היכולות שלי. אני מתחברת למקצוע הזה בתור מישהי שצורכת ללא הפסקה טלוויזיה וקולנוע ותיאטרון. מבחינתי, זה מה שמניע את העולם.
"רוב תפקידי המשחק של בנות הם תמיד סביב הנשיות. של בנים זה בעיקר האדם שהם. להם יש הרבה יותר נפח. הייתי רוצה להיות, למשל, ראשת כנופיית ברמינגהם, תפקידים גדולים מהחיים שבדרך כלל נשים לא משחקות"
"יש באמנות קסם שגורם לנו כצופים להרגיש פחות לבד. להבין שמישהו עבר את מה שאנחנו עוברים. זה גם מה שעזר לי להתגבר על הגירושים של הוריי. ראיתי אז 'האנטומיה של גריי', את כל העונות. יש תקופות בחיים, שאמנות טובה היא משהו לחכות לו. עולם משלי שאני מרגישה שהוא חלק ממני. כשאני משחקת אני מרגישה שליחות, כשאני מזכירה לעצמי מה זה עבורי בתור צופה".
הוריה התגרשו כשהיתה בכיתה ו'. "חוויתי את זה קשה. נראה לי שזה אף פעם לא קל כשבית מתפרק. זה גם תהליך שלקח שנתיים. היינו בשלב ביניים הרבה זמן. היום אני חיה עם הגירושים בשלום, לא יכולה לדמיין את זה אחרת. נראה לי שבזכות זה יש לי קשר מיוחד עם האחים שלי. יש לנו מעין ברית דמים, כי עברנו משהו כזה שאנחנו שומרים אחד על השני".
אני שואלת מה החלום אחרי נטפליקס, ונאיה חושבת לרגע. "תפקיד טוב. תסריט מעולה. בא לי לעבוד עם אנשים שאני רק אגמע מהם".
אילו תפקידים היית רוצה לגלם?
"הרבה תפקידים של בנים. רוב התפקידים של הבנות הם תמיד סביב הנשיות. של בנים זה בעיקר האדם שהם. התפקידים שלהם הם עם הרבה יותר נפח, גם בקולנוע וגם בתיאטרון. אז התפקידים שהייתי רוצה לעשות, לצערי, הם תפקידים שגברים מגלמים. הייתי רוצה להיות, למשל, ראשת כנופיית ברמינגהם. תפקידים גדולים מהחיים שבדרך כלל נשים לא משחקות".
Noam.barkan@gmail.com
קווי החירום לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית: 1202 לנשים ולנערות, 1203 לגברים ולנערים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו