מערכת היחסים הזאת מיצתה. כבר זמן רב אנחנו מרגישים שאנחנו ביחד רק בגלל הנוחות, רק כי אין מקום אחר לעבור אליו. אבל הבה נודה על האמת, זה לא יכול להימשך. ניסינו, הלכנו לגישור, לפישור, התגמשנו, אבל כלום לא צלח. זה רק הולך ומתרחק, וחייבים לקבל החלטה אמיצה. להיפרד. ילך כל צד לדרכו, וגם אם חייבים להמשיך לגור יחד, ינהל כל צד את ענייניו בעצמו, ובהצלחה.
האסימון נפל לי כשבית הדין עאלק בהאג החליט על אי־חוקיות הכיבוש, או איזה חרטוט אחר. בראש בית הדין הזה עומד לבנוני, מי ישמע, תומך איראן. הבנתי. אי אפשר עוד להעמיד פנים. העולם חייב להיות מחולק. יש להקים עכשיו מוסדות בינלאומיים חדשים לכל המדינות הדמוקרטיות, ושילכו כל הטוטליטריות ויתרועעו אלה עם אלה במוסדותיהן.
אי אפשר עוד לשאת ועדה לזכויות אדם בראשות סוריה, או בית דין לזכויות נשים בראשות איראן. שבענו מהקומדיה הבלתי מצחיקה הזאת. האו"ם, שאף פעם לא היה להיט גדול, פשט את הרגל לגמרי. ולא רק בעניין שלנו. בכל העניינים. לכן נקים בימים הקרובים את מוסד "האומות המאוחדות הדמוקרטיות", שהחלטותיו ישפיעו רק על המדינות החפצות להיות שייכות אליו ויכולות להוכיח שהן אכן כאלה.
בין ההחלטות הראשונות שיקבל המוסד החדש - סנקציות כלכליות עד הפסקת סחר מוחלטת עם כל המדינות מהגוש השני, שאמנם גדל והולך מחודש לחודש, אבל בלי קשרים עם העולם הדמוקרטי אין לו קיום. כי מהי סין בלי המערב? למי תמכור את כל הזבלה שהיא מייצרת? מהן מדינות ערב ללא התמיכה של המערב? כן, אפשר לרדת עוד יותר נמוך, ואת זה נוכיח להן ממש בקרוב.
ומה עם הפרדה פיזית ממש? חומת הפרדה גבוהה? טיפה מסובך לנוכח העובדה שלא כל המדינות מגוש אחד מקובצות בצד אחד של העולם, אבל לאט־לאט תתחיל תנועה, יעברו מכאן לשם, יוכרז שהחצי הצפוני לדמוקרטיות, הדרומי לדיקטטורות, קו המשווה הוא הגבול, ואין לחצות אותו. כמו הקו שציירנו על השולחן בבית הספר וחצץ בינינו לבין השותף העוין שישב לצידנו. וכשכל המדינות יעברו ויתמקמו מחדש, ננסר את הכדור, לרוחבו, יעוף קצת ברזל נוזלי, אבל בסוף זה יתקרר ואז נפריד בין החצאים וניצור שני כדורים קטנים, שמכוח הסיבוב יתעגלו מחדש.
לא ככה? אפרופו שני כדורים, חייב לקחת את הכדורים שלי, שכחתי הבוקר. אבל גם בלעדיהם אני חושב צלול, לפחות לדעתי ולדעת משפחתי הקרובה.
אשמה
אחד מקווי השבר המרכזיים בחברה הסדוקה שלנו כעת הוא השאלה: מי אשם? האם "טבח נתניהו", כפי שטוענים מצד אחד, או "טבח קפלן" כפי שאומרים מצד שני. תכף התשובה. אבל קודם - 7 באוקטובר היה רק שיאו של תהליך ארוך של התעצמות איראנית בלתי מפוקחת, שסוגרת עלינו את כל זרועותיה מכל הכיוונים כדי לייאש אותנו מהחיים שלנו כאן, שנלך מפה כי פה בלתי נסבל לחיות.
ההתגרענות האיראנית היא רק סעיף קטן יחסית לגודל התוכנית המלאה של חולי הנפש מטהרן, והעובדה שלא נתנו את דעתנו לעניין הזה והמשכנו לחיות כאילו הכל בסדר היא התקלה הגדולה ביותר שלנו ושל העומד בראשנו. המלחמה שאנחנו מנהלים עכשיו בזרועות התמנון היא חשובה, אבל לא תפתור כלום. ראש המפלצת ממשיך לתכנן תוכניות שמד עבורנו, ואין לנו ברירה אלא לתקוף אותו ישירות.
צבאית זה לא אפשרי, אבל שימוש באמצעים מתוחכמים כדי לערער את השלטון מבפנים זה בהחלט משהו שיכול לקרות. איראן מפולגת אפילו יותר מאיתנו, ואמצעי השפעה תודעתיים יכולים לגרום להמונים להפיל את המשטר. כמובן, יש לחמש גורמים פנימיים שם, לאמן ולחזק, וזה ייקח זמן, אבל כל עוד האייתוללה שולט אנחנו בסכנה קיומית קשה.
העובדה שבמקום לסכסך בין אויבינו הסתכסכנו בינינו היא מקור כל האסון שירד עלינו, ועוד יירד אם לא נתעשת ממש עכשיו. זה שינון מגל פועל בזירה הפנימית ולא מגייס את יכולות זריעת השנאה שלו למלחמה באיראן, זהו בזבוז כישרון מחפיר.
ועכשיו לשאלה מי אשם. התשובה - זה לא משנה. האשמה אינה מונחת בצד אחד, כל אחד תרם את חלקו ביד רחבה. הבירור לא יעלה ולא יקדם שום דבר. לא תהיה תשובה מוסכמת לעולם, והדיון הזה, שלא לומר המריבה הזאת, לא ייגמרו אף פעם. לכן יש לשים אותם בצד ולהכריז - תיק"ו - תשבי יתרץ קושיות ובעיות. נשאיר את זה לאליהו הנביא.
עד אז השאלה היא לא מי אשם, אלא מה אפשר לעשות כעת. ההיאחזות במה שהיה לא מאפשרת פנייה לעשייה מיטיבה כעת, ואף מצדיקה אי־עשייה, כי כביכול יש עניין ליישב ועד אז לא זזים. אין לנו את המותרות האלה כלל. יש להחליט - כולנו לא דייקנו. כולנו התנהגנו בחוסר אחריות משווע כלפי הבית היחיד שיש לנו בעולם העוין הזה. כולנו מתנצלים ומתחייבים להשתפר מעכשיו. יש לנו משימה - להפיל את השלטון באיראן. אם נמשיך לריב, נמות כולנו בחרב או נגלה שוב מארצנו. רוצים? לא? אז בואו נתקדם.
גיל
שניים נאלצו השבוע לעזוב את מקום עבודתם בגלל גיל. ג'ו ויהודית. את ג'ו אתם מכירים, סימני הגיל באמת כבר לא אפשרו המשך תפקוד סביר בג'וב שלו, מנהל העולם. ואת יהודית אני מכיר כי היא עובדת בחנות לממכר כל מיני דברים מסין בזיל הזול שיש ליד הבית שלי, עשר שנים צעירה מביידן, ועדיין אישה מבוגרת. יהודית חביבה ביותר, נעים לפגוש בה בין המדפים, תמיד מאירת פנים ועובדת קשה.
לפני כמה ימים ראיתי שפניה נפלו. שאלתי מה קרה, סיפרה לי שפוטרה ואלה ימיה האחרונים בחנות. משיחות קודמות איתה אני יודע היטב כמה העבודה הזאת חשובה לה, כמה היא מקור פרנסתה היחיד, ולא צריך לספר לכם מה הסיכוי של אישה שעל פי ההגדרות החברתיות היא זקנה למצוא עבודה.
הלכתי מייד אצל מנהל החנות. הסביר לי שזאת פקודה מלמעלה. חשבתי לי - אם כך, אארגן מחאת צרכנים. אעמוד בפתח החנות ואספר לכל הקונים הרבים איזה עוול גורמים בחנות האהובה, ואבקש לא לקנות בה עד יתוקן העניין. כי לטעמי חנות שאינה מכבדת עובדים ותיקים ומשליכה אותם אל מדבר התעסוקה לא ראויה להתפרנס מהקהילה.
אך לפני שאני מתחיל מהלך כזה, שאלתי את יהודית אם היא מסכימה לכל הרעש. היא סירבה מייד. לא נעים לעשות מהומה. היא מעדיפה ללכת בשקט ולהתמודד עם חוסר הוודאות המפחיד מאשר לשים את עצמה במרכז שערורייה.
אז ויתרתי על המהומה, ועל משמרת המחאה, ועל החרם. אבל אני צריך אתכם פה. צריך למצוא עבודה לגברת, אחרת מי יכלכלנה ביום סגריר? אם יש לכם איזו משרה פנויה לאישה מסורה וחרוצה, כתבו לי במייל ואעביר.
ובכלל, מי מפטר בימים כאלה אנשים רק כי יש אולי מישהו קצת יותר יעיל? מי מוותר על נאמנות ויציבות לטובת צעירים שבאים והולכים, עוברים בין עבודות, ממקסמים ונוטשים? מי אוטם ליבו מלהבין שתפוקה היא לא הכל בחיים. יש גם אהבה, ורגישות, ושותפות, וחמלה. מי שרואה אנשים רק כמשאב מתכלה ואומר לעצמו ולאחרים, עם כל כאב הלב, אין ברירה - אז אין לו לב, ויש לו ברירה.
מאיפה אני יודע? כי העסקתי גברת מבוגרת שחלתה בסרטן סופני, ועד יומה האחרון שילמתי את שכרה, גם כשלא יכלה כבר לתפקד כלל, כי אני הייתי כל מה שהיה לה בחיים. ואני יודע שדקה אחרי שאחזיר את נשמתי לבורא, ואגיע לחדר הקבלה של היושב במרומים, היא תהיה שם בתור הפקידה, ותקבל אותי בלי תור. זאת הדרך היהודית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו