זאת בכלל היתה צריכה להיות רשימה בנושא מזגנים. מזגן מיני מרכזי, לשם הדיוק. על כמה אני אוהב אותו וכמה הוא מציל לי את החיים, וכמה נורא זה כשהוא מתחיל לנטוף מים מכל מיני פינות, ואיך אני מניח שם מגבת, ואז מגבת יותר גדולה, ואז מבין שצריך לעבור לשלב הדלי.
על טפיפות הטיפות המענות לתוך הדלי, ועל זה שפתאום נוצר עוד מוקד נזילה ואני מביא עוד דלי ומדמיין למצוא קצב בין הטיפות ולחרוז שורות היפ הופ מטופשות רק כדי לחמוק מהעינוי. ועל טכנאי המזגנים שאוהבים את הצליל של המילים "הלך המדחס", וכשזה לא מסתדר להם, כי אני עובד רק עם ההגונים, אתה רואה את האכזבה על הפנים שלהם, ועוד כל מיני הבלי קיץ ואסקפיזם מיוזע.
אבל מה שקרה אז הוא שבתוך כל הבלגן שנהיה לנו עם המזגן, השארתי הודעה לאיש המזגנים המשובח שלי, ישראל סעידוב, והוא חזר אלי. ואחרי שתיארתי לו את הבעיה והוא הציע פתרון - עברנו לשלב הסמול טוק. הוא שאל "מה אצלך?", ואני עניתי כמקובל, בנימוס מפוהק ועם ההסתייגויות ברוח התקופה. ואז שאלתי גם אני, כמקובל "ומה אצלך?", והוא אמר "כנס לווטסאפ, שלחתי לך סרטון".
• • •
וואי וואי וואי. א-לוהים אדירים. זה לא היה סרטון, זה היה סרט. מדויק, עשוי היטב, שמתאר צעד אחר צעד את קורותיו של אחד, הראל סעידוב, לוחם בגדוד ביסל"ח שנפצע אנושות באירוע המטען הקשה והכואב ב־1 במארס השנה בצפון חאן יונס, שבו נפלו שלושה לוחמים ונפצעו כ־15. "המשימה שלנו היתה לטהר בתים על הציר הלוגיסטי", מספר בסרט אחד הלוחמים. "היה לילה קפוא, נדבקנו אחד לשני כדי להתחמם ועברנו בית־בית. בבית השלישי נכנסנו לתוך חדר, וחלק מהחוליה, סעידוב ועוז, עמדו מאחורי קיר. פתאום, בתוך החדר התפוצץ מטען שגרם למותם של שניים ופצע את כולנו. ההדף ריסק את הקיר ממש על סעידוב ועוז".
משם מתחיל תיאור הרואי של פעולת החילוץ: מגיע מסוק, ולתוכו מתחילים להעביר במהירות את הפצועים. המסוק כבר מתכונן לעזוב, אבל אז מודיעים פתאום שיש עוד פצוע אחד, קשה מאוד. הצוות עומד בפני דילמה חמורה: ההנחיות קובעות שאל לכלי מוטס לשהות בשטח אויב כשהוא נתון לסכנת התקפה יותר מזמן קצר. הזמן הזה חלף, אבל מנגד חייו של הפצוע קשה שעושה דרכו אל המסוק תלויים בכך שהוא יתעכב.
מה עושים? ההחלטה נפלה: ממתינים. וכך, בהחלטה של רגע אחד של מפקד הכוח להמתין שתי דקות, הוכרע גורלו של הראל סעידוב. הוא הובל אל המסוק, ומוקם בחלק הסמוך לפתח כדי שניתן יהיה לפנותו ראשון כשיגיעו לבית החולים. יעדו של המסוק שונה מבית חולים במרכז הארץ לבית החולים סורוקה בבאר שבע, וכך, כשרופא מסור נאבק על חייו לאורך כל הטיסה, הוא הגיע והוכנס מייד לניתוח.
• • •
הראל הוא בנם של ישראל וחנה סעידוב. באותו יום שישי הם היו בדרכם לבלות את השבת בבית הורי ישראל, וכשקיבלו את ההודעה על הפציעה הם היו בטוחים שהנורא מכל קרה ושפשוט רוצים לבשר להם את הבשורה באופן הדרגתי. הם הגיעו לבית החולים, נחשפו לאושרם לעובדה שהראל עדיין חי, ומרגע זה ואילך נקלעו לתוך סחרחרת אימה מטלטלת של בין תקווה לייאוש, שנדמתה כמו נצח.
הצוות הרפואי לא חסך מהם תיאורים. הראל הגיע לחדר הניתוח חסר סיכוי לחלוטין. לפי דברי המנתח, מה שהציל אותו בעצם היו השברים הרבים בגולגולת שלו שאפשרו למוח הפצוע והפגוע שהתנפח לא להישאר לכוד (אני כמעט מתעלף רק מלכתוב את המילים האלה). הם וכל משפחתם המורחבת, והמאוד חמה ועוטפת, ביחד עם הרבה חברים טובים, החלו בפעילות מואצת, חובקת ארצות ויבשות, בקריאה לתפילות ולהתחזקות.
אני זוכר זאת היטב, מפני שגם אני התפללתי והשתתפתי בפעילות לרפואתו של הראל יהודה בן חנה שולמית מרסל, אבל לא ידעתי שאני מתפלל לרפואת בנו של ישראל ידידי. בשלב מסוים החל לרוץ ברשת סרטון של הראל המתוק עטור בתפילין בגזרת ראג'ר הצפונית, כשהוא מספר על כך שהוא עומד בניסיון ולא אוכל מזון מקומי שאינו כשר ו"איזה כיף להיות יהודי". הסרטון הזה זכה למיליוני צפיות והביא גל של אוהדים ודואגים מכל העולם.
מבית החולים סורוקה הועבר הראל לשיבא בתל השומר להמשך ריפוי ושיקום. חייו ניצלו, וגופו הפגוע הלך והתאושש אט־אט. זה דרש כוחות אדירים ממנו ומהצוות הרפואי הגאון והמסור, שבסיעתא דשמיא הצליח להפוך עיסת מוח לאיש חי וקיים, ומהמשפחה האוהבת שלו, שלא נחה אפילו לרגע ושעטפה אותו באהבה ובדאגה, בצפיפות מהודקת שאין דומה לה.
אמו ואביו, שמתגלים בסרט כגיבורי־על וגרמו לי להתגאות בכך שאני מכיר אותם, אחיו ואחיותיו, הסבים והסבתות החמודים וכל המשפחה שנתנה עבודה בלתי ניתנת לתיאור, או כמו שהגדירה את זה עוד אישה גיבורה, אמו של החבר עוז אוקמפו, שניצל אף הוא: "אם להיפצע - אז עם משפחה בוכרית. אתם לא מבינים כמה אוכל היה כאן".
זהו סרט קצר על גורלו של איש צעיר אחד שנעשה לו נס, שהופך להיות סרט המספר בצבעים עזים ובאורח מצמרר את סיפורם של החודשים הנוראים האלה. מאות סיפורים קשים וכואבים נולדים ומסופרים פה מדי יום. כולם מאירים באור גדול את פני הגבורה וההקרבה, הכאב והתקווה, האמונה והניסים, האיכות האנושית והיכולות המדעיות האדירות של המערכת הרפואית שלנו. מזלו של הראל שהסיפור שלו נע על מסלול חיובי, וכמה טוב שנפלה בחלקי הזכות לספר אותו למי שעוד לא שמע עליו.
• • •
וגם להפי־אנד יש הפי אנד. אני לא יודע אם את יודעת, עידן, ויכול להיות שהוא יהרוג אותי על שאני מפרסם את זה, אבל ממש או־טו־טו הראל עומד להציע לך נישואים.
כן, כן. הוא וחברתו מאז, שכמעט איבדה אותו וליוותה אותו לאורך כל תקופת השיקום, עומדים להפוך לזוג נשוי. אם מישהו היה מספר את זה לצוות הרפואי שקיבל אותו בסורוקה באותו בוקר שישי, הוא היה מתפוצץ מצחוק כנראה.
אבל הנה, הם עשו את זה. שיהיה במזל טוב ובהצלחה, הראל ועידן, ולך על טקס צנוע. לא צריך לאבד את הראש (קלטת את השנינות? אז כנראה חזרת לעצמך). בנו בית נאמן בישראל וספרו לילדים על גבורתם של אבא ושל חבריו הקדושים והטהורים. שנהיה ראויים להם. שנהיה ראויים.
והמזגן? בחייאת ישראל, לא מקרר בכלל וכל הבית מים. אבל למי אכפת, באמת למי אכפת.
