"יורים עלינו כל הזמן! אמאל'ה! בואו כבר!!!": תמלולי השיחות במד"א ב-7 באוקטובר חושפים את האימה, ואת הגבורה

השיחות הגיעו בבת אחת. נואשות, מתחננות, זועקות, מצמררות. הן הגיעו משטחים פתוחים, משדות של לימון או תפוחי אדמה, מארונות סגורים בממ"ד, ממיגוניות, מרכבים מחוררים, מצוותי מד"א שנפגעו, מבסיסי צבא, משיחים, מבורות, מלב התופת, תחת צרורות ירי בלתי פוסקים, עמוק מתוך הלהבות.

הן הגיעו גם מהורים מוטרפים מדאגה, מילדים שהתייתמו ברגע, מאמא תוך כדי חטיפתה, מאנשים שנמלטו מהמוות בגרסתו האכזרית ביותר, עד שהוא השיג אותם.

"למוקד של מד"א יש טכנולוגיות מהמתקדמות בעולם, שמאפשרות מענה של עד שלוש שניות גם בזמני לחץ, ואיתור מיקום של נפגעים על בסיס שיתוף המיקום מהטלפון שממנו הם מתקשרים", אומר מנכ"ל מד"א, אלי בין.

"באותו יום תורני המוקד של מגן דוד אדום לא סיפקו רק מענה רפואי טלפוני, אלא כמו שניתן לשמוע בשיחות, הפעילו שיקול דעת יוצא דופן, חשבו מחוץ לקופסה והעניקו הנחיות מצילות חיים כמו שמירה על שקט והצטיידות בכלי הגנה.

"מעבר לכך, תורני המוקד שמרו על קור רוח וענו לשיחות ברוגע למרות תחושת הכאוס הכללית שהשתררה במדינה, על מנת להעניק תחושת ביטחון מסוימת לאנשים מעבר לקו הטלפון. פעולותיהם הצילו את חייהם של רבים באותו בוקר ארור. ההון האנושי המיוחד והטכנולוגיות המתקדמות במוקד אפשרו פעילות שוטפת ומנעו קריסה של המוקדים גם בעומס השיחות החריג".

מנתוני מד"א עולה כי ב־7 באוקטובר פעלו במוקדי החירום 101 ברחבי הארץ 315 חובשים ופרמדיקים, תורני מוקד, שענו ל־26,627 שיחות חירום. זמן המענה הממוצע היה חמש שניות.
השיחות הללו הן מאגר עצום של תיעודים בזמן אמת של המציאות המפלצתית שהתרחשה. עדות מוחשית שהיא גלעד קולי נצחי לזוועות. הנה חלק מהן, במסמך שחושף לראשונה "ישראל היום".

6:29

יעל מקדימה מעט למשמרת שבת בבוקר במוקד מד"א. לרוב, השבתות רגועות יותר מאשר ימים רגילים, במיוחד בחג, אבל בשבת הזאת האזעקות תפסו אותה כבר בחניה.

היא ממהרת לפתוח עמדה ומצפה לשיחות מאזרחים שנפלו בדרך לממ"ד. אבל השיחות שמגיעות למוקד החירום 101 באותן דקות שונות והופכות דרמטיות יותר ויותר מרגע לרגע. "מד"א שלום, מדבר רוני", עונה מוקדן לאחת השיחות.

"אנחנו ליד המקלחת, שמענו אזעקה ורצנו בגלל האזעקות", מספר המתקשר מקריית גת בקול לחוץ ומתאר שאחד מבני המשפחה נפגע במהלך הריצה. בעמדה ליד, מוקדנית אחרת עונה לשיחה: "מד"א, אלכסה".

"שלום, יש לי ירידת מים", אומרת פונה בלחץ.

"נגב, משה", מדווח איש צוות מד"א ממרחב נגב. "דבר זריז", משיבה לו המוקדנית, שכבר חייבת לענות לשיחה נכנסת חדשה.

יעל מתיישבת בעמדה ומייד עונה לשיחה נכנסת. "מד"א שלום, מדברת יעל". מעברו המודאג של הקו יש גבר שמספר שביתו נפגע מטיל. "אנחנו בדרך, כן, תיכנסו למקלט". בשיחה הבאה אב מיבנה מבקש עצה כיצד להרגיע את הילד שלו, שנמצא בהתקף חרדה. "דבר ראשון אני יכולה לשלוח לך אמבולנס", היא אומרת. "אתה יכול לשבת איתו, לחבק, להרגיע. זה באמת מלחיץ".

6:47

"מד"א, אסתר", משיבה מוקדנית בעמדה אחרת. "זה מהמשטרה. אני רוצה לחבר אותך לשיחה. אישה נפגעה מטיל והיא אומרת שאמא שלה מתה". השוטרת מחברת בין הפונה לבין המוקדנית. אסתר מבררת מה הכתובת. "יש לנו עומס של שיחות", היא מעדכנת את השוטרת, "היא פה איתך על הקו". "הפנים שלנו שורפות, אנחנו לא נושמים", אומרת האישה בבהלה. "יש אמבולנס בדרך אליכם". "דחוף!" מתחננת האישה.

מרגע לרגע השיחות הופכות ליותר קשות ומפחידות. "כולנו קיבלנו שיחות חריגות", מספרת המוקדנית יעל חדד. "הסתכלתי על העמדה לימיני ולשמאלי, הסתכלנו אחד לשני בעיניים והבנו שכולנו מקבלים שיחות מאוד לא הגיוניות. זה לא שרק השיחות שלי היו כאלה. את מנתקת שיחה, לא מספיקה להניח את השפופרת וכבר מתקבלת שיחה חדשה. את לא מעיזה לקחת הפסקה".

פיסות מידע מחריד מרחפות עם גלי הקול. צלילים צורמים של צרחות, כאב, ירי, פיצוצים, בהלה, לצד בליל של מילות הרגעה והנחיות להצלת חיים. לחישות, חרחורים אחרונים, שתיקות וצעקות בערבית נשמעים בחלק מהשיחות. זעקות שבר. תינוקת בוכה. פיסות הזוועה מתערבלות ומתגבשות לכדי תמונה מעורפלת של תופת במוקדי החירום ובמרכז הלאומי של מגן דוד אדום.

7:08

חזקי המוקדן עונה לפנייה: "מד"א שלום".

הפונה: "תקשיבו, ירו בנו! חבר שלי מת באוטו. שנינו בתעלה. יורים פה. אתם יכולים לאתר את הטלפון ולהגיע איכשהו?"

חזקי: "כן. חכה איתי על הקו, אחי".

הפונה: "יצאנו ממסיבה ביער, היתה היתקלות, ירו לנו ברכב, חבר שלי מת".

חזקי מבקש מהצעיר המבוהל להיכנס לווטסאפ וללחוץ שם על קישור לשליחת מיקום. הצעיר מדווח שנוסף על הרוג ברכב, גם החבר שלצידו בתעלה פצוע ומדמם מהכתף. המוקדן מנחה אותו ללחוץ על מקום הדימום.

הפונה: "אנחנו חייבים אמבולנס עכשיו! מהר! יש גם פיצוצים מעלינו".

חזקי: "אני מבין. תגיד לי, רק ברכב שלכם יש נפגעים?" הצעיר מדווח על עוד רכבים שנפגעו באזור ומתחנן שיגיע אמבולנס: "בבקשה! איבדתי חבר אחד, אני לא יכול לאבד גם את השני!"

חזקי מבקש מהצעיר שיניח בד כדי לעצור את הדימום של חברו. "אנחנו לא רוצים לזוז, אנחנו במקום מסוכן", משיב הפונה. "תאתרו אותנו אחי! תשלחו מסוק". חזקי מברר אם החבר בהכרה, ומבהיר למתקשר שעצירת הדימום היא האפשרות היחידה להציל את חייו כרגע. "תהיה אמיתי איתי, כמה זמן בערך (ייקח לאמבולנס)?" חזקי משיב: "אנחנו בדרך אחי. יש נט"נים בדרך אליכם".

ברקע, השיחות לא מפסיקות להגיע. מכפר עזה, מבסיסים שנפגעו בדרום, מכביש הדמים 232 ומיישובים נוספים שבהם נפלו טילים. "תגיד לו שילחץ לעצמו שלא יאבד דם", אומר חזקי לצעיר שמדבר בינתיים אל חברו: "אחי, אתה בסדר?" והחבר משיב בקול חלש, "קר לי, אני מתחיל להיכנס לשוק". המתקשר אומר לחברו "אני איתך" וצועק אל המוקדן: "אחי, אתם מגיעים?!?"

7:18

יעל מקבלת שיחה שמבשרת על ירי לעבר תחנת הדלק בכניסה לקיבוץ כפר עזה. המידע כבר זמין מול עיניה של יעל. "כן, אנחנו בדרך למקום, אני מבינה שיש שם הרבה פצועים".

בשיחה הבאה נמצאת על הקו חיילת מבוהלת מאחד הבסיסים בעוטף. "יש לי חייל שירו עליו", היא אומרת. יעל: "הוא בהכרה?" החיילת מאשרת שהחייל הפצוע מדבר איתה. "אוקיי, תקשיבי, קחי נשימה עמוקה, אנחנו בדרך. יש עוד פצועים?" יעל מוצאת את עצמה מדריכה את החיילת לעצור את הדימום ומבינה שיש בבסיס הרבה מחבלים.

"תנעלי בבקשה את הדלת. אני איתך", היא מנסה לתת לחיילת תחושת ביטחון. "את נועלת את הדלת, מתכופפת ועושה כמה שפחות רעש". יעל מתעניינת מה שלום הפצוע. "הוא בהכרה, ברוך השם", עונה החיילת, ויעל מציעה לה לקחת את הנשק שלו. "את אלופה. כל הכבוד לך".

החיילת שואלת איפה האמבולנס, ויעל מסבירה לה שהם מנסים להיכנס אבל יש ירי פעיל וכרגע אין להם אפשרות להגיע.

ברגעים אלה התכונה במוקד הלאומי ובכל המוקדים, שאוישו עד לעמדה האחרונה, סואנת. "מד"א שפרה", עונה המוקדנית. "זה דחוף!" עונה הקול מהצד השני.

שפרה: "מה אתה יודע להגיד לי? כמה פצועים אתם?"

הפונה מדבר על שמונה או תשעה פצועי ירי. "אדוני, אני איתך, האם כולם בהכרה?" שואלת שפרה. הפונה מעדכן ששניים לא בהכרה. "זה פיגוע גדול, רב־נפגעים", הוא מסביר.

שפרה: "אתה יכול להציל אותם. אני יודעת שקשה. כמה אנשים שוכבים אתה רואה?"

הפונה: "שניים לא זזים".

כשהיא שואלת אם גם הוא פצוע, הוא משיב: "נראה לי שירו לי בראש, אבל יותר חשוב לי חבר שלי. הרגל שלו התנפחה. יורד לו דם. מלא דם".

שפרה מנחה אותו לקחת בד. "וואו, וואוווו!" היא שומעת. שפרה שואלת אם יש ירי ומנחה אותו: "תשכבו על הבטן. לשים ידיים על הראש. תהיו על הרצפה". ברקע נשמעות יריות. כולם שוכבים. "כשהירי ייפסק תעשה לחבר שלך קשר חזק, אתה שומע?" אחרי כמה שניות הצעיר חוזר לענות.

"כן, אני שומע אותך".

שפרה: "קח בד, משהו ממה שיש לך, חולצה, מכנס, סוודר, כל דבר. אתה קושר לו על הרגל חזק. תחזיק אותו. תגיד לו 'אתה תהיה בסדר', תגיד לו את המילים האלה כל הזמן, שלא יאבד הכרה, שיפקח עיניים. תגיד לו שאתה איתו. אם הירי לא פעיל, אתה דואג שכולם עוצרים דימומים. לעצור לכולם דימומים. להפעיל לחץ ישיר, חזק, על כל הפצועים".

"אנחנו מאבדים פה דם. מהר! מהר!" הוא מתחנן. "מה קורה עם חבר שלך?" שפרה שואלת.
הפונה: "הוא בהכרה בינתיים".

שפרה: "תדבר איתו. תגיד לו שהוא חזק ושהוא ישרוד את זה". ברקע נשמעות צעקות. שפרה שואלת מה קרה.

הפונה: "אנשים פה לחוצים. בסטרס".

שפרה: "אם יש ירי, אתם שוכבים על הבטן ולא זזים".

הפונה: "בבקשה, אני מתחנן! בבקשה, אלוהים!"

שפרה: "מלא כוחות בדרך".

הפונה: "כמה שיותר מהר".

עומרי לוי, מפקח מוקדים ארצי במד"א, מגיע לקראת השעה שבע למוקד הלאומי. בתוך זמן קצר יתכנס שם כל הפיקוד הבכיר של מד"א כדי לנהל את היממה הכי סוערת, כאוטית ומחרידה בתולדות מדינת ישראל.

"מספר דקות לתוך האירוע אנחנו מבינים שקורה משהו חריג", מספר עומרי. "ההנחיה שמתקבלת היא שאף משמרת לילה לא הולכת הביתה. אנחנו מתגברים את תורני המוקד בכל הארץ, ובזמן הזה מתחילים להגיע דיווחים גם על אירועי ירי בשדרות.

"כמה דקות לאחר מכן צוות אט"ן שלנו שנסע לטפל באירוע ירי באזור אורים, נורה בצומת. נהג האמבולנס נפגע, והפרמדיק מדווח על שיירות של אופנועים של מחבלים שנוסעים לכיוון אופקים. אחד הכוננים שלנו, שיצא מהבית לאותו האירוע, נרצח".

7:32

"מד"א שלום, מדבר אבי".

צעירה: "יורים עלינו. אנחנו בעוטף עזה".

אבי: "איפה בעוטף עזה?"

צעירה: "יש פה הרבה פצועים, יואו, יואו, תקשיב, אני לא יודעת. חבר שלי, הוא נפצע קשה ביד".
אבי: "אנחנו שולחים אליכם אמבולנס. החבר בהכרה? הוא מדבר?"

צעירה: "הוא מאבד הכרה".

אבי: "אני רוצה שתלחצי על המקום שהוא פצוע. תלחצי חזק־חזק".

הצעירה מנסה לומר משהו, אבל הקו משובש.

אבי: "אני לא שומע אותך. האם גם את נפצעת מירי?"

צעירה: "בקטנה. יש פה הרבה פצועים קשה".

אבי: "כמה אנשים אתם שם?"

צעירה: "אני לא יודעת". הפחד בקולה מתגבר. "תשלח מלא אמבולנסים".

אבי: "אני רוצה לדעת: אתם בהכרה? כמה פצועים?"

צעירה: "שניים פצועים קשה. אתה שולח מישהו בינתיים?"

אבי: "כן". בשלב זה אבי כבר יודע שצה"ל חסם את הכבישים, אבל מעדיף להשאיר לצעירה תקווה.
אבי: "כמה פצעים יש לו בגוף?"

צעירה: "אחד ביד, בעורק".

"אבי: אני רוצה שתלחצי שם על הפצע".

צעירה: "אני לוחצת, אני לוחצת".

אבי שואל את הצעירה לשמה, שואל בני כמה האנשים שאיתה.

צעירה: "יש פה אנשים מגיל 26 עד 30 וכולנו פה קצת פצועים. תקשיב, אמא'לה! אתה מאתר את המיקום שלי?"

אבי: "אני חושב שאיתרתי".

ברקע נשמעים צרורות של ירי. אבי: "אני רוצה לוודא שהפצוע בהכרה".

צעירה: "הוא לא בהכרה. יורים עלינו!!!"

אבי: "עדיין יורים שם?"

צעירה: "יורים! אתה לא שומע? יורים עלינו כל הזמן! אמא'לה!!! בואו כבר!!!"

המילים המבועתות שלה מתערבלות בירי ובצרחות בערבית. היא מתייפחת הכי בשקט שאפשר, מתכנסת לתוך עצמה על האדמה כמו חיה פצועה, מוקפת דם, אימה, מוות ואינספור מרצחים שטופי שנאה, שמתקרבים אליה בשאגות שטנה ובצרורות של ירי.

"אההה", נשמע בטלפון הבזק של כאב מופתע שבוקע בלי כוונה. "אההה". הנשימות החטופות, המבוהלות, המתייפחות שלה הופכות לשלושה חרחורים אחרונים, שאחריהם עוד אחד חלש, ואז דממה.

ברגעים המחרידים האלה, בעומק השאול, האישה הצעירה הזאת לא היתה לגמרי לבד. היה לה עד. היה מי שליווה אותה עד לנשימה האחרונה - ויש תיעוד לטבח הרצחני שבו נקטלו חייה.

השיחה הבאה מגיעה מייד כשזו מסתיימת. למוקדנים ולמוקדניות של מד"א אין רגע לעכל. לעיתים יש מי שנשבר ויוצא לכמה דקות הפסקה. צוותי החוסן שהוקפצו נמצאים שם כדי ללוות.

7:35

"אדוני, התקשרת אלי, אני ממד"א. אתה צריך עזרה?" שואלת יעל את הפונה. "יש לנו פה פצועי ירי", הוא משיב, ויעל מוודאת: "זה איפה שהיתה המסיבה?"

"יש פה מלא רכבים. אמרו לנו השוטרים לברוח משם", הוא אומר. "נכון", היא עונה, "יש ירי בכל האזור. אתה יכול לשלוח לי מיקום? קיבלת את ההודעה שלי בווטסאפ?"

הפונה בודק, ויעל מבקשת להבין מה סדר הגודל של המסיבה שממנה מתקבלות עוד ועוד קריאות. "סדר גודל של 4,000 אנשים". יעל שומרת על קור רוח ומבקשת לדעת כמה פצועים יש לידו. "לפי מה שאני יודע, יש פצועת ירי אחת".

יעל: "איפה היא נפצעה? יד? רגל? ראש?"

"רגל שמאל, באזור הירך", מפרט הפונה ומוסיף שיש אנשים שמטפלים בה ועושים לה חוסם עורקים.

"יופי, זה ממש חשוב לי לשמוע את זה עכשיו", אומרת יעל ומסבירה שלאמבולנס יהיה קשה להגיע למקום. "תשמרו על עצמכם".

"היה לי חשוב לשקף להם את המציאות", אומרת יעל השבוע. "שיידעו שזה לא רק הם. שזה המון אזרחים. באחת השיחות התקשר אלי ילד מאחד הקיבוצים ושאל, 'מתי אתם מגיעים לעזור לנו? יש לנו פה מחבלים'. אני אומרת לו שכולם יודעים על המצב שלו ורוצים לעזור לו: 'יש הרבה כוחות שמנסים להגיע, ויש גם המון אנשים רעים בקיבוץ שמסתובבים'.

"קשה לתווך לילד קטן, וגם למבוגר, את המצב הזה. כולם יודעים שהחיים שלהם בסכנה מיידית. כולם מבינים שיש מלחמה עוד לפני שהכריזו עליה. את צריכה לתת כלים לאדם, גם כשהוא בחוסר אונים. להגיד לו 'קח את האוטו וסע לבית חולים', כשביום־יום זה 'תעצור בצומת, תפעיל בלינקרים ותחכה לאמבולנס'. זה שאלות כמו 'יש לך נשק? אין לך נשק? קחי ממישהו פצוע'. אלה דברים הזויים".

8:09

"מד"א נועה".

ברקע נשמעות צרחות אימים של צעירים וצעירות. נועה: "אדוני, תהיה איתי רגע. איפה אתם נמצאים? איפה אתם נמצאים? הלו..."

צעיר: "איי!". ברקע צרחות איומות של כאב, בכי וצעקות.

נועה: "איפה אתם? איפה אתם נמצאים? באיזו עיר אתם נמצאים? תהיו איתי רגע אחד. תשמרו על הבטיחות שלכם. תסתתרו".

ברקע נשמעת צעירה זועקת: "ללללאאאאא, ללללאאאא".

צעיר: "יורים בנו פה".

נועה: "אני יודעת שיורים בכם. איפה אתם נמצאים בדיוק? באיזה קיבוץ? תהיה איתי! תגיד לי איפה אתם בדיוק".

צעיר: "אנחנו ... בבקשה, בבקשה!"

נועה: "תהיה איתי. איפה אתם?"

צעיר: "בקיבוץ xxx, מחוץ למיגונית".

נועה: "הבנתי. שמור על הבטיחות. יש לכם אופציה ללכת להסתתר?"

צעיר: "לא, לא, יורים עלינו בלי סוף. אנחנו כולם מדממים פה".

נועה: "אוקיי, תגיד לי כמה פצועים יש סביבך?"

צעיר: "20 פצועים".

נועה: "תקשיב לי רגע. הם עדיין במקום? עדיין יורים?"

צעיר: "כן, כן, לא מפסיקים. בבקשה תבואו!!!"

נועה: "הבנתי. תקשיב רגע, שנייה אחת, אנחנו מנסים להגיע אליכם. על איזה כביש אתם?"

צעיר: "באיזה כביש אנחנו?" הוא שואל מישהו לידו. "בבקשה! יורים עלינו! תצילו אותנו! בבקשה!"

נועה: "תקשיב רגע יקירי, מי שמדמם - לקחת חולצה, לקחת בד, לעצור את הדימום".

צעיר: "אין. אין פה כלום. יורים עלינו".

נועה: "תעצרו את הדימום שלכם. תנסו לשמור על הבטיחות שלכם. אתם יכולים ללכת למקום בטוח"? הלו? הלו?..."

צעיר: "אי אפשר... אנחנו מדממים פה למוות. וואי. וואי. מישהו מת!"

נועה: "מה קרה שם? מי מת? כמה פצועים יש לידך? הלו? הלו? אדוני, תהיו איתי, אנחנו רוצים להבין מה קורה שם".

ברקע נשמעים קולות של מחבלים מתקרבים. "בשלב הזה אנחנו מתחילים לקבל פניות מכל העוטף ויש המון אירועים", משחזר המוקדן עומרי. "אנחנו מחליטים להוריד מגזרת איו"ש אמבולנסים ממוגנים. אנחנו מבינים שזה גם בשדרות, באופקים ובנתיבות, אבל אנחנו עוד לא מבינים שיש מחבלים עם אר.פי.ג'י.

"היו נקודות טיפול שהתחלנו לפרוס, נקודות ריכוז אמבולנסים במוקדים שבהם יש חסימות, שאליהן אנחנו מכווינים את האזרחים ואת הצבא לפנות פצועים. אנחנו מקימים אתרי טיפול גם בתחנות מד"א. בתוך כל האירועים שאנחנו מנסים להתמודד איתם, מתקבלות שיחות נוראיות מאזרחים שנמצאים בבתים שעולים באש, שחוטפים אותם תוך כדי שיחה ויורים בהם תוך כדי.

"בעבודה שלנו אין שיחה שדומה לקודמתה. תמיד אנחנו צריכים לחשוב מחוץ לקופסה. גם באירועי שגרה. לא חשבנו שנצטרך ללמד אזרחים לשים סמרטוטים רטובים בפתח הדלת כדי שעשן לא ייכנס. הדבר שהיה למוקדנים הכי קשה זה לשמוע שמישהו זקוק לעזרה ולדעת שהאמבולנסים חסומים".

אבי כהן, שהתעורר לקול האזעקות, הגיע למוקד הלאומי של מד"א בקריית אונו. באותם ימים עבר חפיפה לתפקיד שאותו הוא ממלא כיום - מנהל מוקד מחוז מרכז. הוא החל לחזור לפניות של אזרחים ולהדריך את מי שנשאר בחיים.

"עובדים על אוטומט, בלי מחשבה", הוא אומר. "גם בשגרה מוקדנית בת 20 מדריכה החייאה על תינוק. היא לא עוצרת וחושבת על הסיטואציה ואומרת 'אוי ואבוי, אני לא יכולה לעשות את זה'. אחר כך, בבית, פתאום רצות מחשבות ומנסים לעכל ולהבין, אבל באותו רגע לא היה לי את המקום הרגשי להכיל את זה. גם ככה היינו בתחושה של חוסר אונים.

"בכל הגזרה את שומעת על צוותים שירו בהם ואי אפשר להגיע אליהם. זה לדבר עם אדם שאומר 'רצתי וירו בי', ואתה לא יכול להגיע אלי כי ציר 232 וכל הצירים מסביב חסומים. וזה לא אדם אחד שזקוק לעזרה שלנו - זה עשרות. זו תחושה קשה שאת לא יכולה לשלוח אמבולנסים. הרי זה החיים שלנו: לקפוץ על ניידת ולרוץ, לא משנה באיזה אזור.

"פה, בפעם הראשונה נתקלנו במצב שיש כמות אינטנסיבית של אירועים, ואת לא יכולה לעשות כלום חוץ מלדבר איתם בטלפון, לנסות לעזור, לעודד. בדיעבד, זה השביב היחיד של התקווה שנשאר לאנשים האלה. וכשאני מתקשר אליהם חזרה, מנסה לראות מה קורה איתם, לנסות להכווין אותם לצוותים ואז הם לא עונים, חוסר האונים מתגבר. רצינו להגיע, לא הצלחנו, והנה המשמעות. זה הקושי המרכזי שהיה לי באותו היום".

בזמן הזה צוותי מד"א יוצאים לשטח תוך כדי ירי טילים ונפילות פצמ"רים. "אנחנו מדברים עם הצוות בשדרות שנפגע, ומחפשים דרך לשלוח אליהם צוות באמבולנס ממוגן", משחזר עומרי. "פצוע מגיע לתחנה בשדרות ומתחיל ירי לכיוון התחנה ועל מיניבוס ההסעות של הפנסיונרים, שנרצחו ממש בגב של התחנה.

"הצוות רץ חזרה לתחנה. נועלים את עצמם. האמבולנס נשאר מונע בחוץ עד שהצליחו לצאת פעם נוספת. זאת הרגשה של חוסר אונים. למעשה, הצוותים שלנו לא היו שונים מכל אזרח אחר - גם להם לא הצלחנו לתת מענה. כל מה שטריוויאלי מבחינתנו - יש נפגע, מגיע אמבולנס, מטפלים, מסיעים לבתי החולים - כל השרשרת הזאת נקטעה.

"אנחנו בהחלט רואים שחלק מהמטרות של המחבלים היו לפגוע בצוותי מד"א וניסו להגיע לתחנת מד"א. הם הגיעו לאמבולנסים ביישובים, ירו בגלגלים ושרפו אותם כדי לשבש את הפעילות. זאת פעם ראשונה שהתמודדנו עם העובדה שגם אנחנו מטרה, ואנחנו לא יכולים לנוע חופשי.

"באחד המקרים היה לנו איש צוות בתוך הבית, ירוי ומחכה שנגיע. אנחנו מנסים לשלוח אליו אנשי צבא והם אומרים 'יש ירי מטורף. אנחנו לא יכולים להיכנס'. לבסוף ניתק הקשר וגם הוא נרצח".

9:00

רונית גלזר, שהגיעה יחד עם עשרות מוקדנים ומוקדניות לתגבר, מאיישת את העמדה שלה. כבר בכניסה קידמו אותה חבריה למוקד: "תתכונני. בחיים לא התמודדת עם דבר כזה". "התמודדתי עם המון. פיגועים, מלחמות. אבל באמת לא ידעתי מה מצפה לי", היא מספרת.

השיחה הראשונה דווקא היתה רגילה. השנייה כבר הכניסה אותה לזוועה. על הקו היתה עמית מן, פרמדיקית מד"א, תושבת בארי שיצאה מייד בתחילת המתקפה עם תיק כונן להציל חיים. "היי רונית, זאת עמית מבארי. מה קורה? מתי תגיעו?"

"בואי נראה מה יש לי כאן", אומרת רונית ומנסה לאתר אמבולנס פנוי שיגיע לבארי, אבל מבינה שזה בלתי אפשרי. "איך אני אומרת לה?" היא שואלת בקול את האחראית עליה. "יש לי פרמדיקית במרפאה עם פצועים..."

בינתיים, עמית משכנעת את אחד הפצועים שלא לצאת מהמרפאה. "אני מבינה מה אתה אומר, אבל שנייה, עוד רגע בעזרת השם זה ייגמר", היא מנסה להרגיע אותו.

"עמית, את מהממת", אומרת לה רונית ומתעניינת במצב הפצועים. "יש לי פה שני פצועים, אחד במצב קל־בינוני, אחד במצב בינוני־קשה, והרוג אחד", מדווחת עמית וברקע עדיין נשמע ירי פעיל. "תהיו חזקים", אומרת לה רונית, "אני מקווה שנוכל להגיע בהקדם". השיחה מתנתקת.

"היתה לי שיחה ממישהו מאוד כועס", מספרת רונית. הוא אמר, 'אני לא מבין מה נסגר איתכם, אני בבור באדמה שלוש שעות, יש לי שני חברים מתים ועוד חבר עם רסיסים שמת לי מול העיניים. מתי תגיעו כבר? כבר שלחתי לכם מיקום. מה הבעיה?'

"אני מבקשת ממנו שינסה לשמור על שקט ומסבירה שמנסים להגיע אליו, אבל זה שדה קרב. הוא אמר, 'אני לא רוצה לשמוע כלום. רק תבואו'.

"היתה גם אישה נעימה, דוברת אנגלית, מאחד הקיבוצים בעוטף, שהתנצלה שהיא מפריעה כשאנחנו עסוקים, אבל בעלה נורה בגב התחתון והוא מדמם. אמרתי לה שתלחץ על המקום ותנסה לעצור את הדימום, והיא אמרה לי, 'אני יודעת שייקח לכם זמן להגיע. אנחנו מחכים בסבלנות'".

בסופו של דבר, הבינה רונית שגם האישה הזאת ובעלה נרצחו.

"בשיחה אחרת אישה בהיריון סיפרה שבעלה ברח מהנובה והוא מתחבא. היא ביקשה שאנסה לדבר איתו. אני שומעת בן אדם חלוש, ומלא ירי מסביב. הוא לא יודע איפה הוא מתחבא, הוא רק יודע שיש מחבלים סביבו. אני מבקשת שישמור על שקט ושואלת אותו 'נפצעת?' הוא עונה, 'יש לי משהו ברגליים, אבל אני לא מסתכל למטה. לא מסוגל'".

רונית מבקשת ממנו לחשוב על אשתו ועל הילד שעוד לא נולד. "תעשה כל מה שאתה יכול כדי להישאר בחיים ולראות אותה". הוא התחיל לייבב בטלפון ומהר מאוד דעך.

שיחה נוספת מעמית הגיעה אל רונית כמה שעות לאחר מכן - מבקשת דיווח אם יש פינוי בקרוב, מעדכנת במצב וכשהיא שומעת מרונית שעדיין מנסים להגיע אבל לא מצליחים, משהו בקול שלה משתנה: "הבנתי. תודה".

"אני מנתקת את השיחה בתסכול. איך לא עזרתי לה? אני מוקדנית. אני אמורה לשלוח אליה אמבולנס ובמקרה הזה לא היה לי מה לעשות. זאת היתה סערת רגשות מטורפת. כולנו שם עובדים מהלב ומנסים לעזור עד כמה שאנחנו יכולים, לכן אנחנו במד"א. אבל באותו יום לא הצלחתי מבחינתי. זה היה סוג של פלסטר על קטיעה".

שיחה נוספת נכנסת. "רוני מד"א, שלום".

מעבר לקו מישהו מתנשף בלחץ. רוני שואל: "מה קרה? בוא תהיה איתי".

הפונה: "אני לא מצליח לנשום. יש אצלנו מחבלים ליד הבית".

רוני מבקש לדעת באיזו עיר הוא מתגורר, והאדם משיב: "היינו בסלון, ראינו טלוויזיה ואז שמענו ירי. ראינו רכב עוצר עם מחבלים. הסתכלתי דרך המרפסת וראיתי אנשים עם M-16 וכאפייה".

רוני: "בסדר, אין בעיה. תקשיב שנייה, אתה יכול להקשיב להנחיות שלי? תסגרו את כל התריסים בבית, לסגור בבקשה את כל האורות. לכו לחדר הכי פנימי. הדלת של הבית נעולה? יופי. תיקחו אתכם כמה סכינים ליתר ביטחון".

9:36

"מד"א רון".

גבר צעיר: "אני ב־xxx. יש לי מחבלים בבית".

רון: "יש לך איפה להתחבא?"

הפונה: "אני בממ"ד".

רון: "הוא נעול?"

פונה: "כן, כן. אפשר לשלוח מישהו דחוף?"

רון: "אני שולחת מישהו".

רון מבקשת מהפונה לתת לה פרטים מדויקים על המיקום ושואלת לשמו ולשם בן משפחה נוסף שנמצא איתו בחדר. ברקע נשמע ירי מתקרב, מלווה בצעקות.

הפונה: "יש פה מחבלים שמנסים לפרוץ את הדלת".

רון: "כרגע אתה שומע שהם פתחו את הדלת?"

הפונה, בלחש: "כן, הם פתחו את הדלת. הם בבית שלנו צועקים בערבית 'תפתח! תפתח!'"

רון: "אתם נשארים להתחבא".

הפונה: "ברור, אח שלי תופס את הדלת. אפשר לשלוח לפה חיילים?"

רון: "הם בדרך אליך".

פונה, בלחש: "לשלוח את המיקום שלי? הם שוברים את הדלת. הם מנסים לפרוץ את המנעול".

ברקע נשמעות הדפיקות החזקות של המחבלים על הדלת.

רון: "יש לכם איך לנעול את המקלט?"

הפונה: "אין לנו איך".

רון: "כמה אנשים יש בבית?"

פונה: "יש כמה מחבלים בבית, זה לא אחד".

רון: "אתה שומע אותם מדברים?"

הפונה: "אמרו לי 'איפתח, איפתח', מנסים לפתוח עם מברג, לפרוץ את הדלת. בבקשה, תשלחו מישהו!"

רון: "אנחנו באים אליכם. יש לכם איפה להתחבא?"

הפונה: "אנחנו בתוך חדר קטן. אין איפה להתחבא. אם הם נכנסים, אין לנו איך..."

רון: "תקשיב, יש למישהו שם נשק? תישאר איתי על הקו..."

הפונה מתאר לרון בדיוק היכן הבית שלו נמצא, וממשיך: "יש ריח של אבק שריפה. הם שורפים משהו בבית".

באותו רגע נשמע פיצוץ אדיר. "אאאייייי!!! אאאאייייי!!!! זרקו רימון! יש לי דם!!! יש לי דם!!!" ברקע נשמעות יריות וזעקות כאב של הפונה. "דאם איט, יש לי דם!!! אמבולנס!!! כל הגב שלי דם!!! אחחח!!!"

רון מנסה לשמור על קור רוח: "אתם בשכונת xxx? כמה מחבלים יש לך בבית?"

הפונה: "אין לי מושג. איזה שלושה. הם עדיין פה".

רון: "לא לדבר בקול, לדבר בשקט. הם פגעו בך?"

הפונה: "בגב. פיצצו... אחחחח ... שלושה רימונים". הפונה נאנק מכאבים. נשימותיו מהירות. "יש לי פצעים בגב התחתון".

רון: "שים מגבת. איפה נפצעת בגב? קח חולצה או מגבת".

דפיקות חזקות נשמעות ברקע. הפונה: "הם מנסים לשבור עם ברזל. בבקשה לבוא! הם מנסים לשבור את החלון! בבקשה לבוא!"

שקט משתרר. רון מנסה לקרוא לפונה. "אני איתך על הקו", היא אומרת לו.

הפונה: "אני לא רואה כלום, אני בתוך החדר. אח שלי איתי".

רון: "יש מחבל בתוך הבית?"

הפונה: "לא יודע. חושב שהם ברחו. אני פצוע. הם עדיין בבית. אני צריך עזרה רפואית. אני צריך רופא".

רון: "עד שהאמבולנס מגיע, אתה איתי. על הגב. הגב מדמם מפיצוץ או מירי?"

הפונה: "מפיצוץ. לקחתי מגבת אני צמוד לקיר. מנסה לעצור את הדימום".

רון: "אתה עושה מעולה. מצוין".

הפונה: "כואב".

רון: "יש איתך עוד פצוע בבית?"

הפונה: "אח שלי נפצע קל ברגל. פציעה קלה ברגל וביד. הם מנסים לפרוץ את הדלת של הממ"ד. הם נכנסו לבית כבר. בבקשה!"

השיחה ממשיכה להתנהל בלחישות ובחשש. בשלב מסוים הבית עולה בלהבות. האחים קופצים החוצה. שניהם נרצחו באותו בוקר.

13:00

ילדה בת 13 מתקשרת מתוך ממ"ד בקיבוץ בארי. אבא שלה לידה, והיא לא בטוחה אם הוא בחיים. הוא פצוע ברגל ומדמם, מחוסר הכרה. אמא שלה נרצחה, גם אחד האחים שאיתה בבית. הבית חשוך וגם היא פצועה. יעל ותורן המוקד מדריכים אותה.

"באותו יום עברתי ניתוק", מספרת יעל. "הייתי בזון משלי בעמדה. לא שמעתי כלום מסביב. הרגשתי שאם לא אענה לאדם הזה, אין מישהו אחר שיענה. לא היה לנו הרבה מה לעשות. הבנו שמספיק לתת ביטחון בכל אי־הוודאות. לגרום להם להבין שיש מעבר לקו בן אדם שנותן תקווה.

"המטרה שלנו היתה להדריך אותו איך להתחבא טוב בשדה, לשלוח מיקום, להציל חיים של מישהו אחר. זה נותן קצת שליטה והשיחה נשמעת אחרת. מבן אדם מבוהל שלא יודע מה לעשות לאחד שפתאום מגייס אנשים, מאלתר ולוקח חגורה או סוודר לעשות חוסם עורקים.

"הנערה ההיא, בת ה־13, דיברה בקור רוח בלתי נתפס", מספרת יעל. "היא ממש נכנסה לי ללב. בסופו של דבר, גם השיחה הזאת נותקה מחוסר סוללה. חשבנו שהיא היחידה שנשארה, אבל כמה ימים אחרי הבנו שהיא ואבא שלה, שאיבד רגל, בחיים. זה היה סיפור אחד שנגמר טוב, כי הרבה מהשיחות הסתיימו אחרת. היא היתה קרן אור כזאת. משהו לתלות בו תקווה".

Noam.barkan@gmail.com