עכשיו גם צה"ל הוא אויב?

הכירו מילה חדשה שהמצאתי בעצמי במעבדה - אִיוּב - שהיא הטקטיקה של הפיכת מישהו או משהו לאויב, ללא סיבה אמיתית. כי כשמדברים על "מכונת הרעל" מדברים בעצם על מנגנון שכל הזמן מחפש את מי ניתן להפוך לאויב, לטפול עליו האשמות, לייחס לו מזימות, לקרוא לו בשמות, להשניא אותו ולהוציא דיבתו רעה ברשתות, בלי קשר ישיר למציאות.

מטרת האִיוּב - שליטה. כי כשיש אויבים, חייבים להתכנס סביב הנהגה מרכזית חזקה, שתגן כמו אבא טוב מפני הזאבים החורשים רעה, המתחפשים לאזרחים רגילים אך ליבם מלא מזימות, תככים, בוגדנות וחבירה עם האויב.

נשמע לכם מוכר? את התהליך הזה עברו ועוברים אנשים רבים במרחב המשותף שלנו, חלקם תורמים במעשיהם להפיכתם לאויבים מבית, חלקם חפים מפשע לגמרי. רשימה חלקית של האויבים המתוחזקים כרגע על ידי סוכני השנאה הפועלים בנו: בני גנץ, גדי איזנקוט, אהוד ברק, שקמה ברסלר, גלי בהרב־מיארה, נפתלי בנט, אחים לנשק, בית המשפט העליון, הערוץ שבו אני עובד - ערוץ התבהלה והתרעלה, הערוץ שבו עבדתי, 13, יאיר לפיד, הרצי הלוי, רונן בר, והרשימה עוד ארוכה.

לכל אחד מהאויבים מוצמד כינוי גנאי קבוע, פרי דמיונו של אחד מסוכני השטנה: חלול, נוכל, בוגד, פדופיל, מה שנדבק, וההמונים המוותרים על חשיבה עצמאית מהדהדים את המסרים הלוך והדהד ומרגישים שהם חלק ממשהו גדול. זו תחושה נעימה בדרך כלל, כל עוד לא מדובר בלהיות חלק ממנגנון שליטה, שבו הברגים לא מבינים שמנצלים אותם כדי לשלוט בהם עצמם.

אני אומר את כל זה כי נראה שעכשיו יש מטרה חדשה למנגנון הזה: צה"ל. לאחר שכל המטרות בשר ודם נגמרו, וגנץ ואינקוט נטשו, קם צורך מיידי באויב חדש וגדול, שיטשטש את החידלון והכישלון של הממשלה ושל העומד בראשה. אז הגו את הרעיון המבריק - ללכת על הראש של צה"ל. אני יודע את זה מאמירה מפורשת, בשיחה פרטית עם חבר של אחד מראשי המנגנון בטרם החל הגל שאולי כבר הרגשתם. זאת החלטה אסטרטגית, בתקווה להציל את הראיס מגורלו. ועכשיו כבר קוראים שהיתה בגידה בצה"ל, ואולי בכלל שצה"ל כולו בוגד, והפרח ממיאמי מפמפם את המסר שאולי, בעיניו, יהיה זה שיציל את אביו מלהיזכר כמחריב המדינה.

אז אל תאמינו. ולא רק לא להאמין, להתנגד בעוז לגל האִיוּב הזה, ולכל הגלים הקודמים. אל תשתפו, הסירו עוקבים, שלא נהיה כמו איוֹב בשעתו, עוד זה מדבר וזה בא.

פייגלין

הגיע לאולפננו משה פייגלין, פניו כבדים, יגון משוך עליהם. אֵבֶל על נפילת נכדו האהוב יאיר לוין ז"ל. בדיוק לפני 20 שנה אירחתי את פייגלין באולפן תוכנית הבוקר, ובהפסקת הפרסומות בישר לי על הולדת נכדו, יאיר. התפלאתי, הרי אנחנו בני אותו גיל, משה ואני, והוא בגיל 41 כבר היה סבא. מייד כשחזרנו מהפסקת הפרסומת הודעתי על הולדתו של יאיר הקטן. או, או, איך שגלגל מסתובב.

ישב פייגלין באולפן ואמר את מה שהוא אומר, שיש ליישב מחדש את עזה ביהודים, ולא להשאיר בה ולו אסלמו־נאצי אחד. הרגשתי שכאז כן עכשיו, אני מזדהה עם כמיהות הלב שלו, אבל הוא הולך רחוק מדי, אל המרחב הדמיוני, הבלתי ניתן ליישום בעולם שבו אנחנו חיים היום. איפה נגרש שני מיליון עזתים ונבנה עיר עברית על חורבות בתיהם, כשאומות העולם מכריחות אותנו להאכילם? אגב, לא יודע אם ראיתם, דוח של האו"ם שקבע שאין רעב בעזה ושכולם אוכלים היטב, הוסתר השבוע מעין העולם. כי איפה שיש יהודים, יש רעב מכוון.

חזרה לפייגלין. ישבה איתנו באולפן גם ירדן גונן, אחותה של החטופה רומי, בחורה מעוררת הערצה. והוא דיבר על הצורך בניצחון מוחלט, ולא הזכיר את החטופים, והיא דיברה על השבת החטופים, ולא הזכירה ניצחון מוחלט. ואז נגמרה התוכנית. וכשכבו המצלמות, האיש הזה, שלא משנה כמה הוא עשוי להיות קיצוני לעיתים, אמר לה: אל תחשבי שאני לא חושב על החטופים, ולא רוצה בחזרתם כמו כל אחד אחר. ואז הוא חלץ נעל, ומתוכה, לנגד עיניי, הוציא אבן חצץ בגודל בינוני, ואמר, אני הולך עם אבן בנעל כדי להזכיר לעצמי בכל רגע את החטופים. והוסיף ואמר, סיכת החטופים המעטרת את דש מקטורני היא אמירה אופנתית ותו לא. ואני מתבייש מייד, כי הסיכה הזאת הפכה באמת להיות הכרח בכל אירוע ואולפן, אבל היא הצהרה ריקה למדי.

והוא הולך עם אבן בנעל, משהו שאני, כאדם שסובל מרגישות יתר ותולש תוויות מבגדים ומוציא גרגירים זעירים מהנעל אחרת אני לא יכול ללכת בה, לא יכול אפילו לדמיין. ואני מבין שלא משנה מה האמת שלו, פייגלין הזה הוא איש אמת. האם אני מסכים איתו? לפעמים כן, הרבה פעמים לא, אבל ליבו נמצא איפה שמילותיו נשמעות, וזה ערך גדול. יהיה טוב בעיניי אם ישוב לפוליטיקה. ויותר טוב אם יוכל להוציא כבר את האבן מהנעל.

אריתריאים

בשעה שישנתם, פתח שופט מבית המשפט המחוזי בירושלים את דלת ביתכם והרשה לאריתריאים להיכנס. זה לא עשה הרבה רעש, כי יש לכאורה בעיות גדולות יותר על הפרק. אבל מדובר בהחלטה שערורייתית שעוד תתפוצץ לכולנו בפנים, אלא אם כן בג"ץ יפסול אותה. ובג"ץ עסוק בימים אלה.

מה קבע השופט? שמי שערק מצבא אריתריאה, זכאי למעמד פליט בישראל, כי הוא נרדף פוליטית. מעניין את סבתא שלי פנינה ז"ל מי ומה רודף אחרי בני אריתריאה העריקים. מה לי ולהם? אני מספר להם על הבעיות שלי? הם עוזרים לי? אז מה לי לעזור להם במחיר השמדת הרוב היהודי בארץ ישראל? כי עכשיו, על פי החלטת השופט, כל אריתריאי שיגיד שהוא עריק, יוכל להיקלט כאן, לרוות ממשמני הארץ ומדבשה ולהביא גם את המשפחה. כרגע מדובר על 30 אלף, אחרי שיביאו את משפחותיהם המספר יגדל ל־100 אלף, ואז תתחיל החגיגה האמיתית. חבר מביא חבר.

גזענות!!!! תטיחו בפניי. לא ולא. כי לא אכפת לי אם מדובר באריתריאים שחורי עור, או בסינים צהובי עור או בחייזרים ירוקי עור. זה לא עניין של עור. זה עניין של אור. אור הנשמה היהודית המייחד את המדינה שלנו מכל המדינות, שאין לו עניין להתערבב באורות אחרים, שלא לדבר על ערבוב בחושך שמביאים איתם חלק מהעריקים, חושך של סכסוכים פנימיים, תקיפות למיניהן ועבירות רכוש.

ועכשיו, כשמדינת ישראל מבודדת לגמרי בעמים - על אחת כמה וכמה. לא רוצים אותנו? סבבה. גם אנחנו לא רוצים אף אחד. לא רוצים לעזור לאף אחד, אין לנו עניין בחמלה. אנחנו הזקוקים לחמלה, אנחנו החלשים, הנידחים, האומללים. אין לנו שום עניין להכניס לכאן מיעוטים שיגדלו בתוכנו וייצרו אוטונומיה תרבותית, דתית, לאומית, ויבוא יום שבו ירצו גם זכויות, יגידו שהם היו פה לפנינו, צאצאי מלכת שבא או איזשהו חרטוט אחר שהולך היום.

אלא אם כל מי שמקבל מקלט, משרת קודם כל בצה"ל. רובם גברים, חסונים, גמישים ועזי רוח. יתכבדו וישרתו ויקנו את מקומם בחברה הישראלית בדם, או לפחות בנכונות לשפיכתו. אז נדבר, וגם נשלים מכסות שהחרדים מסרבים למלא. מה שנקרא רווח והצלה יעמוד לנו ממקום אחר. ואם יסרבו ויערקו - בחזרה לאריתריאה. שם בוודאי יקבלו מקלט כי הם עריקי מצפון מישראל. ובא לציון גואל.

avrigilad@gmail.com