באי הכנס להשקת מרכז הדיגיטל הלאומי שערכו משרד התפוצות ועיריית שדרות השבוע בשדרות, חיפשו יחד דרך להרים את הכפפה הריקה שהותיר משרד ההסברה הלא־קיים שלנו, ולספר את סיפורה של ישראל בעולם. לשם כך הגיעו לכנס שלל משפיעני רשת מישראל ומרחבי העולם, והצעירים התרגשו לראות אנשי טלוויזיה בגודל אמיתי ורצו בין המושבים כדי לבקש סלפי וחתימות.
באולם ישב גם איש קירח עם עיניים רגישות והקשיב במבט חודר ובכובד ראש לדברים שנאמרו. מאוחר יותר, המנחה יעלה אותו לבמה במושב המשפיענים ויציג אותו כדיוויד דריימן, סולן להקת הרוק הכבד דיסטרבד, שהגיע לארץ בהזמנת משרד התפוצות. הקהל מחא כפיים בנימוס. שני חיילים חלפו לצד הבמה, הגניבו חיוך מעריץ אל האיש, ואחד מהם הניף אליו בהיחבא את היד המקורננת, סמל הרוק הכבד. דריימן הניד את ראשו וחייך אליהם בלבביות מהבמה. בניגוד לרוב באי האולם, הם יודעים במי מדובר. אחד מאלילי הרוק שלהם חייך לעברם, ממרחק מטר ושייבה.
"היו שבועות שבהם קיבלתי 250, 500 וגם 1,000 הודעות איומים על חיי. הייתי צריך לשכור חברת אבטחה פרטית. ועדיין", דריימן אומר בקול עמוק, "הייתי עושה זאת שוב, בלי להסס. עם ישראל חי!" הוא מניף את ידו בתנועה חדה ומשאיר אותה תלויה באוויר. הפעם הקהל מוחא כפיים בהתלהבות אמיתית. ככה זה כשאתה אחד מהמומחים הגדולים בעולם לניהול קהל ענק ולג'סטות בימתיות.
כישראלים, אנחנו לא יודעים מספיק על המוזיקה שמזיזה את אמריקה, מקאנטרי ועד רוק כבד. וכך קורה שדיוויד דריימן, בן 51, סולן להקת דיסטרבד מאז שנת 2000, שהיא אחת מלהקות הרוק האמריקניות הגדולות בעולם, מסתובב במתנ"ס של שדרות, מלקט אוכל לעצמו ולבת זוגו שרה, ואיש לא מתנפל עליו.
"יש לנו את הקהל המגוון ביותר שאתה יכול למצוא בקרב להקות רוק כבד. אנחנו מתפרסים על הרבה דברים, לאורך כל הספקטרום המוזיקלי. היו כמה שפחות אהבו את זה ואמרו ש'מכרנו את נשמתנו'", דיוויד מחייך, "אבל רוב הקהל שלנו תומך בנו, וזה ממשיך לגדול. בשנה שעברה סיימנו את סיבוב ההופעות הכי מוצלח שלנו עד היום, וזה 24 שנים אחרי האלבום הראשון שלנו, ואני אסיר תודה על כל האהבה הגדולה שאנחנו מקבלים לאורך השנים".
ויש לו גם שורשים תימניים
יש פער משונה בין הרכות שבה נאמרים דבריו לבין המוזיקה של דיסטרבד. חפשו אותו ביוטיוב וראו איך דריימן שר, זועק או יורה את מילותיו לכל עבר באצטדיונים מפוצצים בעשרות אלפים. על הבמה דריימן הוא בין הסולנים הכי עוצמתיים שאתם יכולים לשמוע ולחוות. מגיש את השירים שלו בלהט של אש וגופרית, תוך שהוא מחובר למגברים עם אלפי ואטים מחושמלים. "תנו לי להאיר אתכם, כך אני מתפלל", הוא שר ב"תפילה". הכוונה אולי דומה אבל הצליל מעט שונה מ"תפילה" של עפרה חזה, אם כי גם אצל דריימן אפשר למצוא שורשים תימניים.
"אני אוהב את סבתא ציונה, היא תימנייה קשוחה כמו מסמרים! משפחתה עלתה לארץ בשנת 1900, וסבא־רבא שלי ניהל את עיתון 'המודיע' בירושלים. נולדתי וגדלתי בברוקלין ולמדתי בבתי ספר דתיים. בצעירותי יועדתי להיות רב, למדתי להסמכה בישיבות וגם התאמנתי כדי להיות חזן לבית הכנסת. כל זה בוודאי משפיע. אני הכי יהודי שאתה יכול למצוא", דריימן מחייך. כאילו שהיה ספק. על צווארו תלויות שתי שרשרות עם מגן דוד כסוף, מפה של ארץ ישראל (השלמה, אם תהיתם) ודיסקית "הלב שלנו בעזה" של מטה החטופים.
אז בסך הכל החלפת את בית הכנסת באצטדיון. ראיתי אותך בהופעה. אתה עדיין סוג של חזן...
"את הלהקה הראשונה שלי הקמתי כשלמדתי בבית הספר 'עמק התורה' בלוס אנג'לס. מאוחר יותר עברתי לבתי ספר באילינוי ובמילווקי, אבל בסוף ביקשו ממני לעזוב, כי מרדתי במה שמקובל. בסך הכל רציתי להיות טינאייג'ר נורמלי כמו כולם".
אחרי התיכון, דריימן התאהב בנערה שהתמכרה להרואין ושלבסוף התאבדה. שבור לב וסדוק ורידים, ניסה ללכת בעקבותיה אל העבר השני, אבל הגיח מאזור הדמדומים, אחרי שכמעט קפא למוות מתחת למכונית. שם החליט לחיות, להתנקות ולהיאבק על חייו. כל האירועים האלו יתועדו מאוחר יותר בשיר "לתוך האש" ובשירים אחרים של להקתו. כחלק מתהליך הטיפול בהתמכרות, דריימן בילה שנה בישיבה בקריית יערים, משם גם העברית החמודה שלו.
איך ישראל נראתה לך אחרי 7 באוקטובר?
"מאז שאני ילד קטן הייתי בישראל לפחות 50 פעם, אבל זו הפעם הראשונה שאני מגיע אחרי 7 באוקטובר. הפעם זה משהו אחר לחלוטין. מאז 7 באוקטובר לא יכולתי לישון, הייתי אובססיבי, לא הצלחתי למצוא את האיזון בין הקטבים הפנימיים שלי. זה היה לי מאוד קשה. אתמול סיירתי בעוטף, וזה דבר אחד לראות סרטונים ודבר אחר לחלוטין לראות את זה באופן אישי, במו עיניך, לדבר עם בני המשפחה של הנרצחים והחטופים, לראות את הכאב בעיניים, לחוש את הלב שלהם.
"אחרי זה לא יכולתי לשמור על קור רוחי, הייתי מבולגן מבפנים. היו לי סיוטים בלילה. אלה דברים שקשה מאוד לראות. אני שוכב במיטה ורק מדמיין מה אם זה היה קורה לילד שלי, אם הוא היה נרצח או נחטף. האם יש איזה מרחק שלא היית הולך כדי להחזיר את הילד שלך? הם נלכדו על ידי המפלצות האלה. לא אנושיוֹת. חמאס הוא ארגון ברברי מגעיל, מחברה שבנויה על שנאה, דור אחר דור, ומחנכת ילדים להרוג יהודים. כשאתה רואה את התוצאות של זה, זה מאוד־מאוד קשה".
אף פעם לא הסתרת את הרקע שלך ואת הקשיים הנפשיים שאיתם התמודדת. להפך, חשפת אותם בראיונות והכנסת אותם עמוק לתוך השירים שלך. זה שם אותך בעמדה מאוד מיוחדת. מצד אחד, אתה מוזיקאי שמבדר קהל עצום ועשרות מיליונים מאזינים לך מדי חודש. מצד שני, פעמים רבות אתה עוצר את ההופעות שלכם לשיחות נפש, שהן ספק טיפול פסיכולוגי לקהל. באחת מההופעות עצרת את המוזיקה וביקשת מכל מי שהיו לו בעיות של התמכרות ודיכאון, או מכיר מישהו כזה, להרים את היד, וכל האצטדיון הרים את ידיו. זה היה קטע מרגש מאוד. אמרת להם, "אתם רואים? אתם לא לבד! היעזרו אחד בשני", וחשבתי שנתת להם שיעור לחיים. אתה מרגיש לפעמים כמו מחנך או רב?
"כן, בהחלט. זה חלק חשוב ממי שאני. עם כוח גדול באה אחריות גדולה, נכון? אני מרגיש שיש לי אחריות כלפי האנשים שלי בקהל. אחריות לשחרר אותם מעול כבדות נפשם וממשקל העולם, גם אם זה לכמה שעות בלבד. לתת להם את הכוח והיכולת שהם צריכים כדי להתעלות מעל למצוקה, את היכולת להיות יותר ממה שהם. לעזוב את ההופעה כשהם מרגישים הרבה יותר חזקים. מוזיקה היא הכלי הכי טוב כדי להקל את החיבור בין אנשים".
ואיך הקהל שלך קיבל את התפקיד שקיבלת על עצמך מאז 7 באוקטובר - לעמוד על הבמות הענקיות ביותר ולהיות בעד ישראל, גם אל מול פני הסערה הגדולה ביותר שחווינו זה שנים רבות?
"אני רוצה שהקהל יידע שיהודים, וישראלים במיוחד, הם אנשים אמיתיים. אנחנו לא ישויות דמוניות, אלא הבחור הזה שאתם רואים על הבמה, ואני בדיוק כמוכם. ויש לי משפחה ותקוות וחלומות. הקהל שלנו היה תומך להפליא. היתה נערה אחת בהופעה שלנו לפני שנתיים, ומישהו צעק שהיא מבועתת ממני. עצרתי את ההופעה, דיברתי איתה והרגעתי אותה. שנה לאחר מכן היא היתה שוב בהופעה שלנו. זיהיתי אותה והעליתי אותה לבמה. ואתה יודע מה היא נתנה לי? צמיד יפהפה של 'עם ישראל חי'. אמרתי לעצמי שזה סימן. נחנקתי, אלוהים, וחשבתי, איך אני יכול להתעלם מזה עכשיו?
"הסתכלתי על הלהקה והם הסתכלו עלי, הסתכלתי על הקהל והם הסתכלו עלי, וכולם היו מבועתים ממה שאני עומד להגיד, אז דיברתי היישר מהלב. והלהקה פחדה, וזה מובן, כי הצד האחר הוא תמיד מפחיד. אבל אני מודה לדן, מייק וג'ון בכל דרך אפשרית, כי הם יכלו להתנהל אחרת לחלוטין ביחס לזה, והם ממש תומכים בי והם מקור כוח, ועל כך אני אסיר תודה".
ומה אתה חושב כשאתה רואה את כל הטירוף בקמפוסים האמריקניים ובאוניברסיטאות היוקרה? זו אנטישמיות גלויה, בארה"ב. זה בלתי נתפס.
"בניגוד לאידיוטים השימושיים שצועדים בכאפייה, לפי סקר של מכון הסקרים 'הרווארד־האריס' שנערך בחודש מארס, 79 אחוזים מאזרחי ארה"ב מצדדים בישראל. אבל הקולות של הקיצונים הם תמיד החזקים ביותר, והם מוגברים מפני שהם מקבלים קליקים ותשומת לב, ומנסים למנף את זה.
"כשאני רואה את כל זה, אני בעיקר חושב שהקטארים השקיעו היטב את הכסף שלהם ב־20 השנים האחרונות. לא עשינו כלום כשזה קרה, ועכשיו אנחנו רואים את האפקט של זה. ממשלת ישראל לא מתייחסת ברצינות לענייני הרשתות החברתיות ולא מבינה את חשיבות ההסברה. הם עסוקים במלחמה עצמה, אבל המלחמה כיום היא גם המלחמה על הנרטיב, ואנחנו צריכים להיות מאוד־מאוד מודאגים ביחס לזה. גם יוזף גבלס, בחלומותיו הפרועים ביותר, לא שיער איזו השפעה תהיה למדיה החברתית. אם היו רשתות במלחמת העולם השנייה, היטלר היה הופך לכוכב טיקטוק, כי הוא צמחוני ואהב כלבים..."
רוג'ר ווטרס? "אדם חולה"
דריימן אמר בעבר על רוג'ר ווטרס שהוא אדם חולה והזוי שעטוף בשנאה ובפסיכוזות שלו, המחופשות לחרם ה־BDS. נאמן לדרכו, דריימן פועל שנים רבות בארגון האמריקני Creative Community for Peace, הפועל כדי לשכנע אמנים להגיע להופעות בישראל, ובעיקר לא לפחד - לא מהטרור ולא מה־BDS.
בפאנל שבו השתתפת, אמרת שהתמיכה בישראל מקטבת את תעשיית המוזיקה האמריקנית. ואף שאתה מכבד דעות של אחרים, אתה כבר לא מסוגל לשבת לארוחת ערב עם אנשים כמו טום מורלו מרייג' אגיינסט דה מאשין, שניגן עם ברוס ספרינגסטין, או סרג' טנקיאן, הסולן של סיסטם אוף אה דאון.
"טום מורלו מאוד אנטי־ישראלי וזה מצער. הוא שכנע מארגנים של פסטיבלים לא לקבל כסף מחלק מהגופים התומכים, רק מפני שהם עושים עסקים עם ישראל. האירוניה היא שיש מוזיקאים יהודים בצד שלנו, ואחד מהם אפילו הקליט עם מורלו שיר מחווה לנערות אפגניות שנחשפו לאלימות. הוא אמר לי, 'איך מורלו לא רואה את האירוניה בזה שהוא תומך בחמאס שעשה את אותם הדברים לנערות יהודיות?'"
איך אתה מסביר את זה?
"בכל מה שנוגע לנרטיב ברשתות החברתיות, האויב עשה עבודת נוכלות בינלאומית מוצלחת מאוד. הם יצרו סיפור אכזרי שמאוד קשה להילחם בו. אתה יודע שבין מובילי הגל הזה נגד ישראל יש גם יהודים שהתבלבלו, שחושבים שהם צריכים להיות 'בצד הנכון מוסרית'? זה ממש דז'ה וו היסטורי. זו תקופה שלא שונה מגרמניה הנאצית. גם אז היו יהודים שחשבו שאם יתבוללו, לא יעמיסו אותם על הרכבות ולא ייקחו אותם לתאי הגזים. זה לא ממש עזר להם בסוף.
"שתיקת העולם אחרי 7 באוקטובר מזעזעת. הבורות המכוונת וההתעלמות במזיד לא מפסיקות להדהים אותי. בעוד כל אלו שארבו בצללים, התרוצצו בפינות והתחבאו בסדקים, כמו המקקים שהם, ממשיכים להפיץ עלינו היהודים ועל מדינת ישראל שקרים על גבי שקרים, שמועצמים על ידי המדיה החברתית".
ביצוע חדש ללהיט ישן
הקלטתם ביצוע יוצא דופן לשיר "The Sound of Silence" של סיימון וגרפונקל. במקום הגיטרות עיבדתם את השיר עם פסנתר וכלי מיתר במרכז, וכשהאזנתי לביצוע שלכם גיליתי את מילותיו בצורה חדשה. הביצוע שלך גרם לשיר העדין להישמע כמו נבואת זעם על סוף הזמנים, על מצב של עולם הפוך שבו כלום לא נראה כמו שהוא. אחרי 7 באוקטובר לא יכולתי להפסיק לשמוע את הביצוע שלכם, זה הפך לחלק מפסקול התקופה.
"פגשתי את פול סיימון במסיבה בהוואי, וזה כל כך ריגש אותי שאחד מגדולי כותבי השירים אי פעם ניגש אלי ואמר לי שהוא מאוד שמח על הביצוע הזה, שחשף אותו לקהלים חדשים. הקלטנו את השיר ב־2016, ופעם אחר פעם הוא חוזר אל פני השטח. הקליפ שלו ביוטיוב עבר כבר את מיליארד הצפיות, וכרגע הוא במקום החמישי של השירים הכי מושמעים בעולם. זה לא מפסיק להדהים אותי עד כמה השיר הזה ממשיך להגיע לאנשים והופך לפסקול לתרחישים שונים ומשונים שהתאימו את עצמם אליו עם הזמן. ועבורי זה בוודאי שיר שמתאים לזמן ולמקום".
דריימן מדקלם את מילות השיר המכושף של פול סיימון, ואף שאני מכיר אותן בעל פה, אני שומע ומבין אותן כמו בפעם הראשונה: "טיפשים, אמרתי, האם אינכם יודעים שהשתיקה גדלה כמו סרטן? הקשיבו לדבריי ואולי אוכל ללמדכם, אחזו בזרועותיי ואולי אוכל להגיע אליכם. אבל מילותיי, כמו טיפות גשם חרישיות, ירדו והדהדו בבארות הדממה. והעם השתחווה והתפלל לאל הניאון שהם יצרו, רק שלט אחד הבהב כאזהרה, שהתגבשה במילים שאמרו: דברי הנביאים כתובים על קירות הרכבת התחתית, באולמות ובדירות ולחש, בקולות הדממה".
"יש לי רק עוד שאלה אחת", אני מנסה לחזור למציאות כשדריימן מסיים, "מתי תהיה ההופעה הבאה שלכם בישראל?"
"דיברתי עם שוקי וייס, ואני לא יודע אם זה יקרה ב־2025. שוקי הפיק את ההופעה הקודמת שלנו בישראל ואמר שהוא רוצה לחכות, כדי שתהיה קצת יותר ציפייה להופעה. מי יודע, אולי עכשיו הוא ישנה את דעתו?" דריימן צוחק. מנהלי הסיור מגיעים כדי לקחת אותו לעוד מפגש ספונטני שהתארגן עם חיילים בגבול העוטף, המעריצים אותו ושמעו שהוא בסביבה. למרות הלו"ז הצפוף והעובדה שהוא כבר נראה מותש, הוא לא מהסס לרגע ונוסע לפגוש את החיילים.
רגע לפני שאנו נפרדים, דריימן רוכן לעברי לפרידת אגרופים של רוקרים, אבל המילים הבאות שלו מפתיעות אותי כשהן בוקעות מהשורש המשותף העמוק והקדום שיש בינינו. אלה מילים המבקשות לראות את האור גם בחושך השחור ביותר. "אלה זמנים מפחידים מאוד להיות יהודי, בין שבשדרות או בתל אביב ובין שבניו יורק או לוס אנג'לס. אבל אתה יודע, אני זוכר משהו שאחד מהרבנים שלי לימד אותי לפני הרבה מאוד שנים: מדוע היהודים מחזיקים ביצה קשה על שולחן ליל הסדר? כי כשאתה שם ביצה במים רותחים, היא מתקשה. כך גם היהודים - אנחנו משגשגים כנגד האויבים שלנו ומשתפרים במאבק מולם. בסוף אנחנו נהיה טובים יותר מאשר היינו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו