דירה להסתיר: כך מחזיק חמאס חטופים בלב עזה - לצד משפחות וילדים 

ד"ר עבד אל־רחמן אל־ג'מל בן ה־63, יליד מחנה הפליטים נוסיראת, הוא חבר ותיק במועצה המחוקקת של עזה ומי שמוברג עמוק לתוך מנגנון חמאס. בספר "לקסיקון חמאס", שכתב גיא אביעד, מסופר שהחל את דרכו כתלמיד להלכה אסלאמית במכללה האסלאמית בעזה, ובהמשך רכש לעצמו תואר דוקטור ושימש דיקן הפקולטה ללימודי דת.

ב־2006, לקראת הבחירות הראשונות בהשתתפות חמאס, עבר לשדה הפוליטי ונבחר למועצה המחוקקת מטעם חמאס, כנציג מחוז דיר אל־בלח. אל־ג'מל אינו חבר רשמי בזרוע הצבאית של חמאס, אך על פי תביעה שהוגשה במצרים, לפני כעשור נפגש עם מנהיג התנועה, חאלד משעל, כדי לתאם פעולות טרור שביצעו אנשי הזרוע הצבאית נגד הצבא המצרי בסיני.

משפחתו המורחבת של המחוקק והדוקטור אל־ג'מל מתגוררת עדיין בנוסיראת, וכחמולה שמקורבת מאוד לשלטון, מדובר במשפחה אמידה שבבעלותה כמה בתים במחנה הפליטים. באחד מהם הוחזקו במשך חודשים ארוכים אלמוג מאיר ג'אן, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו, שלושה מהחטופים ששוחררו מהשבי ביום שבת האחרון במבצע מורכב של צה"ל, שב"כ וימ"מ, שבו נהרג קצין הימ"מ רב־פקד ארנון זמורה ז"ל.

הבית שבו הוחזקו שלושת החטופים שייך לאחד מבני החמולה של אל־ג'מל, עבדאללה, שעבד בעברו בסוכנות הידיעות "פלשתין עכשיו" המקורבת לחמאס, ושכמה מכתבותיו התפרסמו באל־ג'זירה. אביו של עבדאללה הוא הרופא אחמד יוסף בן ה־74. ללא ספק, משפחה מכובדת.

במשך חצי שנה הפקיע חמאס את הקומה העליונה בביתה רחב הידיים של משפחת אל־ג'מל, ושיכן בה את שלושת החטופים, שנשמרו בידי חמושים. על פי דיווח השבוע ב"וול סטריט ג'ורנל", השלושה שהו בחדר אחד שבו ישנו על מזרנים דקים. את הזמן העבירו במשחקי קלפים ובלימוד ערבית. את קוזלוב, שזה עתה עלה ארצה מרוסיה, לימדו גם עברית. לעיתים נדירות צפו בטלוויזיה. כשהחטופים לא נענו לכללים הנוקשים שהכתיבו להם שוביהם, נעלו אותם המחבלים בשירותים או איימו להוציאם להורג.

במשך כל הזמן הזה הוסיפו בני משפחת אל־ג'מל, על ילדיהם, לגור בקומה התחתונה של הבית, שם גם נמצא המטבח. פעם אחת, כשהמשפחה יצאה מהבית, הורשו החטופים לרדת לקומת המשפחה ולהשתמש במטבח. עבדאללה, אביו ואשתו נהרגו בעת שכוחות צה"ל פרצו לביתם ושחררו את החטופים. "בבית משפחתו של עבדאללה הוחזקו חטופים לצד בני משפחתו", נמסר בהודעה שפורסמה בידי דובר צה"ל זמן קצר לאחר המבצע. "זוהי הוכחה נוספת לכך שארגון הטרור חמאס משתמש באוכלוסייה האזרחית כמגן אנושי".

המגן האנושי הזה הקיף גם את נועה ארגמני, שחולצה במקביל מדירה אחרת, המרוחקת רק מאתיים מטר משם. בתמונה של החדר שבו הוחזקה, שפורסמה ברשתות החברתיות הערביות, ניתן לראות ארון בגדים ומיטה שעליה מונחות שתי בובות, נחמה פורתא לנוכח התנאים הקשים שבהם חיה. בחדר הזה נכלאה ארגמני במשך שבועות ארוכים, תוך שהיא מקפידה לשמור על שקט, כדי לא להרגיז את שוביה. לאחר שחרורה סיפרה כי הבית שבו שהתה בנוסיראת היה שייך למשפחה אמידה, שאמרה לנועה שיש לה מזל שהיא מוחזקת אצלם, ולא אצל משפחה אחרת. סביר להניח שגם הבית הזה קשור בדרך זו או אחרת לחמולת אל־ג'מל.

הסיפור של חמולת אל־ג'מל מנוסיראת הוא הסיפור של ארגון הטרור חמאס והאופן שבו הוא משתמש באוכלוסייה האזרחית בעזה, ומנצל אותה לצרכיו הצבאיים. חמאס אמנם ידוע כארגון טרור שעושה שימוש ציני וחסר רחמים באזרחים, אך נדמה שבמקרה של הסתרת החטופים, מדובר בשיא חדש.

השיטה של חמאס, צינית ככל שתהיה, עובדת. העובדה שבמשך שמונה חודשים הצליחו משפחות עזתיות להסתיר בביתן חטופים, ועוד בלב שכונה מלאה באזרחים ותחת מאמץ מודיעיני עיקש של צה"ל והשב"כ, היא לא פחות ממדהימה. "החטופים הוסתרו מול הבית שהייתי בו, ואנחנו היינו המומים מכל מה שקרה", סיפר אחד מהשכנים של משפחת אל־ג'מל בשיחת ווטסאפ שפורסמה בקשת 12. "איך מחביאים את החטופים בין האנשים? זו היתה אימה".

שיטת האימה של חמאס להסתרת חטופים במרכזי אוכלוסייה אזרחית, תוך שימוש בה כמגן אנושי, נחשפת טיפין־טיפין עם כל חטוף שחוזר מהשבי. עדויות של חטופים כאלה, לצד שיחות עם אנשי שב"כ לשעבר ומומחים באקדמיה, ממפות את תורת ההפעלה של חמאס: כך מסתיר ארגון הטרור חטופים רבים בלב עזה.

החוקר גיא אביעד: "כשאתה רוצה להסתיר מישהו בדירה של משפחה, הסיכון העיקרי הוא בהתחלה, כי מישהו יכול לקלוט שאדם זר הוכנס לבית. כשמזיזים את השבויים, זה בדרך כלל בלילה - ובלבוש ערבי מכף רגל ועד ראש"

מדירה לדירה, באמבולנס

ביום שבת האחרון נחת אלמוג מאיר ג'אן במסוק צבאי בבית החולים שיבא לאחר 246 ימים בשבי. אמו אורית הסתערה עליו בחיבוקים. אחד מהדברים הראשונים שסיפר לה הוא שבמהלך תקופת השבי צפה מדי פעם בטלוויזיה וראה כיצד משפחתו נלחמת למען שחרורו. "אפילו זיהיתי תמונות שלי על שלטים", אמר.

אלמוג סיפר גם שמחבלי חמאס העבירו אותו כמה פעמים מבית מסתור אחד לאחר, עם אנדריי קוזלוב ושלומי זיו, ששוחררו יחד איתו. גם נועה ארגמני סיפרה למשפחתה שלאורך תקופת השבי עברה בין כמה דירות ולא הוחזקה כלל במנהרות. במהלך מעברי הדירות פגשה חטופים אחרים, ובהם איתי סבירסקי ויוסי שרעבי ז"ל, שנרצחו בשבי. כמה פעמים, כשנשברה, בכתה על כתפו של איתי.

גם מורן סטלה ינאי, שנחטפה ממסיבת הנובה ושוחררה בהסכם החטופים הראשון, פגשה את ארגמני באחת מדירות המסתור בעזה. ארגמני סיפרה שהתאפשר לה לעיתים רחוקות לצאת ולנשום אוויר, כשהיא מחופשת לאישה ערבייה. מקלחת עשתה רק לעיתים נדירות.

תעשיית השינוע וההסתרה של חמאס לא פסחה גם על מייה שם, שנחטפה גם היא מהמסיבה ולאחר שובה ארצה בהסכם החטופים הראשון סיפרה שבמשך שבועות נכלאה בחדר פנימי בבית רגיל לגמרי בעזה, כאשר אב המשפחה שומר עליה 24 שעות ביממה. גם היא הועברה כמה פעמים מדירה לדירה, לעיתים בתוך אמבולנס, ולדבריה, אותה משפחה עזתית עברה יחד איתה. על פי עדותה, ילדי המשפחה פתחו את הדלת לעיתים וצחקו עליה. אחד הילדים, בן 10 בלבד, נכנס פעם אחת לחדר כשבידו שקית ממתקים והציע לה מהם, אולם ברגע האחרון סגר את השקית והלך.

חטופים ישראלים אחרים הוסתרו בדירות אזרחיות, אך כאלה שבהן לא התגוררה משפחה. זה היה המקרה של חמשת בני משפחת מרמן וליימברג, שנחטפו מקיבוץ ניר יצחק והוחזקו תקופה ארוכה בקומה השנייה של בית ברפיח. "היינו בדירה שהמשפחה פונתה ממנה וידעתי שאני בשכונה אזרחית", אומרת השבוע מיאה ליימברג בת ה־17, שהיתה בעזה 53 ימים.

מיאה ליימברג: "ידעתי שאני בשכונה אזרחית. היא היתה מלאה באנשי חמאס ומי ששמרו עלינו היו מחבלים. שמעתי מהרחוב קולות של ילדים, והמחבלים אמרו לנו לא לעשות רעש כי אם ישמעו אותנו, יבואו לרצוח אותנו"

"השכונה היתה מלאה באנשי חמאס ומי ששמרו עלינו היו מחבלים. שמעתי מהרחוב קולות של מוכרים ושל ילדים, והמחבלים אמרו לנו לא לעשות רעש כי אם ישמעו אותנו, יבואו לרצוח אותנו. שמענו גם את ההפגזות של צה"ל, ואחת מהן הפילה בניין 300 מטר מאיפה שהיינו. זה הפחיד אותי כמו הרבה דברים אחרים. פחדתי שאחת מההפגזות תפיל את הבניין, ואז אנשים בחוץ יגלו שאנחנו שם ויבואו להרוג אותנו או שהשובים שלנו יהרגו אותנו".

ליימברג שוחררה בהסכם החטופים הראשון, יחד עם אמה גבריאלה, דודתה קלרה והכלבה בלה. לאחר שובן ארצה סיפקו המשוחררות לצה"ל את המודיעין אשר אִפשר את המבצע לשחרור שני החטופים הגברים שנותרו בבית ברפיח, לואיס הר ופרננדו מרמן. "היינו בדירה של משפחה ברפיח, בקומה השנייה, אבל המשפחה לא היתה שם, רק השומרים שלנו", מספר הר השבוע. "בחדר שבו היינו החלון היה סגור אז היה קשה לשמוע מה קורה ברחוב, אבל שמענו קולות של אנשים ובעיקר את ההפגזות של צה"ל. היה ברור שיש מלחמה בין ישראל לעזה".

ניסיתם לפתוח את החלון ולהציץ החוצה?

"מה פתאום! חס וחלילה! לא העזנו כי חששנו שיראו אותנו ואז יבצעו בנו לינץ'. גם ככה השתדלנו להתנהג יפה כדי לא לגרום לקונפליקטים עם המחבלים. מדי פעם היינו רואים מרחוק, דרך חלון של חדר אחר, את מה שקורה בחוץ. מולנו היה בניין והיה עץ שהסתיר את הרחוב, ומשם שמענו בעיקר ציפורים. פעם אחת הצלחתי לראות מה קורה ברחוב דרך החלון הזה והיו בו חיים רגילים. אנשים הלכו שם וילדים שיחקו כדורגל. זה היה נראה כמו חיים רגילים כי כוחות צה"ל עדיין לא נכנסו לשם".

גם בני הזוג אביבה וקית' סיגל, שנחטפו מכפר עזה, הוחזקו בדירות מסתור אזרחיות וריקות ממשפחות, תחת עינם הפקוחה של מחבלים חמושים. בראיון שהעניקה בעבר ל"ישראל היום" סיפרה אביבה שבמהלך 51 הימים שבהם היתה בשבי, היא ובעלה - שנמצא עדיין בשבי - הועברו בין 13 דירות מסתור שונות. הנתון הזה בלבד יכול ללמד על מערך דירות המסתור הרחב שמפעיל חמאס בקרב האוכלוסייה האזרחית ברצועה, ועל יכולותיו של הארגון לשנע בין הדירות הללו חטופים, תחת עינה הפקוחה של ישראל.

לואיס הר: "היינו בדירה של משפחה ברפיח, בקומה השנייה, אבל המשפחה לא היתה שם, רק השומרים. פעם אחת הצלחתי לראות מה קורה ברחוב דרך החלון. אנשים הלכו וילדים שיחקו כדורגל. זה היה נראה כמו חיים רגילים"

"שותפי סוד"

מערך דירות המסתור של חמאס לא נולד בחלל ריק. במשך שנים הסתיר הארגון מבוקשים בדירות ייעודיות שנמצאו בלב אוכלוסייה אזרחית והפכו לחלק ממרקם החיים שלה. גם היום, מבוקשי חמאס ביהודה ושומרון משתמשים בדירות מסתור כאלו וסביר להניח שמדלגים ביניהן תכופות. לרוב, מיקומם של המבוקשים נשמר בסוד. לעיתים הוא נחשף והם נעצרים בידי כוחות הביטחון, אך בכל מקרה, לאורך השנים גיבש חמאס תורת הפעלה שלמה בנוגע להסתרת בני אדם בלב אוכלוסייה אזרחית.

גם כאשר חמאס הצליח לחטוף בעבר חיילים ישראלים הוא השתמש בדירות מסתור שהוכנו מבעוד מועד בתוך שכונות אזרחיות. נחשון וקסמן ז"ל, שנחטף ב־1994, הוחזק בשבי במשך שישה ימים על ידי מחבלי חמאס בדירה בבניין בכפר ביר נבאלא שמצפון לירושלים. שומריו היו כולם מחבלי חמאס "מקצועיים", חלק מחוליית טרור ששמרה על מידור מוחלט, במטרה להסתיר מישראל את מיקומו של החייל החטוף. זה עבד: במשך ימים ארוכים היו משוכנעים בשב"כ כי וקסמן מוחזק בכלל ברצועת עזה. בסופו של דבר אותר מיקומו, אולם הוא נהרג, יחד עם לוחם סיירת מטכ"ל סרן ניר פורז ז"ל, בפעולת החילוץ.

גם גלעד שליט, שנחטף ב־2006 לעזה, הוחזק במשך חמש שנים בדירות מסתור ברצועה. שליט נשמר על ידי חבורה ממודרת של מחבלי חמאס שהיו חלק מ"יחידת הצל" של הארגון. "מדובר בקבוצה קטנה מאוד, מנותקת לחלוטין מהעולם, שתפקידה לשמור על שבויים 24/7 לאורך תקופה ארוכה", אומר החוקר גיא אביעד. "זוהי קבוצה ממוקדת של מחבלים מקצועיים שזה תפקידם".

אלא שאנשי "יחידת הצל", כמו גם דירות מסתור, הם משאב מוגבל. נראה שלקראת 7 באוקטובר הכין חמאס ברחבי הרצועה שפע של דירות מסתור ומתקני כליאה במנהרות. כמה מהמתקנים הללו נחשפו במהלך התמרון הקרקעי, וניתן לראות בהם כלובים מסורגים, תאי שירותים ומטבחונים שבתוכם אפשר להסתיר חטופים, אבל נראה שהמתקנים והדירות הללו לא הספיקו בשביל מאות החטופים שנפלו לידי חמאס בשבת השחורה.

"ברגע שבחמאס הבינו את מספר החטופים שיש בידיהם, לא היתה להם ברירה אלא לאלתר", מעריך רכז השב"כ לשעבר עדי כרמי, שבין היתר עסק בגיוס ובהפעלה של סוכנים ברצועת עזה. "בגלל זה הם נאלצו להיעזר גם בבתים של משפחות שהן כביכול 'בלתי מעורבות'".

"אני מניח שבכל מה שנוגע לשימוש בדירות של משפחות, אין תורת הפעלה. זה יותר אלתור", מצטרף ראש השב"כ לשעבר יעקב פרי. "נכון שמקובל להגיד שבמחנה פליטים כולם יודעים הכל על כולם, אבל כאשר אתה מחזיק אדם בחדר אחד ואין יוצא ואין בא, אפשרי לשמור על כך בסוד".

"כשאתה רוצה להסתיר מישהו בדירה של משפחה, הסיכון העיקרי הוא בנקודת ההתחלה", אומר החוקר גיא אביעד. "זה הזמן הכי פגיע, כי מישהו מהסביבה יכול לקלוט שאדם זר הוכנס לבית. בגלל זה, כאשר מזיזים את השבויים מדירה לדירה, זה בדרך כלל קורה בלילה - וכשאתה מלביש אותם בלבוש ערבי מסורתי מכף רגל ועד ראש".

ובכל זאת, גם אחרי זה אותו חטוף חי עם משפחה, בתוך בניין עם שכנים, וברחוב ובשכונה מלאים בתושבים.

"נכון, אבל השגרה ברורה מאוד. אתה נמצא בחדר נתון שהופקע מהבית, ובני המשפחה מספקים לך מזון ומים. מדי פעם נותנים לך להתקלח במקלחת של הבית, וזהו. אין יותר מזה. סביר להניח שאותו שבוי נמצא בתוך אותו החדר באופן קבוע, נעול על בריח. האמא, האבא והילדים שותפי סוד והם אלה שאחראיים להביא את האוכל. כשאתה מביא פיתה אחת מעבר לרגיל, זה לא מחשיד את המשפחה כמי שמחזיקה במישהו".

לדברי ראש השב"כ לשעבר פרי, "ידוע שחלק מהמשפחות התייחסו בצורה אנושית אל השבויים בעזה, עד כמה שניתן להגדיר זאת כך. הן נתנו להם לאכול טוב, קנו אפילו צעצועים לילדים, והקפידו שהחטופים לא ייפגעו מהפצצות ישראליות. לא מדובר בכל המקרים ולא בתעודת כבוד לחוטפים, אבל בהחלט היו חטופים שזכו ליחס אנושי מצד שוביהם".

"אמון מוחלט"

מה מאפיין את אותן משפחות ש"אירחו" בדירותיהן חטופים ישראלים? בעיקר, שאפשר לסמוך עליהן שלא ידברו. "כשאתה הולך למחנה פליטים כמו נוסיראת, חזקה עליך שאם תחפור עמוק למבנה החברתי שלו ותבין מי נגד מי, תגלה שהמעגלים שבהם הוחזקו החטופים הם כאלו של אנשי חמאס לכל דבר ועניין", אומר ד"ר הראל חורב, היסטוריון ומומחה לפלשתינים במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב. "לכן לקרוא למי שהחזיק בחטופים הישראלים 'אזרחים', זה ממש לא מדויק. ה'אזרחים' האלה מזוהים לחלוטין עם הארגון והם חלק בלתי נפרד מהרשתות של חמאס".

איך נוצר הזיהוי הזה?

"חמאס החל כתנועה חברתית ונשאר כזה, גם אחרי שהפך לארגון טרור ולגוף שלטוני. חמאס משולב מאוד באוכלוסייה, בדרך כלל באמצעות משפחות מסוימות שמזוהות איתו. אלה קשרים שהולכים שנים אחורה, וכתוצאה מכך מתפתח בין הצדדים אמון, שהוא מילת המפתח כאן. האמון הזה לא מתבסס על כך שגייסתי אותך אתמול, אלא על בסיס זה שאני מכיר את סבא ואת סבא־רבא שלך. המשפחות שלנו מגיעות בדרך כלל מאותו הכפר שאותו עזבו ב־1948, ובני המשפחה שלנו מתחתנים זה עם זה, כמו במאפיה. אלו קשרים על גבי קשרים שיוצרים רשת צפופה, ומרגע שחמאס הצליח לחדור לתוך המרחב הזה, הוא הופך להיות חלק אינהרנטי מהזהות של אותן חמולות. כך נוצר אותו אמון מוחלט, שחמאס יודע לנצל היטב ושבלעדיו אי אפשר לעבוד כתנועה מחתרתית".

"חמאס, כחלק משיטת העבודה שלו, קודם כל עוקב אחריך", אומר איש השב"כ לשעבר עדי כרמי. "הוא מוודא שאתה מגיע למסגד מדי בוקר, שאתה מתפלל, שאתה שייך ל'אוסרה' - קבוצת תפילה שפועלת בתוך המסגדים. כלומר, האנשים האלה מפוקחים באופן הדוק מאוד. לאחר שאתה רואה לאורך זמן שאותו אדם חזק בדת, שהוא חזק בדוקטרינה החמאסית, אתה מגיע למסקנה שאפשר לתת בו אמון. ברגע האמת, חמאס יודע שיש משפחות שאפשר לסמוך עליהן שיחזיקו את החטופים אצלן בבית, במידור מוחלט".

"מרכיב נוסף הוא מאזן האימה", ממשיך כרמי. "מלבד הנאמנות והאמונה בדרך חמאס, אותו אב משפחה יודע שאם הוא לא ישתף פעולה עם חמאס, יפרידו לו את הראש מהגוף. ולמרות זאת, בעיניי, הפחד הוא המרכיב הכי פחות משמעותי. המרכיב העיקרי הוא אמון. לכן כל מי שהחזיק חטופים, אי אפשר להגיד שזה נכפה עליו. אני לא מאמין שמישהו שמחזיק חטופים עשה את זה שלא מרצונו".

איש השב"כ לשעבר עדי כרמי: "אנשים שלא מוכרים כפעילי הזרוע הצבאית הם אנשים שהמודיעין הישראלי לאו דווקא מכיר. אנחנו רואים שהשיטה עובדת - עד כה הגענו למבצעים בודדים לשחרור חטופים. כלומר, הסוד נשמר"

ד"ר רונית מרזן, חוקרת חברה ופוליטיקה פלשתינית בקתדרת חייקין באוניברסיטת חיפה, מציגה זווית אחרת באשר לאותו "מאזן אימה" שתחתיו חיים האזרחים בעזה. "לא מדובר רק בהסתרת החטופים, גם המנהרות שחמאס בנה מתחת לעזה נעשו בשיתוף פעולה מוחלט של האוכלוסייה, פשוט כי אין לה ברירה אחרת", היא אומרת. "שלטון חמאס הוא שלטון דיקטטורי. זה לא סיפור שאני מספרת כחוקרת, אלא משהו שמספרים תושבי עזה עצמם. גולים שברחו מעזה אומרים זאת בקול צלול וברור. הם מספרים על החיים בצל שלטון חשוך ודכאני.

"היו התקוממויות אזרחיות נגד חמאס, אבל הן דוכאו בצורה ברוטאלית. המפגינים נכלאים ומעונים, יורים בהם, שוללים מהמשפחה שלהם את היכולת לקבל טיפול רפואי או לעבוד. ברגע שאחד מבני המשפחה מעז לקרוא תיגר על חמאס, כל המשפחה נענשת. לכן, אומרים תושבי עזה שברחו ממנה, לכל מי שנשאר בעזה אין ברירה אלא לשתף פעולה עם חמאס ולשתוק. הדבר השני שמספרים אותם גולים הוא שמהיום שבו הם נולדים, ובאמצעות בתי הספר של אונר"א, הם יונקים שנאה ונקמה כלפי האחר. לאנוס, לרצוח, לשרוף - זה מה שמחנכים בבתי הספר של אונר"א".

ד"ר רונית מרזן: "צריך לזכור שלסינוואר אין בעיה שאלפי עזתים ימותו. במידה רבה, זה בדיוק הפוך: בחמאס רוצים שישראל תפגע באזרחים, כי זה משרת את המטרה הגדולה שלהם. זה הפורטה הכי משמעותי של חמאס - אזרוח הסכסוך"

השילוב בין אלימות לאינדוקטרינציה, אומרת מרזן, הופך את האוכלוסייה האזרחית בעזה לשבויה בעצמה. "חמאס הפכו את האזרחים למגן אנושי, וזה מתחבר להחזקת החטופים", היא מסבירה. "הרי צה"ל יחשוב פעמיים לפני שייכנס לבית שבו שוהה משפחה פלשתינית. לכן לחמאס במקרים רבים נוח יותר להסתיר את החטופים שם מאשר במנהרות. נוסף על כך, חמאס ממלכד אזורים המאוכלסים באוכלוסייה אזרחית כדי למשוך את ישראל לאותם אזורים, כדי שייווצר הרג גדול של אזרחים שבעקבותיו ישראל תפסיד בזירה הבינלאומית".

ואכן, למחרת מבצע החילוץ בנוסיראת הודיע משרד ההסברה של חמאס כי בפעולת החילוץ נהרגו 274 פלשתינים, ובהם 64 ילדים ונערים ו־57 נשים, ונפצעו 698 בני אדם. "זו ממש שיטה", אומרת מרזן. "צריך לזכור שלסינוואר לא מזיזה האוכלוסייה, אין לו בעיה שאלפי עזתים ימותו. זה לא מעניין אותו אישית, ולא מעניין את חמאס כארגון. במידה רבה, זה בדיוק הפוך: בחמאס רוצים שישראל תפגע באזרחים, כי זה משרת את המטרה הגדולה שלהם. זה הפורטה הכי משמעותי של חמאס - אזרוח הסכסוך".

"לחתור למגע"

בין ששיטת ה"אמון" של חמאס נשענת על הפחדה ובין שעל הזדהות מוחלטת, היא בהחלט הוכיחה את עצמה במלחמה. אחת הסיבות לכך היא שהשימוש במשפחות להסתרת חטופים משבש את מערך האיסוף המודיעיני הישראלי. "לפעמים דווקא השיטה הזו, של שימוש באזרחים, הרבה יותר מקשה על המודיעין", אומר כרמי. "אנשים שהם כביכול בלתי מעורבים ולא מוכרים כפעילי הזרוע הצבאית הם אנשים שהמודיעין הישראלי לאו דווקא מכיר. ובאמת, אנחנו רואים שהשיטה הזו עובדת - עד כה הגענו למבצעים בודדים לשחרור חטופים. כלומר, הסוד נשמר".

בפרסומים בתקשורת, שהתבססו על מקורות אמריקניים וישראליים, נטען כי יחידת מודיעין אמריקנית המוצבת בישראל סיפקה מודיעין על מקום הימצאם של ארבעת החטופים ששוחררו בשבת האחרונה. המודיעין שסיפקו האמריקנים, כך על פי הפרסום, התבסס על יכולות של חוזי אווירי וסייבר שאינן נמצאות בידי ישראל, אך לדברי כרמי, אין ספק שבמאמץ המודיעיני לאיתור החטופים היה מעורב גם מודיעין אנושי, שהופעל בידי השב"כ.

"ב־20 השנים האחרונות השב"כ לא נמצא פיזית בשטח הרצועה. איסוף המודיעין נעשה מרחוק, או בשפה צבאית 'מנגד' - מילה שבשב"כ לא מכירים", אומר כרמי. "הרי השירות הוא ארגון מודיעין שרגיל לפעול בשטח שבו הוא שולט. ברצועת עזה נוצר מצב שאנחנו אוספים מודיעין בעיקר באמצעים טכנולוגיים, אבל לא חוקרים אנשים, לא פוגשים אותם. ברגע שהיה ניתוק מוחלט מרצועת עזה איבדנו את האלמנט הזה, שהוא קריטי, עם כל הכבוד לסייבר ולבינה המלאכותית".

בחסות המלחמה, נראה שהשב"כ חזר לאלמנט שלו. הפעולה לשחרור החטופים בנוסיראת, למשל, החלה כבר לפני כמה שבועות, כאשר אוגדה 98 יצאה למבצע במחנה הפליטים והשתלטה על אזורים שבהם צה"ל לא תמרן עד כה. לוחמי האוגדה לא ידעו שהם חלק ממבצע רחב יותר, אך השטח שבו נגסו בנוסיראת אפשר במידה רבה את היכולת המבצעית - והמודיעינית - לשחרור החטופים.

"אחרי שצה"ל נכנס לשטח, השב"כ התחיל לחתור למגע, עד שבסוף הצליח לעלות על האיתור שבו הוחזקו החטופים", מנסח זאת כרמי. "ברגע שאתה מתחיל לעצור אנשים, לחקור אותם ולהפעיל אותם, אתה לומד את השטח ברזולוציה גבוהה הרבה יותר. אתה מבין מי שכן של מי, מי בן דוד של מי, וככה, לאט־לאט, אתה מתקרב לחטופים".

ואחרי כל זה, חשוב לציין: החטופים ה"אסטרטגיים" שנמצאים בידי חמאס הם חיילי צה"ל שנפלו בשבי, ובתוכם התצפיתניות מנחל עוז. על פי אנשי השב"כ והמומחים שעימם שוחחנו, אלו קלפי המיקוח האחרונים שחמאס יהיה מוכן למסור לידי ישראל. סביר להניח כי החטופים הללו לא מוחזקים בבתים מעל פני הקרקע, אלא במתקנים ייעודיים שחמאס הכין לקראת המתקפה, עמוק־עמוק במנהרות של רפיח וחאן יונס. כולם גם מסכימים כי תנאי המחיה שם קשים בהרבה מאלו שמעל לפני הקרקע.

עד כה, רק חיילת אחת שנפלה בשבי שוחררה במבצע צבאי, אורי מגידיש, שחולצה מתוך עזה בימים הראשונים למלחמה. גם מגידיש, כך לפי כמה מקורות, לא הוחזקה במנהרה אלא בבית פרטי.

itayilnai@gmail.com
tala@israelhayom.co.il