"שלך, ג'וני": היוצרת שהיתה בזוגיות עם יהונתן גפן יוצאת לאור

"יש כאן משפט שממש שבר את ליבי" - היא שולפת את הספר "הילד הכותב", שמונח בפינת העבודה, על מדף הספרים של יהונתן גפן, בין אלה עם ההקדשות היפות שכתב במיוחד עבורה, לצד ספר השירים שכתבה "מדברת עם זרים" וקרוב לתיבת העץ המיוחדת שהוא קנה לה פעם.

היא מרפרפת בעדינות בין הדפים, עד שנמצאות המילים שקראה רק אחרי שמת: "כל חיי אני מייחל לאהובה שתכתוב איתי יומן פתוח, אבל כנראה שגם זה כבר לא יקרה לי בגלגול הספרותי הזה שלי".

ובספרה "שלך, טום ווייטס של היהודים", היא משיבה לו: "אבל זה מה שאנחנו עושים עכשיו! זה מה שאני עושה עכשיו! מלמלתי לעצמי בפנים רטובות ובתוך תוכי ידעתי שכמו בעוד הרבה דברים, גם פה איחרתי את הגלגול הזה למרות שבינינו", היא כותבת ישירות אל גפן, "ככל שאני מתקדמת בכתיבה אני מרגישה שאנחנו כותבים יחד, כלומר, עד כמה שאפשר לכתוב עם אדם מת. מצד שני, תחשוב על החיובי - ככה אנחנו לא רבים. טוב, גם זה לא מדויק. תכף החיים יוכיחו לי שאפשר לריב גם עם המתים".

"נתחיל מזה שלא תכננתי לכתוב עליו ספר", נורית אומרת כשאני שואלת אותה "למה?". "כשהיינו יחד תכננו שאכתוב עלינו ספר. אחרי שנפרדנו הנחתי לזה. בשנים שבהן לא היינו בקשר כתבתי לו בימי הולדת, לפעמים גם בחגים, סתם כדי לשאול לשלומו. גם אחרי שנפטר לא חשבתי לכתוב על יהונתן גפן.

"ההלם והעצב שלא דמיינתי שקיימים תפסו אותי בהפתעה, ומצאתי את עצמי מתפרקת בפוסטים בפייסבוק. וכשנתקלתי ברשת בכל כך הרבה רפש שכתבו עליו אחרי מותו, על האופי שלו - זה רק ליבה את הכתיבה. יאיר לפיד אמר בהספד שיהונתן לא אהב אחראיות משמרת, וכן נמשך למלצריות, וברשת נטפלו לזה. השבתי בפוסט זועם שיהונתן היה פוסט־טראומטי. אחראית משמרת נתפסת מבחינתו כסמכות שיכולה להגיד לו משהו לא נעים, כמו לכבות את הסיגריה בבית הקפה, או לנזוף במלצרית שתמיד היתה נחמדה אליו. הוא תמיד היה אבהי למלצריות.

"היתה מישהי שכתבה פוסט על כך שעל הקבר של מאיר שלו, שנפטר זמן קצר לפניו, הונח זר פרחים של אגודת הסופרים, ועל הקבר של יהונתן הונח זר פרחים של סלקום - וזה כל ההבדל. למחרת היא מחקה את הפוסט ופרסמה עליו הספד. מין דו־פרצופיות כזאת כדי לקושש לייקים על חשבונו של מישהו אחר. יהונתן תמיד תהה למה אנשים כל כך רעים זה לזה. הרשתות החברתיות וההמון שמריע מעודדים לפעמים את הרוע, והם שגרמו לי להבין שאני חייבת לכתוב עליו. בהתחלה זה היה בגוף שלישי, ואז הכתיבה הפכה להיות ישירה אליו, בגוף שני".

חיבור ברבדים רבים

בספר, שיראה אור בשבועות הקרובים בהוצאה פרטית, משתפת נורית פלד־קירשטיין את הקשר הזוגי המיוחד שנרקם בינה לבין יהונתן גפן, שיצירותיו הן אבן דרך בתרבות הישראלית וששיריו הם הפסקול שלנו ושל ילדינו. והכל מבעד לעיניים הכותבות שלה.

"נכון, היו לו הרבה בנות זוג", היא אומרת, "וכמובן קשרים יותר ממושכים משלנו, אבל החיבור של יהונתן ושלי היה בכל כך הרבה רבדים - מבחינת האמנות, המוזיקה, הכתיבה, בדרך שבה אנחנו רואים את החיים, וגם בפוסט־טראומה של שנינו - כך שאני באמת חושבת שהכרתי אותו מאוד טוב, וחשוב לי שאנשים ייחשפו אליו דרך הספר ויראו מי יהונתן היה בעיניים שלי. תראי, הרי בסוף נפרדנו. זה לא שהעבר היה רק ורוד, ולמרות זאת אני כותבת עליו בעיניים מאוד אוהבות ולא שיפוטיות. לא עשיתי אידיאליזציה. פירטתי את החולשות, גם שלי וגם שלו. הרגשתי שהוא קורא את מה שאני כותבת. וכשהיו קטעים שהרגשתי שיהונתן היה מרגיש איתם לא נוח - מחקתי.

"בספר יש רק אמת, אבל אין את כולה, כי אנחנו צריכים להגן על מי שחשוב לנו. זו אחת הסיבות שהספר לא צהוב. אני לא מספרת את כל הסיפורים שאני יודעת על המשפחה, על חברות לשעבר, או את דעתו על קולגות. זו מציצנות שאני לא צורכת אותה בעצמי. אני לא רואה בזה שום טעם, ומעבר לכך - זה פסול בעיניי. אני מתמקדת בסיפור האהבה שהיתה לנו ובהתמודדות שלי בשנה האחרונה, מאז שהוא הלך לעולמו".

• • •

"השירים שלך חלפו בראשי כמו בסרט נע. ניסיתי לא להתרגש יותר מדי, לייצב את ידי, שלא תרעדנה מדי על ההגה למחשבה את ידו של מי הן הולכות ללחוץ בעוד זמן לא ארוך. סוף נובמבר 2013 ואני בדרכי למושב שלך. בתיק הרשמקול, מוכן להקלטת הראיון, וגם מחברת ועט. הווייז מכוון על בית יצחק. קבענו בבית הקפה בדרך השדות... אני לא מאמינה שאני בדרכי לפגוש אותך. רק שלא אקלקל. המילים כל כך חשובות".

לפני 12 שנים נורית התחילה לתרגם שירים, "בעיקר של טום ווייטס. בשלב מסוים הבנתי שאני בוחרת לתרגם בעיקר שירים על פרידה - וזמן קצר לאחר מכן התגרשתי. יש תקופות שקשה לך לכתוב במילותייך שלך. זה יותר מדי מפחיד. היום אני מבינה שאני בוחרת שירים של מישהו שאני מאוד מזדהה עם הטקסט שלו. אני יכולה לכתוב את זה איך שאני רוצה, ועדיין - האחריות היא לא עלי".

באותם ימים של סוף 2013, כשנורית עשתה את צעדיה הראשונים כזמרת שמבצעת את השירים שתרגמה על הבמה, הם נפגשו. מאז היא תרגמה 160 שירים, מחציתם של ווייטס. "ואז הייתי בטירוף לראיין את מי שתרגם אותו לראשונה לעברית. נסעתי באוטו והאזנתי לאלבום השלישי של טום וויטס, וכשהתחיל Christmas card from a Hooker in Minneapolis אמרתי לעצמי, היי, זה יותר מדי דומה לשיר 'גלוית שנה טובה משוש המתאבדת' שיהונתן גפן כתב ודיוויד ברוזה הלחין. באותו הרגע ידעתי שאני חייבת לראיין את יהונתן".

פלד־קירשטיין היתה אז העורכת הראשית של המקומון מרשת שוקן בעמק יזרעאל "העיר - רצוי ומצוי". גפן בדיוק עזב את "מעריב" והחל לכתוב טורים ל"הארץ". "יצרתי קשר עם העורכת שלו, והיא הזהירה אותי מראש שלא בטוח שהוא יסכים להתראיין למקומון".

אבל גפן הסכים, והם נפגשו בבית הקפה "טורקיז". הפגישה החלה בוויכוח והמשיכה בשעות של צחוק ובשיחה מרתקת שלא רצתה להסתיים. "חזרתי הביתה אדם אחר", היא כותבת בספרה. "הייתי בטוחה שמצאתי חבר נפש. גם אתה. דיברנו על זה. האמנו בזה. דמיינו שמעתה והלאה ניפגש לקפה מדי פעם, נחליף בינינו מילים ומחשבות, נעשן יחד, נשיקה על הלחי, חיבוק. במבט לאחור חזרתי מאוהבת...

"אני עצמי הייתי שונה. רציתי לחיות. לחיות באמת. להיות נאהבת. שיקשיבו לי ככה, כמוך, בעניין, בהערכה. אפילו בהערצה. שלא ייגמר על מה לדבר. שילטפו אותי במילים כמו שעשית מהרגע הראשון, מוצפת רכות בגוונים שלא הכרתי... אישה שהתאהבה עכשיו ביהונתן גפן, ושאלוהים יעזור לכולנו".

• • •

לפתע התפרצת: "תתחתני איתי!". איזה ילד אתה. לפחות סוף־סוף אתה מחייך.
"כבר דיברנו על זה", השבתי לך, מחייכת בעדינות ככל יכולתי, מקווה שנעבור לנושא אחר.
אולי משהו שהוא לא אנחנו? בזווית העין הבחנתי שעידן מחוויר.
"תהיי נורית גפן השנייה!", המשכת.
"יהונתן...", ניסיתי לעצור אותך, אבל אתה היית בטירוף.
"תחשבי איזה אייטם זה יהיה בגיא פינס!", המשכת אחוז תזזית, "נורית גפן השנייה! יש עוד נורית גפן ! זה ענק!".
"זו לא סיבה מספיק טובה!", קראנו עידן ואני פה אחד... בבית נתת לי את הספר שלך "רומן אמריקאי" וכתבת: "לנורית שלי, רומן ישראלי, יהונתן".
למטה הוספת: "עדיין פברואר ועדיין אני".

את נורית פלד־קירשטיין פגשתי לראשונה בבית הספר אליאנס בחיפה, שם למדנו יחד בשנה הראשונה של החטיבה, עד שעברה בכיתה ח' לבית הספר הריאלי. אז גם נותק בינינו הקשר, עד שנפגשנו שוב כמה חודשים לפני שיהונתן גפן נפטר. היא בת 47, אם לאנה, בת 15, וליונתן, בן 13.

במקצועה היא כותבת, עורכת ומגיהה, מתרגמת שירים, מלחינה וזמרת. לעסק שלה קראה "מילה שלי". המוזיקה תמיד היתה אחת מחברותיה הקרובות ביותר. "מאז שאני זוכרת את עצמי צרכתי כמויות עצומות של מוזיקה. הייתי יושבת על השטיח ליד הפטפון בסלון ושומעת עם אוזניות את ריי צ'ארלס, בוב דילן, מוזיקה ישראלית, לטינית ואולדיז משנות ה־50 וה־60. המוזיקה היא תרופה. כשאני כותבת הכל כואב לי בנפש ובגוף, וכשאני שרה או מנגנת או מלחינה - לא כואב לי שום דבר. זה ממש ריפוי".

בתחילת השבוע היא הוציאה את האלבום החמישי שלה שהוא גם הראשון עם להקתה, "נור והסנדוויצ'ים", הנקרא "עד שהחיים יתחילו". הוא מורכב ברובו משירים מקוריים שלה, עם שלושה שירים שהם מחווה ליהונתן גפן.

כרבים מאיתנו, גם היא גדלה עם הכבש ה־16. "בגיל שנתיים או שלוש קיבלתי את התקליט מדודים שלי. כמו כולנו, אני מכירה את הקול שלו מאז ומעולם". עכשיו, כשהיא מנסה להקשיב לקולו מאותו ראיון מיוחד בפגישה הראשונה, הדמעות מצטברות בגרון. "מהרגע הראשון רק רצינו לדבר ולכתוב אחד לשני. אני זוכרת שכתבתי לו באחת ההודעות כשקבענו שוב להיפגש ב'שני באזורי, שבע לפי שעון העמק' - "איך זה יכול להיות שיש געגועים כאלה אחרי מפגש אחד", ויהונתן השיב לי "scary..."

את המשפחה שלו פגשת?

"תמיד סירבתי להצעות שלו להיפגש עם המשפחה שלו. זמן קצר לפני שנפגשנו הילדים שלו ביקשו ממנו שיפסיק להביא כל פעם מישהי אחרת, ושיביא רק כשזה יהיה רציני. הוא אמר 'אבל אנחנו זה רציני'. ואצלי היתה בדיוק הפרידה מבעלי לשעבר, והכל היה נורא טרי, ולא רציתי להיות בתפקיד 'החברה של אבא'.

"אחרי מותו כתבתי למשפחה שלו ולחברים. נורית (גפן) כתבה לי: 'חבל שלא ניגשת אלי בהלוויה. אני שמחה שהיה לכם טוב. שהוא אהב ונאהב'. לימים שמעתי שכל האקסיות וכל המאהבות שלו היו בשבעה..." היא משתפת וצוחקת. "אני לא הייתי מסוגלת. הייתי בהלוויה. בשנה האחרונה הייתי שמונה או תשע פעמים בקבר שלו בנהלל...".

מה את עושה כשאת מבקרת אותו?

"אני מתחילה לבכות עוד לפני שאני מגיעה לקבר. כשאני עוברת את משה דיין ואת אסי, אני מתפרקת. הם בשורה הראשונה מול הנוף. מול השדות, כשברקע הרי הכרמל. בפעם הראשונה שכחתי, אבל תמיד אני מביאה סיגריה לעשן יחד, הוא היה מעשן מרלבורו אדום ואני נובלס, תמיד הייתי מדליקה לו קודם את המרלבורו ואז את הנובלס שלי.

"לפעמים אני מוציאה את המפוחית מהתיק ושרה לו. זה לא שאני מחכה לדבר אליו. אני כל הזמן מדברת אליו בראשי. לכתוב אליו זאת גם היתה דרך, אבל בקבר יוצאים דברים ספונטניים. אני מדליקה נר נשמה, מתיישבת על האדמה. מניחה את התיק. עומדת מול הנוף. יש שם משהו בשלווה הזאת. הוא כתב על זה גם בספרים שלו: שהמתים בנהלל קיבלו את הנוף הכי יפה על גבעת הקבורה.

"בספרו 'אישה יקרה' הוא כתב שביקר בקניונים הכי פראיים, ועדיין חושב שגבעת הקבורה בנהלל היא המקום הכי יפה בעולם. אני מגיעה לקברו ביום ההולדת שלו. כשסיימתי את הספר נסעתי אליו עם יאיר סתוי, בן זוגי והפסנתרן שלי. לא מצאתי סיגליות, כי זה שיר מתורגם, ובדרום אמריקה הסיגליות פורחות בנובמבר. מצאתי פרחים סגולים אחרים. זה ממלא אותי. אני מרגישה שהקשר שלנו ממשיך, לפחות בסיפור שאני מספרת לעצמי, ובסופו של דבר כל אחד חי את הסיפור שהוא מספר לעצמו. מבחינתי, הקשר שלנו נצחי".

• • •

"כמה כאב לך שכאשר הוצאת ספר ילדים חדש, כמעט אף אחד לא התייחס אליו בתקשורת... הבנתי את הכאב, הבנתי את התסכול שהרומנים שכתבת לא עוררו הדים כמו שקיווית. והלב שלי נצרב ונשרט ונחבל כשהייתי רואה את המבט שלך כשהיינו מדברים על הנושא הזה, אבל כשהיית אומר בשקט: "לאסי יש את 'החיים על פי אגפא'. אף אחד לא ייקח לו את זה שיש לו את 'החיים על פי אגפא'. גם אם זה היה הדבר היחיד שהוא היה עושה, עדיין אפשר היה להגיד שיש לו את 'החיים על פי אגפא'" - כשהיית אומר את זה, הייתי מתווכחת איתך, גם אם באופן עקרוני אין לי כוח לוויכוחים.
"יש לך מאות שירים. מהיפים בעברית".
"נכון. אבל זה לא אותו הדבר".
"אין מה להשוות, ובעיניי זה לא נופל בערכו".
"זה לא 'החיים על פי אגפא'. לאסי היה את 'החיים על פי אגפא'".
"לך יש את 'הכבש השישה עשר'".
"זה לא 'החיים על פי אגפא'".
"זה לא פחות! אני בטוחה ש'הכבש' השפיע הרבה יותר על אנשים מאשר 'אגפא'".
"'הכבש' זה לילדים. אני מדבר על מסה למבוגרים".
"וככה הסתובבת בעולם בתחושה שעדיין לא כתבת את 'החיים על פי אגפא' שלך".

בספרו האוטוביוגרפי "אישה יקרה", אין לנורית הקדשה. "היו שני ספרים שיהונתן ביקש שלא אקרא. את 'חומר טוב' שהוא כתב על תקופת 'לול' - 'אני לא רוצה שתחשבי עלי דברים'... ואת 'אישה יקרה'. ספר מדהים. הוא כותב כל כך יפה שאת לא יכולה להניח את הספר. זה כל כך כואב שאת רק רוצה לחבק אותו ולא לעזוב. היום ברור לי שכל הדברים הקשים שעברנו בילדות, ילוו אותנו עד סוף החיים.

"אנשים חשבו שיהונתן התגבר, אבל לא. זה אדם שיומיום סחב את הכל על הגב שלו. אמא שלו התאבדה כשהוא היה בן 20 והוא היה עד לאורך כל הילדות לניסיונות ההתאבדות שלה. כעבור עשר שנים אחותו נורית התאבדה, בתוספת לכל הטראומות מהצבא. מעטים האנשים שלא היו נופלים להתמכרות מסוימת כדי לטשטש את המציאות. ואצלו, בגלל שזאת היתה תקופה של הוללות - קשרו אותו גם לזה.

"מובן שהיה גם פן חברתי, אבל לרוב זה נבע ממצוקה. זה לקום כל בוקר ולהרגיש שהעולם מרביץ לך. הוא לא סתם היה מבקש, כשהיינו קובעים להיפגש - רק לא בשעות הקשות שלי. לא בשעות האור. זה היה מכניס אותו ממש למצוקה. לא בגלל שהוא היה איש קשה - אני חושבת שפוסט־טראומטיים, אנחנו אנשים קשים כדי להגן על המקומות הרכים, אחרת אנחנו ניפגע. זה כמו שהוא תיאר באחד הראיונות שלו, 'זה לא שיש לי עור דק - אין לי עור בכלל ואני חשוף'.

"אני זיהיתי את זה גם בי - שאני יכולה להיות בסיטואציות מסוימות נורא בולדוזר, חזקה, מזיזה הרים, ומצד שני מאוד חלשה ופגיעה. ואני אף פעם לא יודעת מתי זה יצא. אני מניחה שגם הוא... יש אנשים שבסיטואציות מסוימות ראו אותו עם ביטחון עצמי או אולי עם שחצנות. אני רוצה להראות אותו דרך העיניים שלי. אנחנו צריכים יותר לשים את עצמנו בנעליים של מישהו אחר, להבין שעל כל אחד יושב משהו. את לא יכולה מצד אחד להתפעל מחוכמת הכתבים שלו, ומצד שני להגיד הוא בנאדם לא נחמד. זה אותו בנאדם שכתב את זה. יכול להיות שהביטויים שאת רואה לפעמים מסתירים מצוקות. אני רואה בו את המכלול. את המשורר והכותב וגם את האדם הפצוע".

בספר מצטטת פלד־קירשטיין מיילים והודעות שהיא וגפן כתבו זה לזה ומתעדת את יומן האבל שלה על יהונתן גפן הפרטי, שהיה רק שלה. כעומק האהבה וכעוצמת הרגשות - כך עמוקים הכאב והאבל.

"הראשון שקרא את הספר היה בן הזוג שלי, יאיר. הוא ישב פה בסלון וקרא אותו תוך ארבע שעות. באמצע הוא יצא להליכה, ואחרי שסיים לקרוא הוא נישק אותי ואמר לי שהוא אוהב אותי אפילו יותר. לא הייתי יכולה להרשות לעצמי להתאבל כך אם הוא לא היה כל כך מבין אותי וכל כך איתי בזה. כשהתקשרתי אליו וסיפרתי לו שיהונתן מת ובכיתי, הוא התחיל לבכות איתי.

"יאיר בעצמו היה הפסנתרן של עוזי חיטמן, עד שנפטר כשהיה בן 52. יום אחד הקלטנו יחד באולפן את 'הילד הכי קטן' שיהונתן כתב ועוזי הלחין, וזה היה מאד קשוח לשנינו. ברור לי שיאיר הבין את המיתולוגיה.

"היו פעמים", היא מספרת, שבהן "יהונתן שאל אותי אם אני מאוהבת ביהונתן גפן או ביהונתן. השבתי לו 'גם וגם, כי אי אפשר להפריד. זה אתה. מצד אחד אני כן רואה את כל הדמויות שבך - אבל זה אתה".

• • •

והרגע בו אתה מתחיל לברוח
הוא הרגע שלא יקנה ממך שקרים
ופתאום מה שנבל רוצה לפרוח
ואולי זו רק פריחת ההדרים" (יהונתן גפן)
בקשר שלהם היו הרבה מילים ומוזיקה, כתיבה ואמנות. "היו לנו דברים דומים באופי, ברצון להיות לבד, בבור הזה של אהבה שלא מתמלא, כל אחד עם התיק שהוא סוחב על הגב, והיו גם דברים שאי אפשר להסביר. היה שם מג'יק".

הרבה שירים שנורית כתבה נכתבו על יהונתן. וגם הוא, כך היא מספרת, כתב עבורה.

"את השיר 'פריחת ההדרים', למשל, הוא כתב עלינו", היא מספרת. אחר כך הוא שינה את המילים ויצק לו תוכן פוליטי, אבל למרבה המזל דויד ברוזה הלחין וביצע את הגרסה המקורית. "תמיד היינו אומרים בצחוק שאולי התאהבנו, אבל אולי זה רק בגלל פריחת ההדרים שהסתובב לנו הראש", היא מספרת כשברקע מתנגן השיר שהקליטה בקולה המלטף.

"הכתיבה היתה אחד הדברים שגם חיברו וגם הרחיקו. אהבנו ורבנו באמצעות השירים. לפעמים הם גם היו הדרך שלנו לגשש את הדרך חזרה אחרי הפרידות. פעם הוא כתב לי בזמן פרידה: "תגידי, את יכולה לעזור לי עם שיר של טום ווייטס שתרגמתי ונתקעתי עם שורה?' - הוא שלח אלי ותרגמתי "עדיף לך בלי אישה".

טום ווייטס שר שם על שלושה חברים, ושאלתי את יהונתן, 'שמת לב שבשורה השנייה, כשטום מזכיר את החברים שלו, תרגמתי, 'כל החברים שלי נשואים - דויד ויאיר ושלומי'?' וברור שהוא שם לב, שכתבתי על ברוזה ולפיד ושבן. כל פעם מישהו היה מגשש את דרכו חזרה, אבל לפעמים זה גם הרחיק, כי כתבנו במקום לדבר. כמו בפיצוץ מאוד גדול שמתואר בספר. לפעמים היה עדיף לדבר, עד כמה שהכתיבה שלנו היתה מדויקת - התקשורת צריכה להיות ישירה".

פער הגילים היה נוכח?

"זה דובר והרגשנו את זה בכמה מובנים, אבל לא בהכרח כמשהו שעמד באמצע. הוא אמר שהוא לא יודע כמה זמן נשאר לו. שמעתי הרבה בעבר השוואות על היחס שלו למוות לעומת היחס של בן דוד שלו, אסי. שניהם הרבו לכתוב על זה - בעיניי יש הבדל תהומי. אסי כל הזמן פלירטט עם המוות, ויהונתן דיבר עליו עם פחד, כי הוא לא רצה אותו. גם כשהוא הגיע למקומות נמוכים בחייו, הוא לא רצה את המוות. כל מה שהוא רצה זה למצוא את הדרך לחיות הכי טוב שאפשר".

noam.barkan@gmail.com