שתיקה שררה במכונית הנוסעת. ישבנו שם שפופים ומבוישים. בני זוג השבים לביתם אחרי בילוי. לא היתה זו שתיקה של עייפות או של הירגעות, אלא שתיקה של בושה ופדיחה. זו היתה שתיקתם של שניים שנתפסו בטיפשותם, ומה שיותר גרוע: שהם הבינו את זה, וזה חלחל בהם ובייש אותם מאוד. ואז בא הרמזור ועימו מבט העיניים שאומר ושואל בשתיקה את שאלת השאלות: מה זה, מה זה היה?
זה סיפור על שני אנשים שנפלו קורבן. לא להונאה כפשוטה, לא לרמאות מקובלת. אף אחד לא ממש עבד עלינו ולא נטל מאיתנו ממון שלא כחוק. אנחנו נפלנו קורבנות לטמטום שלנו עצמנו, ומכיוון שהטמטום המדובר הוא נחלתם של רבים וטובים מאוד, ראוי לכתוב עליו וליתן בו סימנים.
אלה קווים לדמותו של ההייפ, רעש היח"צ מחריש האוזניים שכולנו קורבנות שלו בדרך זו או אחרת. הוא תמיד היה כאן והוא תמיד הצליח איכשהו לנהל את החיים ברעשו, אבל לאחרונה, כשמגברי הקול זמינים כל כך, הוא הפך להיות קיצוני.
נאמר כבר עתה, כדי שלא תהיו במתח: מדובר במסעדה. הטראומה שעברנו התרחשה במסגרת ביקור במסעדה. גם הטקסט הבא הוא, כעיקרון, ביקורת מסעדה, אבל לא באמת, משום שלא תדעו את שמה של המסעדה. גם לא איפה היא נמצאת ואיזה אוכל היא מגישה. הכל ייוותר בערפל.
אם היא היתה טובה מאוד הייתי חושף את שמה בשמחה כדי להמליץ לכולם ללכת אליה. גם אם היא היתה גרועה במיוחד אפשר היה לחשוף את שמה. לא אני, כי אין דרכי בכך. אבל מבקרי מסעדות עושים זאת בחדווה. העניין במסעדה הספציפית הזו הוא שהיא לא טובה במיוחד ולא רעה במיוחד, ומה שהופך אותה לחתיכת נושא הוא הפער הבלתי נתפס בין מה שמספרים שהיא לבין מה שהיא.
• • •
הכל התחיל כשכדרכם של אנשים מושפעי רשת, נחשפנו לרעש יחצ"ני בלתי פוסק על אודות מסעדה מסוימת. הרעש תקף מכל עבר ובכל רשת. תמונות, תיאורים, אזכורים וסרטונים. זה היה כל כך מאסיבי ורועש, עד שבאופן אוטומטי, מבלי לתכנן אפילו, מצאנו את עצמנו מנסים להגיע למסעדה הזו. בדיעבד אני מבין שהפרסומים האלה לא נגעו לטיבה של המסעדה או לאיכות המנות, אלא לעצם היותה מסעדה שמדברים עליה. מילת המפתח בכל העניין היא "המדובר". "הסרט המדובר", "תוכניתה המדוברת", "הספר המדובר", "המסעדה המדוברת".
מהר מאוד, כאמור, החלטנו לנסות, אלא שאז נתקלנו לחרדתנו במה שעתיד להתברר כמנוע אימתני נוסף בדרך לתרמית הגדולה: בכל פעם שניסינו להזמין מקום למסעדה, הודיעו לנו שאין מקום ושננסה להזמין מוקדם יותר. שבוע אחד תכננו להיות באזור וניסינו להזמין כמה ימים קודם, אבל גם אז הודיעו לנו שאין מקום.
• • •
זה נהיה נורא. לאט־לאט העסק הזה התחיל לסגור עלי. הימים ימי אבל ולחץ ופאניקה. רוב הזמן אני בכלל בתעוקת עצב ועסוק לבושתי בחיפוש נחמה בעניינים שבתזונה וגורמה. ובמצב כזה ברור שהכל מועצם ומחוזק.
שוב צלצלנו, ושוב אין מקום. יש לי חבר שהוא צאצא ישיר של אחד הרבנים המקובלים הכי חשובים. רוב אחיו ובני דודיו ממשיכים את המסורת, מנהלים חצרות ומקבלים קהל מאמינים לברכה. הוא בכלל עוסק במסחר ותמיד שאלנו אותו: למה לא תהיה באבא? והוא אמר שהוא שוקל את זה, אבל אם הוא יחליט שכן, הדבר הראשון שהוא יעשה זה לתלות פתק על הדלת "אין קבלת קהל" כדי שייווצר תור מספיק ארוך.
לי הסיפור הזה כבר לא עזר, כי כבר הייתי בעיצומה של פסיכוזה. וביום אחד מימי החודש החולף הבנתי הבן היטב שאם זה לא ילך בטובות, זה יצטרך ללכת בכוח. אני אלך למסעדה הזאת, וגם אם לא ייתנו לי להיכנס אני פשוט אפרוץ בריצה פנימה, אאזוק את עצמי לאחד השולחנות ואבלע את המפתח. כי כך זה לא יכול להמשיך.
• • •
בסוף הגענו למסעדה. חניון ענק משתרע לפניה, ושני סדרני תנועה מכוונים את הבאים באלומות אור ובצעקות. פקק קטן נוצר. מכוניות צופרות. מישהו יוצא ובודק פגיעת פח קטנה אבל ממהר לוותר ולשוב לכיסאו, כי למי יש זמן עכשיו לעזאזל. כולנו בדרך למסעדה. הן אלה שהזמינו וזכו במקום, והן אני שעומד להתפרץ ואולי אף להיעצר. נכנסנו למסעדה והשאלה היחידה שנשאלנו היתה: "כמה אתם?" התלווינו למלצרית צעירה ונחמדה ותפסנו את מקומנו.
בתוך ההלם שאחז בי דימיתי שאולי הסיבה לקבלת הפנים היא היותי בחור מוכר, אבל התברר שממש לא. המלצרית כלל לא ראתה אותי ולא התייחסה אלי. היא נתנה לנו מקום פשוט כי היה מקום. תמיד היה מקום. הרבה מקום.
ואז הגיע האוכל ואיתו ההכרה וטעמה החמוץ של הבושה. עכשיו תקשיבו ותקשיבו טוב: כלום ושום דבר, נאדה וגורנישט. סתם סתם סתם סתם. מסעדה רגילה לגמרי בז'אנר שלה. לא טובה ולא גרועה. סתמית. יש עוד אלף כמוה. לא מיוחדת בשום קריטריון. הזמנו ושבנו והזמנו בתקווה שאולי פתאום תפציע אי משם הבשורה, ולא. היא לא באה. ממש ממש כלום. מסעדה רגילה לחלוטין. שום סיבה בעולם להייפ.
ומרגע לרגע, מביס לביס, הלכה ההכרה והתחדדה. פה יושבים שני מטומטמים. אני באמת הייתי מסוגל לחנוק מישהו לפני חצי שעה בשביל הכלום הזה? מה זה?! איך קורה הדבר הזה? כמה קל לגרום לאדם תבוני לאבד את עצמו ואת ראשו בשביל שטות ושקר כאלה?
• • •
האמת היא שזו הפעם השנייה שזה קורה לי השנה. הפעם הקודמת היתה סביב הלא־כלום האידיוטי, הסרט "ברבי" שהעולם כולו התנועע סביבו לפני כשנה. גם אז טרחתי לעדכן אתכם כאן, אבל כשמדובר בסרט, בסדרה או בספר עוד אפשר להבין, כי שם החוויה מורכבת מאלמנטים נוספים. אבל איך אפשר לייצר הייפ שקרי כשמדובר באוכל? זה הרי אוכל, לא? אם זה טוב זה טוב. ואם לא, אז לא.
אני לא כועס על אף אחד. אפילו הונאה כספית לא היתה כאן. המסעדה גם לא יקרה במיוחד. אני רק מתבייש בעצמי ומזהיר אתכם בכל פה: בל תיפלו ברעשים מן הסוג הזה.
מולי במסעדה ישבה אישיות תקשורתית בכירה, וכשהגיע בעל הבית היא תיארה בפניו את החוויה במילים "כזה לא אכלתי בחיים...". איזו רמאית, שהשם ישמור. אם כך נראים גם הדיווחים שלה, אנחנו בצרות. אני רק השפלתי עיניים בבושה ומוללתי בכיסי את האזיקים שהכנתי מבעוד מועד, למקרה שלא ייתנו לי להיכנס.
נ"ב: "אייל קטן" היא באמת סדרת מופת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו