יתומים מהגנה: החוק החדש שיורק בפרצופם של הנפגעים הקשים ביותר מהשכול

ותימלא הארץ שכול. בכל יום "הותר לפרסום". תמיד כשמגיעה ידיעה כזאת אני נדרך: מהו היקף מעגל הנפגעים? רק הורים? אחים? ילדים? ולא שמותר לדרג, אבל יתומים זה הכי גרוע. למה? כי הם יישאו את הכאב הכי הרבה זמן, האובדן ישפיע על חייהם באופן העמוק ביותר - והתגמולים שהם מקבלים מהמדינה הם המעליבים ביותר.

חוק עמית בונצל עבר השבוע. החוק הזה מכפיל את התשלום להורים השכולים, ונותן משהו לאחים ולאחיות - אבל יורק בפרצופם של היתומים. לא פחות. אחרי גיל 21 הם לא מקבלים כלום, אף על פי שאת השפעת היעדרו של אביהם בחייהם הם ירגישו עוד שנים ארוכות, לתוך העשור החמישי לחייהם. מי ידאג להם? מי יעזור להם? מי יתמוך? הרי תמיכת ההורים גדלה והתעצמה עד מאוד בדור הזה, וילדים שכבר בגרו ממשיכים להיות סמוכים על שולחן הוריהם עוד הרבה אחרי שהם מקימים בית בעצמם.

החוק לתמיכה בהורים שכולים נולד בשנות ה־50 המוקדמות. אז היו כמעט רק הורים שכולים. הלוחמים היו צעירים, ולרובם לא היו משפחות משלהם. זה היה נכון לשעתו. אבל מאז השתנה פרופיל הלוחם בצה"ל - ובטח במלחמה הזאת, מלחמת המילואים הגדולה. האם זה סביר לקרוא לאדם להילחם על המדינה, כשידוע לו שאם ייפול בקרב ילדיו ייפלו אף הם בבגרותם? איפה פה הלב בדיוק, איפה הצדק?

אני מקבל בשבוע האחרון פניות רבות מיתומי צה"ל. מספרים לי על הטרדות מיניות של יתומות בידי גברים חדשים שנכנסו הביתה, על יתומים שבגלל הטראומה של איבוד האב לקו בכל מיני לקויות שחרבנו להם את החיים, שמנעו מהם למצוא עבודה וזוגיות ושהשאירו אותם תלושים ועניים.

שמעתי, למשל, על יתום אחד שבגיל 7, כשאבא נפל, החל לגמגם בכבדות. לך תמצא עבודה עם גמגום, ונראה אותך מוצא זוגיות.ויש, כמובן, משפחות שמתפרקות כשהאמא, האלמנה, לא עומדת בצער ומפסיקה לתפקד - לא כמו כל הלביאות שמספרים לנו עליהן בתקשורת כדי לרומם את רוחנו - ולא יכולה ליצור תשתית כלכלית לילדיה בבגרותם. בקושי לכאן ועכשיו היא מצליחה לדאוג.

כמו כל מה שהממשלה העקומה הזאת עושה, גם חוק בונצל עקום. לא ניכנס לשאלה למה, כי גם התשובה לא נעימה. אבל לא יכול להיות שהורים שכולים שלא היו סמוכים על שולחנו של הנופל יקבלו ח"י אלפי שקלים לחודש לכל החיים, ושיתומים יקבלו רק מבטים רחמניים וחשבון בנק ריק. איזה אבא אחראי ייצא כך למלחמה? לא אני.

גיבור

יש לי גיבור, קוראים לו יונתן יהוסף. הוא זה שפתח על מירי רגב, נטל מסמכים, התכתבויות והקלטות והלך לספר לרביב דרוקר על הריקבון במשרד התחבורה. אני בטוח שהוא מכיר את ההיסטוריה של חושפי שחיתויות במדינה. אף שיש חוק להגנתם, ידם הארוכה של המושחתים תמיד משיגה אותם, והם נדים ונעים בארץ המתים החיים, לא מצליחים למצוא תעסוקה, מוטרדים תדיר ומאבדים שנים מחייהם במאבקים משפטיים.

ובכל זאת, אדון יהוסף בחר לא לשתוק יותר, וחשף באופן ממוסמך את מה שהיה ידוע קודם רק בתחושה: שהגברת מירי רגב היא עבריינית (לכאורה) שעומדת בראש ארגון פשיעה שהשתלט על משרד ממשלתי, וכמו כל טפיל בטבע רוקן אותו מבפנים והכפיף אותו רק לתועלתו.

אני רק תמה ביני לביני איך יהוסף יכול היה להיות חלק מעדת החנפים הזאת. ארבעה גברים סמרטוטי רצפה, יועצי תקשורת חומי־לשון שמלקקים לכבוד השרה מבוקר עד ערב, מפרכסים אותה במחמאות שקר, מרימים לה את האגו הנפול מאה פעמים ביום ויוצרים עבורה מרחב דמיוני שבו היא המלכה. להיות ראשת ממשלה היא רוצה. לא ייאמן. נקווה לראותה בראש אגף בכלא. איך אדם שיש בו יסוד ערכי נרקב מבפנים ומוכן לשתף פעולה עם עיוות כזה? לא ברור לי, ואולי ניתן לגזור מכך מסקנה שבהינתן התנאים הנכונים - כל אחד ואחת מאיתנו יכולים ליפול אל באר השחיתות ולשחות בה כיתושה המטילה ביציה במים העומדים.

יש לי חלום שמכל משרדי הממשלה הרקובה הזאת, ממשלת הליכוד שהפך למפא"י המסואבת, ייצאו עוד ועוד אמיצים ואמיצות ויספרו מה קורה שם. איפה האמיצים מהמשרד המוחרב להגנת הסביבה, שטובי עובדיו נטשו לאחר שהבינו שלשרה סילמן אין שום קשר ושום חשק לעסוק בנושאי המשרד, אלא רק בפוליטיקה זעירה? ואיפה אנשי המשרד לשוויון חברתי של העאלק־שרה מאי גולן, שהתנקשה בחייו של משרד קטן אך חשוב והפכה אותו למועדון מעריצים שלה?

ואיפה אחד משלושת דובריו של השר בן גביר, שיספר איך מתנהל מפר חוק סדרתי בתוך המשרד לשמירה על החוק? איפה כל אלה שעכשיו נותנים יד להזניית השירות הציבורי במדינה ואחר כך ייללו בטלוויזיה? צאו עכשיו, ספרו הכל, התהפכו על השרים והשרות שלכם, הנהיגו מהפכה מבפנים, כפרו על עוונותיכם - ויסולח לכם. הסירחון בוקע שערי מרום, צאו החוצה והביאו ישועה לעם ישראל.

דמוקרטיה

דמוקרטיה היא שיטת ממשל גרועה ביותר, אך אין טובה ממנה. ואם בבחירות הכלליות היא נוראה - הרי בפריימריז במפלגות היא האמא של כל הטומאה שאנחנו רואים כרגע. כי מילא כשאין קשר ישיר בין הנבחרים לבוחרים, קשר של היכרות וחבות - אבל כשיש קשר הדוק של "תצביע לי ואתן לך", פה מתחילה וגם נגמרת ההזניה של כל המערכת, בואך רגב, אמסלם וכל שאר היהלומים.

הליכוד והעבודה מתפארות בזה שהן המפלגות הדמוקרטיות היחידות במדינה. גם יש עתיד עשתה צעד בכיוון, שכמעט עלה ללפיד בכיסאו. ואני חושב לי: כשאני בוחן את הרשימות של המפלגות הדמוקרטיות לכאורה מול המפלגות הסמכותניות, תקראו להן דיקטטוריות - בעיניי ניתן לראות בבירור יתרון עצום לרשימות שמונו ולא נבחרו. למה?

ראשית - מי הולך להיות היום פעיל במפלגה? רק מי שרוצה להרוויח משהו. ככה אולי היה תמיד, אבל היו גם אידיאליסטים שחשבו שישפיעו בדיונים, בהצבעות ובוויכוחים. היום הם אינם. במקומם באו רק מחפשי זהב, שחופרים במערכת הפוליטית כדי למצוא גרגיר תועלת עבור עצמם. האנשים הטובים שלא רוצים דבר מלבד טובת המדינה נשארים בחוץ. הם לא רוצים להתלכלך. זה קודם כל. לא העם מצביע, האינטרסנטים מצביעים.

שנית - המתמודדים צריכים כסף להתמודדות, והם מגייסים תרומות. כל תורם מצפה להחזר השקעתו בריבית דריבית דריבית, לא משנה אם הוא שם מאה שקלים ודוד שלח אותו. גם במיליונים באמריקה וגם באלפים פה, התורמים קונים להם מועמדים, ומועמדים מוכרים את נשמתם בשביל כמה גרושים. מצב לא טוב, ותוצאותיו הריהן לפניכם.

שלישית - פעולות התחזוק האינסופיות שנבחרי ציבור נדרשים לעשות כדי לקיים את התמיכה הנמשכת בהם, מהליכה לאירועים משמימים, דרך בניית תחנת רכבת ליד הבית של המצביע וכלה במינוי של כלתו של גיסתו של השכן לתפקיד מנכ"לית מחוז המרכז, מזהמות את המערכת כמו תחנת דלק מעל למאגר מי תהום זכים.

חייבים להפסיק עם זה. זה הרג את הליכוד, ועל הדרך טינף את כל הפוליטיקה בישראל. רק פריימריז שנערכים יחד עם הבחירות הכלליות, בפתק נוסף לפתק ההצבעה למפלגה, שבו כל מצביעי המפלגה בוחרים את נציגיהם לכנסת, יצילונו מידם. עד שזה יקרה, אני משתדל לא להצביע למפלגה "דמוקרטית". אני לא יודע על איזה צ'ק חתם המועמד, שאותו אני אצטרך לפרוע בעצמי. חייבים לשנות את שיטת הממשל בישראל, ומייד. עליה נקום, עליה ניפול.