כמו בכל שנה בפסטיבל הקולנוע בקאן, שיצא לדרך ביום שלישי האחרון בפעם ה-77, גם השנה צפוי מבחר מגוון מאוד של סרטים שנוצרו בידי מספר רב של במאים ובמאיות, המקווים לזכות באחד הפרסים. בדרך כלל, יוצרים בתחילת דרכם לא יתחילו בתחרות על "דקל הזהב", הפרס החשוב ביותר של הפסטיבל, אלא באחת המסגרות המשניות שלו, בתקווה שיזכו לחשיפה המיוחלת, ואולי בפרס "מצלמת הזהב", המוענק לסרט הביכורים הטוב ביותר.
למעט "Wild Diamond", סרט הביכורים של אגתה רידינגר הצרפתייה, בין הבמאים שיתחרו השנה על "דקל הזהב" אפשר לציין את יורגוס לנתימוס היווני ("המועדפת", "מסכנים שכאלה"), דיוויד קרוננברג הקנדי ("היסטוריה של אלימות"), פאולו סורנטינו האיטלקי ("יפה לנצח"), אנדריאה ארנולד הבריטית ("דרך אדומה"), מישל הזנוויציוס הצרפתי ("הארטיסט") ועלי עבאסי האיראני-דני ("גבול") - כולם יעניקו לפסטיבל את הגיוון שהוא גאה בו כל כך.
אבל מי שגנב השנה את ההצגה בקאן הוא פרנסיס פורד קופולה, מהבמאים הגדולים בהיסטוריה, שיתחרה על הפרס הגדול עם "מגלופוליס" - פרויקט שאפתני עתיר תקציב וכוכבים, בהשתתפות אדם דרייבר, נטלי עמנואל, ג'יאנקרלו אספוזיטו, שיה לה-באף ועוד, שעליו החל לעבוד בשנת 1977. זהו סרטו הראשון מאז "טוויקסט", סרט אימה שביים ב-2011 ונשכח מאז.
קופולה מגיע לפסטיבל אחרי שציין בחודש שעבר את יום הולדתו ה-85, וכאלמן טרי. חמישה ימים בלבד לאחר שחגג את יום הולדתו, אשתו אלינור, אמנית ובמאית מוערכת בזכות עצמה, הלכה לעולמה בגיל 87. אלינור התפרסמה בעיקר בזכות "לבבות המאפליה", סרט תיעודי שבו עקבה, לצד הבמאים פקס באהר וג'ורג' היקנלופר, אחר עבודתו של בעלה על האפוס "אפוקליפסה עכשיו".
השלישייה הציגה בסרט דיוקן של אמן מיוסר שנמצא על סף קריסה, וזה הצליח ואף זכה בפרס אמי.
השניים היו נשואים 61 שנה, לאחר שהכירו בסט הצילומים של "דמנציה 13", שהיה סרטו הראשון באורך מלא כבמאי של קופולה, ושבו אלינור הועסקה כעוזרת של המנהל האמנותי. הסרט היה זניח לחלוטין, אבל הביא לעולם מערכת יחסים שהפכה את משפחת קופולה המורחבת לאחת המשפיעות בהוליווד.
הבת סופיה זכתה באוסקר על "אבודים בטוקיו", והבן רומן היה מועמד לאוסקר על "ממלכת אור הירח" של ווס אנדרסון. האחות טליה שייר היתה האחות קוני מסרטי "הסנדק" ותהיה לנצח אדריאן מ"רוקי". בנה, השחקן ג'ייסון שוורצמן, היה שותף לכתיבת "רכבת לדארג'ילינג", ואילו האחיין השני הוא השחקן המפורסם וזוכה האוסקר ניקולס קייג' - וזו רק רשימה חלקית.
האיש והחלום
קופולה, שנולד בדטרויט שבמישיגן להורים בני דור שני למהגרים מאיטליה, נקרא על שם סבו, המלחין האיטלקי הפופולרי פרנצ'סקו פנינו. "אחת מהחרטות הרבות בחיי היא שכשהייתי כבן 14 סבתי מתה, וסבי עבר להתגורר איתנו. אני זוכר שהוא ישב בנעלי הבית שלו והיה עצוב ושבור לב על האובדן של אשתו", כתב בחודש מארס האחרון בפוסט שפרסם בחשבון האינסטגרם שלו, שאחריו עוקבים כמעט 400 אלף איש.
"בגיל הזה התעניינתי רק בבחורות ובמכוניות, אז הענקתי תשומת לב שטחית בלבד לאיש הנהדר הזה. הייתי יכול וצריך לנצל את ההזדמנות הזו כדי לשאול אותו על הקריירה שלו, על השירים שכתב בנאפולי, על אולם הקולנוע שהיה בבעלותו בברוקלין, על יבוא סרטים איטלקיים לקהל איטלקי-אמריקני. דאגתי יותר מדי לתחושות הילדותיות שלי ולא ניצלתי את ההזדמנות יוצאת הדופן הזו כדי ללמוד ממנו. הוא בוודאי הרגיש בודד מאוד והייתי יכול לנחם אותו, אך לצערי לא עשיתי זאת".
היחס של קופולה לסבו נראה מפתיע במיוחד אם זוכרים כי כשהיה בן 9 העביר חלק נכבד מילדותו במיטה אחרי שחלה בפוליו, וכבר יצר סרטים ביתיים באמצעות מצלמת 8 מ"מ כדי להעביר את הזמן, פעולה שגרמה לו להתאהב במדיום. הוא גם יצר בביתו תיאטרון בובות, אך האהבה הגדולה שלו לבמה החלה לפרוח באמת בגיל 15, אז קרא את "חשמלית ושמה תשוקה", מחזהו הנודע של טנסי וויליאמס, שבהמשך הפך לסרט בכיכובו של מרלון ברנדו, שאותו ביים קופולה ב"הסנדק" וב"אפוקליפסה עכשיו".
למרות אהבתו החדשה, תכנן פרנסיס הצעיר ללכת בדרכו של אביו, המלחין ונגן החליל והפסנתר קרמיין קופולה, ששכנע אותו ללמוד לנגן בטובה. הוא הצטיין בזה, ואפילו קיבל מלגת לימודים באקדמיה הצבאית של ניו יורק. כשבגיל 16 התקבל למכללת הופסטרה, שלוחה של אוניברסיטת ניו יורק, כדי ללמוד אמנויות ובימוי תיאטרון, אביו התנגד, שכן קיווה שבנו ילמד הנדסה. אבל אחרי שצפה ב"אוקטובר", סרט אילם שביימו בשנת 1927 סרגיי אייזנשטיין וגריגורי אלכסנדרוב, תוך שימוש בטכניקה המהפכנית דאז של המונטאז', פרנסיס הצעיר החליט להגשים את חלומו וללמוד קולנוע, למורת רוחו של אביו קרמיין.
ב-1960, לאחר שסיים את לימודיו, קופולה נרשם לבית הספר לקולנוע של אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, שם ביים שני סרטים קצרים שעוררו את תיאבונו. בניסיון להרוויח כסף, הוא התגלגל לעבודות עריכה בכמה סרטים, שהובילו לכך שרוג'ר קורמן, מלך הבי-מוביס שהלך לעולמו בשבוע שעבר בגיל 98, העסיק אותו כעוזרו. לאחר שהתרשם מעבודות העריכה, הסאונד וההפקה שהעניק לו, קורמן נתן לו את ההזדמנות המקצועית הראשונה שלו כבמאי - "דמנציה 13". קופולה כתב את התסריט לסרט בתוך לילה אחד וביים אותו בתשעה נוספים. והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.
ב-1966, שלוש שנים אחרי צאת סרטו הראשון, בגיל 27 בלבד, קופולה היה מעורב בשלושה סרטים שונים: הוא כתב את התסריטים ל"האם פריז בוערת?" ול"המקום הזה מקולל", אך היה זה דווקא "אתה כבר נער גדול", שאותו ביים וכתב. באמצעות מועמדותה לאוסקר של השחקנית הראשית שלו, ג'רלדין פייג', הוא קיבל את החשיפה שלה השתוקק.
ארבע שנים אחר כך כבר נכנס לספרי ההיסטוריה בזכות התסריט שכתב ל"פאטון" - דרמת המלחמה האפית של פרנקלין ג'יי שפנר, שזכתה בלא פחות משבעה פרסי אוסקר, כולל אחד לתסריט שכתב קופולה. שנתיים לאחר מכן, ב-1972, יצא "הסנדק", שאותו ביים וכתב על בסיס רומן של מריו פוזו (שכתב עם קופולה את התסריט זוכה האוסקר שלו). כאן החל רצף של יצירות מופת שעליהן קופולה היה חתום עוד באותו העשור, ביניהן "השיחה", "הסנדק: חלק שני" (שעליו זכה בשלושה פרסי אוסקר נוספים, כולל אחד לבימוי) ו"אפוקליפסה עכשיו".
כבר לא אאוטסיידרים
מבחינה היסטורית, קופולה היה חלק מחבורה של במאים שזכתה לכינוי "הוליווד החדשה". היא כללה גם את מרטין סקורסזה, סטיבן ספילברג, ג'ורג' לוקאס, וויליאם פרידקין ובריאן דה פלמה. "הם היו חלק מקליקה שהושפעה מקולנוע אמריקני-הוליוודי, אבל גם מקולנוע אירופי, כמו מהגל החדש הצרפתי ומהניאו-ריאליזם האיטלקי, ושינו את פני הקולנוע", מסביר הבמאי-תסריטאי תום שובל ("הנוער" ו"יוני אפס" שאת תסריטו כתב, ומוצג בימים אלה בקולנוע), המשמש גם מרצה בבית הספר לקולנוע "סם שפיגל".
"עד לאותה תקופה, אולפני הסרטים שלטו בעשיית הסרטים ובבתי הקולנוע, עד שעבר החוק ששינה את זה. כשהם הבינו שהצעירים הולכים לצפות בסרטים עצמאיים, הם החליטו להעסיק את אותם במאים צעירים בוגרי בתי ספר לקולנוע, ונתנו להם ליצור סרטים בתקציבים די גבוהים יחסית לתקופה. כך הם הצליחו להחזיר את השליטה היצירתית לבמאים, שברו מוסכמות וגם גילו שהקהל אוהב את זה".
אבל העבודה על אותם סרטים לא היתה פשוטה עבור קופולה, בלשון המעטה. את ההצעה לביים את "הסנדק" קיבל רק לאחר שסרג'יו לאונה (טרילוגיית "האיש ללא שם") סירב לה, וגם הוא עצמו דחה מכיוון שלא התחבר לחומר המקורי. רק בשל החובות של "American Zoetrope", חברת ההפקות הפרטית שאותה הקים ב-1969, ולאחר שחבריו ובני משפחתו לחצו עליו לקבל את ההצעה, קופולה חזר בו והסכים לביים את דרמת הפשע.
אבל הצרות לא נגמרו כאן: קופולה ו"פרמאונט", האולפנים שעמדו מאחורי הסרט, לא הגיעו להסכמה לגבי רבים מהליהוקים לתפקידים הראשיים, במיוחד על זה של ברנדו, שהיה ידוע כשחקן בעייתי שגורם לעיכובים רבים בצילומים. "באולפן לא היו מרוצים מ'הסנדק'. הם לא אהבו את צוות השחקנים ולא את הדרך שבה צילמתי את הסרט. תמיד הייתי על סף פיטורים, מה שהפך את העבודה על הסרט לחוויה נוראית מאוד עבורי", סיפר קופולה אחרי כמה שנים, "כשזה נגמר, לא הייתי בטוח בכלל שזה יצליח, וחשבתי שלעולם לא אמצא עוד עבודה".
למזלו, מייד אחרי עלייתו לאקרנים, "הסנדק" הוגדר כאחד הסרטים הטובים ביותר בתולדות הקולנוע וזכה בשלושה פרסי אוסקר, כולל "הסרט הטוב ביותר". ההצלחה עשתה את שלה, ושנתיים אחר כך הגיע ההמשכון. עם שישה פסלוני אוסקר, שלושה מהם לקופולה עצמו, לאיש כבר לא היה ספק שמדובר בקולנוען מהמעלה הראשונה.
למרות התהילה, הקושי בצילום סרטים ליווה את קופולה גם בהמשך הקריירה שלו. הפקת "אפוקליפסה עכשיו" היתה מסובכת מתחילתה. הסרט צולם בתנאים קשים ביערות של הפיליפינים, הארווי קייטל הוחלף במרטין שין, שלקה בהתקף לב אחרי כמה ימי צילום, הצילומים נמשכו הרבה יותר מהמתוכנן ובתקציב נרשמה חריגה גדולה. אבל גם במקרה הזה, העבודה הקשה השתלמה: אפוס המלחמה של קופולה זכה למעמד של קלאסיקה מיידית והוא מוכר עד היום כאחד משיאי הקולנוע.
"קופולה הוא רומנטיקן של קולנוע, הסרטים שלו נעים בין הממד האפי לבין הקולנוע הקטן והאישי. בעזרת הכישרון הרב שלו הוא הצליח לשנות את המערכת ויצר יצירות רגשיות, שכללו גם מלאכת מחשבת קולנועית. יש לו חזון קולנועי מאוד ייחודי", מוסיף שובל.
"מבין כל הבמאים שפרצו בשנות ה-70, הוא היה הניסיוני ביותר והכי פחות מתאים לתמורות שחלו בתעשייה ההוליוודית במעבר לשנות ה-80", מסביר הבמאי-תסריטאי אהרון קשלס (שביים וכתב, בין השאר, את "מי מפחד מהזאב הרע" עם נבות פפושדו). "בניגוד לספילברג, ללוקאס ולדה פלמה, הוא לא ממש הצליח או רצה להגמיש את הרוח האמנותית שלו לשינויים בהרגלי הצפייה של הקהל האמריקני, שחיפש סרטי פופקורן קלילים ואסקפיסטיים כמו 'בחזרה לעתיד' או 'שודדי התיבה האבודה'".
מקום בלב
הבמאי-תסריטאי ארי פולמן ("ואלס עם באשיר") מאמין שקופולה הצליח במהלך הקריירה שלו ליצור כמה סרטים חד-פעמיים, שהייחוד שלהם טמון, בין השאר, בדרך שבה נוצרו.
"יש במאים שניתן להגיד עליהם שהם הטובים ביותר בהיסטוריה, ויש כאלו שאפשר לומר כי הם מהמשפיעים ביותר, כאלה ששינו את ההיסטוריה של הקולנוע. על קופולה אתה אומר שהוא אחד מהגדולים, וגם שאתה רוצה שהוא יהיה אבא שלך. יש לו תשוקה ענקית לסרטים, הוא דמות אב קולנועית גדולה מהחיים. הוא לא רואה ממטר וניסה לשבור גבולות אינספור פעמים. בסופו של דבר, הוא הכוכב של הסרטים שלו, ולא השחקנים. הוא עושה את שלו עד הסוף, גם אם הכל מסביב קורס".
גם קשלס אומר דברים דומים: "מה שמשותף לסרטים הגדולים ביותר שלו הוא הטון הפרנואידי והתחושה הפטליסטית, של גורל שאי אפשר להתחמק ממנו". כשהוא מתאר את הסיבות שבגינן הפך קופולה לאגדה שאי אפשר להתעלם ממנה גם כיום, הוא אומר: "סרטיו הטובים ביותר הם אלה שמציבים חבל תלייה מעל לראשה של אחת הדמויות הראשיות מדקות הפתיחה, ומחכות לרגע שהיא תכניס את ראשה ללולאה ותתלה את עצמה, מבלי דעת".
מנגד, הבמאי התיעודי יאיר לב, המרצה גם הוא ב"סם שפיגל", לא מרגיש שקופולה המציא שפה או סגנון קולנועי ייחודי, אלא הביא את הצורה הקולנועית האמריקנית הקלאסית לשיאים שלא נראו. "יש לו ראייה ויזואלית נדירה, יכולת להעלות דימויים נפלאים ולביים סצנות אינטימיות ומלחמתיות בווירטואוזיות וברגישות בעלות עומק והתבוננות מיוחדים. הוא יצר כמה סרטים מעולים והביא את הקולנוע האמריקני לפסגה מבחינת כתיבה, משחק ושימוש במבע קולנועי, שבו יש לו שליטה מלאה".
לדבריו, אין ספק שמקומו של קופולה מובטח בהיסטוריה של הקולנוע, אך אחרי הכישלון העצום של "אחד מהלב", סרטו מ-1982 שיצא אחרי רצף הצלחות (ושבשנים האחרונות זוכה להערכה מחודשת), הוא בקושי היה פעיל והסרטים שעשה מאז לא היו בלתי נשכחים. "הוא במאי מאוד דינמי, כזה שמאתגר את עצמו כל הזמן, ובעל אומץ גדול - הוא אמנם לא המציא שום דבר חדש, אבל מצליח להפתיע ולשכלל את מה שקיים. הוא מביא דימויים חדשים ומסעירים, במיוחד עבור סרטים שנוצרים במיינסטרים. הם נוצרו כדי שיצפו בהם כמו שצריך, על המסך הגדול", מסביר לב.
האפוקליפסה תחכה
עכשיו מתברר שגם על "מגלופוליס" קופולה עובד כבר עשרות שנים. מה שהחל כרעיון גולמי מאוד שעלה בראשו לקראת סוף צילומי "אפוקליפסה עכשיו", הפך לתסריט שאותו כתב פעם אחר פעם. לפי הערכותיו, הוא שכתב את התסריט כ-300 פעם. "זה לא שבאמתי עבדתי עליו במשך 40 שנה, אלא פשוט אספתי נקודות מעניינות שכתבתי לעצמי לטובת תסריט עתידי. בסופו של דבר, אחרי תקופה ארוכה החלטתי מה יהיה הרעיון שבמרכזו - והתחלתי לכתוב אותו בתדירות משתנה ב-12 השנים האחרונות", סיפר קופולה בחודש שעבר למגזין הבידור האמריקני "וראייטי".
ב-2001 התסריט כבר היה מוכן, וקופולה אף צילם כ-30 שעות של חומרי רקע בניו יורק, במחשבה שהדבר יהיה קל יותר לעשייה לפני תחילת הצילומים. אבל אז התרחשו פיגועי 11 בספטמבר, החומרים נגנזו וההפקה נעצרה. מאז ניסה קופולה למצוא אולפנים או אנשים פרטיים שיממנו את הסרט, אך ללא הצלחה.
ב-2019, לאחר שמכר חלק נכבד מהיקב המצליח שלו בקליפורניה, קופולה החליט להחזיר למסלול את הפקת סרט המדע הבדיוני הזה, העוקב אחרי אישה הנקרעת בין נאמנות לאביה השמרן לבין בן זוגה האדריכל. הוא החליט גם לממן בעצמו את עלותו, הנאמדת על פי הדיווחים ב-120 מיליון דולרים. גם מגפת הקורונה גרמה לעיכובים בצילומים, אבל קופולה לא הרים ידיים - ואלה החלו בנובמבר 2022.
באופן שלא הפתיע איש, גם צילומי "מגלופוליס" לא עברו בשקט. אוברי פלזה ("הלוטוס הלבן") אמנם החמיאה לקופולה על עבודתו, אך סיפרה שלפעמים השחקנים צילמו סצנות במקום מסוים, כשלפתע לקופולה היה רעיון לצלם משהו אחר לגמרי באתר שונה לחלוטין לצילום אותה הסצנה. "השינויים התכופים, והריקוד שלו עם הטקסט המקורי והתסריט המעובד, הם סימן ההיכר של קופולה והסיבה לכאוס שמתרחש כמעט בכל אחת מהפקותיו", מסביר קשלס. "הוא קולנוען אובססיבי, מגלומני וניסיוני, ורוצה לגעת בגדולה. הלב והרוח שלו הם של קולנוען עצמאי, אבל עיניו תרות תמיד אחרי ספקטקלים במאות מיליוני דולרים".
וכאילו לא די בכך, רגע לפני הפרמיירה בקאן דיווח העיתון הבריטי "הגרדיאן", על פי כמה גורמים שעבדו בהפקת הסרט, כי הבמאי הוותיק עשוי להיות בעל גישה שעבר זמנה בנוגע לנשים: קופולה, לכאורה, דחף אישה לשבת על ברכיו, ולפי עדות אחת, בזמן צילומי סצנה, אף ניסה לנשק כמה מהניצבות בסרט, שהיו באותו הרגע בלי חלק לבוש עליון. על כך טען קופולה, כפי שנכתב, כי ניסה רק "להכין אותן למצב הרוח".
דארן דמטרה, אחד ממפיקי הסרט, אישר שקופולה אכן נישק כמה מהניצבות על הלחי בצורה ידידותית, והוסיף כי אף לא אחת מהן התלוננה על התנהגותו. "אני מכיר אותו ועובד איתו כבר יותר מ-35 שנה, זו היתה הדרך שלו להעניק השראה לאווירת המסיבה שהיתה צריכה להיות בסצנה".
הצעירים של היום
אז מה יעלה בגורלו של "מגלופוליס", שטרם זכה לחוזה הפצה בארה"ב? פולמן אומר: "מובן שסינפילים גמורים יצפו בו בשקיקה, אבל אי אפשר לדעת מה יהיה עם הקהל הרחב. הדור הצעיר של היום גדל על טיקטוק, וקשה לדעת אילו תכנים הם ייצרו ויצרכו בעתיד, וכיצד סרטים כאלה יתקבלו".
שובל, לעומתו, מנסה לשמור על אופטימיות: "אני חושב שהעובדה שקופולה החליט ליצור את 'מגלופוליס' בכספו שלו אינה רק הגשמת חלום עבורו, אלא אמירה שלו על הנחיצות של הקולנוע בימינו. זו תחושת מחויבות ואחריות שיש לו כלפי הכאן והעכשיו. הוא מאוד אקלקטי, ולכן כל אחד יכול למצוא משהו בקולנוע שלו. בסרטים של קופולה תמיד יש מקום שכל אחד יכול להזדהות איתו, גם עם הקטנים שבהם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו